על ידי פרח_בית* » 11 מרץ 2017, 18:53
קראתי את התגובות כבר לפני שבוע אבל לקח לי קצת זמן להגיע לענות...
_מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה._
מעניין. קצת קשה לי להגיד מה פה לטובתו... הוא ילמד להתנהג לפי החוקים, ואז כנראה יכעסו עליו פחות?
בעיקרון אם למשל הוא ילמד לשחק, אולי יהנה מזה, וככה ירכוש עוד סוגי משחקים שהוא נהנה לשחק בהם.
אני חושבת שזו גם המטרה ב-ABA, שבסוף הילד כן יהנה מהמשימות.
אבל – לא בטוחה אם זו ה-מטרה. כלומר הם רוצים שהוא יהנה, אבל לפעמים נראה לי שיותר חשוב להם שהוא יעשה את מה שצריך, עם עדיפות לזה שהוא ילמד להנות מזה.
מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?
כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך, ויותר שיש חוקים למקום שאתה נמצא בו ואתה צריך לפעול לפיהם (לשבת בזמן האוכל, להשתתף בפעילויות, "לשחק משחקים לפי הפונקציות המתאימות" – כלומר להסיע מכונית, לבנות מגדל בקוביות וכו'). וגם – למידה קוגניטיבית, כגון ללמוד צבעים, ללמוד למנות ולספור וכו'. השימוש במשחקים הרבה פעמים הוא בשביל זה (למשל הילד ישים את הקלף בלוטו, כדי שיידע להתאים צבע לצבע. המטרה היא שילמד צבעים, הדרך היא שבכל פעם שהוא שם קלף הוא יקבל חיזוק).
_אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?_
בגן – כי זה לא מתאים לסדר היום. למשל – סיימו עכשיו לצייר, אז כולם אוספים את הטושים (גם כי ככה זה, ועכשיו לא הזמן לצייר. וגם כי אם יסתובבו טושים בגן לא בזמן ציור, ילדים ייקחו אותם וירוצו לצייר על הקירות...).
בחדר הטיפולים – אני משתדלת לא לעשות את זה, אבל לפעמים – לי נמאס מהמשחק ואני לא יכולה יותר (בפעם החמישית באותו יום לשחק רק בבריכת כדורים, אחרי חצי שנה שזה מה שאני עושה כל יום בכל טיפול, כי זה מה שהילדים הכי אוהבים...). וגם כדי לגוון קצת, ולא לשחק כל פעם רק בדבר מסוים, שנמצא באמצע החדר ובגלל זה הם תמד ניגשים מיד אליו (בריכת כדורים כן?), והם כבר רגילים אליו, ויש להם קבעונות, אז הם משחקים שוב ושוב באותו דבר. וכדי לעניין אותם במשהו אחר, שהוצאתי מהארון למשל, צריך מעט מניפולציה...
הרבה פעמים אני מכניסה את המשחק החדש לתוך המשחק הקודם, וכשהוא מתחיל לעניין אותם הם מוכנים מוותרים על המשחק הראשון.
איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך!
תודה על התזכורת
וניסוח מקסים.
ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...
@}
מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין.
הסבר מעניין לגבי הלוטו, תודה.
מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים?
לא מכריחים אבל – ככה נהוג וגם – ילדים יותר גדולים אוהבים משחקי קופסא ומבקשים לפעמים. השנה אני עובדת בעיקר עם קטנים אז באמת אני פחות צריכה להתמודד עם השעמום הזה..
_ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?_
לפעמים זו הסיבה, אבל לפעמים הם ככה גם בבית... עוד לפני שנכנסו למסגרת... כלומר יש משהו לא מווסת באופן טבעי, שכל דבר קטן מוציא אותם מאיזון.
חייבת להגיד שבגן הם מקבלים המון יחס אישי, וחיבוקים ואהבה ורואים שהם נקשרים לדמויות מסוימות וניגשים אליהן לניחומים כשקשה להם. נכון שזה לא אמא ואבא, אבל זה גם לא גן רגיל של 15 ילדים (במקרה הטוב) על 2-3 אנשי צוות, יש די הרבה צוות והרבה מוכנות לתת יחס אישי. ועדיין...
זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.
מעולה!
איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?
אתפנה לכתוב בהמשך.
וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)
בגיל מעון רובם מגיעים למעון שיקומי, עם רמות תפקוד שונות. וגם בגילאים הגדולים יותר יש גם וגם, לדעתי (ואני לא יודעת מה הסטטיסטיקה), יש מעט ילדים יחסית שנמצאים בשילוב יחידני בגיל גן, כי מנסים לתת להם כמה שיותר טיפולים בגיל הצעיר. בבית ספר כבר באמת יש יותר שילוב במסגרות רגילות.
בכל מקרה, בגילאים 2-3 ככה די קשה להבחין ברמות תפקוד.... כלומר אפשר לראות איזושהי סקלה, אבל אני ממש לא בטוחה שמה שאנחנו רואים עכשיו זה מה שיהיה בהמשך... יש שינוי מאוד גדול בשנים האלה ממה שאני רואה (יש ילדים שבגיל שנתיים ככה נראו בפקוד נמוך, ובגן חובה כבר היה ברור שהם בינוני-גבוה, כי רכשו שפה והיה שיפור מאוד גדול ביכולות).
מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.
מניסיוני, זה מאוד תלוי איך מציעים, ואם עושים את זה ברגישות ותשומת לב, או בצורה מעיקה ומשתלטת...
גם פה -
יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי. - יש חשיבות לאיך עושים, אם מתעקשים ומציבים את הילד בסיטואציה שמאיימת עליו, או שעושים את זה בצורה נעימה, רגישה ואיטית. בקצב ובצורה שמתאימים לו.
ואני רואה, שלפעמים בפעם החמישית שהצעתי, הילד נענה ומנסה, ובסוף מאוד נהנה ואחר כך מבקש עוד. מה שאומר אולי, שהסירוב שלו מראש לא היה מחוסר רצון, אלא מסיבה אחרת (חשש להתנסות במשהו חדש, חשש להיכשל, הימנעות מקרבה אליי ועוד ועוד).
ואולי קצת קשה להבין איך זה נעשה מקריאה, וכמובן שלא תמיד אני מצליחה לעשות את זה ברגישות ובאופן שהתכוונתי אבל כשזה מצליח אני מבינה שמה שעשיתי היה טוב, ומנסה ללמוד מזה להמשך. כשזה מצליח אני פתאום מבינה מה הדרך המתאימה, ומה הקצב שמתאים לילד. זה משהו שקשה להסביר...
זה כמו – שילדה בוכה, ואני מרגיעה אותה בחיבוק ועיסוי ודיבור שקט ועדין. ואז אני מנסה להדריך את הצוות להתנהג איתה ככה. ומישהי עושה את זה, בדיוק את מה שעשיתי, אבל בכלל לא ככה... כלומר היא עושה אותו דבר, אבל זה נשמע ומרגיש אחרת, וזה לא מרגיעה את הילדה, והיא ממשיכה לבכות... ואני לא תמיד מצליחה להסביר מה, או איך לעשות את זה כדי שזה יהיה מתאים...
ואולי הדוגמאות שאכתוב בהמשך יבהירו את זה יותר טוב.
קראתי את התגובות כבר לפני שבוע אבל לקח לי קצת זמן להגיע לענות...
_מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה._
מעניין. קצת קשה לי להגיד מה פה לטובתו... הוא ילמד להתנהג לפי החוקים, ואז כנראה יכעסו עליו פחות?
בעיקרון אם למשל הוא ילמד לשחק, אולי יהנה מזה, וככה ירכוש עוד סוגי משחקים שהוא נהנה לשחק בהם.
אני חושבת שזו גם המטרה ב-ABA, שבסוף הילד כן יהנה מהמשימות.
אבל – לא בטוחה אם זו ה-מטרה. כלומר הם רוצים שהוא יהנה, אבל לפעמים נראה לי שיותר חשוב להם שהוא יעשה את מה שצריך, עם עדיפות לזה שהוא ילמד להנות מזה.
[u]מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?[/u]
[u]כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.[/u]
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך, ויותר שיש חוקים למקום שאתה נמצא בו ואתה צריך לפעול לפיהם (לשבת בזמן האוכל, להשתתף בפעילויות, "לשחק משחקים לפי הפונקציות המתאימות" – כלומר להסיע מכונית, לבנות מגדל בקוביות וכו'). וגם – למידה קוגניטיבית, כגון ללמוד צבעים, ללמוד למנות ולספור וכו'. השימוש במשחקים הרבה פעמים הוא בשביל זה (למשל הילד ישים את הקלף בלוטו, כדי שיידע להתאים צבע לצבע. המטרה היא שילמד צבעים, הדרך היא שבכל פעם שהוא שם קלף הוא יקבל חיזוק).
_אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?_
בגן – כי זה לא מתאים לסדר היום. למשל – סיימו עכשיו לצייר, אז כולם אוספים את הטושים (גם כי ככה זה, ועכשיו לא הזמן לצייר. וגם כי אם יסתובבו טושים בגן לא בזמן ציור, ילדים ייקחו אותם וירוצו לצייר על הקירות...).
בחדר הטיפולים – אני משתדלת לא לעשות את זה, אבל לפעמים – לי נמאס מהמשחק ואני לא יכולה יותר (בפעם החמישית באותו יום לשחק רק בבריכת כדורים, אחרי חצי שנה שזה מה שאני עושה כל יום בכל טיפול, כי זה מה שהילדים הכי אוהבים...). וגם כדי לגוון קצת, ולא לשחק כל פעם רק בדבר מסוים, שנמצא באמצע החדר ובגלל זה הם תמד ניגשים מיד אליו (בריכת כדורים כן?), והם כבר רגילים אליו, ויש להם קבעונות, אז הם משחקים שוב ושוב באותו דבר. וכדי לעניין אותם במשהו אחר, שהוצאתי מהארון למשל, צריך מעט מניפולציה...
הרבה פעמים אני מכניסה את המשחק החדש לתוך המשחק הקודם, וכשהוא מתחיל לעניין אותם הם מוכנים מוותרים על המשחק הראשון.
[u]איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך![/u]
תודה על התזכורת :) וניסוח מקסים.
[u]ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...[/u]
@}
[u]מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין. [/u]
הסבר מעניין לגבי הלוטו, תודה.
[u]מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים?[/u]
לא מכריחים אבל – ככה נהוג וגם – ילדים יותר גדולים אוהבים משחקי קופסא ומבקשים לפעמים. השנה אני עובדת בעיקר עם קטנים אז באמת אני פחות צריכה להתמודד עם השעמום הזה..
_ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?_
לפעמים זו הסיבה, אבל לפעמים הם ככה גם בבית... עוד לפני שנכנסו למסגרת... כלומר יש משהו לא מווסת באופן טבעי, שכל דבר קטן מוציא אותם מאיזון.
חייבת להגיד שבגן הם מקבלים המון יחס אישי, וחיבוקים ואהבה ורואים שהם נקשרים לדמויות מסוימות וניגשים אליהן לניחומים כשקשה להם. נכון שזה לא אמא ואבא, אבל זה גם לא גן רגיל של 15 ילדים (במקרה הטוב) על 2-3 אנשי צוות, יש די הרבה צוות והרבה מוכנות לתת יחס אישי. ועדיין...
[u]זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.[/u]
מעולה! :)
[u]איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?[/u]
אתפנה לכתוב בהמשך.
[u]וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)[/u]
בגיל מעון רובם מגיעים למעון שיקומי, עם רמות תפקוד שונות. וגם בגילאים הגדולים יותר יש גם וגם, לדעתי (ואני לא יודעת מה הסטטיסטיקה), יש מעט ילדים יחסית שנמצאים בשילוב יחידני בגיל גן, כי מנסים לתת להם כמה שיותר טיפולים בגיל הצעיר. בבית ספר כבר באמת יש יותר שילוב במסגרות רגילות.
בכל מקרה, בגילאים 2-3 ככה די קשה להבחין ברמות תפקוד.... כלומר אפשר לראות איזושהי סקלה, אבל אני ממש לא בטוחה שמה שאנחנו רואים עכשיו זה מה שיהיה בהמשך... יש שינוי מאוד גדול בשנים האלה ממה שאני רואה (יש ילדים שבגיל שנתיים ככה נראו בפקוד נמוך, ובגן חובה כבר היה ברור שהם בינוני-גבוה, כי רכשו שפה והיה שיפור מאוד גדול ביכולות).
[u]מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.[/u]
מניסיוני, זה מאוד תלוי איך מציעים, ואם עושים את זה ברגישות ותשומת לב, או בצורה מעיקה ומשתלטת...
גם פה - [u]יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי.[/u] - יש חשיבות לאיך עושים, אם מתעקשים ומציבים את הילד בסיטואציה שמאיימת עליו, או שעושים את זה בצורה נעימה, רגישה ואיטית. בקצב ובצורה שמתאימים לו.
ואני רואה, שלפעמים בפעם החמישית שהצעתי, הילד נענה ומנסה, ובסוף מאוד נהנה ואחר כך מבקש עוד. מה שאומר אולי, שהסירוב שלו מראש לא היה מחוסר רצון, אלא מסיבה אחרת (חשש להתנסות במשהו חדש, חשש להיכשל, הימנעות מקרבה אליי ועוד ועוד).
ואולי קצת קשה להבין איך זה נעשה מקריאה, וכמובן שלא תמיד אני מצליחה לעשות את זה ברגישות ובאופן שהתכוונתי אבל כשזה מצליח אני מבינה שמה שעשיתי היה טוב, ומנסה ללמוד מזה להמשך. כשזה מצליח אני פתאום מבינה מה הדרך המתאימה, ומה הקצב שמתאים לילד. זה משהו שקשה להסביר...
זה כמו – שילדה בוכה, ואני מרגיעה אותה בחיבוק ועיסוי ודיבור שקט ועדין. ואז אני מנסה להדריך את הצוות להתנהג איתה ככה. ומישהי עושה את זה, בדיוק את מה שעשיתי, אבל בכלל לא ככה... כלומר היא עושה אותו דבר, אבל זה נשמע ומרגיש אחרת, וזה לא מרגיעה את הילדה, והיא ממשיכה לבכות... ואני לא תמיד מצליחה להסביר מה, או איך לעשות את זה כדי שזה יהיה מתאים...
ואולי הדוגמאות שאכתוב בהמשך יבהירו את זה יותר טוב.