רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שזה יותר כללי מאשר אוטיזם.

הרהורים על ריפוי בעיסוק ובכלל נשמע לי מתאים יותר.


אוי איזו השתלטות...
אוי, הצחקת אותי :-D
שובפעם את לא רוצה לתפוס מקום?
חליק!

(וזה הקטע היפהפה בבאופן: איך דיונים מתפתחים ומסתעפים וצומחים, אורגנית. את פרח, לא? וגם גננית חובבת. את אמורה להעריך את זה)

[פרח_בית*]

וגם גננית חובבת
אוי, אם תראי את הגינה שלי כרגע...
לא נראה לי שמישהו היה מתאר אותי כגננית, אולי כמתבוננת.
כל הגינה מה שאנשים מתארים כעשבים שוטים, בגובה עד הברכיים.
מידי פעם אני מוציאה חלק (את אלה שמשתלטים על הצמחים ששתלנו, ולא נשאר להם מקום לנשום..),
אבל לרוב אני באה להוציא איזה גדילן ענק משתלט (עד כדי שלא רואים שלידו פעם היו כמה עציצים..), ואז מסתכלת על כמה שהוא גדול ויפה ולא מצליחה להביא את עצמי לעקור אותו...

[פרח_בית*]

_פרח, אשמח אם תרחיבי (עם דוגמאות, כרגיל אצלי...) על המשפט הזה:
הרבה פעמים אני לא מסכימה עם המסקנות שהם מוציאים מזה, ועוד יותר פעמים אני לא מסכימה עם הפתרונות._
אוי זה קשה לי... כל היום אתמול הסתובבתי עם העניין הזה, ניסיתי לתפוס איזו דוגמא מוצלחת בגן ולא ממש הצלחתי.
אז אכתוב עוד קצת על דעתי על השיטה (גם ככה מעבירים הכל לדף אחר בקרוב, נכון?), ואולי מזה אצליח להגיע למשפט הזה שכתבתי, שאני מתקשה להסביר אפילו לעצמי.... כי אולי זה פחות עניין של מה אני חושבת על המסקנות והפתרונות שלהם, אלא יותר של כל השיח עם מנתחי התנהגות גורם לי להרגיש .

תיאורטית, הרעיון מאחורי השיטה מאוד רחוק ממני.
אנחנו רוצים שהילד יעשה כך וכך, ונגרום לו לעשות את זה, על ידי חיזוקים, שהם בעיני די לא קשורים לכלום. פעם ראשונה שראיתי ילד בטיפול, שם חלק של דומינו במקום ומקבל במבה, זה היה, איך לומר... הזוי מבחינתי.
אז הם מתארים את זה כשלב הלמידה, כדי שהילד יבין את עניין החיזוק. אבל אני חושבת, מה אכפת לי בכלל אם הוא שם דומינו במקום - אם הוא עושה את זה בשביל במבה, ולא נהנה בכלל מהמשחק? כי מה אכפת לי שילד ידע לשחק דומינו? הרעיון לא שהוא ילמד לשחק משחקים וייהנה מהם? ואיך אפשר ליהנות ממשהו אם כל מה שאתה חושב עליו זה הבמבה שתגיע בסוף....
זה קודם כל גורם לי לרצות לברוח מכל מה שקשור לשיטה...
עכשיו, כמובן שלא תמיד זה ככה. לפעמים למשל שילד ירכיב פאזל ויקבל חיבוק או "כל הכבוד" , יותר מתאים מבמבה. אבל גם פה, כמובן שיש את הבעייתיות שאנחנו מלמדים ילד לעשות משהו רק בשביל לרצות אותנו... כשהוא בעצם צריך לדכא בשביל זה את הרצונות שלו עצמו. ולמה זה מספיק קריטי שהוא יידע להרכיב פאזל, שבשביל זה "נפיל עליו" כזה עול?
במקרים כאלו אני מרגישה שהשיטה קצת מטופשת ומתעכבת על התפל. כלומר, במקום ליצור מצב שהילד מתעניין במשחק, מנסים לגרום לו לשחק בו בלי עניין, בגישה שאחרי שהוא יתנסה הוא כבר ייהנה מזה. ממה שאני רואה זה לא ממש ככה (כלומר הילד כן משחק בסוף, אבל לא באמת בהנאה...).
ופה עומדת מנגד השיטה השנייה שנפוצה באוטיזם, ה-DIR. וזה מה שגורם לי להסתכל על הABA בעין עקומה...
לא יודעת כמה אתן מכירות DIR, שם ההתמקדות היא יותר בקשר של הילד עם המבוגר, באינטראקציה הבין אישית. לא ממש מתייחסת למטרות תפקודיות (לפחות לא בשלבים הראשונים, יש 6 שלבי התפתחות לפי השיטה, וב-4 הראשונים מתמקדים בעיקר בעניין הקשר והתקשורת). ושם, באמת אין חשיבות לזה שהילד ישחק דומינו. זה יכול רק להיות אמצעי כדי ליצור קשר עם הילד, אבל המטרה העיקרית אצל ילד ברמת תקשורת נמוכה, היא שירצה קשר עם המבוגר, שייהנה מהקשר, שירגיש ביטחון מולו (למשל, לא יהיה עסוק בלחשוש שהמבוגר ייקח לו את המשחק מהיד, וכך יהיה פנוי יותר למשחק משותף). ויש התייחסות רבה לעניין הסנסורי, שהילד יהיה מווסת, ולהשתמש בגרייה שהילד אוהב כדי להגיע אליו, כדי שתהיה הנאה משותפת וכדי שהוא ירצה להתקרב אלינו.
העניין הוא, שזה קצת מתנגש עם הריפוי בעיסוק, כי למרות שאני בפועל עובדת בעיקר על תקשורת, אני אמורה כן לעבוד על מטרות תפקודיות (פיתוח רמת משחק, הגברת השתתפות בפעילויות הגן, לבוש, אכילה וכו').
מה שהם אומרים, ואני מסכימה איתם, שרק אם הילד יתקדם בשלבים (כלומר יהיה יותר פתוח לאינטראקציה עם הסביבה, יהנה יותר מקשר, ירגיש יותר ביטחון בעולם), הוא יהיה פנוי ללמידה ויצליח להתקדם באמת בדברים נוספים. וילד שלמד לשחק בלגו, אבל נמנע מאינטראקציה, חסר לו איזה בסיס לתפקוד שלו.
והרעיון זה לא לכפות אינטראקציה או קשר עין, או משחק משותף. אלא לעשות את זה בעדינות וברגישות, באופן שהילד מוכן לכך, ובדגש מאוד גדול על כך שהוא יהנה. אם יש משחק משותף, אבל הילד לא מחייך או צוחק, צריך לחזור אחורה, למקום שיהיה מתאים יותר לצרכים שלו.
אצל ילדים ברמה שאני עובדת איתם, הם לא מתעכבים על האם הילד יושב במפגש, או האם הוא משחק 10 דקות ברצף במשחק קופסא.
העניין הוא, שזה לא באמת עובד בפועל בגן, אלא יכול לקרות רק בטיפול פרטני, בגלל הגישה ש"הילד בא לגן כדי לעבוד" (??? הוא בן שנתיים וחצי...), וצריך לשבת במפגש כדי ללמוד על חנוכה או פורים....

אבל יש מקומות שאני מסכימה שנדרש ללמד את הילד משהו, התנהגות אחרת ממה שהוא רגיל אליה – למשל ילד שרוצה רק לצייר על הקירות וזה לא מתאים לנו, או לאכול במקום שאסור (כי זה ילכלך שם והיה קשה לנקות), או ילד שמרביץ לילדים.
במקומות האלו אני באמת מתלבטת, כי אני לא תמיד מצליחה להבין בעצמי מה מניע את הילד, ולא מצליחה לגרום לו להפסיק.
ובכלל זה מזכיר לי מאוד את הדיון שמתנהל כרגע ב אמהות שואלות אמהות, על משחקי כוח וילדים עם אופי שבוחן גבולות, במקרים שאין להם שום קשר לאוטיזם.
אולי תעזרו לי לחשוב על פתרון יצירתי למקרה כזה...
למשל, ילד שלא מוכן לאכול ליד השולחן ומרבה להסתובב עם האוכל, כך שהוא מגיע בסוף לאכול בפינה שלא מתאים שיהיו בה פירורים.
אז הפתרון של ה-ABA יהיה למשל לא לאפשר (לא לתת לו לקום מהשולחן עם אוכל, ואם הוא מנסה אז לקחת לו את האוכל או לנסות להחזיר אותו לשולחן), ו"להביא" אותו לשולחן בעזרת חיזוק – למשל אם תשב ליד השולחן לאכול אז נעשה לך בועות סבון, או שתוכל לשחק במשחק אהוב.
והנה, זה כמעט פתר את הבעיה והילד יושב לעיתים קרובות ליד השולחן.
ואני ניסיתי להבין, למה הילד לא יושב ליד השולחן?
דעת רוב הצוות בגן (כולל מנתחי ההתנהגות), הוא בודק גבולות, רוצה לעשות אחרת מכולם, לא רוצה לעשות מה שאנחנו מחליטים ועוד סיבות מסוג זה.
ואני מנסה כן למצוא סיבה אחרת (ואולי הם צודקים, וזאת באמת הסיבה..?).
אז ניסיתי לתת לו חלופות לכיסא – לשבת על משטחים שונים, לעמוד ליד השולחן, לשבת ליד שולחן מרוחק בצד, לשבת על כיסא בלי שולחן וכו'. לא ממש עבד.
הפתרון היחיד שעבד לפעמים, היה לעמוד על הברכיים שלי. לי אישית זה לא הפריע, אבל שאר הצוות בגן פחות אהב את הרעיון שהילד יעמוד להן על הברכיים בזמן האוכל... בכל מקרה, העיקר מבחינתי היה, שגם פה הוא לפעמים התנגד. ולא הצלחתי להבין למה, האם זה באמת כי הוא מחפש גבולות? האם זה כבר נהיה מן מאבק כזה – שרוצים שהוא ישב, והוא לא מוכן וכן האלה, אז הוא פשוט ממשיך אותו? כלומר, אם הייתי מנסה את זה לפני שנה, כשרק התחילו לעבוד איתו על ישיבה בזמן האוכל, זה כן היה עובד? אין לי דרך לדעת...

[פרח_בית*]

צריך אותך בעולם...
תודה רבה ומאמינה שבמקרים מסוימים זה נכון.
אבל שיהיה ברור שאני רחוק מאוד ממה שהייתי רוצה להיות מול הילדים.
אני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים כן הולכת לפי החוקים של הגן (למרות שאני לא מאמינה בהם, ומקווה להיות עם הילדים שלי בחינוך ביתי, במצב שאף אחד לא מנסה לשכנע אותם לשבת במפגש כשהם בעצם רוצים לצייר...), וכן מתסכלת ילדים עם משימות מסוימות, ורק בדיעבד מתלבטת עם עצמי למה התעקשתי כל כך...
ולפעמים אני חסרת סבלנות, או עייפה, או סתם כבר לא מאופסת בטיפול הרביעי ברצף, אז לא מצליחה להגיב בנעימות ואמפתיות כשאני אומרת לא על משהו שהילד מתעקש עליו (כמו לא להיכנס עם בצק לבריכת כדורים, כי הוא יאבד ויימרח בפנים, וגם ככה הכל מטונף פה מסביב...).
ולפעמים לא מצליחה לקרוא נכון את הילד ותגובותיו. למשל – גלגלתי כדור כמה פעם ברצף, הילד קצת התנגד בהתחלה (כי זה משחק שהוא לא מכיר, ועצבן אותו שאני מוציאה כדורים מהבריכה). אבל אחרי פעמיים-שלוש הבין שזה משחק נחמד, ורץ להביא גם הכדורים וגם גלגל בעצמו, ונהנה מהמשחק.
אז אני חושבת לעצמי, אוקיי, לנסות עוד קצת ובסוף הוא ייהנה. אבל בפעם אחרת, או עם ילד אחר, עשיתי משהו דומה, והוא גם אחרי 5 כדורים המשיך להתעצבן, וזה הגיע למצב שהוא מתוסכל ובוכה, ואני מבינה שקצת הגזמתי, אבל לא תמיד מצליחה לזהות את המצב מראש (כלומר, האם הפעם זה יעבוד, והוא יהיה איתי וייהנה, או שהוא באמת מתנגד ואני סתם מתעקשת פה...).
וגם – כדי להבין אם הילד לא עושה את זה כי הוא באמת מתקשה (ואז אם אני אשכנע אותו לנסות, אולי הוא יצליח עם קצת עזרה ויהיה מבסוט שהוא יכול, או ילמד משהו חדש), או כי הוא יודע אבל לא רוצה. כמו ילד אצלנו שהתחיל פתאום לשחק כל מיני משחקים שהוא אף פעם לא הסכים להתקרב אליהם, וגילינו שהוא יודע לעשות את זה די טוב (לא ממש תואם גיל, אבל בכל זאת, פעם ראשונה שהוא משחק בהם בחיים..), למשל מזהה צורות ומצליח להשחיל למקום, ואז ברור לי שהסיבה שהוא לא עשה את זה עד עכשיו זה כי הוא פשוט לא רצה. בניגוד לילד אחר, שהתנגד, וכששכנעתי אותו לנסות גיליתי שהוא באמת לא יודע, פשוט לא מזהה את הצורה, ואז יש פה משהו לעבוד עליו.... תוך כדי חיזוקים, ולמידה שלא נורא אם לא מצליחים משהו, אפשר לנסות שוב וללמוד.

וגם כשאני עובדת יותר לפי עקרונות של DIR (שאני מכירה די בערך, ודי מאלתרת, לא ממש למדתי את זה באופן מסודר. ומרגישה שיום אחד אחרי הרבה הדרכה וניסיון אולי אהיה באמת טובה בזה, וכרגע ככה ככה...), האם זה מתאים להם? לא יצא לי לשמוע על עדויות של אוטיסטים שעבדו איך ככה כדי לדעת האם זה משהו שפחות נוטים להתלונן עליו מאשר ABA... אולי זה גם פולשני מדי עבורם?
מאוד קשה לי לראות אותם עכשיו, בני שנתיים-שלוש, ולנחש איך מה שאני עושה (כמייצגת של אנשי טיפול שונים שיעבדו איתם לאורך השנים...) ישפיע עליהם כשיגדלו... וגם זה מתחבר לי לדיון נוסף שמתקיים כרגע בדף אחר, בנושא שונה לחלוטין...

[פרח_בית*]

והפעם יצא באמת ארוך, ומרגישה שאני יכולה לכתוב על זה עוד ועוד...
העבודה כל כך מעסיקה אותי, ואני כל הזמן מרגישה שאין לי מספיק ביטחון במה שאני עושה...
והייתה לי לאחרונה הדרכה עם מדריכה DIR, שהייתה מרתקת ומלמדת מאוד. ומאז אני רוצה שהיא תתלווה אליי לכל טיפול, לפחות בשנה הקרובה, וכל הזמן תלחש לי באוזן מה לעשות ותתן לי רעיונות ונקודות לתשומת לב...

אני מעריכה אותך, כי בחווייה שלי זה לשאת הרבה מתח, לעבוד שלא על פי נורמות נדרשות.
אכן...
ויש לי הרבה התלבטויות על המקום שאני אעבוד בו בעתיד, על זה שהוא חייב להיות פחות "מסגרת" יותר מקום חופשי כזה לילדים, מקום ליצור קשר וקירבה ולגדול משם.
קשה לי לעמוד מול כל החוקים והמטרות האלה ולנסות להיות חלק מזה, כשאני מרגישה שזה ממש מעיק על הרבה ילדים (כמו גם בחינוך רגיל, אבל באוטיזם זה עוד יותר משמעותי ובולט, כי אצל כאילו מה שמפריע לילד אחר והוא איכשהו יתגבר על זה ויחיה עם זה, יפריע להם פי 10..).

לאחרונה למשל חשבתי, כמה חבל לי שאני לא יכולה לראות את הילדים בטיול למשל. סתם ככה בטבע, במקום פתוח וחופשי (בניגוד לחצר של הגן, שכוללת בעיקר בלטות ודשא סינטטי...).
לאחרונה למשל טיילנו עם דודה שלי ובן דוד שלי, שהוא בן 4 בערך. לא ייאמן כמה הוא שונה בטיולים. כל כך חופשי, בוגר, סקרן (לא שהוא לא כזה גם בבית... אבל שם יש יותר מאבקי כוח, התעקשויות בכי). זה היה שעתיים-שלוש, שבהן הוא לא התלונן, לא בכה, לא התעקש על כלום, אפילו פעם אחת. היה שמח וחמוד כל כך.
זה כאילו מוציא מהילדים משהו אחר לגמרי ממה שכיתה סגורה, עם קירות לבנים ופלורסנטים יכולה להוציא מהם (שלא לדבר על חדר הטיפולים שאני עובדת בו השנה, שאין בו אפילו חלון... אבוי..).
וכל כך מתחשק לי לראו תאיך הם בסיטואציה כזאת, איך יגיבו אל המבוגר, ואל ילדים אחרים. מה יסקרן אותם, על מה הם יתעכבו. כמה הם ייתקעו על התנהגות חזרתית וכמה יגוונו ויעברו בין "פעילויות". למשל בחצר, הם יכולי להיתקע שעה על כמה עלים, או ליד קופסא עם מים. לעשות אותו דבר ולא יסכימו לעבור משם. האם בטבע היו מסתכלים קצת על העלים היבשים, ואז על הפרחים, ואז מטפסים על איזו גבעה ואז....?

אחד הדברים שאני מאוד רוצה ללמוד זה גינון טיפולי, ולשלב את זה בעבודה.
הפנטזיה שלי, שיום אחד יהיה לנו בבית עם החצר שלנו, קליניקה, שבה אעבוד עם הילדים בעיקר בגינה, במקום פתוח וטבעי, ופורח.

[שוטי*]

_אנחנו רוצים שהילד יעשה כך וכך, ונגרום לו לעשות את זה, על ידי חיזוקים, שהם בעיני די לא קשורים לכלום. פעם ראשונה שראיתי ילד בטיפול, שם חלק של דומינו במקום ומקבל במבה, זה היה, איך לומר... הזוי מבחינתי.
אז הם מתארים את זה כשלב הלמידה, כדי שהילד יבין את עניין החיזוק. אבל אני חושבת, מה אכפת לי בכלל אם הוא שם דומינו במקום - אם הוא עושה את זה בשביל במבה, ולא נהנה בכלל מהמשחק? כי מה אכפת לי שילד ידע לשחק דומינו? הרעיון לא שהוא ילמד לשחק משחקים וייהנה מהם? ואיך אפשר ליהנות ממשהו אם כל מה שאתה חושב עליו זה הבמבה שתגיע בסוף...._
מהמעט שאני מכירה (כולה שני קורסים שעשיתי בפסיכולוגיה) ברגע שנותנים לאנשים בכלל ולילדים בפרט פרסים על משימות הם דווקא פחות רוצים לעשות אותן כי ההנאה כבר לא שם.
שאלת המשך היא מה קורה כשאין הנאה מלכתחילה, אם מדובר במיומנות שלכאורה היא חשובה וכדאי או נדרש ללמד את הילד אבל ההנאה והעניין פשוט לא שם אז איך מלמדים אותה?
אז מניחה שאסטרטגיה אחת תהיה לימוד עקיף באמצעות פעילויות שונות אך דומות ושאולי אליהן הילד יותר מתחבר, אסטרטגיה אחרת תהיה מתן פרסים.
קטונתי מלהגיד מה עדיף ואני מניחה שזה תלוי במיומנות, באפשרות ללמד אותה בכל מיני דרכים וכנראה גם בילד עצמו

[אישה_במסע*]

_שובפעם את לא רוצה לתפוס מקום?
חליק!_

פחות נוטים להתלונן עליו מאשר ABA
הרבה פחות.

מהמעט שאני מכירה (כולה שני קורסים שעשיתי בפסיכולוגיה) ברגע שנותנים לאנשים בכלל ולילדים בפרט פרסים על משימות הם דווקא פחות רוצים לעשות אותן כי ההנאה כבר לא שם.
בדיוק. מוטיבציה חיצונית לרוב מחליפה מוטיבציה פנימית. זה נראה לי בסבדר ממש כשמלמדים מיומנויות חשובות והישרדותיות - כמו לא להרביץ, ולפעמים אפילו לתקשר. אבל לשחק? בעיני זה רעיון גרוע.

[תמרוש_רוש]

_ברגע שנותנים לאנשים בכלל ולילדים בפרט פרסים על משימות הם דווקא פחות רוצים לעשות אותן כי ההנאה כבר לא שם.
בדיוק. מוטיבציה חיצונית לרוב מחליפה מוטיבציה פנימית._
|Y||Y|


_גם גננית חובבת
אוי, אם תראי את הגינה שלי כרגע...
לא נראה לי שמישהו היה מתאר אותי כגננית, אולי כמתבוננת._
שטויות במיץ
רצית גינה, שמחת שיש לך גינה, ואת עושה משהו (אם גם בפעם בחודשיים) עם הגינה.
אז את גננית, פשוט כי את חובבת את זה.

(את מכירה את ההגדרה שלי למוסיקאי? קחי בנאדם ותסגרי אותו בחדר אחד עם כלי נגינה, רצוי משהו בלתי מוכר. אם הוא מתחיל לנגן עליו, סימן שהוא מוסיקאי. וכל השאר פרטים טפלים)

אוהבת אותך ימבה, אחזור אחר כך לקרוא העיון ולהגיב.

[פרח_בית*]

שטויות במיץ


שאלת המשך היא מה קורה כשאין הנאה מלכתחילה, אם מדובר במיומנות שלכאורה היא חשובה וכדאי או נדרש ללמד את הילד אבל ההנאה והעניין פשוט לא שם אז איך מלמדים אותה?
באמת שאלה... אשמח לסיעור מוחין בעניין. מרגישה שפה שאני מתקשה לפעמים...
לרוב מנסה להכניס אליה קצת עניין. למשל בנעילת נעליים - לעשות מעין הצגה כזאת של כל השלבים, או כאילו הנעלת אוכלת את הרגל, ואז הם צוחקים וקצת יותר מביעים עניין בלדעת לנעול לעצמם. אבל זה עובד יותר טוב בהתפתחות הילד עם ילדים עם תקשורת תקינה, עם ילדים עם אוטיזם זה לא תמיד עובד לי... כי הם כל כך לא איתי שהם לא תמיד שמים לב להצגה... או שהיא פשוט לא מעניינת אותם (לפעמים זה כן עובד, אז אני מנסה בכל מקרה..).
כשאני מסתכלת על עצמי במהלך היום, אין ספק שגם אני לפעמים עושה קצת ABA. בעצם ככה אני מרגישה בכל פעם שאני משתמשת במוטיבציה של הילד כדי לגרום לו לעשות משהו.
למשל ילד שצריך חיזוק מוטורי, ולא מוכן לטפס לסולם/לתוך חבית. אני אגרום לו לעשות את זה כשאשים משהו שהוא אוהב גבוה, והוא יטפס כדי להביא את זה, גם אם בהתחלה קצת יתבאס מזה...
אבל עדיין זה מרגיש לי אחרת. קודם כל כי יש קשר בין הפעולה לתוצאה.
תטפס למעלה, כדי להביא משהו שנמצא שם, לא משנה שאני שמתי אותו שם לפני שניה והרי יכולה להוריד אותו בשבילך...ולא - תשים את הקלף, ואז אני אביא לך במבה/את הבובה האהובה עלייך, כשאין שום קשר בין הפעולה שאנחנו רוצים שתקרה לבין החיזוק...
וגם, כי אני מנסה לשים לב לתגובה של הילד, ואם אי רואה שהוא באמת מאוד מאוד מפחד, או מתנגד, אני אנמיך את החלק לשלב יותר נמוך, ואפילו מספיק כדי שיוכל לקחת אותו כשהוא עדיין עומד על הריצפה.

מוטיבציה חיצונית לרוב מחליפה מוטיבציה פנימית. זה נראה לי בסבדר ממש כשמלמדים מיומנויות חשובות והישרדותיות - כמו לא להרביץ, ולפעמים אפילו לתקשר. אבל לשחק? בעיני זה רעיון גרוע.
משהו דומה אני עושה גם פה.
למשל, אני רוצה שילד יתנסה במשחקים שונים והוא מסרב. לא תמיד אני יודעת אם זה בגלל שקשה לו, או שהוא לא אוהב את זה, או שפשוט הוא חושש מלנסות משהו חדש, או שהוא פשוט לא רוצה להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו וכו'...
אז מה שאני עושה – מנסה לגרום למשחק להיראות אטרקטיבי לילד. למשל, בכל פעם שהוא מכניס צורה למקום, אני עושה איזה קול מצחיק. או שאני עושה הצגה כלשהי, או שאני מכניסה את המשחק של ההתאמת צורות לתוך מסלול מוטורי שהוא אוהב, או משחקת איתו בזה בזמן שהוא בבריכת כדורים וכו' וכו' (כל אחת מהדוגמאות בטח ניסיתי עם כל ילד כבר מאה פעם, בחצי מהפעמים זה הצליח, ובחצי השני קיבלתי התנגדות וצעקות... ).
זה מרגיש לי אחר מלתת חיזוקים, אבל גם במקרים האלה הילד בעצם לא משחק במשחק מתוך מוטיבציה פנימית לשחק במשחק, אלא מתוך מוטיבציה לקבל משהו אחר – שבעצם הפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו, למשל את ה"וופ וופ" שמתלווה לכל חלק שנכנס למקום (כמובן שזה גם הופך את המשחק ליותר אטרקטיבי מבחינתי, כי זה כל כך משעמם לשחק עם ילד במשחק התאמת צורות... פשוט להכניס צורות למקום? וזה נהיה מעניין לי רק כשאני מוסיפה עוד אלמנטים מצחיקים כאלה).

[פרח_בית*]

מזכיר לי שלקח לי זמן לשים לב שמה שמייחד בעיסוק, ואולי גם צוות פרא רפואי נוסף, זה העניין של להשתמש במשחק ככלי, ולפרק אותו או לשנות את החוקים בהתאם לילד ולסיטואציה. למשל כשאני לוקחת מהארון לוטו, זה ברור לי שלא נשב ליד שולחן ופשוט נתאים את החלקים לתמונות, כי זה כל כך לא מעניין וגם לא תמיד יתאים לרמה של הילד..
אז אני אשתמש בחלקים כדי שהילד יאסוף אותם מהחדר, או כדי שנעשה קולות של החיות מהתמונות ונזחל ככה בחדר וכו'.. ואני רואה למשל שהגננת, או הורים, נוטים לשחק במשחק "כמו שצריך", לפי ההוראות והחוקים, ולא תמיד מתגמשים.
בהתפתחות הילד למשל, אני צריכה להכין מראש בחדר משחקים לכמה טיפולים ברצף. אז אני נוטה לבחור משחקים עם כמה שיותר חלקים מעניינים, והרבה פעמים בכלל בלי לדעת מה המטרה של המשחק עצמו... בשביל שבכל טיפול יהיו לי אופציות להשתמש בחלקים באופן שונה עם כמה ילדים שונים (חלקם בגילאים ממש אחרים, יכול להיות ילד בן 3, ואחריו ילד בן 7, ואני אשתמש באופן משחק רק בדרכים ממש שונות).

הייתה פעם שיצא לי לראות (לא בתור מרפאה בעיסוק) אמא עם ילדה בת 3 בערך, בלי קשיים כלשהם, משחקות במשחק התאמת הפכים או משהו בסגנון (אולי התאמת בית לחיה או משהו, מסוג המשחקי קופסא האלה של שני חלקים שמתאימים אותם זה לזה).
והאמא כל הזמן שאלה את הילדה – למה זה מתאים? והילדה ענתה, והאמא אמרה כל הכבוד וכו'. ואחרי פעמיים-שלוש כאלה הילדה איבדה עניין, ורצתה לשחק במשהו אחר. והאמא כמעט רדפה אחריה "נו, נו, למה זה מתאים?", ולא הסכימה לוותר. ואם כבר משחקים במשחק כזה, לפחות היא הייתה הופכת אותו לקצת יותר אטרקטיבי, מוסיפה קולות, או דגדוגים או מפתחת את זה למשהו עם קצת יותר תוכן, ואז הילדה בטח הייתה נהנית יותר ומשתפת פעולה.

[פרח_בית*]

יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב....
לא יודעת אם זה מעניין מישהי.... אבל נחמד לי לכתו.. בעלי מתלונן שאני כל הזמן מדברת רק על העבודה, אז אולי אם אני אוציא פה אני אשגע אותו עם זה פחות...

עוד עניין לגבי הDIR, הוא שאני לא באמת אמורה לעבוד ככה.
כלומר זה לא שאסור לי להשתמש בשיטות שלהם, אבל בתור מרפאה בעיסוק אני חושבת שכן מצפים ממני להשיג מטרות תפקודיות כלשהן (לפחות זה מה שאני אמורה לכתוב בדוח פעמיים בשנה). אני לא באמת אמורה לעשות טיפול DIR פרופר, בשביל זה יש לחלקם שעות ייעודיות במהלך היום.
ואני מוצאת את עצמי הרבה בטיפול נעה בין פשוט להיות עם הילד, איך שנעים לי ולו.
לבין - אוף אבל זה לא מתקדם לשום מקום, איזה מן מרפאה בעיסוק אני... (הוא עוד לא נועל נעליים לבד, או משתתף בפעילויות הגן, או משחק משחק פונקציונלי התואם את גילו...שלא נדבר על מעתיק קווים מאונכים ועיגולים )
שנה שעברה הייתי אומרת שאני מרפאה בחיבוק... כי באמת חלקים גדולים מהיום אני מחבקת ומדגדגת ולא ממש מרגישה שזה ״טיפול״...
וברור שזה תואם לגישה שלי לילדים בכלל, שהרי גם את אחיינים של אני מעדיפה לחבק, לשחק תופסת וכו׳ , ולא לשחק בלגו או לוטו (איזה משחק משעמם זה לוטו, איך מישהו הצליח לשווק את זה בתור משהו כיפי לילדים? פשוט לשים תמונות במקום... מה משחקי בזה?. איפה הכיף?).
וברור לי שאם אלו היו הילדים שלי, הייתי מנסה להכניס את כל הדברים האלה ביום יום, בלי להושיב את הילד לשחק דומינו כדי ש...משהו (לא בטוחה למה מנסים לגרום להם לשחק בזה... כנראה עניין של התאמת ציור לציור? עדיין כל כך לא מעניין...).
ומתמקדת בעניין של יצירת קשר, קירבה, אמון הדדי וכו׳.
ובכלל, יש את העניין שאני לא אוהבת משחקי קופסא. גם בתור ילדה פחות התחברתי לזה. יותר אהבתי משחקי דמיון, או יצירה. שנה שעברה היו לי כמה מטופלים שממש אהבו משחקי קופסא מסוימים, ואני הרגשתי שזה די עונש בשבילי לשחק איתם בזה, אז הייתי משכנעת אותם לוותר...
אני הרבה יותר נהנית להיכנס עם ילד לחדר, ולמצוא דברים מעניים לעשות. למרות שלפעמים אני מרגישה שכבר עשינו הכל ואין לי יותר רעיונות. ורובם לא ממש יוזמים, ודי מקובעים, אז אם לי אין רעיון חדש, פשוט נגלגל כדורים מהבריכת כדורים ונגיד "הופס הופס", שעה בשבוע במהלך כל השנה... לפחות מדי פעם אני משנה את הקולות (הופס הופס, וופ וופ, בומס בומס וכו'. הם מתים על זה... האהוב ביותר – לכבות ולהדליק את האור מהר מהר ולהגיד "וו'י יו, וו'י יו כמו משטרה).

[אישה_במסע*]

_אבל עדיין זה מרגיש לי אחרת. קודם כל כי יש קשר בין הפעולה לתוצאה.
תטפס למעלה, כדי להביא משהו שנמצא שם, לא משנה שאני שמתי אותו שם לפני שניה והרי יכולה להוריד אותו בשבילך...ולא - תשים את הקלף, ואז אני אביא לך במבה/את הבובה האהובה עלייך, כשאין שום קשר בין הפעולה שאנחנו רוצים שתקרה לבין החיזוק..._
אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. כלומר, נכון שיש קשר. אבל יש משהו מפוקפק במניפולציה. אני אלרגית למניפולציות, ובהרבה מקרים כבר מעדיפה כפיה ישירה.

ושוב אזכיר את מה שאמרה תמי גלילי, על זה שהיא בזבזה הרבה זמן יקר (ובזה אני דווקא לא מאמינה) כי היא פחדה להתעלל בילד שלה. ועכשיו היא חושבת שאם הבן שלה יתקשר מספיק כדי להתלונן על זה, אז יהיה טוב. כי היא לא בת אלמוות והבן שלה יצטרך להסתדר בחיים איכשהו.

המילים שלה נכנסו לראש שלי ולא יצאו משם, וזה מבחינתי האיזון לכל הגישה שלי של ההעדר כפייה. זה, ומה שאמר האיש שלה, כשהיא שאלה אותו "מה אני עושה לבן שלי". הוא ענה "מצילה אותו". (הציטוטים מהזכרון שלי ולא מדוייקים)

זה מרגיש לי אחר מלתת חיזוקים, אבל גם במקרים האלה הילד בעצם לא משחק במשחק מתוך מוטיבציה פנימית לשחק במשחק.

לדעתי זה סביר לגרום לו לשחק פעם אחת (או פעמיים), אם אחרי שמבררים שהוא לא מעוניין לשחק במשחק הזה וזה לא נובע מזה שהוא לא ניסה או שקשה לו, אז עוזבים אותו בשקט.

מצד שני, לפעמים התוספות האלו הן שדרוג חוקי למשחק. נניח, משחקי RPG למיניהם - מה הכייף בדיוק בלהרוג אויבים ולהרוויח נקודות? אנחנו, בני אדם, אוהבים לפעמים לצבור נקודות. גם אם אין לזה שום משמעות...

[פרח_בית*]

את זוכרת באיזו דף היה הדיון עם תמי? אשמח לקרוא.

כי היא לא בת אלמוות והבן שלה יצטרך להסתדר בחיים איכשהו.
שומעת את זה הרבה מהורים, בצורה ישירה או עקיפה.
וגם - גם כשההורה בחיים, עדיין זה כל כך קשה, ודורש כל כך הרבה, להיות כל הזמן קשוב במאה אחוז, ולטפל במאה אחוז, הילדה שלא מתקשר ולא מסוגל לטפל בעצמו ברמה בסיסית. עם כל האהבה, והכבוד לילד, והרצון ללכת בדרך שטובה לו ומתאימה לו. להורה יש כוחות מוגבלים, וזה בעצם דורש עשרות שנים לתפקד כמו הורה של תינוק בן שנה... שלא יודע להגיד מה הוא רוצה, ואתה צריך לנחש לפי רמזים, לפעמים גם לא ישן טוב בלילה... שאתה כל הזמן חושש ביזיק לעצמו, יקפוץ לכביש, יצא פתאום מהבית ולא יכיר את הדרך חזרה...
ואני רואה הורים לילד בן 7, מותשים, וחושבת לעצמי - איך הם יחיו ככה עד שהוא יהיה בן 30-40? נראה לי כל כך שואב וקשה ולא ישאיר להם מקום לשום דבר אחר.

אז מבחינתי תפקוד מוטורי סביר, ותפקוד בסיסי ב-ADL (לבוש, רחצה, אכילה וכו'), זה ממש הכרחי כדי שהורה יוכל להמשיך לחיות עם הילד. וגם אז זה קשה אבל לפחות יוריד מהם את זה.
ובגלל זה להפעיל מניפולציות כדי שילד ילמד לנעול לעצמו נעליים, או תרגול מוטורי שיאפשר לו חיזוק שרירים כדי שיוכל לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות, למשל לטפס על כיסא כדי להגיע למשהו מעט גבוה, במקום לעמוד ליד זה ולבכות, ואז ההורה צריך להרים אותו, ילד לא קל במיוחד, כדי שיצביע על מה שהוא רוצה.

לדעתי זה סביר לגרום לו לשחק פעם אחת (או פעמיים), אם אחרי שמבררים שהוא לא מעוניין לשחק במשחק הזה וזה לא נובע מזה שהוא לא ניסה או שקשה לו, אז עוזבים אותו בשקט.
חייבת להגיד שמהניסיון שלי עם אוטיסטים, פעם-פעמיים לא תמיד מספיק. כי הרבה פעמים יש להם חשש ממשימה חדשה, או שיש להם זמן עיבוד איטי, ולפעמים אחרי 4-5-6 פעמים, פתאום אני רואה שהילד מתחיל ממש להנות ומאותו רגע רוצה עוד (ואולי פעם הבאה בחדר יבקש את זה מעצמו, והרבה פעמים זה נהיה מעין קיבעון חדש...).
וכמובן שממש קשה לי לדעת מראש כמה פעמים יידרשו בשביל זה...

אני מרגישה שאני חוזרת על זה הרבה - העניין של לא לדעת מראש.
אבל באמת הרבה פעמים זה הקושי שאני מרגישה בעבודה עם אוטיזם. שזה כמו חידה.. הם לא מגלים לי מה הם חושבים ומרגישים, ואני צריכה כל הזמן לאסוף סימנים... מהבעות הפנים שלהם (שהרבה פעמים לא ברורות... בדיוק היום מישהי סיפרה לנו על מחקר שקשור לשוני בין הבעות פנים של אוטיסטים לבין קבוצת הביקורת), מהקולות שהם מפיקים, או שלא.... ועוד ועוד..
ולפעמים אני מצליחה לזהות רגע מאוחר מדי, כשהוא כבר התעצבן ובוכה... אבל לפני זה לא היה סימן ברור שהצלחתי לקרוא. אני לפעמים מנסה לשאול - זה כיף? אתה רוצה עוד?, אבל לרוב לא ממש מקבלת תשובה...
היה ילד שצחק כשדיגדגתי אותו, אז הסקתי שזה כיף, ואז הוא פתאום הלך לכיוון השני. ולא הבנתי אם זה אומר שזה לא נעים לו, או שהוא רוצה שאבוא ואתפוס אותו... ולקח ממש כמה זמן של משחק עד שהבנתי למה הוא התכוון (ואני עדיין לא בטוחה במאה אחוז שהבנתי נכון...).
ועניין ממש גדול פה - שזה ממש מתיש... כל היום לנסות לנחש, ולנסות, ולטעות, ולפעמים זה מוביל לטיפול מעולה, ולפעמים לרבע של בכי שממש קשה להם להירגע ממנו... וזה מעייף, ודורש מלא כוחות ואנרגיות. ולפי הצוות בגן, אני עוד ממש טובה בזה...

והכי הכי כיף, ליפול על איזה משהו שהוא בדיוק.
ילד בוכה, ופתאום אני עושה משהו ספציפי שמרגיע אותו בשניה (למשל מסאג' ברגל, או שיר מסוים).
או לנסות איזה משחק בטיפול, והם יוצרים מלא קשר עין וצוחקים, ולפעמים זורקים איזו מילה, שמראה שהם ממש בעניין ורוצים עוד.
משהו כזה חד משמעי, שמראה לי שזה הצליח, בלי שאני צריכה לנחש ולתהות...

[תפילה_לאם]

לא יודעת אם זה מעניין מישהי....
ההההה! ב-ר-ו-ר!

[פרח_בית*]

ההההה! ב-ר-ו-ר!


תפילה באמת תהיתי אם את קוראת, ב רק תפילה אשא שאני קוראת עכשיו יש דיון שלך ושל אישה על העבודה שלך בבית הספר בכיתת תקשורת (את עדיין עובדת שם?).
אשמח לשיתופים מניסיונך אם יש לך קצת זמן לכתוב.

[תפילה_לאם]

רק עכשיו נכנסתי לפה אחרי כמה וכמה ימים, והצטבר לי הרבה חומר קריאה... אבל קראתי בשקיקה!
לא עובדת עכשיו בכיתות התקשורת.
שיתופים מניסיוני? אין לי משהו מאורגן עכשיו בראש, אבל הרבה מהתהיות שאת מעלה היו גם מנת חלקי. ועד עכשיו אין לי תשובות.

[אישה_במסע*]

את זוכרת באיזו דף היה הדיון עם תמי? אשמח לקרוא.
לו הייתי זוכרת הייתי מקשרת...


וזה בעצם דורש עשרות שנים לתפקד כמו הורה של תינוק בן שנה...
כמה כבר ילדים כאלו יש? לי נראה שהרוב יכולים לתקשר ולדאוג לעצמם מבחינה בסיסית. עם עבודה יש יותר בעיות.

בעיניי המון דברים לגיטימיים בשביל הבסיס, הבעיה שחלק גדול מהבסיס מסתבך. נניח, ילדים שמגיבים בצורה רעה ממש לניסיונות להכניס אות לבית ספר, או שמגיבים בפגיעה עצמית בגלל יחס הסביבה.

או הורים שחושבים שחשוב לדעת לשרוך שרוכים, במקום פשוט לקנות נעליים שאין להם שרוכים.

המספרים 1-2 נזרקו באוויר סתם. אבל פה כבר הייתי מכניסה ססטיסטיקה. ואיזשהו חסם כדי להמנע מ מובן שממש קשה לי לדעת מראש כמה פעמים יידרשו בשביל זה... ולהמשיך במה שלא עובד. אני גם לא בטוחה שזה שווה את זה - אם כבר יש לו משחקים שהוא נהנה מהם, אז אולי לא משתלם לו המאמץ שבללמוד משהו חדש?

לדעתי חלק גדול מהבעיות שיש עם אוטיסטים נובעות מקבעון של הסביבה ואפשר להמנע מהם אם רק יוצאים קצת מחוץ לקופסא.

[פרח_בית*]

_וזה בעצם דורש עשרות שנים לתפקד כמו הורה של תינוק בן שנה...
כמה כבר ילדים כאלו יש? לי נראה שהרוב יכולים לתקשר ולדאוג לעצמם מבחינה בסיסית._
האמת שאני ממש לא יודעת מה הסטטיסטיקות ולא מכירה כל כך אוטיסטים בוגרים...
מהמעט ניסיון שיש לי, מבין 15 ילדים מעל גיל 5 נגיד שהכרתי, בערך 5 היו בתפקוד נמוך (כלומר לא מתלבשים לבד, צריכים עזרה בשירותים או לא גמולים, צריכים השגחה צמודה כדי שלא יעשו דברים מסוכנים וכו'). אבל לא יודעת מה האחוז מכל אוכלוסיית האוטיסטים. כן יודעת שזה קיים, זה לא אחד למיליון.
וכשאני עובדת עם ילדים בני 3, אני לא יודעת איך הם יהיו בגיל 20... אז זאת בעיה להגיד, טוב הוא ילמד לתפקד לבד ויסתדר, אז לא נציק לו עם זה עכשיו... ההורים מאוד חוששים מזה, ואני ממש מבינה אותם. הרבה פעמים (חוץ ממקרים מאוד מובהקים), הם לא יודעים אם הילד שלהם יגדל להיות אוטיסט בתפקוד גבוה או נמוך, אם הוא ידע לדבר או להקליד או שבכלל לא יתקשר, אם הוא ידע להתלבש לבד, או לבשל לעצמו, או להחזיק משק בית עצמאי.... וזה חשש שיישאר גם אם הם יקבלו את האוטיזם, יקבלו את זה שהילד שלהם שונה ממה שהם חלמו שהוא יהיה כשהוא נולד.
או הורים שחושבים שחשוב לדעת לשרוך שרוכים, במקום פשוט לקנות נעליים שאין להם שרוכים.
פה נראה לי שרוב המרפאות בעיסוק שאני מכירה היו מציעות נעליים עם סקוצ'... זה די בסיסי לילד שלא מעוניין לשרוך שרוכים.
בעיניי המון דברים לגיטימיים בשביל הבסיס, הבעיה שחלק גדול מהבסיס מסתבך. נניח, ילדים שמגיבים בצורה רעה ממש לניסיונות להכניס אות לבית ספר, או שמגיבים בפגיעה עצמית בגלל יחס הסביבה.
כן, הרבה פעמים בא לי הגיד להורים האלה שפשוט יישארו עם הילד בבית וייתנו לו מלא אהבה וקבלה וזה יהיה טוב. לא שאני יודעת אם זה יעבוד, אבל באינסטינקט שלי חינוך ביתי יכול כל כך להתאים להם. אבל עם המון הדרכה להורים, לתיווך והכוונה לילד. בעיקר כי אני רואה כמה קשה להם ההימצאות עם הרבה ילדים באותו חלל, והצורך לעמוד בהמון ציפיות מהסביבה בנושא של למידה ועמידה בכללים. אבל זה לא שונה מאיך שאני מרגישה כלפי ילדים אחרים... שנה שעברה יצא לי לראות גם ילדים בחינוך רגיל בגן, וגם עליהם כל הזמן ריחמתי ורציתי לשלוח אותם חזרה הביתה להורים שלהם... שיקבלו שם יותר יחס אישי ושיפסיקו לשגע אותם עם כל מיני דרישות אידיוטיות...
אני גם לא בטוחה שזה שווה את זה - אם כבר יש לו משחקים שהוא נהנה מהם, אז אולי לא משתלם לו המאמץ שבללמוד משהו חדש?
מאיך שאני מרגישה בעבודה, יש פה שתי מטרות.
אחת זה לתרגל עם הילד קצת יציאה מהמקובעות, כי נכון שזה לא סוף העולם אם אין לו מגוון ענק של משחקים, אבל כן חשוב שהוא יידע להתמודד עם סיטואציות ומשימות חדשות, ועם שינויים בסיטואציות מוכרות – כי אלו דברים שקורים כל הזמן בחיים, גם אם ממש מנסים להימנע מזה ולתכנן סדר ופעילויות קבועות כדי להקל על הילד (כי נאבד חפץ ולא מוצאים, והוא בוכה כל כך ולא נרגע – כי הוא חייב את זה כדי לישון, כי יורד גשם ולא יוצאים לחצר – אז צריך להתמודד עם שינוי בסדר היום, ועוד ועוד). ותרגול של הגמישות הזאת בחדר, בסביבה בטוחה ועם תמיכה, אולי תעזור ללמוד דרכי התמודדות כשהמצבים האלו קורים במציאות.
והשנייה היא שלפעמים המשחק החדש שנלמד משמש כאמצעי ללמידה של מיומנות חדשה. למשל ילד שלא מצליח להתאים צורות, לא כי הוא לא אוהב את זה, אלא כי הוא באמת לא מצליח - כאילו לא רואה שזה עיגול.. מנסה להתאים ריבוע לעיגול, ואחרי פעמיים-שלוש שרואה שזה לא נכנס, במקום לנסות משהו אחר מוותר וזהו. אז יש פה עניין גם של להמשיך ולנסות כשקשה, שעם עזרה ותרגול אפשר להצליח, אז לא תמיד כדאי לוותר ישר בהתחלה. וגם, בתקווה שזה יצליח, שלאט לאט ילמד לזהות צורות, ולפתח את יכולות התפיסה החזותית, מיומנות שתעזור לו בעתיד למשל בלמידת קריאה וכתיבה (ופה אני מתייחסת לילד שיש לו קושי בתפיסה חזותית, וזה מה שמונע ממנו להצליח, ולא בילד שפשוט לא משחק וזה גורם לנו לחשוב שיש לו קושי בתפיסה חזותית... בלי להתייחס לזה שאני לא יכולה להבטיח שהצלחתי להבחין ביניהם... אבל אני מאוד משתדלת)

לדעתי חלק גדול מהבעיות שיש עם אוטיסטים נובעות מקיבעון של הסביבה ואפשר להימנע מהם אם רק יוצאים קצת מחוץ לקופסא.
מסכימה עם זה בהרבה מקרים, אבל לא בכולם.
יצא לי לפגוש ילד שבאמת מראה הרבה אלימות וכעס בגלל כל מיני חוקים שרירותיים מבחינתו (חייבים לשבת במפגש, חייבים לאכול ליד השולחן וכו'). ופה הייתי רוצה שאנשים יוכלו לצאת קצת מהמקובעות שלהם, ולאפשר לו מה שמתאים לו, בלי לבוא עם כל כך הרבה ציפיות ודרישות חיצוניות.
מצד שני, יצא לי לראות גם ילדים שבוכים ומתוסכלים המון, ממשהו פנימי שלא בהכרח ניתן לשנות את הסביבה כדי לעזור לו. לפעמים איזשהו חוסר וויסות כללי – ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין, בגלל איזה חוסר וויסות חושי או רגשי, ואז לפעמים הצלחנו להפחית את זה ע"י דיאטה סנסורית והרבה חיבוקים, חום ואהבה, אבל זה עדיין קיים ולא קל. סביר להניח שהיה שם איזה משהו חיצוני שהיה מפעיל את זה, אבל היה ממש קשה לבודד את זה כי זה קרה כל כך הרבה ובכל כך הרבה סיטואציות שונות...
ולפעמים הבכי נגרם מדברים שיכולנו לזהות, למשל ילד שאם חוטפים לו צעצוע – נכנס לחצי שעה של בכי וצעקות, ומאוד קשה להרגיע אותו (ככה מספר פעמים ביום כן?), ולא עוזר שמחזירים אליו את הצעצוע, או מחבקים, או שרים, או עושים מסאג' וכו' וכו'. או ילד עם תשתיות יציבה כל כך רעועות, שמתחיל לבכות כי נפל מהמזרון לריצפה (גובה של 2-3 ס"מ כן?). כלומר יש פה קושי אובייקטיבי, כי אלו לא דברים שאפשר לנטרל באופן מוחלט, דברים כאלו קורים בעולם. הילד לא חי לבד, ולא בחדר לבן וריק בלי שום גירויים או שינויים. והסדר יום עלול להשתנות. וגם למבוגר שמולו יש צרכים, ולפעמים צריך להפסיק את החיבוק המרגיע כי הוא חייב לשירותים....
אז יש חשיבות ללמד אותם להתמודד עם הדברים האלו שקורים, שתהיה להם יכולת לעבור הלאה ולא להישבר מכל סיטואציה כזאת.
כי מניסיון, כשיש יום עם הרבה סשנים כאלה של בכי, זה כל כך מתיש, שאני חוזרת הביתה ב-5 ובקושי עומדת על הרגליים ומחזיקה את העיניים שלי פקוחות. וההורים שלהם, שחיים איתם, חיים ככה כל הזמן...
עכשיו אני מדברת פה על גילאים ממש קטנים ועם הגיל בטח כן יש שיפור שינוי. אבל – גם הורה לילד בן 3, שלא ישן טוב בלילה, והילד שלו בוכה המון, וצריך כל הזמן להתאים את עצמך אליו (וזה כשיש עוד ילדים בבית הרבה פעמים, ומאוד נפוץ שיותר מאחד מהם עם אוטיזם...), זה כל כך כל כך מעייף... וקשה במצב הזה כל הזמן לשמור על מקום של הכלה ויצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא (כמו הדיון ב אמהות שואלות אמהות , על הקושי להיות יצירתי כשנגמר לאמא הסוס. אז פה זה אותו דבר, רק פי מלא...). גם אם בגיל 8 כבר יהיה יותר טוב...
וכמובן שזה לא אומר שאני חושבת שעדיף פשוט להתעקש איתם שיהיה כמו כולם, ושיפסיקו עם השטויות שלהם כבר ושיהיו רגילים ודי. ברור שהמטרה היא להיות כמה שיותר איתם ולמענם, לבוא עם ראש פתוח ולנסות דברים שונים. וזאת די העבודה שלי... למצוא דברים כאלה ולהדריך את הצוות וההורים. אבל גם מהכמה שעות שיש לי איתם בשבוע, אני יודעת כמה זה קשה ומעייף, ולא תמיד מצליחים להיות שם כמו שרוצים כל הזמן. יש ימים, כמו אתמול, שזורם ומעולה, ואני מרגישה חיבור מדהים לילדים. ויש ימים שאני יוצאת מהעבודה וחושבת לעצמי – איך אני אמורה להבין אותם? ומה הם רוצים? ואיך מתמודדים עם זה?
כלומר אני מסכימה שחשוב לחשוב מחוץ לקופסא, ולנסות כמה שיותר לקבל ולהכיל ולחשוב על הצד שלהם ולחשוב על דרכים חדשות ושונות ממה שאנחנו חושבים באופן אוטומטי. אבל גם אם מנסים לבוא ככה, יש פער בין התכנון לביצוע (מחוסר אנרגיות וכוחות פיזיים וזמן ופניות)...
וזה כשאני רק מטפלת שלהם, הם לא הילדים שלי, ואין את המטען הרגשי של להיות אמא/אבא שלהם (למרות שאני באמת באמת אוהבת אותם והם מאוד חשובים לי).

[פרח_בית*]

מתחשק לי לשתף בשלושה סיפורים על ילדים שעבדתי איתם, שמתייחסים לעניין המוטיבציה חיצונית/פנימית. בטיפולים הספציפיים האלה זה הצליח די יפה. כמובן שיש המון פעמים שבהם זה לא ממש מצליח... אבל כל פעם שמשהו עובד, אני לוקחת את זה איתי הלאה לפעמים הבאות (לא בהכרח במובן של לעשות אותו דבר עם ילד אחר, אלא במובן של לחשוב על מה בהתנהגות שלי גרם לזה להצליח, ולקחת את הרעיון הזה לסיטואציות נוספות).

הראשון, ילד בגן חובה בתפקוד נמוך-בינוני, שממש לא אהב לצייר או לעסוק ביצירה. בגן או ויתרו לו, או "הכריחו" אותו, כלומר הושיבו אותו באופן פסיבי לילד השולחן והיו מציירים איתו יד על יד (כלומר ייתכן והוא בכלל הסתכל לתקרה והיה עם יד רפויה, והסייעת החזיקה לו את היד וציירה איתה... אני גם עושה את זה לפעמים, אבל משתדלת לתפוס את עצמי בזמן ולהפסיק אם אין שיתוף פעולה אחרי כמה רגעים כי זה מרגיש קצת מגוחך...תמיד אני צוחקת שהציורים של הילדים ה"נמוכים" הכי יפים... כי הסייעת מציירת אותם...).
בכל מקרה, גם בחדר הוא לא היה מוכן לנסות, והיה ממהר לקום מהשולחן אם הייתי מוציאה דף וטושים.
אז החלטתי "לעבוד עליו". ציירתי לי סוס, קישטתי אותו וגזרתי, והתחלתי לעשות כאילו הוא דוהר בחדר. הילד התלהב מאוד, ורצה לשחר איתו גם. "אבל זה הסוס שלי, אם אתה רוצה, תכין לך אחד משלך". הוא התיישב לשולחן, וכמובן שעם עזרה רבה צבע וגזר את הסוס. גם פה הייתה עבודה יד על יד, ובסוף יצא קצת עקום ולא מדויק. אבל ההבדל היה, שהוא היה לחלוטין בתוך זה. מרוכז בפעילות ואקטיבי. לא כי הוא מאוד רצה לצייר ולגזור, אלא כי הוא רצה סוס.
ומבחינתי זה היה משמעותי, כי לא באמת אכפת לי שיידע לצבוע סוס. אלא שיילמד שציור ויצירה הם כלי, כלי ליצור משהו שרוצים או כדי לבטא את עצמנו. וגם, שזה שמשהו קשה או שאנחנו לא טובים בו, זה לא סוף העולם, אפשר לתרגל ולנסות ,אפשר לבקש עזרה, ויכול להיות שיפור. ולפעמים שווה להשקיע מאמץ כדי להצליח.
וכשסיים להכין את הסוס, דהר איתו ברחבי החדר, שמח ומאושר. ככה המשיך גם בדרך חזרה לגן (ובדרך זרק אותו לחיות בפינת חי, שאכלו אותו..).
ואחרי שניים שלושה טיפולים שאני יזמתי את זה, הוא החל לבקש כמעט בכל טיפול שנצייר משהו אחר, שהוא אהב לעניין אותו. ובכל פעם אני הייתי מופתעת מהיוזמה, ומהרעיונות המעולים שלו! כריך עם גבינה, זיקוקים ביום העצמאות, מיקרופון מדונה (שנהיה להיט בגן, כולם רצו כמוהו). אני הייתי מציירת והוא מעתיק, או שאני הכנתי את הבסיס והוא גזר/הדביק. והוא היה מרוכז ומתעניין, והתאמץ כל כך כדי שיצא לו כמו שהוא רצה. והיה כל כך מרוצה בכל פעם מהתוצאה.

את שאר הסיפורים אנסה להוסיף בהמשך

[בשמת_א*]

תטפס למעלה, כדי להביא משהו שנמצא שם, לא משנה שאני שמתי אותו שם לפני שניה והרי יכולה להוריד אותו בשבילך...ולא - תשים את הקלף, ואז אני אביא לך במבה/את הבובה האהובה עלייך, כשאין שום קשר בין הפעולה שאנחנו רוצים שתקרה לבין החיזוק...
בדיוק - כי הראשונה היא דוגמא ל natural consequences: והיא גם חיובית, כי היא מעצימה. היא מלמדת לחתור למטרות. היא מחזקת רצונות ואת הרצון והכלים להשיג אותם. היא מלמדת משהו אמיתי על המציאות: "הבובה נמצאת שם למעלה - ואם תטפס עד אליה, תוכל לקחת אותה". זה ככה. חוקי הפיזיקה, חוקי המקום (מותר לו לשחק עכשיו בבובה, למשל, זה חוק של המקום. אני מבינה שהיא לא שלו פרטית מהבית?).
הדוגמא השניה, לא טבעית. היא ניסיון מלאכותי לזייף "תוצאות טבעיות" כשאין.

הדומה, שבשתיהן יש שוחד ובשתיהן את המבוגר שמנסה לעשות מניפולציה על הילד כדי שיעשה משהו שהוא לא יזם.

אבל הילד רוצה לקחת את הבובה לעצמו. הוא רוצה את התוצאה (הבובה בידיים שלו = התוצאה).
הוא לא רוצה לשים את הקלף. הוא לא רוצה את התוצאה (הקלף במקום = התוצאה).

המטרה של המניפולציה עם הבובה היא לטובתו, ואני מאמינה שזה גם מסר שעולה ממך ומגיע אליו. הוא מרגיש את האנרגיה הנקיה והפשוטה ומשתף פעולה. המטרה לא קשורה לבובה. המטרה היא לעודד אותו לתרגל כדי לחזק את חגורת הכתפיים, במצב שבו אין לו היכולת לנהל את התירגול שלו ותפקיד המבוגרים הוא לדאוג לתירגול זה לצורך בריאותו והתפתחותו התקינה.

מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה.

האם לטובתו הוא צריך להחזיר את הקלף למקום אחרת יקרה לו משהו רע? הוא ייענש? ירביצו לו? (בכוונה אני נותנת אפשרות שאין סיכוי שתהיה סבירה אצלך במקום הראשון...).
האם לטובתו הוא צריך להחזיר את הקלף כי ... כי מה?
מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?
האם המטרה היא תירגול פיזי? של האצבעות? אז אולי נחפש, כמו עם הבובה, משהו שהוא ירצה לעשות ואגב כך יזכה בתירגול הדרוש?
האם המטרה היא להיעזר בילדים ככוח עבודה במקום? זה אולי קצת מפוקפק...
האם המטרה היא שהוא ילמד להחזיר דברים למקום? אז הייתי אומרת שאם ככה אז מציעה למצוא דרך שזה מה שהיא מלמדת. זה לא מה שהוא לומד כרגע....
כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.

או שהוא פשוט לא רוצה להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו.
אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?

זה מרגיש לי אחר מלתת חיזוקים, אבל גם במקרים האלה הילד בעצם לא משחק במשחק מתוך מוטיבציה פנימית לשחק במשחק, אלא מתוך מוטיבציה לקבל משהו אחר – שבעצם הפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו.
איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך ! D-:
זו המוטיבציה שלו. נכון שהוא לא יזם, אבל הוא נהנה לשחק איתך. במלוא מובן המלה: זה משחק. עושים צחוקים. לכן אני חולקת עלייך. הוא אמנם לא יזם, אבל כן יש לו מוטיבציה פנימית לשחק במשחק שאת יזמת.
זה ממש בסדר שלפעמים אנשים אחרים יוזמים משחק ואתה מסכים להשתתף - נהפוך הוא, זה לא נפלא שהילד כבר יודע את זה? ורוצה אינטראקציה איתך? נפלא.

אוף אבל זה לא מתקדם לשום מקום, איזה מן מרפאה בעיסוק אני... (הוא עוד לא נועל נעליים לבד)
זו רק אשליה שאפשר "ללמד התפתחות הילד". היום יש שיעור בשריכת שרוכי נעליים. כאילו בשלות התפתחותית היא מין כלי חד ערכי שרוכשים בשיעור בודד.


חלקים גדולים מהיום אני מחבקת ומדגדגת ולא ממש מרגישה שזה ״טיפול״...
(-: ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...


איזה משחק משעמם זה לוטו, איך מישהו הצליח לשווק את זה בתור משהו כיפי לילדים? פשוט לשים תמונות במקום... מה משחקי בזה?. איפה הכיף?
מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין. P-:
יש הנאה מהזיהוי של התבניות. את נהנית לאתגר את עצמך לאתר כמה שיותר מהר את התמונה הזהה למה שאת מחזיקה ביד, וזה גם קצת תחרות עם ילדים אחרים (עם מבוגר אין שום תחרות, במקום אתגר של זיהוי, זריזות, זיכרון חזותי, זיהוי מבנים ודפוסים ודמיון או שוני בין צורות - יש סתם שעמום חינוכי).
דרך אגב, הלוטו מתאים רק עד גיל מסוים. ברגע שזה נעשה קל מדי לילד (הנה, לך זה משעמם, זה לא אתגר לרמה שלך) עוברים לאתגרים יותר מורכבים, כמו משחק הזיכרון (שאז כל אחד בתורו הופך שני קלפים ופה באמת יש אימון ותירגול של זיכרון חזותי וזיכרון בכלל, תשומת לב לפרטים כמו גם לתמונה הגדולה, ועוד).


ובכלל, יש את העניין שאני לא אוהבת משחקי קופסא.
גם אני. שונאת. מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים? למה? חסרים דברים שאפשר לעשות איתם שאת כן אוהבת?
נראה לי שיש לפחות שלושה אנשים שגדלו בסדר גמור בלי לשחק במשחק קופסא אחד אפילו.

לדעתי זה סביר לגרום לו לשחק פעם אחת (או פעמיים), אם אחרי שמבררים שהוא לא מעוניין לשחק במשחק הזה.
מנסיוני עם אוטיסטים ועם לא אוטיסטים, סביר להציע תמיד. שוב ושוב ושוב. אלף פעמים. אם הוא מסרב מפסיקים ועוברים למשהו אחר, אבל זה תלוי בו, לא?
לצד הדברים שמאוד חשוב לטובתו שהוא ילמד, יש גם דברים לא חשובים. לא ממש קריטי אם נמאס לו לשחק בלוטו והוא רוצה לשחק עכשיו בבובה. אני לא רואה שום סיבה להתנגד לו.

הם לא יודעים אם הילד שלהם יגדל להיות אוטיסט בתפקוד גבוה או נמוך, אם הוא ידע לדבר או להקליד או שבכלל לא יתקשר.
זה גם לא משהו שאפשר לדעת מילדות כי זה בעצם תלוי באיכות הטיפול שהוא יקבל )-:

ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין.
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?


מרוכז בפעילות ואקטיבי. לא כי הוא מאוד רצה לצייר ולגזור, אלא כי הוא רצה סוס.
זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.

איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?
תראי כמה דברים חשובים וחיוניים לחיים לימדת אותו. לרצות. לחלום. לבטא רצון. לחשוב איך להגשים אותו. לפעול בידיים כדי להגשים אותו. אפשר לקבל עזרה ואפשר להצליח בכל מיני צורות ואפשר לנסות שוב ושוב ואפשר להתאמן. תראי כמה דברים ועדיין לא מיציתי. החזרת חיים לחלק שהיה תקוע וחסום

[אישה_במסע*]

אחת זה לתרגל עם הילד קצת יציאה מהמקובעות.
הניסיון שלי מראה שיש דברים שאי אפשר לתרגל מראש. כמה שלא ניסיתי ללמוד אנגלית כי אני אצטרך את זה בעתיד - זה לא עבד. אבל כשהייתי באמת צריכה את זה, זה עבד. וזה נכון לעוד הרבה דברים.

יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי.

וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)

מנסיוני עם אוטיסטים ועם לא אוטיסטים, סביר להציע תמיד.
מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.

[פרח_בית*]

קראתי את התגובות כבר לפני שבוע אבל לקח לי קצת זמן להגיע לענות...

_מה המטרה של המניפולציה עם הקלף והבמבה?
מה פה לטובתו?
זו שאלה אמיתית.
הזוית שאני מציעה להסתכל בזה ממנה היא, לחפש את טובת הילד בכל דבר שאת רוצה שהוא יעשה. או שהם רוצים שהוא יעשה._
מעניין. קצת קשה לי להגיד מה פה לטובתו... הוא ילמד להתנהג לפי החוקים, ואז כנראה יכעסו עליו פחות?
בעיקרון אם למשל הוא ילמד לשחק, אולי יהנה מזה, וככה ירכוש עוד סוגי משחקים שהוא נהנה לשחק בהם.
אני חושבת שזו גם המטרה ב-ABA, שבסוף הילד כן יהנה מהמשימות.
אבל – לא בטוחה אם זו ה-מטרה. כלומר הם רוצים שהוא יהנה, אבל לפעמים נראה לי שיותר חשוב להם שהוא יעשה את מה שצריך, עם עדיפות לזה שהוא ילמד להנות מזה.
מה אנחנו רוצים שהוא ילמד או יעשה?
כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך, ויותר שיש חוקים למקום שאתה נמצא בו ואתה צריך לפעול לפיהם (לשבת בזמן האוכל, להשתתף בפעילויות, "לשחק משחקים לפי הפונקציות המתאימות" – כלומר להסיע מכונית, לבנות מגדל בקוביות וכו'). וגם – למידה קוגניטיבית, כגון ללמוד צבעים, ללמוד למנות ולספור וכו'. השימוש במשחקים הרבה פעמים הוא בשביל זה (למשל הילד ישים את הקלף בלוטו, כדי שיידע להתאים צבע לצבע. המטרה היא שילמד צבעים, הדרך היא שבכל פעם שהוא שם קלף הוא יקבל חיזוק).

_אני תוהה, למה בכלל, עקרונית, לכפות על ילד להפסיק משחק שהוא משחק בו עכשיו?
למה לא לעניין ילד במשהו אחר רק אם רואים שכרגע הוא לא עסוק במשהו שמעסיק אותו?_
בגן – כי זה לא מתאים לסדר היום. למשל – סיימו עכשיו לצייר, אז כולם אוספים את הטושים (גם כי ככה זה, ועכשיו לא הזמן לצייר. וגם כי אם יסתובבו טושים בגן לא בזמן ציור, ילדים ייקחו אותם וירוצו לצייר על הקירות...).
בחדר הטיפולים – אני משתדלת לא לעשות את זה, אבל לפעמים – לי נמאס מהמשחק ואני לא יכולה יותר (בפעם החמישית באותו יום לשחק רק בבריכת כדורים, אחרי חצי שנה שזה מה שאני עושה כל יום בכל טיפול, כי זה מה שהילדים הכי אוהבים...). וגם כדי לגוון קצת, ולא לשחק כל פעם רק בדבר מסוים, שנמצא באמצע החדר ובגלל זה הם תמד ניגשים מיד אליו (בריכת כדורים כן?), והם כבר רגילים אליו, ויש להם קבעונות, אז הם משחקים שוב ושוב באותו דבר. וכדי לעניין אותם במשהו אחר, שהוצאתי מהארון למשל, צריך מעט מניפולציה...
הרבה פעמים אני מכניסה את המשחק החדש לתוך המשחק הקודם, וכשהוא מתחיל לעניין אותם הם מוכנים מוותרים על המשחק הראשון.

איזה חמודה את. מה שהפך את המשחק לאטרקטיבי מבחינתו הוא היחס שלך!
תודה על התזכורת וניסוח מקסים.

ממליצה לך ללכת ולקרוא על הקשר בין מגע להתפתחות המוח. תקראי על מגע עור לעור. ומה עוד? מה אני אמליץ לך שתקראי שאהבה היא הריפוי הכי טוב וזה מה שאת נותנת...
@}

מתאים לילדים עם מוח כמוני, שרואה קטגוריות וממיין.
הסבר מעניין לגבי הלוטו, תודה.

מכריחים אותך לשחק במשחקים שאת שונאת עם הילדים?
לא מכריחים אבל – ככה נהוג וגם – ילדים יותר גדולים אוהבים משחקי קופסא ומבקשים לפעמים. השנה אני עובדת בעיקר עם קטנים אז באמת אני פחות צריכה להתמודד עם השעמום הזה..

_ילדים שבוכים המון בלי שיש טריגר חיצוני נראה לעין
לא מספיק זה שהם לבד בגן בלי אמא ואבא?_
לפעמים זו הסיבה, אבל לפעמים הם ככה גם בבית... עוד לפני שנכנסו למסגרת... כלומר יש משהו לא מווסת באופן טבעי, שכל דבר קטן מוציא אותם מאיזון.
חייבת להגיד שבגן הם מקבלים המון יחס אישי, וחיבוקים ואהבה ורואים שהם נקשרים לדמויות מסוימות וניגשים אליהן לניחומים כשקשה להם. נכון שזה לא אמא ואבא, אבל זה גם לא גן רגיל של 15 ילדים (במקרה הטוב) על 2-3 אנשי צוות, יש די הרבה צוות והרבה מוכנות לתת יחס אישי. ועדיין...

זהו. בול. עכשיו תמיד תחפשי, איפה הסוס.
מעולה!

איזה סיפור נפלא. אפשר עוד?
אתפנה לכתוב בהמשך.

וברור לי שהקושי אובייקטיבי. אבל בפורום שנהגתי לקרוא בו היו הורים לילדים גדולים יותר, והרושם שלי, ומה שאני זוכרת מהסטטיסטיקות, הוא שאוטיסטים בתפקוד נמוך הם המיעוט. זה גאוסיאן קלאסי, ותפקוד נמוך הם המיעוט. (הגיוני שישלחו דווקא אותם לגן טיפולי. גן טיפולי זה לא מדגם מקרי)
בגיל מעון רובם מגיעים למעון שיקומי, עם רמות תפקוד שונות. וגם בגילאים הגדולים יותר יש גם וגם, לדעתי (ואני לא יודעת מה הסטטיסטיקה), יש מעט ילדים יחסית שנמצאים בשילוב יחידני בגיל גן, כי מנסים לתת להם כמה שיותר טיפולים בגיל הצעיר. בבית ספר כבר באמת יש יותר שילוב במסגרות רגילות.
בכל מקרה, בגילאים 2-3 ככה די קשה להבחין ברמות תפקוד.... כלומר אפשר לראות איזושהי סקלה, אבל אני ממש לא בטוחה שמה שאנחנו רואים עכשיו זה מה שיהיה בהמשך... יש שינוי מאוד גדול בשנים האלה ממה שאני רואה (יש ילדים שבגיל שנתיים ככה נראו בפקוד נמוך, ובגן חובה כבר היה ברור שהם בינוני-גבוה, כי רכשו שפה והיה שיפור מאוד גדול ביכולות).

מניסיוני, אני שונאת את זה, ורואה בזה לחץ לא לגיטימי ופשוט התנהגות מגעילה ולא חברית. להציע כל הזמן זה סוג של לחץ, כפייה סמויה. אני שונאת כפייה סמויה. אני חושבת שבלתי אפשרי להמשיך להציע בלי שיהיה לחץ שהוא יסכים, או בלי שתהיה דה לגיטימציה לסירוב שלו.
מניסיוני, זה מאוד תלוי איך מציעים, ואם עושים את זה ברגישות ותשומת לב, או בצורה מעיקה ומשתלטת...
גם פה - יש אנשים ומקרים שזה עובד להם. אבל יש מקרים שלא רק שלא, זה גורם לתגובה הפוכה. להכריח משהו גורם לשנאה ולאנטי. - יש חשיבות לאיך עושים, אם מתעקשים ומציבים את הילד בסיטואציה שמאיימת עליו, או שעושים את זה בצורה נעימה, רגישה ואיטית. בקצב ובצורה שמתאימים לו.
ואני רואה, שלפעמים בפעם החמישית שהצעתי, הילד נענה ומנסה, ובסוף מאוד נהנה ואחר כך מבקש עוד. מה שאומר אולי, שהסירוב שלו מראש לא היה מחוסר רצון, אלא מסיבה אחרת (חשש להתנסות במשהו חדש, חשש להיכשל, הימנעות מקרבה אליי ועוד ועוד).
ואולי קצת קשה להבין איך זה נעשה מקריאה, וכמובן שלא תמיד אני מצליחה לעשות את זה ברגישות ובאופן שהתכוונתי אבל כשזה מצליח אני מבינה שמה שעשיתי היה טוב, ומנסה ללמוד מזה להמשך. כשזה מצליח אני פתאום מבינה מה הדרך המתאימה, ומה הקצב שמתאים לילד. זה משהו שקשה להסביר...
זה כמו – שילדה בוכה, ואני מרגיעה אותה בחיבוק ועיסוי ודיבור שקט ועדין. ואז אני מנסה להדריך את הצוות להתנהג איתה ככה. ומישהי עושה את זה, בדיוק את מה שעשיתי, אבל בכלל לא ככה... כלומר היא עושה אותו דבר, אבל זה נשמע ומרגיש אחרת, וזה לא מרגיעה את הילדה, והיא ממשיכה לבכות... ואני לא תמיד מצליחה להסביר מה, או איך לעשות את זה כדי שזה יהיה מתאים...
ואולי הדוגמאות שאכתוב בהמשך יבהירו את זה יותר טוב.

[פרח_בית*]

ותמרוש , סוף סוף משהו שקשור לדף - התחלתי לקרוא את הדף הזה (הוא ארוך אז לאט לאט..),
וכמובן שמאז הלימודים עולות בי הרבה שאלות לגבי המיקום שלי על הסקלה של אנשים עם רגישות חושית.
כי ברור שיש משהו, אבל ממש בקטנה, ואני חיה עם זה ושטויות.
ואף פעם לא גזרו לי טיקטים, ולא היו לי בעיה עם מרקמים באוכל, ולא מפריע לי מסכים או פלורסנטים, ואהבתי לשחק בחול וללטף ארנבים (בהקשר לילד אצלנו בגן, שכל כך נמנע מכל תחושה בערך, שבו חיות הוא מיד בורח לקצה השני של הגן, והשבוע הקראתי להם סיפור והיה ציור של חיה כלשהי, והוא קפץ וברח מהספר...).
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שיש לי רגישות חושית על רקע הורמונלי (כמו כל דבר אצלי בערך...), ושלפעמים לפני ווסת וכו' אני יותר רגישה למגע, עד כדי כך שבא לי להרביץ למי שמלטף אותי למשל...
אבל מאז הקריאה פה אני מנסה יותר לשים לב לעצמי בסיטואציות שונות.
קודם כל נזכרתי שבתור ילדה שנים הייתי הולכת רק עם טייץ וחולצות רחבות, לא היה נוח לי עם ג'ינס וכו', ושאף פעם לא נוח לי עם החזיה והיא תמיד מציקה לי. שלא נדבר על המשקפיים, שהדבר שהכי מטריף אותי בהן זה שהן מדגדגות לי באף (כל משקפיים שהיו לי ב-20 שנה האחרונות כן? לא ספציפית אלה...)
והשבוע נעלתי נעליים מסוימות שלא נעלתי הרבה זמן, ואז הבנתי למה אני לא נועלת אותם... הלשון של הנעל כל הזמן דיגדגה לי את הרגל וזה הוציא אותי מדעתי כל היום, והייתי עצבנית ומבואסת... באותו יום הלכתי לקנות לי נעליים חדשות ושמתי את ההן בשקית לתרומה...
ובכלל בעלי כל הזמן צוחק עליי שאני לא מפסיקה לזוז (כי תמיד מגרד לי ברגל, או מדגדג לי בגב, או שהחולצה מציקה לי ואני צריכה לסדר אותה וכו' כו').
זה מה שעולה לי בינתיים, אבל אני אמשיך לנסות לשים לב.
ושאלה לעצמי – כמה מהחרדות והדיכאונות והמצבי רוח שהיו לי לאורך השנים קשורים לזה?
באופן אינטואיטיבי אני נוטה להגיד שבכלל לא, אבל אחרי היום ההוא עם הנעליים... אני כבר לא בטוחה... כל היום הייתי עצבנית... ויום אחרי הייתי עם מכנסיים נוחות והנעליים החדשות, והרגשתי שמחה ומלאת אנרגיות.

[תמרוש_רוש]

אוי, חמודה!
כרגיל, אני באפס זמן... אבל ראיתי ואחזור אלייך.
@}

[בשמת_א*]

_כרגע אולי הוא לומד מזה דווקא שאדם שחזק יותר ממך יכול לעשות עליך מניפולציות ולכוון אותך לעשות מה שהוא רוצה ואתה סתם פיון קטן חסר ערך בעולם.
לי זה מרגיש שהם פחות מנסים ללמד שיש מישהו שיכול להחליט בשבילך_
אני לא אומרת כלום על מה שהם מנסים. אני אומרת משהו על מה שילד קטן יכול ללמוד (למרות כוונותיהם הטובות סה"כ).

ושאלה לעצמי – כמה מהחרדות והדיכאונות והמצבי רוח שהיו לי לאורך השנים קשורים לזה?
אכתוב בקיצור:
מסקנותי מהמחקר המעמיק שאני מבצעת עכשיו הן, ש"רגישות חושית" אינה אלא אוסף סימפטומים שמעידים על מערכת עיכול חלשה ולא מאוזנת, או במלים אחרות: חוסר איזון כרוני ומסוכן בפלורה של המעיים וכל שאר אברי העיכול (הצנרת, הקיבה, המעי הדק והגס, המעי העיור, הכבד, הטחול, כיס המרה, הכליות, שלפוחית השתן, וכל מה ששכחתי).

וכן, כן, כן יש לזה קשר הדוק מאין כמוהו לדיכאון ולמצבי רוח, שהם ביטוי להחמרה של חוסר האיזון במערכת העיכול.

שלב א': הפלורה של מערכת העיכול נפגעת.
שלב ב': אם זה בשנים הראשונות, נקבל ילדות רגישה וחולנית בצורה זו או אחרת, במידה זו או אחרת.
שלב ג': דיכאון, חרדות, מצבי רוח - הדלקתיות המתמשכת במערכת העיכול כבר גרמה לחוסר איזון במערכות נוספות. אנחנו עדיין חושבים שהכל דברים קלים ולא רואים את הקשר.
שלב ד': חוסר האיזון מתפשט לכל מערכות הגוף מפני שהגוף איננו מסוגל לחיות עם דלקתיות תמידית ולשמור על בריאות ואיזון. המצב הבריאותי מתחיל לפגוע בתיפקוד. מתחיל לפגוע בחיי העבודה, בזוגיות ועוד ועוד, אבל בצורות שעדיין נראות קטנות. למשל, חוסר ריכוז להשקיע בפרוייקט - מאיפה נפל כוח הרצון והריכוז שלי?
שלב ה':

פה אני עוצרת.
כי זה השלב שבו תמרוש רוש הולכת לנקות משקעים קשים ואת הולכת לבדוק אם אפשר לטפל ברגישות החושית.

[רגישה*]

מישהו פה מכיר קלסטרופוביה חברתית? זה מזכיר לי. במצבים של אני לבד בחדר עם עוד איש או חברת אנשים אני נהיית עצבנית נורא, בעיקר אם איני עסוקה במשהו. וכשאני לבד זו הקלה אדירה. פגישות , ישיבות, אפילו שיחה לא פורמלית ואפילו לא בחדר סגור, ואני מרגישה במלכוד. תמיד תמיד אשב הכי קרוב ליציאה ואנצל כל הזדמנות לצאת ולהתאוורר. זה גם בעיני סוג של רגישות חושית.

[שקטה*]

_מסקנותי מהמחקר המעמיק שאני מבצעת עכשיו הן, ש"רגישות חושית" אינה אלא אוסף סימפטומים שמעידים על מערכת עיכול חלשה ולא מאוזנת, או במלים אחרות: חוסר איזון כרוני ומסוכן בפלורה של המעיים וכל שאר אברי העיכול (הצנרת, הקיבה, המעי הדק והגס, המעי העיור, הכבד, הטחול, כיס המרה, הכליות, שלפוחית השתן, וכל מה ששכחתי).

וכן, כן, כן יש לזה קשר הדוק מאין כמוהו לדיכאון ולמצבי רוח, שהם ביטוי להחמרה של חוסר האיזון במערכת העיכול._

בשמת, זה נשמע ממש מעניין. תוכלי לספר עוד על המחקר? תודה!

[פלוני_*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קלסטרופוביה_ _חברתית
רגישה, אני הייתי נזהרת בהגדרות.
בא7ותה מידה זה יכול להיות חרדה
תמרוש

[פלוני_אלמונית*]

אני לא יכולה לחיות עם גבר באותו הבית ונדהמת מנשים שכן מצליחות.

נניח, אם הוא יכנס לשירותים, ובמיוחד עם שלשול - זה יגרום לי לעצבים וגועל למשך הרבה מאוד שעות, אז למה זה טוב? אפילו אם זה מישהו שאוהב ממש. ריח הנפיחות שלו? גועל נפש. להקיא להקיא להקיא.

הרבה פעמים ברחוב הרגשתי ריחות איומים של גברים ומעניין אותי אם אחרות גם מרגישות את זה....


לגבי בשמים, בכלל לא מפתיע אותי שנשים זונחות את הבשמים של פעם וכבר לא מוצאות עניין בבשמים ה"רגילים" של הסופר-פארם, אלא מעדיפות ריחות עדינים עדינים.


ולא מפתיע אותי שצעירים זונחים את הסגנון העמוס והמדכא של בתי ההורים שלהם, ומעדיפים ריהוט לבן ושקט/רענן.
גם ככה יש יותר מדי רעש ויותר מדי אינפורמציה וצבעים ביום.
מי צריך כ"כ הרבה צבעים?

ואני לא מצליחה להבין מדוע ישראלים עדיין מעדיפים את הסגנון הקטלני, הגרוטאסקי ברחוב.
אני מבינה כשצועקים על דבר מכעיס או חוסר צדק, אבל כשמדברים שיחות חולין, למה צריך לצעוק ולהיות כאלה ברברים?

[רגישה*]

יכול להיות שכבר דובר פה אבל אני ממש במצוקה.. אני רגישה מאוד למגע וזה מחרב לחלוטין את חיי המין שלי בזוגיות כי הבן זוג טוען שאני סתם היסטרית ולחוצה או לחלופין קרה וכבויה. ולא מוכן להתחשב.
יש מקומות שבהם המגע שלו בי בלתי נסבל לגמרי, כמו בישבן ובעיקר באיזור פי הטבעת, אני גם שונאת נשיקות צרפתיות, ויש מקומות שסתם נורא קשה לי כמו ליטוף בבטן, או בשדיים אם אני לא מגורה.
כדי לא להיות נודניקית פולניה אני לרוב פשוט קופאת ומחכה שיפסיק או מזיזה לו את היד בעדינות בלי מילים, אבל הרבה פעמים זה מרגיז אותו עד כדי הפסקת הפעולה בעצבים.
יש מקומות מסוימים שדווקא נעימים לי אבל הוא תמיד יהרוס את זה איכשהו עם שליחת ידיים או מגע אגרסיבי מדי. הסברים ובקשות לא מועילים.
יוצא שאני פשוט סובלת מהמין ומעדיפה שזה לא יקרה בכלל.
אני גם נורא רזה (והוא לא. ממוצע) כך שכל נגיעה אצלי זה ישר בגוף בלי שכבות הגנה.

אני גם זקוקה למגע אבל הרבה פחות ממנו ואני חווה את כל הנסיונות התקרבות התכופים והמעט אגרסיביים שלו אלי כמתקפה.

הוא מתוסכל מאוד וגם אני.
אני גם עייפה מאוד בלילה בגלל שכל היום אני בערנות מופרזת. ואם נוגעים בי מתוך שינה אני מיד מתעוררת ומתעצבנת (נכון, הוא עושה את זה לא מעט) כנ"ל אם מדברים איתי.

מה אפשר לעשות אם בכלל??

[בשמת_א*]

מה אפשר לעשות אם בכלל??
סליחה על הציניות, חשבת אולי שבן הזוג לא מתאים לך? פשוט "לא מתאים"? לא מפני שאת "רגישה" אלא מפני שהוא - לא המתאים?

[אישה_במסע*]

ואני חווה את כל הנסיונות התקרבות התכופים והמעט אגרסיביים שלו אלי כמתקפה.
אם אמרתי למישהו שמשהו מפריע לי, ויותר מפעם אחת, והוא ממשיך לעשות את המשהו שמפריע לי כשהוא יודע שזה מפריע לי, זה לא רק נחווה כהתקפה.

וזה אפילו בלי להגיד מה אני חושבת על אנשים שיגידו לי שאני "סתם היסטרית" (רמז: זה לא התנהגות חברית. זה לא התנהגות של מישהו שאוהב אותי).

<"לא מתאים" זה מעט מידי בשביל לתאר גבר שמעניש אותך (ואל תטעי, הפסקת הפעולה בעצבים זה עונש) אם את לא נענית לא במה שקשור למין. אבל אם אני אביא את התיאור שלי בטח תחשבי שאני מגזימה.>

[אישה_במסע*]

בכל מקרה, לא נשמע לי שזה בכלל שייך לעמוד הזה. במקרה הטוב זה שייך לדף בסגנון אי התאמה זוגית. במקרה הרע - בן הזוג שלי דושבאג.

[תמרוש_רוש]

מה אפשר לעשות אם בכלל?
קודם כל, להבין מהי בעצם הבעיה המרכזית ומהן הבעיות המשניות.

הדף הזה הוא על התופעה של רגישות חושית סיסטמטית, מערכתית, כזאת שמתבטאת בהרבה דברים ובהרבה מקומות.
האם זו הבעיה שלך?

קראת לעצמך "רגישה", כתבת שאת רגישה למגע, וגם ציינת שאת בעוררות-יתר, עייפה ביום ומתעוררת בקלות רבה מדי בלילה.
כל אלה יכולים להצביע על רגישות חושית מערכתית, פיזיולוגית.

אבל אז דיברת על הרגישות ואיפה היא מתבטאת רק באספקט של הזוגיות ושל המגע של בעלך.
מה עם תחומים אחרים? האם את מרגישה את הרגישות הזאת גם בחלקים אחרים של חייך? האם שם היא מהווה בעיה או קושי? איך את מסתדרת עם האספקטים האחרים של הרגישות הזאת?

מהמעט שכתבת, אין ל ימושג האם יש כאן בעיה של רגישות שלך ביחד עם קשיים בזוגיות (וברור לי כמעט לחלוטין שיש פה קשיים בזוגיות, בן זוג שטוען שאני סתם היסטרית ולחוצה או לחלופין קרה וכבויה. ולא מוכן להתחשב מצביע על דינמיקה בעייתית), או בעיה בעיקר בזוגיות שמתלבשת על רגישות מסוימת ומעצימה אותה, אולי אפילו יוצרת חלק גדול ממנה.

אז אני מציעה לך תרגיל מחשבתי:
א. מה היה קורה אם היה לך קל יותר לשאת נשיקות צרפתיות, מגע בישבן וכולי, האם זה היה באמת משפר את איכות החיים והזוגיות?
ב. מה היה קורה אם היה לך בנזוג שמבין שקשה לך, מחפש דרכים אחרות לאהוב אותך, מנשק אותך נשיקות עדינות שהיית יכולה לאהוב, ובכלל מתקשר אתך פחות במגע ויותר בדרכים אחרות - האם זה היה משפר את איכות החיים שלך? האם אז עדיין היית סובלת מרגישות במקומות אחרים ובסיטואציות אחרות?
בקיצור, תני לעצמך (ולנו) קצת יותר תובנה על המצב שלך.

שורה תחתונה: בלי קשר לסיבה ולבעיה, מגיע לך יחס אוהב, עדין, מכבד ומתחשב. אם קשה לך אז קשה לך, ואנשים שאוהבים אותך צריכים להכיר בקושי הזה ולעבוד אתו. לא להתעלם ממנו או להשמיץ אותו.

[רגישה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לעונות. הרגישות אכן משפיעה עלי בהיבטים שונים, אבל אני בגלל שאלו מצבים שלא מערבים אנשים אחרים אז זה פחות בעיה. כמו רגישות לריחות: אם יש ריח רע אני מתרחקת. או אלרגיה במערכת הנשימה, אטפל בה וארחיק את עצמי ממה שעושה לי רע. או שלא אלבש בגדים מציקים.

בהקשר הזוגי, שבו ההתמודדות אינה שלי מול עצמי אלא אני נדרשת לשיתוף פעולה עם פרטנר ש... חושב שאני מגזימה, ממציאה, מנפחת וכמובן לא מתחשב ברגישויות שלי. הוא חושב שאני צריכה פשוט להחליף סוויץ' במוח ופתאום אהנה מהכול. הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!! וכל כך טועה בכיוון.
זה לא עובד ככה. אני לא מסוגלת להנות ממשהו שבמקרה הטוב רק מעצבן אותי ובמקרה הרע עושה לי רע ממש.
אני מנסה לא לבטל את הערוץ הזה לגמרי בשביל "שלום בית" אבל התוצאות עגומות כי זה תמיד תמיד יתפוצץ כי אני מתמודדת עם הקושי ע"י ניסיון לא להגיב וזה לא מיני במיוחד...

יש מגע שאני ממש אוהבת כמו מסז' עדין בגב או רפלקסולוגיה. ובכלל מגע יציב ונעים ולא ליטופים והמון תנועה.
אם לא היתה לי רגישות כזו, איכות החיים שלי היתה משתפרת להפליא, או אם הוא היה מוכן להתחשב ברגישויות שלי. אבל זה לא קורה ושנינו מרגישים רע עם זה וזה מקור לאינסוף תקלות בתקשורת.

[בשמת_א*]

הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!!
הוא רוצה שתהיי אחרת ממי שאת!!! כל כך רוצה!!!
אז סליחה, למה את נשארת עם מישהו שלא אוהב אותך בדיוק כמו שאת ובמקום להשתדל לכבד את הרגישויות שלך ולהתאים את עצמו אליהן כדי שיהיה לך טוב, מעביר עלייך ביקורת וגורם לך להרגיש לא בסדר כי את לא מתאימה לפנטזיה שלו על איך שאת אמורה להיות?

[יולי_קו]

אני מרגישה שטוב טוב טוב שבאת לפרוק פה, להתיעץ, ולערוך סיעור מוחות (וגם לבבות).
מתאים לך לשתף במידע על משך הזוגיות, ילדים אם יש, מה את כן אוהבת בו, למה את נשארת?
אני שולחת לך חיבוק עדין ויציב.
יום טוב!

[אישה_במסע*]

הוא רוצה שתהיי אחרת ממי שאת!!! כל כך רוצה!!!
מעביר עלייך ביקורת וגורם לך להרגיש לא בסדר כי את לא מתאימה לפנטזיה שלו על איך שאת אמורה להיות?

בשמת ניסחה כל כך טוב את מה שרציתי לומר ולא מצאתי מילים...

[תמרוש_רוש]

הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!!
נפלא.
מה הוא מוכן לעשות בעניין?

(אני רוצה שאנשים בעבודה יעריכו אותי!! כל כך רוצה!!)

[מיכל_בז*]

רגישה, אני כל כך מזדהה איתך. יש המון סוגי מגע שעושים לי רע עד כדי שחשבתי שאולי עברתי תקיפה מינית שאני לא מודעת אליה.

מגע לא מדויק גורם לי לכעס איום ואז כל הנסיון לאינטימיות די מתחרבש. לפחות ככה זה היה פעם.

היום אני מנסה לנשום ולתקשר את הכעס שלי וכמובן, להציע אופציה אחרת. אני עובדת מאוד על לנסות לדייק, להגיד מה כן ולא רק מה לא.

היו לנו הרבה קצרים בדרך לשם, כי אני כעסתי והוא נעלב. אבל כל אחד ויתר קצת, הוא ממש משתדל לא להיעלב ואני ממש מנסה לנשום לתוך הכעס. עוד משהו שמאוד עזר לי היו שתי תובנות או מחשבות:

1. אני אישה מינית ולא מוכנה לוותר על מין.
2. אני לא מוכנה לדרוך על הגוף שלי בשביל אף אחד. לא בשבילו, לא בשבילי, לא בשביל הזוגיות שלי.

[רגישה*]

מיכל, נסיונות לתקשר את המה כן ומה לא, הם רעיון רע מאוד כי הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים, וגם שכל הזמן אני רק אומרת לו לא-לא-לא ואין שום כן, מה שלא נכון כי תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.

אני איבדתי כל קשר עם המיניות שלי. אין לי עניין בה ואני לא רוצה גם לענג את עצמי, כל הנושא הזה כרגע מיותר לי פשוט בחיים, ואני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
אני לא מכירה תקשורת מינית אחרת לצערי ואין לי מקור להשוואה, ואני גם לא מתכוונת להיפרד למרות הבעייתיות. זה מורכב מאוד, אבל כנראה שהבעיה היא פה כדי להישאר.

[בשמת_א*]

מה אפשר לעשות אם בכלל??
זה מה ש את שאלת פה.
אני מבינה שהמסקנה שלך מהדיון היא, שאין לך מה לעשות. זו הבחירה שלך ועם זה בחרת לחיות.

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
מה זו השאלה המרעילה הזאת? 0-:

[אישה_במסע*]

וכל שאר העונות, אתן בזוגיות בכלל?
כל מי שענתה לך נמצאת בזוגיות. אני משערת, שקשה לך כל כך להאמין שאפשר אחרת, עד שקל לך יותר לדמיין שהנשים פה לא בזוגיות, מאשר לקבל את המציאות שבה נשים שנמצאות בזוגיות יכולות לחשוב כך. ועדיין, לדעתי זה לא סיבה להניח על נשים פה הנחות לא נכונות, לא להקדיש מאמץ מינימלי כדי לבדוק אותן, ואז להשתמש בהנחות השגויות האלו כדי לבטל ולזלזל בתשובות שניתנו לך.

[רגישה*]

אתן ייחסתן ציניות לשאלה שלי והיא נשאלה בצורה הכי אינפורמטיבית שיש.. .
אני שואלת באמת, זה לא נושא שאפשר לפתוח עם חברות או משפחה, ואני תוהה כמה מה שקורה אצלי סוטה מהנורמה.

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.

[לב_שומע*]

זה עניין של תפיסת מיניות.
תפיסת מיניות שאומרת שמיניות אינה מוצר שבו כל אחד מהפרטנרים עומד בסטנדרט או שלא.
אלא היא תמיד דבר שמתרחש בשניים.
ויש לו אינסוף צורות.
אין דרך אחת שהיא ה"נורמלי" וכל השאר לא.
ישנן חברות בהן הנושא לא מדובר ולכן אכן קשה לדעת.

ממליצה בהקשר הזה על חומרים של מיכל פרינס ממרכז יהל ושל אפרת צור, חפשי בגוגל.
הן דתיות ומדברות אל אוכלוסייה דתית, אם זה מתאים לך.
הן מדברות אל נשים רגילות לגמרי, לאו דווקא עם רגישות ספציפית.

הוא לא אמור לקבל את הקושי שלך.
הוא אמור להבין שזה דבר שקורה בשניים.
שלשניהם אמור להיות נעים.
אם אתם דתיים ואם זה מדבר אליכם, אולי דווקא הסבר תורני (ויש!!!!!) יעזור.
הוא אמור להבין שעם כל אישה הוא יידרש להתאים את עצמו, עם כל אחת בדרך אחרת.

[יונת_שרון*]

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
זה א-ב של זוגיות. הוא בזוגיות איתך ולא עם אשה דמיונית שאת אמורה לחקות.
ולהפך.

[פלונית*]

הי ,
קראתי חלקים מההתכתבות ועלו בי כמה מחשבות.
אחת מה מחשבות היא לגבי המתח הפנימי וגם החיצוני בנוגע למושג שינוי.
בעיני מתח כזה לפעמים עשוי להעצים את הקושי המקורי בו מנסים לטפל.

המתח יכול להיות סביב הרצון לקבל את מי שאני , וגם שכך תעשה סביבתי לבין הרצון /המשאלה / הכמיהה לשינוי.
המצב הזה עשוי להעצים חוויה של הכבדה.

אולי ההכבדה ואי השקט נובעים מכך שהם נוגעים בליבת היחס שלנו כלפי עצמינו , בליבה של יחס הזולת כלפי עצמו והדינמיקה בין המרכיבים האלה.

מסקרנת אותי ההפניה לקריאה שקיבלת מלב שומע. מתכוונת לקרוא זאת בהמשך.

אני שמחה בשבילך על ההתכווננות לשפר את איכות החיים שלך.

[פרח_בית*]

זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
אני בזוגיות 6 שנים בערך. בשנים האלו אני בתהליך עם עצמי, מגלה את הרגישויות החושיות שלי, שלא לגמרי הכרתי קודם - מבחינת ההבנה שלהן, הקשר בין רגישויות בסיטואציות שונות ועוד (הן מתגלות לי גם בהקשר של הזוגיות, אבל לא רק).
יכולה לשתף, שלבעלי לפעמים קשה עם זה, הוא משתגע מזה או חושב שאני קצת מגזימה. אבל הוא מאוד קשוב ומנסה להתאים את עצמו. תמיד מפסיק מגע לא נעים מיד כשאני מבקשת, גם במגע יום יומי. וזה עוד לפני שהצגתי את זה בפניו כ"בעיה" - יש לי רגישות חושית, והסברתי לו על זה בכלליות וספציפית עליי. גם לפני כן, אם הייתי אומרת שמשהו לא נעים, היה מפסיק מיד.
לפעמים כל כך חושש מזה שקצת נמנע יותר מדי - למשל אם אני בתקופה רגישה (קשור גם לשינויים הורמונליים למשל), לא יחבק בכלל, כי באותו יום התלוננתי כמה פעמים על מגע לא נעים. כשאני שואלת למה הוא מרוחק, אומר שהוא מפחד להציק לי. אבל אז אני מראה לו בדיוק איך כן נעים וזה עוזר.
לפעמים הוא עושה משהו שנעים לקצת זמן, ואחרי כמה דקות זה מתחיל להציק. אז אני אומרת שזה יותר מדי לי, או שפשוט מזיזה את היד שלו הצידה, למקום שכן מתאים.

נסיונות לתקשר את המה כן ומה לא, הם רעיון רע מאוד כי הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים, וגם שכל הזמן אני רק אומרת לו לא-לא-לא ואין שום כן, מה שלא נכון כי תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.
אולי את יכולה לנסות, במקום להסביר במילים - לקחת את היד שלו ופשוט להראות לו מה נעים? ואולי גם מה לא.

הוא ישר טוען שאנחנו לא רובוטים וטכניים
לא לגמרי הבנתי את הטיעון. דווקא זה שאת לא רובוט, יוצר מצב שיש דברים שנעימים לך ויש כאלה שלא. ולכן הוא צריך להתאים את עצמו לזה.

תמיד הוא שוכח (בטעות או לא) את כל הרגישויות ומתחיל דווקא משם, מה שמנטרל אותי אוטומטית.
לא בטוחה שהוא שוכח את הרגישויות, יכול להיות שזה מה שנעים לו אז לשם הוא נוטה ללכת. עם בעלי, אני רואה שאם הזמן הוא מכיר אותי יותר, אבל לפעמים באופן אינסטינקטיבי הולך למקום לא נעים, בחוסר תשומת לב. אז אני פשוט מזיזה את היד והוא נזכר.

אני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)


בהקשר הזוגי, שבו ההתמודדות אינה שלי מול עצמי אלא אני נדרשת לשיתוף פעולה עם פרטנר ש... חושב שאני מגזימה, ממציאה, מנפחת וכמובן לא מתחשב ברגישויות שלי. הוא חושב שאני צריכה פשוט להחליף סוויץ' במוח ופתאום אהנה מהכול. הוא רוצה שאהנה!! כל כך רוצה!! וכל כך טועה בכיוון.
אולי להציע לו לקרוא מידע מקצועי על רגישות חושית? זאת אבחנה קיימת, לא המצאה שלך. זאת בעיה נפוצה, מולדת, שקשורה למערכת העצבים. אולי זה יעזור לו להבין את המצב? ששינוי מחשבתי לא יעזור, בגלל שמדובר במצב פיזיולוגי?
טיפלתי בילד עם רגישות חושית, שאמא שלו כל כך שמחה לקבל את האבחנה, כי לפני זה הם חשבו שהוא סתם ילד תזזיתי ואולי קצת חצוף... ועם האבחנה הבינו שיש לו קושי פיזי אמיתי , שדורש התייחסות. זה גם עזר לה לסנגר עליו מול גורמים חינוכיים שונים.
למשל, לפני זה אמרו לו כל הזמן שיפסיק לקפוץ או להזיז דברים בבית. ופתאום הבינו שזה צורך אמיתי שלו, ואפילו קיבלו "להזיז רהיטים כבדים" כשיעורי בית מהמרפאה בעיסוק...

[נינה*]

_אני שואלת באמת, זה לא נושא שאפשר לפתוח עם חברות או משפחה, ואני תוהה כמה מה שקורה אצלי סוטה מהנורמה.
זה נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי, שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות._
אמיתי לגמרי

אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך, ואני בזוגיות יותר מ- 20 שנה.
והיו לי, ויש לי, כל מיני רגישויות וספציפיקציות.
והבחור, על ההתחלה, ניסה להתאים.
כשהיינו הולכים ברחוב היה לי קשה שהוא מחזיק לי את היד באופן רפוי. אז הסברתי לו על הצורך שלי במגע יציב יותר, והראיתי לו, ותוך בערך חצי שנה הוא למד.
מעולם לא שמעתי אותו מתלונן שאני "מגזימה" או משהו. אול לפעמים הוא קיטר על זה שהוא לא רגיל, או שכח. אבל זה היה קיטור כללי, לא מאשים.

והיו לי חלקים מאוד מאוד רגישים בגוף שאי אפשר היה להתקרב אליהם. והוא היה מתחשב, לא התקרב ולא נגע ולא התלונן ולא האשים.
ואם הוא בטעות שכח ואני קפצתי והתרחקתי, אז הוא הבין ולא ירה בחזרה. רק אמר "סליחה" ושינה כיוון.
ורק אחרי זמן, כשכבר הכרנו היטב זה את זו, הוא הציע לי לנסות ולהתרגל למגע בכל זאת, , ובזכותו באמת הרגישות שלי התפוגגה לאיטה. בגלל שזה היה הדרגתי ומתחשב ומכבד וקשוב ומדויק לצרכים שלי.

והוא מצפה ממני לדבר דומה: קשה ל ולישון טוב כשאני קרובה אליו, אז אני משתדלת, אחרי הכרבולים והליטופים של לפני השינה, להתרחק לצד הכי רחוק של המיטה ולהירדם ככה. וגם ארגנתי לנו שמיכות נפרדות (שזה בתכלס יותר טרחה וכבידה בשבילי, ופחות מגע שאני אוהבת). שיהיה לו קל יותר לישון. ולא עולה על דעתי להאשים אותו בזה. או לדרוש ממנו להשתנות. זו הפיזיולוגיה שלו.

שיהיה לי מישהו שמסוגל לקבל את הקושי שלי ולנסות להתאים עצמו אלי ולא לדרוש ממני להשתנות.
יקירתי, זה א' ב' של זוגיות טובה.
החוק הכי בסיסי שיש.
יחס של כבוד. הערכה. קשב. התחשבות.

"להגזים" עם ציפיות כאלה זה לצפות ממנו שיעשה את כל זה בלי שאת אומרת לו, "שיבין לבד"... ויש נשים שחוטאות בזה. אבל זה ממש לא המצב שלך.
את כן אומרת לו מה את יכולה ומה את רוצה ומה את מרגישה, את מצפה ממנו לנסות, לא בהרח להצליח תמיד, שזו גישה מאוד נבונה והולמת מצידך, והתגובה שלו רומסת ודורסת.
וזה עצוב.
ולא הוגן.

ומגיע לך משהו יותר טוב

אני ממשיכה אותו בלית ברירה ומבלי להנות (גם אם הגעתי לשיא, לא נשארה לי מכל הסיפור חוויה נעימה ומקרבת בכלל)
אוי
מגיע לך ליהנות.
מגיע לך להרגיש בטוחה ומוגנת ביחסים אינטימיים.
מגיע לך להרגיש שמכבדים ומעריכים אותך.
ויש אנשים טובים כאלה "שם בחוץ", אפילו הרבה, שבטוחים שיחס כזה זה הדבר הכי אלמנטרי שיש בכלל.

[רגישה*]

הדף הזה עזר לי ממש להבין דברים. למה השינה היא מצרך חיוני עד מאד בשבילי, כי סוף סוף המוח נח מהגירויים האינסופיים. אם אני ישנה פחות מהרגיל אפילו במעט, כל היום שאחרי נדפק לי. הבטן עצבנית, ואני על חצי בטרייה.
בהתעוררויות שלי בלילה לשירותים אני תמיד מתעטשת בלי סוף (נזלת אלרגית...) וזה מעצבן ממש.

בלילה הקודם... הלכתי לישון אחריו ומתישהו בלילה הוא התעורר והעיר אותי בדרך שמאוד הרגיזה אותי (ליטופים במקום סופר רגיש, ושהוא יודע על זה) התרחקתי ממנו ואחרי זה שעתיים או שלוש לא נרדמתי מרוב עצבים. ממש כעסתי עליו ואפילו לא אמרתי כלום, כי ידעתי שאין טעם.

זה מרגיש לי כמו התקלה מכוונת עם הנכות שלי, כמו לנווט אדם בכסא גלגלים בכוונה בדרך מלאה מהמורות. זה לא כך באמת, כי אצלו זה נובע מצורך שלו, אבל זה עדיין מרגיז ומקומם נורא.

[פלונית_זמננית*]

זה לא כך באמת, כי אצלו זה נובע מצורך שלו
לא ברור לי למה החלק השני של המשפט נובע מהראשון. נניח, אם מישהו מנווטה נכה בכסא גלגלים בדרך מלאה מהמורות מתוך צורך שלו (נניח, יש לו איזשהן בעיות בגללן הוא לא יכול ללכת בדרך שאין בה מהמורות), הוא עושה את זה פחות בכוונה? הוא החליט, בכוונת תחילה, שהצורך שלו יותר חשוב מהצורך של הנכה. ומילא הנכה שהוא עוזר לו ואולי עושה לו טובה. הוא ממש פעל כלפייך בכוונת תחילה. כמו אדם שיגנוב כסף ממישהו כי לדעתו הוא צריך את הכסף יותר.

[יולי_קו]

ממש כעסתי עליו ואפילו לא אמרתי כלום, כי ידעתי שאין טעם.
חשוב חשוב חשוב להגיד!
את יודעת מה? אני חושבת שהייתי מעיפה לו את היד בא6ותה שניה וצועקת עליו!!!
זו חוצפה לא נורמלית!!!!
אני לא יודעת כמה סימני קריאה לשים.
את לא מדמיינת. את לא מגזימה. זאת התנהגות פוגענית שאת לא אמורה להכיל, ולא לשתף איתה פעולה. אני חשה שגם שתיקה היא סוג של שיתוף פעולה.

אני שולחת לך חיבוק נעים (אם את רוצה).

[בשמת_א*]

אני למדתי, שעם אנשים מסוימים, זה לא נכון להניח ש"הוא יודע על זה".
למדתי שיותר מועיל לצאת מנקודת הנחה - שהוא לא יודע על זה.
נכון, אמרת לו אלף פעמים.
אבל הוא עדיין לא יודע. הוא לא הפנים. הוא לא תופס את זה. והוא גם מתנגד. והאמונות שהוא מחזיק בהן אומרות, שאם הוא יחנך אותך מספיק פעמים אז השטות הזאת של הרגישות שלך, תעבור. כי זו סתם קפריזה. סתם נדמה לך. זה סתם בראש שלך ואם תשכנעי את עצמך אחרת, זה יעבור. ואז יהיה לו נוח יותר.
ככה המוח שלו עובד.

אז מציעה, לא להניח שהוא יודע.
להניח כל פעם מחדש שאת מלמדת ילד קטן בן 9 חודשים. ולא מצפה שילמד מהר. ייקח לו כמה שנים ללמוד.
ולהתייחס, כמו לתינוק קטן בן 9 חודשים.
כלומר, לא להעיף לו ולא לצעוק עליו.
להזיז את היד, ולהגיד "פה כואב לי". אם את בכלל לא רוצה עכשיו שייגע בך, להזיז אל הגוף שלו. לשים את היד שלו על הגוף שלו. וכל ניסיון, להגיד "פה כואב לי עכשיו".
ואם את כן רוצה, אבל במקום אחר, אז את מזיזה לו את היד למקום הנכון ואומרת "פה נעים לי".

אל תדברי על רגישות. הוא לא מבין ברזולוציות כאלה.
תגידי "נעים" ו"כואב".
הכי טוב להזיז מ"כואב" אל "נעים".
פחות טוב לסלק לגמרי, אבל זכותך, אם הכל כואב לך כרגע. כלומר הכל רגיש - בלשון שלנו. כואב - בלשון שלו. פחות טוב, כי אז הוא מרגיש מסולק. ולא אהוב.
אבל אם יש מקום אחד שכואב ומקום אחר שנעים, אז קל יותר ללמוד. זה לא שאני לא אהוב, זה שפה בדיוק כואב לה. אבל היא כן רוצה אותי.

וככה, אלף פעם. בסבלנות. ולא לפספס. להיות עקבית. לזכור שהוא לא יודע, והוא ילמד רק אחרי מינימום אלף חזרות. אז לא להתעצל. כל פעם שהוא טועה "פה כואב". "הנה, פה נעים".
להשתדל גם להמנע מהמלה "לא". לא להכניס שום שליליות בתדר.
רק סבלנות ואהבה.
את תלמדי אותו בסבלנות, סלחנות ואהבה, איפה כואב לך, ואיפה נעים לך.
החלטת להישאר איתו, אז תביני שככה הוא בנוי וזו הדרך ללמד אותו. בהדרגה, באהבה, בסלחנות ובסבלנות. ובלי להניח הנחות על כוונה רעה או לחשוב שהוא מבין את מה שאינו מבין, או זוכר את מה שאינו זוכר. זה ממש קשה לו, והמלים שאת משתמשת בהן מולו, בכלל לא מובנות לו והופכות הכל לעוד יותר קשה לו.

[יולי_קו]

בשמת,
בדרך כלל נעים לי להסכים איתך. כתבת דברים יפים. הגישה מאוד נכונה ועמוקה לטווח ארוך.

הפעם , נקודתית עולה לי מבפנים צעקה!!!!!!!!!!!!!!!
לגעת באדם ישן במקום שרגיש/ כואב/ מציק/ דובר אלף פעם שלא לא לא לא ? דיייייייי!
אני חושבת שלפעמים צעקה אחת מעומק הלב, בלי קללות או עלבונות, בלי מה הוא, רק אייי מתוכי, אולי תיגע קצת יותר עמוק, אולי ככה הוא יזכר יותר בקלות. פעם אחת!

[פלונית_זמננית*]

להתייחס, כמו לתינוק קטן בן 9 חודשים.
אני חושבת, שברגע שהיחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק, הזוגיות אבודה.

אני חושבת שהוא לא תופס כי הוא לא רוצה לתפוס. הוא מעדיף את הנוחות שלו על שלך, במידה כה רבה שהוא חושב שאת מחוייבת לספק את הצרכים שלו גם על חשבונך. אי אפשר ללמד אותו כי הוא לא רוצה ללמוד. אפשר לנהל מלחמת התשה ולעמוד על שלך עד שהוא יבין שחסר תועלת לתקוף אותך ויפסיק. זה מה שאת רוצה בזוגיות שלך?

אני בהחלט מניחה כוונות רעות. או ליתר דיוק, העדר כוונות טובות כלפיה וקיומן כלפיו. זו ממש ההגדרה של אגואיזם - כוונות טובות כלפי עצמי תוך ביטול הצרכים של אחרים.

לדעתי, להניח עליו כוונות טובות ולא אגואיסטיות זה לעצום עיניים למציאות, ואם הולכים עם עיניים עצומות אז קשה לא להתקל במשהו או לפול לבור.

[קור_את*]

ומתישהו בלילה הוא התעורר והעיר אותי בדרך שמאוד הרגיזה אותי

אני מודה שבקריאת דברייך, רגישה יקרה, סברתי שייתכן שלחיות עם הקשיים שלך זה אולי קשה בצורה שממש לא קל להסתגל אליה.
עד שקראתי את המשפט הזה! להעיר אותך בלילה מתוך כוונה להעיר (לא במקרה כשמסתובבים למשל) זה אגואיסטי ואפילו קצת אכזרי.

[אישה_במסע*]

_רגישה יקרה, סברתי שייתכן שלחיות עם הקשיים שלך זה אולי קשה בצורה שממש לא קל להסתגל אליה.
עד שקראתי את המשפט הזה!_
האחד לא סותר את השני. יכול להיות קשה לחיות עם הקשיים שלה, וגן שבן הזוג שלה מתנהג בצורה מגעילה ומתעלם מהצרכים שלה לטובת שלו. האחד לא סותר את השני בשום אופן.

[בשמת_א*]

אני חושבת, שברגע שהיחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק, הזוגיות אבודה.
ואני ממש לא מסכימה.
זה לא ש"היחס לבן הזוג הוא כמו לתינוק" אלא שאם היא רוצה להמשיך לחיות איתו היא צריכה לעשות שינוי פנימי בתוך עצמה.
אחרת אין לאן ללכת.
השינוי הפנימי בתוך עצמה הוא ---לדמיין--- שהוא תינוק בן 9 חודשים כדי שזה יאפשר לה לחוש כלפיו חמלה, הבנה, אהבה ולהמנע מתחושות שליליות. להתייחס נקי-נקי.
ומהמקום הנקי והאוהב, להתחיל מחדש ללמד אותו.
בלי הטפה
בלי כעס
בלי שליליות
אבל גם בלי מחיקה עצמית.
מול תינוק, את לא מניחה שהוא "הפנים" שאסור לגעת בחשמל או להתקרב לאגרטל היקר של סבתא. את תחזרי בסבלנות שוב ושוב ושוב ושוב, ותקחי אותו מייד משם. הופ, תרימי. בעקביות. לא תהיה פעם אחת שתגידי לעצמך "אלף פעמים כבר אמרתי לו לא לשים אצבעות בשקע החשמל"! אם הוא מתקרב לשם עם האצבע או עם צעצוע, את תיכף מרימה אותו וחוזרת כמו מנטרה על מה שאת אומרת כשרוצים לגעת בחשמל.

בניגוד לזה,
רגישה גם כועסת עליו
וגם שותקת!!! ומאפשרת לו להמשיך!!!

היא לא מסכימה (בשלב זה) למה שאנחנו אומרות לה, שככה לא מתנהלת זוגיות אוהבת. היא הודיעה פה במפורש שהיא תמשיך להיות איתו בזוגיות. אז מה אתן רוצות ממנה? עוד פעם לחפור לה "תעזבי אותו, הוא מגעיל ואנוכי"? מה זה יועיל?

אני שמעתי אותה. הבנתי שהיא לא תלך לכיוון של פרידה מגבר שלא מתנהג בצורה אוהבת.
אז אופציה ב' היא לשנות את עצמה.
לשנות את היחס אליו.
ממילא כל מה שאנחנו אומרות עליו הוא פרשנות. כי אנחנו לא מכירות אותו. אז אולי הוא אגואיסטי ואולי הוא אכזרי ואולי הוא בכלל לא אוהב אותה, אטום ומרושע. אז מה?
היא נשארת איתו?
אז אני מציעה דרך חדשה לנסות, שיש סיכוי שתעבוד.
בדרך הזאת, היא לא מנסה לשנות אותו (חסר סיכוי, כי אף אחד לא יכול לשנות אף אדם אחר) אלא את עצמה.
היא משנה את הרגשות שלה, את המחשבות שלה ואת דרך הפעולה שלה.

בשביל לשנות את המחשבות היא צריכה לדמיין משהו אחר. והדבר הכי פחות מועיל, שלא לומר מזיק, זה לתקוע לה עכשיו בראש כמה הוא אנוכי ואכזרי. כדי שתתבלבל בין הפרשנויות ושוב תתקע על הפרשנות שלה? שהיא "הוא יודע שזה מפריע לי אז הוא עושה את זה בכוונה"?

אם היא תמשיך עם הפרשנות הזאת, אין שום ספק שגם המצב ימשיך כפי שהוא ללא כל שינוי וללא כל הקלה בסבל שלה.
לכן אני מציעה לפעול מתוך פרשנות אחרת, מיטיבה, ומתוך הפרשנות החדשה - להתנהל אחרת. בשיטה אחרת להתייחס למה שהוא עושה. ולתת לזה זמן ועקביות וחד משמעיות (לא לפספס אף פעם. תמיד תמיד להזיז מכל מקום רגיש וללוות את זה במלים "פה כואב". בלי הסברים, בלי להכביר מלים, בלי להטיף, לנזוף, לחנך, לכעוס, לבקר, ליילל, להתחנן, לבקש, וכל שאר הדברים).

אני מציעה לרגישה, שינוי אישיות.
במקום להיות קורבן של הרגישות שלה - להיות המנהלת של הרגישות שלה. היא אחראית לשמור על עצמה. היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.

כי כשהפרשנות היא, שהוא מרושע ואנוכי, אז מה היא עושה? שותקת וסובלת!!!! זה ממש לא מקובל עלי. כי מה שאני רואה זה, שהיא רומסת את עצמה! מתוך מחשבה שגויה, שהוא "יודע" ו"עושה בכוונה".
מניסיוני, זו לא פרשנות ששווה להחזיק בה. לפעמים היא נכונה, תמיד היא מזיקה.
לעומת זאת, פרשנות הפוכה, גם אם היא לפעמים לא נכונה, תמיד יש בה פוטנציאל לשינוי מועיל. כי כל דבר שנעשה מתוך אהבה וחמלה, קודם כל כלפי עצמה (לא לאפשר פיזית שום מגע במקום רגיש, נקודה!) ושנית כלפיו (לא להניח לגביו שום הנחות שליליות, להתייחס אליו כאל מישהו שעדיין לא הבין אותה ולהראות לו בדרך הכי נקייה שיש, כי קשה ללמוד כשהנימה ברקע היא ביקורת והאשמה), יש לו סיכוי הרבה יותר גדול להצליח.

אם רגישה בוחרת להמשיך לחיות איתו בזוגיות במקום לחפש מישהו שמגיע "מוכן" להיות רגיש לרגישות - זו לדעתי דרך טובה לנסות, מה שאני מציעה.
לכעוס עליו עכשיו?
להלהיט אותה נגדו?
לדעתי דרך רעה, במצב הנוכחי, מול הבחירות שלה.

[בשמת_א*]

המממ אולי לא הבהרתי מספיק:
זה לא ש---הוא---- תינוק.
זה שכדי להגיע בתוך עצמה לעמדה פנימית חדשה כלפיו, עמדה אוהבת, סבלנית ועקבית - אני מציעה לה לדמיין כאילו הוא תינוק.

כמו שמציעים לך בהרצאה מול קהל כשיש לך פחד קהל לדמיין את כל הקהל יושב בתחתונים? זה לא באמת שמתייחסים לקהל בצורה משפילה... זה טריק שעוזר לך למצב את עצמך בתוך הראש שלך, כך שתפסיק לפחד מהקהל, תראה בו סתם בני אדם כמוך ולא משהו מאיים. מה שרוצים לשנות פה זה לא את הקהל או את היחס לקהל, אלא את הפחד הפנימי. לדמיין את הקהל בתחתונים זה רק הטריק שיכול לעזור לשנות את המיצוב הפנימי.

אותו דבר מה שאני מציעה.
הוא לא תינוק והיא לא צריכה לחשוב שהוא תינוק. היא צריכה לדמיין שהיא מתייחסת אליו כאילו הוא תינוק בתור טריק להביא את עצמה למצב שהיא מסוגלת לגייס את הרגשות שקל לנו לגייס מול תינוק קטן, כי מעטים האנשים שיחשבו שהתינוק זוחל לאגרטל של סבתא כדי "לשבור אותו בכוונה". לא, הוא תינוק סקרן ובריא, אבל זה לא אומר שנאפשר לו לשבור...

ובאתר הזה, אנחנו לא נמליץ לצעוק על התינוק ולהבהיל אותו, אלא להרים את מה שמפריע ולהזיז אותו משם.

(במקרה של אגרטל, אפשר גם להרים את האגרטל ולאו דווקא את התינוק.
במקרה של שקע חשמלי, את יכולה להזיז רק את התינוק. אבל יש שיטות לחסום את השקע.
במקרה של אשה בזוגיות, לא ממש ריאלי לחסום את הגישה לכל הגוף שלה, זה לא יקרה, אז נשארת רק האופציה - להזיז. להזיז. להזיז. בעקביות. לא לאפשר. להזיז. תמיד. כל פעם שנוגעים במקום הלא נכון. להזיז, וללוות את זה במלים "פה כואב".
ולמה להגיד "פה כואב" ולא "אני רגישה"? כי כבר הבנו ש"אני רגישה" לא מדבר אליו. הוא לא מבין מה היא אומרת. זה לא משנה אם זה מפני שהוא לא רוצה להבין או מסיבות אחרות ו/או נוספות. השורה התחתונה היא: לא מבין אותה. נקודה.
אז תמצאי מלים אחרות!
להתקע על "הוא לא מבין אותי" אבל להמשיך לחיות איתו?
יא אללה! אם הוא לא מבין עברית, תבדקי מה הוא כן מבין ותעברי לשפה שלו! מה, לא ככה? אחרת מה? להמשיך לדבר סינית זה עם זה?)

[אישה_במסע*]

כדי שזה יאפשר לה לחוש כלפיו חמלה, הבנה, אהבה ולהמנע מתחושות שליליות.
חסר פה גובה העיניים. (ותודה לחני על המונח המדוייק הזה). על בני זוג צריך להסתכל בגובה העיניים, כאל שווים. על תינוק לא מסתכלים בגובה העיניין. אני חושבת שמבט שלא בגובה העיניים יהרוס הרבה. אני לא יודעת אם יותר משהוא יבנה - המצב בכי רע מלכתכחילה (ואני לא חושבת שחזרתיות אוהבת היא התגובה לאדם שבוחר לתעדף את הצרכים שלו גם על חשבון בת הזוג, אני חושבת שגבולות ברורים יועילו כאן יותר). אבל עדיין יהיה הרס. יחס לתינוקות כולל הרבה פעמים רחמים במקום חמלה, ורחמים זה רעל (שלא לדבר על כמות האנשים שיגיבו לרחמים בעוינות גדולה, ובצדק!)

והדבר הכי פחות מועיל, שלא לומר מזיק, זה לתקוע לה עכשיו בראש כמה הוא אנוכי ואכזרי.
ממש לא מסכימה. המחשבות האלו יכולות לעזור לה לצעוק אם הוא מעיר אותה באמצע הלילה, להציב גבולות ולעמוד מאחוריהם. והרבה פעמים, אנשים מול גבולות מתיישרים. אנשים פוגעים במי שהם יכולים לעיתים קרובות, ובסוף משלימים עם גבולות. ויש לא מעט אנשים שמגיבים טוב יותר מול גבולות ברורים ול-א אוהבים וסבלניים. זה לא אמור להיות ככה, אבל זו המציאות שאני חיה בה.

הניסיון שלי מראה שזו פרשנות שמועילה. הניסיוןו שלי מראה שלהחזיק במפה כמה שיותר מדוייקת של המציאות בראש שלי זה מועיל. הפרשנות שלך היא לדעתי לא נכונה, לכן פעולות שיתבססו עליה לא יעבדו. או במקרה הזה, יעבדו פחות טוב ויקחו יותר זמן מתגובה אסרטיבית יותר ופחות נחמדה.

אם היא תמשיך עם הפרשנות הזאת,
לפי מה שאני רואה המילים שלה, היא מחזיקה בפרשנות שלך - היא חושבת שהוא לא עושה בכוונה ומצדיקה אותו ואוהבת אותו. והרבה טוב זה לא הביא לה עד עכשיו. איפה את רואה שהיא מחזיקה בפרשנות שלי? אני לא ראיתי את זה.


היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.
אני לגמרי בעד. אבל לא בצורה אוהבת וסבלנית, אלא בצורה ברורה ונייטרלית. ואני חושבת שיהיה לה קל יותר לעשות את זה אם היא תפסיק לנסות להמציא בשבילו את כל הכוונות הטובות שאפשר ואת כל ההצדקות ללמה הוא פוגע סבה מכוונות טובות.

ממה שאני רואה, היא נותנת לו לרמוס את עצמה בדיוק בגלל שהיא מאמינה בכוונות הטובות שלו (ולוקחת חלק בפולחן הכוונות של החברה שלנו).

זה לא באמת שמתייחסים לקהל בצורה משפילה...
אני עוד לא ראיתי אנשים שמתייחסים לקהל שלהם בצורה משפילה. נשים (וגברים) שמתייחסות לבןם הזוג כמו ילד קטן ולא מתייחסות אליו בגובה העיניים ראיתי גם ראיתי. זו סכנה אמיתית, לא מדומיינת. ויש את לנו את ה predisposition החברתי לזה.

ולמה להגיד "פה כואב" ולא "אני רגישה"
למה לא להגיד "תפסיק" או "אני לא מרשה" או פשוט "לא"? היא כבר הסבירה מספיק, אבל יש סיבות טובות למה לפעמים עדיף לא להסביר, להצטדק, להתווכח ועוד משהו ששכחתי.

אז תמצאי מלים אחרות!
מעשים חזקים ממילים. כשהיא אומרת שמשהו כואב לה אבל במעשים מראה שזה לא באמת כואב לה ולא עוצרת אותו, המסר שבמעשים חזק מהמסר המילולי.

[רגישה*]

תגובה לשתיכן. אני חושבת שמילים לא עובדות ולא חשוב אילו מילים. גם להגיד די, כואב, לא משנה כי אולי זה עוזר נקודתית להפסיק את הלא נעים, אבל גם גורם לו להתעצבן (אומר לי טוב לא רוצה לא צריך, יאללה ביי) וגם לא יגרום לנהוג אחרת בפעם הבאה. מניסיון.
גם להגיד שככה זה כן נעים לא עוזר כי זה לא מונע ממנו להמשיך לנסות במקביל או אחר כך או בפעם הבאה את מה שנעים לו.
הנושא של השלמה, וגישה אוהבת נשמע נפלא. הלוואי שיכולתי. בפועל אני אכן מתרחקת ממנו ככל האפשר ובזה טענתו נכונה, כי כל יוזמה שלי לחיבוק ומגע אוהב שאינו מיני מתפרשת על ידו מיד כהיתר לשלוח ידיים למקומות המעצבנים, מה שגורם לי לוותר על זה מראש.
ולו זה גורם להרגיש דחוי.
גם כשהוא יוזם חיבוקים ונשיקות לאורך היום אני לא מתמסרת אליו בחדווה כי יודעת מה יקרה ממש עוד מעט. ולא בא לי על זה.

הנושא של היחסים הפך בעיני למטלה, למטרד, אני באמת מתבאסת מזה כי יש לי משם כ"כ הרבה חוויות שליליות ותקווה אפסית לשיפור. הוא לא רוצה ללמוד איך לענג אותי למרות שזו משאת נפשו, הוא פשוט רוצה שאלמד להתענג ממה שהוא עושה לי למרות שזה עושה לי ההפך.

גם אמרתי לו המון פעמים על נושא הלהעיר משינה, וזה לא מביא להפנמה.
הוא חושב שאני בוחרת להיות רגישה ושאני מתלוננת כל הזמן ולא זורמת. שההתנהגות שלי מכוונת בצורה דווקאית לייבש אותו ולגרום לו דחייה.

אני באמת תוהה אם יש משהו שאפשר לעשות בלי לעשות שביתת מין מוחלטת. כי בעיני המצב כ"כ גרוע שרק לעשות restart לכל העסק מאפס עם כללים ברורים, יעזור, אבל הוא לא ממש מוכן לקבל הוראות או לשוחח על כך בצורה שתעזור.

[אישה_במסע*]

כי אולי זה עוזר נקודתית להפסיק את הלא נעים, אבל גם גורם לו להתעצבן (אומר לי טוב לא רוצה לא צריך, יאללה ביי) וגם לא יגרום לנהוג אחרת בפעם הבאה. מניסיון.
ומה רע בזה? זה בעיניי הפתרון הטוב. שיתעצבן, זו בעיה שלו. עם הזמן יתרגל ויפסיק להתעצבן. עם הזמן ילמד לנהוג אחרת בפעם הבאה.

[בשמת_א*]

במקרה הפעם מסכימה עם אישה במסע. אז מה אם הוא מתעצבן? שיתעצבן!
את פשוט מפחדת מההתעצבנות שלו.
תפסיקי לפחד ממנו.
תרשי לו להתעצבן.
תדאגי לעצמך. באופן עקבי.

מה שאני אומרת הוא במפורש: תפסיקי נקודתית כל מה שלא נעים. כל פעם מחדש. כל פעם. בעקביות. את קוראת לזה "נקודתית". שיהיה נקודתית. כל פעם. בלי לפספס. אין אפס.
לא חשוב מה התגובה שלו.
תתמקדי רק בתגובה שלך: לא. לאפשר. כאב. נקודה.

הטעות שלך כפולה, שימי לב:
את גם אומרת "... אבל זה גורם לו להתעצבן" = שזה אומר שאת מפחדת מהכעס שלו וזה גורם לך למחוק את עצמך.
ואת גם אומרת "... אבל לא יגרום לו להתנהג אחרת בפעם הבאה" = שזה אומר שאת מצפה ממנו ללמוד מהר. זאת לא המטרה של ההצעה שלי. המטרה היא לא שהוא יתנהג אחרת בפעם הבאה (את חולמת אם את חושבת שהוא ילמד כל כך מהר!). המטרה היא אך ורק שלא תרשי לו להכאיב לך! זה הכל!
אם אחרי אלפיים פעם שתגידי "פה כואב" ותפסיקי אותו, הוא סוף סוף ילמד - הנה בונוס. וואללה. זכית. אבל זה הבונוס. המטרה היא לא הבונוס, המטרה היא לא להרשות לאף אחד להכאיב לך.

אני אומרת לך שוב ושוב:
הוא לא ילמד מהר.
זה לא יקרה בפעם הבאה.
אל תתמקדי בשאלה השגויה, תוך כמה זמן הוא ילמד.
תתמקדי רק בכאן ועכשיו: לא לאפשר לו להכאיב. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. נקודתית. נקודתית. נקודתית.

ובצורה יפה ומכבדת. לא לצעוק עליו, לא לנזוף בו, לא להגיד לו "כמה פעמים אמרתי לך". חשוב מאוד שתכבדי את עצמך בזמן שאת דורשת כבוד כלפייך. לא לעשות לו דווקא ולא שביתות ולא שום דברים כאלה. פשוט באופן מכובד, כל פעם מחדש לשמור על הגוף שלך ולא לאפשר שום מגע שלא נעים לך, באמירה שזה כואב. לעצור אותו כמה פעמים שצריך. נקודתית כמו שאת קוראת לזה. בלי שום מטרה מעבר לנקודתיות: לא להכאיב לי. לא להכאיב לי. די, זה מכאיב לי.
אה, וגם, מעיר משינה? זה משפט אחר: "אני ישנה" ולחזור לישון. לא להסכים להתעורר. "אני ישנה, אני עייפה". ולעצום עיניים. לא להתווכח, לא לריב. לא להסביר. להתכרבל ולחזור לישון עד שתירדמי שוב.
פשוט כל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה, כי אין סיכוי שיקלוט במאה הפעמים הראשונות. מבינה?
לגבי הפעם ה-101, לא רוצה להמר. אולי הוא יותר חכם ממה שאני נותנת לו קרדיט.
אני אמרתי שיכול לקחת ---כמה שנים----. ובשנים האלה, כל פעם מחדש, כל פעם שהוא נוגע במקום שלא נעים לך את אומרת "פה כואב" ומפסיקה אותו. כל פעם שהוא מעיר אותך את אומרת "אני ישנה, אני עייפה" וחוזרת לישון.
ואת עומדת בזה שהוא מתעצבן ולא נסוגה!
זה שהוא מתעצבן לא אומר שמותר לו להכאיב לך! מה זה הדבר הזה! "אוי אתה מתעצבן, טוב טוב, הנה בוא תכאיב לי, אני אשכב פה ואסבול בשקט, העיקר שלא תכעס עלי" - מה????!!!! נראה לך נורמלי?

לגבי החשיבות של ההתנהגות המכובדת שלך לא ארחיב. רק שתדעי שכבוד עצמי שלך יחזק אותך, מול עצמך ומולו. התנהגות לא מכובדת שלך (לצעוק, לריב, לבקר, להאשים, לנזוף וכל זה) תחליש את עצמך, מול עצמך ומולו. ככה זה עובד. לא שווה לך. את חייבת להתחזק, חלק מהרגישות קשור בזה שאת נחלשת מהיחס שלו. כבוד עצמי הוא אחת הדרכים לחזק את עצמך בהדרגה.

[אישה_במסע*]

מסכימה עם בשמת. אומנם יש הבדל מסויים בדרך בה לדעתי ראוי לעצור אותו (וריבים יכולים לפעמים להיות טובים ולטהר את האוויר, וגם לצעקות יש את המקום שלהם. לשים אותם באותה ערימה עם האשמה ונזיפה זה לדעתי טעות שנובעת מהעדר התנסות אישית בגרסאות הטובות שלהם), אולם זו הנקודה היותר חשובה:

לא להרשות לו להכאיב לך. להציב את הגבול ולעמוד מאחריו, כל פעם.

_ואת עומדת בזה שהוא מתעצבן ולא נסוגה!
זה שהוא מתעצבן לא אומר שמותר לו להכאיב לך! מה זה הדבר הזה! "אוי אתה מתעצבן, טוב טוב, הנה בוא תכאיב לי, אני אשכב פה ואסבול בשקט, העיקר שלא תכעס עלי" - מה????!!!! נראה לך נורמלי?_

[קרן_שמש_צהובה*]

בשמת א ו אישה במסע
כל מילה שכתבתן פה נכס רב עצמה

אצלנו העניינים יגעים מסיבות שונות ומשונות, אבל אני חייבת לציין שהם התחילו טיפ-טיפה להשתפר רק כאשר אני התחלתי להיות המנהלת של הרגישות שלי
איזה משפט יפה!!!

עדיין יש לי הרבה איך להתקדם בנושא של כבוד הדדי, והמשפט הזה רק שתדעי שכבוד עצמי שלך יחזק אותך, מול עצמך ומולו. התנהגות לא מכובדת שלך (לצעוק, לריב, לבקר, להאשים, לנזוף וכל זה) תחליש את עצמך, מול עצמך ומולו. ככה זה עובד. לא שווה לך. מפיל לי כמה וכמה אסימונים.

אך אין ספק שהבסיס של הבסיס זה כבוד שלי מול עצמי.
ואגב, זה גם מאוד מתחבר למה כתבת, בשמת, אצלך בדף:
כאילו, הייתי מסכימה שמישהו יגע באחותי, בצורה שמכאיבה לה? אין ספק שאם הייתי יודעת על כך הייתי מתערבת ומפסיקה את ההתנהגות הפוגענית, בכל צורה שהיתה יכולה להועיל לענין.
אז למה אם מישהו פוגע בי זה בסדר? הוא לא יודע/לא התכוון/וואטאוור? מה זה משנה? למה אני לא מזדעקת להפסיק את הפגיעה בי?
אז זהו, שעכשיו אני כבר כן.

עדיין רוצה לשפר את ה'איך, אבל ה'מה' מאוד ברור לי, וזה בסיס טוב לבנות עליו...

[רגישה*]

יופי, אבל איך חוזרים לתקשר? עכשיו הוא לא יוזם כלום. מכעס כנראה. אני לא רוצה ליזום מהסיבות שציינתי והאמת שאני גם לא מעוניינת בזה. אם הוא יחזור לתקשורת ומגע אצטרך כנראה להפסיק אותו כמעט מיידית, מניסיוני האינסופי בעניין. כי ככה לא נוגעים בי אז שוב יישאר המעגל. את תמרורי העצור אני צריכה לשלוף ישר, כי זה לא שהוא טועה פה ושם,שמדי פעם מתפלק לו, כל ההתנהגות הגופנית שלו אלי מהרגע הראשון, בעייתית.

הוא כאילו בודק אותי, בקטע של אה, את כבר מסכימה שאגע בך? אז בואי נראה אותך. הנה אני נוגע פה ופה את עוד פה? אולי זה לא מודע או שהוא באמת שוכח ומרוכז בעצמו אבל בחייאת... נפלת בבור הזה ארבע מאות פעם, לא כדאי ללכת במסלול אחר?!?!

[בשמת_א*]

"אבל איך חוזרים לתקשר?"
מה בוער לך?
תחכי בסבלנות.

אבל שימי לב: את כותבת שוב "ככה לא נוגעים בי".
האם את מבינה מדוע זו תגובה לא מוצלחת? לא מועילה? מרחיקה?
האם את צריכה שאסביר עוד פעם מדוע התגובה הכי מכבדת ומדוייקת היא "פה כואב"? ולא שום דבר אחר?


"הוא כאילו בודק אותי, בקטע של אה, את כבר מסכימה שאגע בך? אז בואי נראה אותך. הנה אני נוגע פה ופה את עוד פה? אולי זה לא מודע או שהוא באמת שוכח ומרוכז בעצמו אבל בחייאת... נפלת בבור הזה ארבע מאות פעם, לא כדאי ללכת במסלול אחר?!?!"
מבינה אותך.
התיסכול והייאוש ממש מובנים.
את מאוד רוצה שהוא יהיה אחר ממה שהוא.

גם הוא מאוד רוצה שאת תהיי אחרת ממה שאת.

את רואה את הדמיון בתיסכול ובכעס שלכם?

[נינה*]

במקום להיות קורבן של הרגישות שלה - להיות המנהלת של הרגישות שלה. היא אחראית לשמור על עצמה. היא לא תאפשר יותר לרמוס אותה.
100% |Y||Y|

יופי, אבל איך חוזרים לתקשר? עכשיו הוא לא יוזם כלום. מכעס כנראה. אני לא רוצה ליזום מהסיבות שציינתי והאמת שאני גם לא מעוניינת בזה.
מהניסיון שלי: חוזרים לתקשר או עושים עוד ניסיון רק כשמרגישים נוח ונעים עם זה.
את זקוקה להפסקה? לא פלא! תפרגני לעצמך את ההפסקה הזאת, תשנני לעצמך את הא'ב' של להגן על עצמך והתנהגות מכבדת, ותעשי דברים שעושים לך טוב.
אולי גם הוא זקוק להפסקה. אולי ה"ברוגז" שלו זו לא (רק) "התנהגות ילדותית" ומענישה, אלא משהו פונקציונלי שהוא זקוק לו, ושיעשה לו טוב אם הוא ימצה את זה עד תום, בלי לחץ לתקשר שוב, לנסות לגעת בך שוב - ולהיכשל שוב.
את - תדאגי לעצמך, תטפלי בעצמך, תתייחסי לעצמך יפה, באהבה ובסבלנות. טיפה אחת כל פעם.

[יונת_שרון*]

רגישה, למה בחרת להיות איתו?

[יולי_קו]

גם אני רציתי לשאול בדיוק את זה!
למה בחרת, אי אז, לחיות עם האיש הזה?
מה (והאם) אהבת אצלו?
איפה זה נמצא היום?
ומה השתנה מאז?

[לב_שומע*]

מוסיפה כאן את השם של סיגל בירן, מרפאה בעיסוק מקסימה, חכמה ומעצימה מירושלים. עוסקת גם בוויסות חושי במבוגרים.
טוב לדעת שיש כתובות גם בארץ.

[רגישה*]

חוזרת לדיון הזה עם שאלה. הבנתי את הגישה של בשמת והיא נראית חכמה מאוד, שכל פעם שהוא נוגע במקום איקס בעייתי להגיד שפה כואב. לדאוג לנהל את הרגישות שלי.

העניין הוא שהרבה פעמים אני כבר לא רוצה כלום. כי אם כל מגע מיני ואני מתכוונת כל מגע מתחיל בליטוף מקומות שאני לא יכולה לסבול או לפחות לא לסבול אותם ישר בהתחלה, אני פשוט לא רוצה וזהו! או שהזמן לא מתאים לי (נרדמתי, או שיש הפרעה ברקע) אז אני באמת כבר אומרת לעצמי אוף מי צריך את זה בכלל. זה מעצבן, זה לא מהנה. ואם אני מגיבה בריחוק תמיד יקרה פיצוץ במוקדם או במאוחר. אבל אני לא מסוגלת לשתף פעולה עם כזה דבר.

יאוש.

[לב_שומע*]

ואיך תוכלי?
זה הגוף שלך יקרה.
זה הכל עניין של איזה סיפור את מספרת לעצמך.
האם את מספרת לעצמך שכל אישה וכל איש זקוקים למגע שנעים להם בגוף. יש כאלה שהמנעד שלהם יותר צר ויש כאלה שמנעד התחושות שלהם יותר רחב. אבל גם אלה בעלי המנעד הרחב יותר, לא כל דבר נעים להם! וגם הם, נסגרים מול התעקשות לגעת באופן לא נעים.
נכון שלבעלי המנעד הצר יותר יש לעתים חלון זמן צר הרבה יותר, כלומר הגוף לעתים "מוריד מסך", ננעל ומסרב הרבה יותר מהר ובאופן יותר מוחלט אחרי מגע לא נעים. אבל גם בעלי המנעד הרחב יותר, אינם עמידים למגע חוזר על עצמו ומתעקש לחזור על עצמו באופן שאינו נעים להם.

או שאת מספרת לעצמך שהגוף שלך רגיש במיוחד, שהדרישות/ציפיות ממנו הן סבירות וסטנדרטיות, ושהוא לא עומד ב"תקן".

אני אפילו לא אומרת כלום עדיין על בעלך.
בחברה הדתית ממנה אני באה יש כאלה תהומות בין רגישות עדינות וכבוד לתהומות של חוסר ידע וחוסר דיבור, ציפיות תרבותיות יכולות להבנות צורת הסתכלות מסויימת.

את צודקת.
לגמרי צודקת.
בדרך הזו ליהנות ממין או אפילו "רק" להפוך אותו לנסבל זה בלתי אפשרי.
צודקת לגמרי שהתייאשת. )-:

[לב_שומע*]

אני אדייק את זה יותר:
להערכתי (איפה תמרוש?) עיקר הקושי של בעלי רגישות חושית באינטראקציה מינית הוא לא המנעד הצר של מקומות נעימים וסוגי מגע ותנועות נעימים, אלא חלון הזמן הצר - כלומר, מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
רוצה לומר: מצב שבו גם כאשר האינטראקציה בכללי נעימה, והרוב הוא טוב, מספיקה תנועה או נגיעה אחת לא נעימה כדי שהגוף "יינעל" ויסרב להמשיך, עלול אכן מאוד להכביד על יחסי מין.

וגם אז ישנן דרכים איך כן.

זה לא המצב שאת מתארת. את מתארת אישה שעובדת על עצמה חזק לא להגיע להינעלות ממשהו קטן יחסית כאשר המכלול נעים. (עד כמה שניתן לעבוד על זה במציאות בה המכלול לא נעים.. ).

לעומת זאת, להבנתי, מצב בו אחד מבני הזוג מתעקש באופן קבוע, מתמיד, לאורך זמן ולאורך כל/רוב האינטראקציה לנהל את המגע הגופני רק בהתאם למה שמרגיש לו וזורם לו וספונטאני לו בגוף, כלומר מתעקש לנהל מין ללא יחסים, ומצפה להנאה ושותפות מהשני, זה מצב שמרבית בני האדם לא יהיו מסוגלים ליהנות בו ממין, ויתקשו מאוד שזה יהיה "נסבל" עבורם. גם כאלה בעלי מנעד תחושתי רחב.

בחברות מסויימות הציפיות התרבותיות שאינן בהכרח מבוטאות בקול רם, הן שנשים ישתפו פעולה ואולי אפילו יהיו מסוגלות להנות או להציג כלפי חוץ הנאה מיחסי מין כאלה.
בחברות כאלה, לרוב אישה, בייחוד רגישה, לא באמת יודעת מה מתנהל בחיים האינטימיים של חברתה, ועד כמה בעלה "סופר אותה" או שלא.
לכן קשה להסיק מסקנות רק מהסתכלות שטחית על השכנים.

כל הלב שלי איתך.

[בשמת_א*]

העניין הוא שהרבה פעמים אני כבר לא רוצה כלום.
כן אבל זה לא סותר. הרעיון הוא שברגע שהוא נוגע במקום לא נעים את מייד אומרת "איי, פה כואב לי". או שהוא יירתע וגמרנו, או שהוא ינסה עוד מקום וגם עליו תגידי "איי, פה כואב לי". ואולי תגידי: "רגע, פוס, עכשיו הכל כואב לי כבר, לא יכולה שתיגע כרגע בכלל )-: אולי אחר כך/פעם אחרת".
אחרי שתשמרי על עצמך ככה באופן עקבי שוב ושוב, אולי - אולי? הוא יפסיק להתנפל ולגעת, וילמד לפני שהוא נוגע, לשאול אותך מה מתאים לך ואיפה מתאים לך? ואז אולי תגידי לו "אני אשמח לחיבוק עדין עדין עכשיו, כי כל הגוף שלי מרגיש כמו כוויה אחת גדולה ואני מפחדת מכל דבר אחר כרגע"?

את צריכה לעצור אותו מספיק פעמים עם "איי כואב פה". לא יודעת אם ייקח 10 פעמים או 100 פעם עד שיפנים שעדיף לשאול אותך בעדינות. אבל עד אז, את פשוט אומרת לו באופן עקבי שזה כואב. בלי להתבלבל, בלי להתנצל. אולי להצטער. זה מותר לך. מותר לך להגיד לו "אני מצטערת בשבילך, אני יודעת כמה שחשוב לך המגע, פשוט כרגע הכל כואב לי כל כך...".

[בשמת_א*]

FCIIDmN]וממליצה לשמוע את טיך נהאת האן אודות האהבה הטהורה Po[/po]

[תמרוש_רוש]

להערכתי (איפה תמרוש?) עיקר הקושי של בעלי רגישות חושית באינטראקציה מינית הוא לא המנעד הצר של מקומות נעימים וסוגי מגע ותנועות נעימים, אלא חלון הזמן הצר - כלומר, מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
תובנה מוצלחת
פיזיולוגית, יש פה גם וגם.
גם העובדה שהרבה סוגי מגע הם לא נעימים, וגם זה שהם גורמים לתגובתיות יתר שאחריה אי אפשר לדבר עם הגוף לאיזה זמן.
אבל איזה פקטור משפיע יותר?
אני אישית אאמין לכל אחד שאומר לי שאצלו זה יותר ככה או יותר אחרת. פתוחה לווריאנטים.

[פרח_בית*]

מנגנון ה"ההיסגרות" של הגוף מול מגע שלא נעים לו, כאשר הוא מופעל באופן מאוד אוטומטי ומיידי.
לא בטוחה שמה שאני אכתוב עכשיו מתאים לסיטואציה של רגישה, אבל כותבת בתגובה לדברים של לב.

בחוויה שלי, הרבה פעמים אני מרגישה שה"לא נעים" נובע מהמעבר בין יש מגע לאין מגע. כלומר גם אם המגע עצמו נעים, הנקודה בה הוא מתחיל לפעמים תהיה לא נעימה, ותידרש לי שנייה להסתגל אליו (אולי כי גם מגע עמוק מתחיל בזה שהיד מתקרבת, ובשנייה הראשונה יש מן מגע מרפרף כזה). אז לפעמים אני נושמת עמוק ונותנת לרגע הזה לעבור, ואחריו המגע יכול כן להיות נעים.
אני מרגישה את זה גם בעבודה שלי, עם ילדים עם רגישות חושית - הרבה פעמים הם נרתעים בשנייה הראשונה, אך כעבור רגע מתמסרים למגע ונהנים ממנו (חיבוק/עיסוי/דגדוג וכו'). ואכן בהתחלה, כאשר פחות הכירו אותי וסמכו עליי, הביעו רתיעה חזקה, ואני נמנעתי מלגעת בהם. ורק אחרי שנוצר קשר והם בטחו בי, התקרבתי בעדינות.

זה כמובן מתייחס רק למקרים שבהם ברגע שאחרי המגע הראשוני, המגע יהיה מותאם לי.
ובזה שאני אדע שהאדם מולי יהיה קשוב ומוכן לשנות את המגע (מיקום, עוצמה וכו') אם אבקש ממנו.
אחרת יהיה לי קשה לנשום ולעבור את הרגע הזה, ואשאר על המשמר לאורך זמן (למשל במקרה של בדיקות רפואיות, בהן אני יודעת שאני צריכה להחזיק כמה רגעים בתוך מגע לא נעים - אני נושמת עמוק כדי להרגיע את עצמי לכל האורך. לאחרונה אני עוברת הרבה בדיקות וגינליות וזה מאוד בולט לי בכל פעם - העמידה הזאת על המשמר מהתחלה ועד הסוף).

[לב_שומע*]

אני מבינה עד מאוד למה את מתכוונת.
והמלים מעבר בין יש מגע לאין מגע השליכו אותי היישר אל מאגר האסוציאציות הפרטי שלי, מהתהייה שלי בשעתו על חיי נישואין דתיים שמבוססים על מעבר מאפס מגע למגע מלא.
כך שאיבדתי אותך לרגע בתור אוצר האסוציאציות שלי, והייתי צריכה לקרוא שוב כדי להבין מה את אומרת, ולא אני (-:

וכמובן שמבינה את הדריכות . כרגיל זה לוקח אותי לעולם שלי.. (-:

[יולי_קו]

לא יודעת אם ייקח 10 פעמים או 100 פעם עד שיפנים שעדיף לשאול אותך בעדינות.
לדעתי יש מצב שהוא ינעל על ברוגז, כעס ודומיהם גם אחרי 100 פעמים. שהוא פשוט לא רוצה לשמוע, ולא רוצה להשתנות. בכל אופן שווה לתרגל מה שהמלצת.
אני חושבת שכדאי לשים לב עד כמה כדאי להשקיע כוחות בשינוי וכיוונון עצמי, ומאיזה שלב עדיף לא להשקיע יותר ולצאת מהקשר אם אין עם מי לדבר (ועם מי לקיים אהבה).

[בשמת_א*]

שהוא פשוט לא רוצה לשמוע, ולא רוצה להשתנות
חשוב להדגיש שוב, שהמטרה בזה איננה לגרום לו לשמוע או להשתנות.
המטרה האחת והיחידה היא להתחזק. שהיא בעצמה תלמד לפתוח את הפה ולשמור על עצמה. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם "איי פה כואב". בלי לפספס, בלי לוותר, בלי לאפשר להכאיב לה אפילו פעם אחת.
זה שינוי עצמי. לא שינוי שלו.
כי לפני כל שינוי זוגי, היא חייבת להגיע למקום שבו היא בעצמה מבינה שהיא ראויה לכבוד, שהגוף שלה ראוי לכבוד ולהתחשבות, שבשום פנים ואופן אסור להתעלם מהכאב שלה, שלא יכול להיות שמישהו ייגע בה בצורה כואבת והיא תאפשר את זה!

אני חושבת ש"ריקוד זוגי" שמתנהל כאשר צד אחד פשוט מאפשר לדרוך עליו ולרמוס אותו במצבים ממש הזויים (כשיש רגישות והרגיש שותק ולא אומר שהמקום רגיש או כואב), אי אפשר להסיק ממנו על מה שישתנה בו אחרי שהצד הרגיש ילמד להגן על עצמו. זה לא אותו אדם. גם השמירה העצמית לא תיראה אותו דבר בפעם הראשונה כמו בפעם המאה. יש פה הזדמנות לתרגל סבלנות, אורך רוח, התמדה, נחישות, אמונה בעצמך, ביטחון בערכך, ביטחון שאת ראויה שלא יכאיבו לך (דברים שהיו צריכים להיות הבסיס לכל קשר עם כל אדם אחר).

[נינה*]

המטרה האחת והיחידה היא להתחזק. שהיא בעצמה תלמד לפתוח את הפה ולשמור על עצמה. כל פעם מחדש. כל פעם מחדש. כל פעם "איי פה כואב". בלי לפספס, בלי לוותר, בלי לאפשר להכאיב לה אפילו פעם אחת.
|Y||Y|

יש פה הזדמנות לתרגל סבלנות, אורך רוח, התמדה, נחישות, אמונה בעצמך, ביטחון בערכך, ביטחון שאת ראויה שלא יכאיבו לך (דברים שהיו צריכים להיות הבסיס לכל קשר עם כל אדם אחר).
Y||Y||Y||Y||Y||Y|||

[פלוני_אלמונית*]

הרבה פעמים אני מבקשת חיבוק, בעיקר אחרי נתק מסוים ומקבלת משהו אחר. או שהוא רוצה חיבוק לדבריו, וישר דוחף ידיים למקומות אסטרטגיים כי נמשך אליהם, אבל אני רק רציתי חיבוק! או רציתי לפחות להתחיל מזה!

או שיש כעס בינינו כמה ימים והדרך שלו לנסות להתפייס איתי היא... איך לא, נגיעה במקומות אינטימיים בלי שום הכנה מקדימה ומציפיה עלומה שאני ישר אתמסר ואסלח. זה עניינים שברגש שלכאורה לא קשורים לדף, אבל הגוף שלי מגיב לכך ברגישות חושית מועצמת.
כשדברים כאלו קורים על בסיס יומי / שבועי זה הופך אותי לנפיצה ונרתעת מכל קירבה פיזית.

ככה הוא יודע להתחיל איתי. וברגע שהמגע הראשוני שלו נתקבל בהזזה, או אמירה "לא שם, כואב" וכדומה אז הוא קודם כל נפגע וחושב שאני לא רוצה שום מגע בכלל, והרבה פעמים מפסיק הכל כתגובה. הוא חווה ממני דחייה אינסופית. מבחינתו אני עסוקה תמידית בבריחה ממנו והדיפה של אהבתו, באופן כה כפוי טובה כי למרות הדחייה החוזרת ונשנית הוא ממשיך בגבורה להתקרב אלי!
זה מזכיר לי את המשפט, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. ואני אכן סופר רגישה ודרוכה בעקבות הנסיון הקשה מהעבר. (זו הרגישה בניק זמני)

[בשמת_א*]

"לא שם, כואב"
שימי לב שאני כתבתי "אייי, פה כואב".
אין "לא", אין "לא שם".
ההבדל משמעותי.

נורמלי שאת הופכת לנפיצה ונרתעת מכל קרבה פיזית. נורמלי וטבעי.

[לב_שומע*]

מכירה את מה שאת מתארת ממש ברמת החוויה הגופנית. אהדתי לך.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?! כשאני אומרת משהו כמו שרגיש לי, מפריע לי כאן, או שאני קופאת כדי לא להגיב בזמן שמאוד קשה לי עם המגע, וכל מה שיש לי לומר זה שאני לחוצה?
זה כמו להגיד למישהו שפוחד מג'וקים, תירגע זה רק ג'וק.

הוא קורא לי לחוצה גם כשאני לא.ותאמינו לי שאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהירגע ומצליחה בזה מצוין, אבל זה לא גורם לי להנות ממה שלא נעים לי.
ומתי שאני נדרכת או מגיבה ולא חשוב באיזו עוצמת תגובה ואיזה ניסוח, הוא: הלחץ זה כל הבעיה שלך. כשתזרמי תראי שיהיה לך נעים. תשתחררי!
(יש לציין שאני לעולם לא צועקת או מדברת כמו איזה קלפטע, והתגובה הכי קיצונית שלי היא לקום וללכת לישון בסלון, מה שנחשב בעיניו כתגובה הכי מוגזמת.)

[יולי_קו]

זה פשוט נורא.
אני מאמינה לך שזה נורא, ושאת לא מדמיינת או ממציאה.
זה נראה לי שאת מנסה לשנות את עצמך (לומדת להרגע, וכו׳), כשמה שמתבקש לעשות זה לצאת מהמצב הזה, של זוגיות עם מישהו אטום לצרכייך שמשתדל להשתמש בך.
דייי!

אוי, יקרה, תשמרי קודם כל על עצמך ועל הילדים שלך (לאיזו דוגמא לאהבה עצמית וליחסים זוגיים הם נחשפים?).

מה היית ממליצה לבתך לעשות לו היא היתה מתייעצת איתך מה לעשות במצב דומה?

[פלוני_אלמונית*]

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?!
אולי - כן, זה נכון.. אני לא מצליחה להירגע ככה, אתה יכול לעזור לי לשחרר בכך שתעשה xyz

[נינה*]

ומה עושים עם התגובה הנצחית "את לחוצה, תירגעי"?!
הלחץ זה כל הבעיה שלך. כשתזרמי תראי שיהיה לך נעים.
כאן יש בנאדם שבהתנהגות הזאת בבירור לא מוכן להקשיב למה שאת אומרת.
מתעלם מהכאב שלך.
מכחיש אותו.
מסרב לעזור לך.
מסרב להקל עלייך.
מאשים אותך במצוקות שלך.

מה עושים? לא יודעת...
מה היית עושה, נניח, אם יש לך בת, נניח בת חמש, שבאה אלייך ואומרת: "אני רוצה להיות חברה של הילד הזה. אבל כששיחקנו אתמול הוא קפץ עלי, וכשאמרתי לו להפסיק הוא אמר לי שזה לא כואב בכלל, זה חלק מהמשחק.
והיום שיחקנו בבית והוא אמר לי שאני העוגה ודקר אותי עם מקל קטן ואמר שצריך לערבב את העוגה. וכשאמרתי לו שכואב לי הוא אמר שככה צריך לאפות עוגה. ואמרתי לו שיפסיק אז הוא אמר שאני סתם בכיינית. וגם אמר שאם אני לא אתן לו לערבב את העוגה אז הוא לא יסכים לשחק אתי יותר"
מה היית אומרת לה?

[נינה*]

אני רק יודעת למה שווה לשאוף:
זכותך להיות מוגנת, להרגיש בטוחה, לקבל יחס מכבד ואוהד, שיתייחסו אלייך בעדינות.

ומכאן:
חובתך להגן על עצמך.
איך את יכולה להגן על עצמך?

תזכרי שיחס כזה הורג אותך לאט. לא היום, לא מחר, אבל במצטבר זה רעל.