על ידי עצם_מעצמי* » 12 פברואר 2011, 12:22
אני לא מרגישה צורך לעשות שום דבר "בכוח"
אני לומדת לשחרר ולקבל, בשלמות, בהשלמה , מתוך אמונה שהכל לטובה וכל דבר קורה בדיוק כפי שצריך לקרות
אני, כאמא למתבגרת ששותפה פעילה בתקשורת הוירטואלית, אם בבאופן צעיר ,אם במייל/סקייפ , בוחרת לכבד את הבחירה של הבת שלי לתקשר עם מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה
כמובן בגבולות, כי הישיבה מול מחשב כל היום לא מייטיבה עם הגוף המתנוון ועם המוח שמקבל קרינה וכאלו
אבל... וזה אבל גדול, חשוב לי שבתי תלמד לשים לעצמה בעצמה את הגבולות האלו. זה חלק בלתי נפרד מהלמידה וההתפתחות שלה.
אין קיצורי דרך. שום עצה/הנחייה/הוראה/הגבלה שלי לא תקדם את ההבנה העמוקה שלה את טובתה,אם זה לא יעבור דרך חווית ההתנסות שלה ודרך ניסוי וטעיה
(ולא שאני לא "נופלת" למקומות האלו כאמא - של לבקש לעזוב את המחשב, אבל בסופו של דבר-אני רוצה שהמסקנות יגיע ממנה, ועדיף מהר בבקשה, ס ת ם
ברור שאני רוצה לזרז את הקצב של ההבנות האלו, כי גם לי יש רצונות והבנות ותוכניות... אבל חשוב לי לכבד את הבחירות שלה והקצב שלה .)
איזון
אנקדוטה מחיי החברה של ילדינו המתבגרים:
במהלך משחק ערכים שנקרא "על מה ולמה" משחק קלפים נהדר אגב), בפארק הירדן האחרון,
קיבל אחד הנערים קלף שבו היה כתוב "איזון בין הפעילויות שלי". ע"פ כללי המשחק, בוחר כל אחד בתורו אילו קלפים הוא רוצה להשאיר בידיו ואילו להחזיר לקופה ולקבל אחרים תמורתם. הנער בחר להשאיר את הקלף בחפיסת ה"מועדפים" אצלו ביד, והסביר שהיה רוצה שיהיה יותר איזון בשעות המחשב המרובות שלו מול חיי חברה שאינם וירטואליים (טוב,זה משהו שרק פארק הירדן יכול לאפשר, בינתיים... פרטים בהמשך...)
בקיצור - הילדים שלנו יודעים היטב מה נכון עבורם. הם נבונים ומודעים יותר משנדמה לנו. בוודאי המתבגרים שביניהם - כבר הפנימו את הערך של לקיחת אחריות אישית. בכל זאת - הם ילדים להורים שבוחרים לקחת אחריות אישית בכל תחומי החיים ובכך מהווים דוגמא חיה וחיובית.
זה כמו שאני יכולה להזהיר את הבן הקטן שלי שייזהר כשהוא מטפס על סולם במתקן השעשועים, כי זה יכול להיות מסוכן ולתמוך בו בכל צעד כדי שחס וחלילה לא יפול ויקבל מכה, או שהטיפוס יזיק לו כי הוא יעקם רגל או ישבור ראש
אבל אני בוחרת לא לעשות זאת, משום שאני רוצה שהוא ילמד לקחת את האחריות של להיות זהיר על עצמו,מתוך הקשבה לקצב ההתפתחות שלו, ליכולות המוטוריות שלו, לרצונות שלו מול מגבלות המציאות
אחרי הכל, אנחנו "באופן טבעי"... לא?
לגיטימי שכל הורה ישים את הגבולות במקום אחר ע"פ בחירתו, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שרובנו כאן בקהילה בעלי רצון ללמוד. גם אנחנו ההורים לומדים בחינוך ביתי. אני לומדת לשחרר ציפיות מילדיי, לכבד את דרך הלמידה שלהם, את הקצב, המקום, המדיום (במקרה זה - המחשב כמרחב וירטואלי עצום), הזמן, החברה, התכנים. אני לומדת. זה לא ברור מאליו. זו עבודה! קשה! היות ואני גדלתי בתרבות מסויימת, שונה מזו שלאורה אני רוצה לחנך את ילדיי.
גדלתי במסגרות חינוכיות נורמטיביות שתמיד הורו והראו לי איך ומה ומתי ולמה עלי ללמוד ולשנן את "חומר הלימוד"
אני בוחרת אחרת. אני בוחרת ללמוד עם ומ ילדיי ולא להורות להם (מלשון הוראה)
בסה"כ מדובר על אתר "באופן צעיר" שהוא אתר סגור שמיועד רק לילדים בחינוך ביתי (וחבריהם שהיו בחינוך ביתי וכעת הולכים לביה"ס)
אין גישה לאתר מרשתות החיפוש באינטרנט. רק המקורבים שיונת מאשרת שהם בחינוך ביתי,מקבלים הרשאה להיכנס
אז מבחינת בטחון ובטיחות, אין בעיה לדעתי. המתבגרים בעצמם מודעים לסכנות (והם מודעים. הם מיידעים אחד את השני. וטוב שכך).
הלאה:
מה כן טוב בתקשורת וירטואלית: חשוב לזכור כשאנו באים לקבל החלטות - לבחון את סדרי העדיפויות שלנו. יתרונות מול חסרונות, ולשקול זה מול זה.
דבר ראשון האינטרנט מזמן היום אפשרויות למידה והעשרה של ידע וחוויות (גם חברתית, אגב) אינסופיות, נגישות בכל מקום וזמן, בחינם
(מה שלא בהכרח אומר שטוב לנו לצרוך אותם ללא איזון, כמו שגם אם יתנו לי מאה קילו שוקולד ביום, לא אצרוך את כולם. טוב, אולי רק חלק... ברור שזה לא טוב)
דבר שני - התקשורת האלקטרונית היא תקשורת-על שמשדרת על תדרי אוויר - שאלו התדרים של העידן החדש. הילדים שלנו הם ילדי העידן החדש. לכן הם "שוחים", שולטים ביסודות האוויר והאש (האוויר=הרוח , התודעה, והאש=הננו-טכנולוגיה)
ממליצה לצפות בסדרת סרטי האוואטר (רק אחרי שחזרתי מילמודיי תודעת-על שאני לומדת,הסתבר לי שהבן שלי כבר מזמן משיג אותי . הוא צופה באוואטר וחבריו מתרגלים שליטה ביסודות המים/אוויר/אש ואדמה, כבר יש לו "פור" עלי. הוא מתחבר לזה באופן טבעי, אני צריכה להשקיע בלימודים בשביל להגיע לאותה רמת תובנה. )
לכן אם כן, ברור שאם יש למישהו משהו ללמוד כאן בתחום התקשורת הוירטואלית, זה לי כאמא,יותר מאשר לילדיי
דבר שלישי - היותנו מודל לחיקוי עבור ילדינו. כהורים, במיוחד בחינוך ביתי, אנחנו משמשים דוגמא לילדינו כיצד לנהוג, איך להתנהל בעולם וכו'...
אינני יכולה לומר לילדיי לא לעשות משהו שאני כן עושה. מינימום הגיון והגינות.
אני, מודה ומתוודה: אני נעזרת הרבה מאד במדיום הוירטואלי (בעיקר בבאופן, לא מכירה הרבה יותר מזה, וגם לא מעוניינת להכיר. לא נכנסת לפייסבוק/תפוז/או לא יודעת מה שקיימים,זה הרי אינסופי. מרגישה שמצאתי כאן באתר של באופן "בית", משפחה שניה, מקום שמכיל ומאפשר ועוזר ומקשיב ותומך ומסייע לי להיות מי שאני,בדרכי.
זהו מרחב וירטואלי אמנם,אבל באמצעותו אני מכירה אנשים חדשים שיש לי איתם מכנה משותף רחב ושפה משותפת,אנשים עם רמת מודעות גבוהה גם לעצמם וגם לסביבתם . מתפתח כאן באתר אחלה שיח בכל תחומי החיים וזה מעניין לי וחשוב לי להיות חלק ממנו . וילדיי גם,כי הם חלק ממני.אנחנו חיים יחד.
אני לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים ובקושי שומעת רדיו. אלו אמצעי תקשורת שלא קיימים בביתנו,מתוך בחירה שלי,לחסוך מעצמי ומילדיי את החשיפה ל"מציאות" כפי שזו מצטיירת בתקשורת. אני מעדיפה להקשיב לקול הפנימי שלי, ורוצה שילדי יתרגלו את ההקשבה פנימה וביחד נקשיב למציאות אחרת-לזו שאנחנו מייצרים בעצמנו.לא זו שרואים בחדשות.
עד כאן בשבחי באופן טבעי, האתר
ועכשיו - חזרה לבתי המתבגרת שמכורה למה חדש בבאופן צעיר
מה הפלא
היא צמאה לדעת. היא מגלה עולם. היא סקרנית. היא רוצה לגמוע בשקיקה את מה שמעניין לה. והיא בוחרת את מה שמעניין לה מתוך מרחב מוגן לדעתי
אז אם היא מבלה שעות מול המחשב-ביצירת קשרים חדשים ועמוקים מאד יש לציין, כי נרקמת אינטימיות בין הילדים שם, (שלא כמו האתר הזה שכבר הפך המוני)
והקשרים לא מסתכמים רק במחשב אלא מזמנים מפגש פנים אל פנים עם בני גילם, לפחות כל כמה שבועות (מה שלא היה מתאפשר אילולא נוצר הקשר הראשוני המקדים שמאפשר דילוג בקלילות מעל מימדי הזמן והמקום, מגבלות הביישנות ומבוכת ההתחלות)
ואם היא מתרגלת מיומנויות חברתיות חשובות גם בלי ההכרח ללכת לביה"ס ולחטוף אלימות ונוקשות מחשביתי
ואם היא משוחחת עם ילדים אינטיליגנטים שהם ילדים להורים אינטיליגנטיים (שאני מכירה את כולם אגב באופן אישי,מי יותר ו מי פחות,אבל מכירה)
אז מה הבעיה כאן?
דבר רביעי - אל תשכחו שמדובר בחבורת בנות וכידוע לנו - המין הנשי - אנחנו אוהבות לפטפט. (אני דווקא לא במיוחד, ניחנתי בכמות מופרזת של הורמונים גבריים, אבל עצם כתיבת המגילה שלי כאן, היא הוכחה ניצחת לכך שנשים אוהבות לדבר. ובאופן נדיר - יש כאן בבאופן טבעי מספיק מי שתרצה להקשיב/לקרוא)
עובדה, שבמפגש עם הבנים היה הרבה יותר חוץ (טוב, לא ממש הרבה, אבל יותר. אולי אלו בנים עם כמות מופרזת של הורמונים נשיים...) ולא היה מחשב בכלל.
במהלך מפגש בני הנוער שהתקיים אצלנו בבית/בחצר/על הגג... , הבן 10 שלי למשל עשה מדורה עם האח של... כי הוא לא מתחבר לסוג התקשורת הממוחשבת בכלל. הוא מעדיף לטפס ולרוץ ולזחול בבוץ ולרדוף אחרי פרפרים
הוא מתחבר לסוג אחר של תקשורת אווירית: אנרגטית,טלפטית. הוא יודע לתקשר עם ציפורים.
ועכשיו, לנקודה " ה " חשובה: האלטרנטיבה:
(לכאן תגענה רק מי שהיתה לה סבלנות לקרוא את כל גוש המלל הזה... פרס הקורא הנאמן...)
אם אני רוצה שילדיי ישחקו ויתקשרו עם חבריהם באופן טבעי באמת, ב live , פנים אל פנים, האחריות שלי זה לזמן להם את האפשרות הפיזית הזו
כאן,על פני הסעות על פני חצי מדינה, למפגשים של כמה שעות,כשאני צריכה למצוא לעצמי וליתר ילדי מה לעשות בזמן הזה, אני בוחרת אחרת:
אני בוחרת לרקום את החזון שלי למציאות
אני בוחרת לעבור לגור במקום שמאפשר חיי קהילה באופן טבעי
איפה? שואלים אותי. יש כזה? עכשיו אני באה. איפה?
ובכן, כן
יש כזה. והוא כבר לא חלום אלא הוא חזון שנרקם לאט ובזהירות למציאות.
עוד 3 ימים אנחנו עוברים דירה לבית חדש. מקום חדש. אנחנו כבר כמה משפחות חינוך ביתי בעניין. ככל שיהיו יותר משפחות של מתבגרים וילדים גדולים-כך נוכל להבטיח להם חיי חברה עשירים שאינם וירטואליים
בשביל זה צריך לעשות פשרות. בשביל זה צריך לשקול מחדש את סדרי העדיפויות המשפחתיים:
האם עדיף לנו שהאבא המפרנס יסע יום יום שעה לעבודה ומשפחתו וילדיו יחיו חיי כפר פשוטים עם רווחה כלכלית ,חברתית,רוחנית,לימודית,בריאותית , או שעדיף שהאמא תתזז כל היום ותגמע מרחקים בנסיעה בכבישים במצב עייפות מצטבר עד כדי סכנת חיים בין מפגש בני הנוער שם ומפגש הקטנטנים כאן, בין חוג שומרי הגן ביער ההוא מחר וחוג הציור ביישוב אחר היום והמעגל נשים מחרתיים בדרום וקניות של אורגני בקואופ בצפון וסדנת קליעה במזרח וקורס תודעת -על במערב .
מוזמנים לשקול מחדש את הבחירות שלכם, כי יש לנו עכשיו הזדמנות יוצאת דופן לחיות באופן טבעי באמת.
כשנחיה בשכנות, נוכל להזמין משלוח אורגני מוזל עד הבית, לחסוך בעליות ובזמן איכות, ודלק שגם יקר וגם מזהם
כשנחיה בשכנות, דלת מול דלת, נוכל להיות אחד בשביל השני, לקרום שיתופי פעולה ועזרה הדדית, על בסיס חליפין של שפע חומרי ואיכויות וכישורים ומיומנויות
כשנחיה בשכנות, הילדים שלנו יוכלו להעשיר זה את עולמו של זה. הם יוכלו לחיות את הווית פארק הירדן כל השנה
כשנחיה בשכנות, נוכל לצחוק ולבכות יחד, זה בריא יותר מחיבוק וירטואלי או סמיילי צהוב על המסך. לא רק לילדים שלנו. גם לעצמנו.
כשנחיה בשכנות נוכל לעזור ולהיעזר, לשתף ולהשתתף , לחלק ולהתחלק, וגם: ללמוד לגשר על פערים, לעשות תיקון עולם בין אנשים שונים תוך הבנת האחדות
אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו כל היום מול המחשב, אחריותנו לדאוג להם לאלטרנטיבה אטרקטיבית מספיק.
ומה שנרקם עכשיו, הוא הרבה יותר ממספיק. הוא אמיתי. הוא צו השעה.
זהו. סיימתי לנאום
אמן, כן יהי רצון
אני לא מרגישה צורך לעשות שום דבר "בכוח"
אני לומדת לשחרר ולקבל, בשלמות, בהשלמה , מתוך אמונה שהכל לטובה וכל דבר קורה בדיוק כפי שצריך לקרות
אני, כאמא למתבגרת ששותפה פעילה בתקשורת הוירטואלית, אם בבאופן צעיר ,אם במייל/סקייפ , בוחרת לכבד את הבחירה של הבת שלי לתקשר עם מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה
כמובן בגבולות, כי הישיבה מול מחשב כל היום לא מייטיבה עם הגוף המתנוון ועם המוח שמקבל קרינה וכאלו
אבל... וזה אבל גדול, חשוב לי שבתי תלמד לשים לעצמה בעצמה את הגבולות האלו. זה חלק בלתי נפרד מהלמידה וההתפתחות שלה.
אין קיצורי דרך. שום עצה/הנחייה/הוראה/הגבלה שלי לא תקדם את ההבנה העמוקה שלה את טובתה,אם זה לא יעבור דרך חווית ההתנסות שלה ודרך ניסוי וטעיה
(ולא שאני לא "נופלת" למקומות האלו כאמא - של לבקש לעזוב את המחשב, אבל בסופו של דבר-אני רוצה שהמסקנות יגיע ממנה, ועדיף מהר בבקשה, ס ת ם
ברור שאני רוצה לזרז את הקצב של ההבנות האלו, כי גם לי יש רצונות והבנות ותוכניות... אבל חשוב לי לכבד את הבחירות שלה והקצב שלה .)
איזון
אנקדוטה מחיי החברה של ילדינו המתבגרים:
במהלך משחק ערכים שנקרא "על מה ולמה" משחק קלפים נהדר אגב), בפארק הירדן האחרון,
קיבל אחד הנערים קלף שבו היה כתוב "איזון בין הפעילויות שלי". ע"פ כללי המשחק, בוחר כל אחד בתורו אילו קלפים הוא רוצה להשאיר בידיו ואילו להחזיר לקופה ולקבל אחרים תמורתם. הנער בחר להשאיר את הקלף בחפיסת ה"מועדפים" אצלו ביד, והסביר שהיה רוצה שיהיה יותר איזון בשעות המחשב המרובות שלו מול חיי חברה שאינם וירטואליים (טוב,זה משהו שרק פארק הירדן יכול לאפשר, בינתיים... פרטים בהמשך...)
בקיצור - הילדים שלנו יודעים היטב מה נכון עבורם. הם נבונים ומודעים יותר משנדמה לנו. בוודאי המתבגרים שביניהם - כבר הפנימו את הערך של לקיחת אחריות אישית. בכל זאת - הם ילדים להורים שבוחרים לקחת אחריות אישית בכל תחומי החיים ובכך מהווים דוגמא חיה וחיובית.
זה כמו שאני יכולה להזהיר את הבן הקטן שלי שייזהר כשהוא מטפס על סולם במתקן השעשועים, כי זה יכול להיות מסוכן ולתמוך בו בכל צעד כדי שחס וחלילה לא יפול ויקבל מכה, או שהטיפוס יזיק לו כי הוא יעקם רגל או ישבור ראש
אבל אני בוחרת לא לעשות זאת, משום שאני רוצה שהוא ילמד לקחת את האחריות של להיות זהיר על עצמו,מתוך הקשבה לקצב ההתפתחות שלו, ליכולות המוטוריות שלו, לרצונות שלו מול מגבלות המציאות
אחרי הכל, אנחנו "באופן טבעי"... לא?
לגיטימי שכל הורה ישים את הגבולות במקום אחר ע"פ בחירתו, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שרובנו כאן בקהילה בעלי רצון ללמוד. גם אנחנו ההורים לומדים בחינוך ביתי. אני לומדת לשחרר ציפיות מילדיי, לכבד את דרך הלמידה שלהם, את הקצב, המקום, המדיום (במקרה זה - המחשב כמרחב וירטואלי עצום), הזמן, החברה, התכנים. אני לומדת. זה לא ברור מאליו. זו עבודה! קשה! היות ואני גדלתי בתרבות מסויימת, שונה מזו שלאורה אני רוצה לחנך את ילדיי.
גדלתי במסגרות חינוכיות נורמטיביות שתמיד הורו והראו לי איך ומה ומתי ולמה עלי ללמוד ולשנן את "חומר הלימוד"
אני בוחרת אחרת. אני בוחרת ללמוד עם ומ ילדיי ולא להורות להם (מלשון הוראה)
בסה"כ מדובר על אתר "באופן צעיר" שהוא אתר סגור שמיועד רק לילדים בחינוך ביתי (וחבריהם שהיו בחינוך ביתי וכעת הולכים לביה"ס)
אין גישה לאתר מרשתות החיפוש באינטרנט. רק המקורבים שיונת מאשרת שהם בחינוך ביתי,מקבלים הרשאה להיכנס
אז מבחינת בטחון ובטיחות, אין בעיה לדעתי. המתבגרים בעצמם מודעים לסכנות (והם מודעים. הם מיידעים אחד את השני. וטוב שכך).
הלאה:
מה כן טוב בתקשורת וירטואלית: חשוב לזכור כשאנו באים לקבל החלטות - לבחון את סדרי העדיפויות שלנו. יתרונות מול חסרונות, ולשקול זה מול זה.
דבר ראשון האינטרנט מזמן היום אפשרויות למידה והעשרה של ידע וחוויות (גם חברתית, אגב) אינסופיות, נגישות בכל מקום וזמן, בחינם
(מה שלא בהכרח אומר שטוב לנו לצרוך אותם ללא איזון, כמו שגם אם יתנו לי מאה קילו שוקולד ביום, לא אצרוך את כולם. טוב, אולי רק חלק... ברור שזה לא טוב)
דבר שני - התקשורת האלקטרונית היא תקשורת-על שמשדרת על תדרי אוויר - שאלו התדרים של העידן החדש. הילדים שלנו הם ילדי העידן החדש. לכן הם "שוחים", שולטים ביסודות האוויר והאש (האוויר=הרוח , התודעה, והאש=הננו-טכנולוגיה)
ממליצה לצפות בסדרת סרטי האוואטר (רק אחרי שחזרתי מילמודיי תודעת-על שאני לומדת,הסתבר לי שהבן שלי כבר מזמן משיג אותי . הוא צופה באוואטר וחבריו מתרגלים שליטה ביסודות המים/אוויר/אש ואדמה, כבר יש לו "פור" עלי. הוא מתחבר לזה באופן טבעי, אני צריכה להשקיע בלימודים בשביל להגיע לאותה רמת תובנה. )
לכן אם כן, ברור שאם יש למישהו משהו ללמוד כאן בתחום התקשורת הוירטואלית, זה לי כאמא,יותר מאשר לילדיי
דבר שלישי - היותנו מודל לחיקוי עבור ילדינו. כהורים, במיוחד בחינוך ביתי, אנחנו משמשים דוגמא לילדינו כיצד לנהוג, איך להתנהל בעולם וכו'...
אינני יכולה לומר לילדיי לא לעשות משהו שאני כן עושה. מינימום הגיון והגינות.
אני, מודה ומתוודה: אני נעזרת הרבה מאד במדיום הוירטואלי (בעיקר בבאופן, לא מכירה הרבה יותר מזה, וגם לא מעוניינת להכיר. לא נכנסת לפייסבוק/תפוז/או לא יודעת מה שקיימים,זה הרי אינסופי. מרגישה שמצאתי כאן באתר של באופן "בית", משפחה שניה, מקום שמכיל ומאפשר ועוזר ומקשיב ותומך ומסייע לי להיות מי שאני,בדרכי.
זהו מרחב וירטואלי אמנם,אבל באמצעותו אני מכירה אנשים חדשים שיש לי איתם מכנה משותף רחב ושפה משותפת,אנשים עם רמת מודעות גבוהה גם לעצמם וגם לסביבתם . מתפתח כאן באתר אחלה שיח בכל תחומי החיים וזה מעניין לי וחשוב לי להיות חלק ממנו . וילדיי גם,כי הם חלק ממני.אנחנו חיים יחד.
אני לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים ובקושי שומעת רדיו. אלו אמצעי תקשורת שלא קיימים בביתנו,מתוך בחירה שלי,לחסוך מעצמי ומילדיי את החשיפה ל"מציאות" כפי שזו מצטיירת בתקשורת. אני מעדיפה להקשיב לקול הפנימי שלי, ורוצה שילדי יתרגלו את ההקשבה פנימה וביחד נקשיב למציאות אחרת-לזו שאנחנו מייצרים בעצמנו.לא זו שרואים בחדשות.
עד כאן בשבחי באופן טבעי, האתר
ועכשיו - חזרה לבתי המתבגרת שמכורה למה חדש בבאופן צעיר
מה הפלא
היא צמאה לדעת. היא מגלה עולם. היא סקרנית. היא רוצה לגמוע בשקיקה את מה שמעניין לה. והיא בוחרת את מה שמעניין לה מתוך מרחב מוגן לדעתי
אז אם היא מבלה שעות מול המחשב-ביצירת קשרים חדשים ועמוקים מאד יש לציין, כי נרקמת אינטימיות בין הילדים שם, (שלא כמו האתר הזה שכבר הפך המוני)
והקשרים לא מסתכמים רק במחשב אלא מזמנים מפגש פנים אל פנים עם בני גילם, לפחות כל כמה שבועות (מה שלא היה מתאפשר אילולא נוצר הקשר הראשוני המקדים שמאפשר דילוג בקלילות מעל מימדי הזמן והמקום, מגבלות הביישנות ומבוכת ההתחלות)
ואם היא מתרגלת מיומנויות חברתיות חשובות גם בלי ההכרח ללכת לביה"ס ולחטוף אלימות ונוקשות מחשביתי
ואם היא משוחחת עם ילדים אינטיליגנטים שהם ילדים להורים אינטיליגנטיים (שאני מכירה את כולם אגב באופן אישי,מי יותר ו מי פחות,אבל מכירה)
אז מה הבעיה כאן?
דבר רביעי - אל תשכחו שמדובר בחבורת בנות וכידוע לנו - המין הנשי - אנחנו אוהבות לפטפט. (אני דווקא לא במיוחד, ניחנתי בכמות מופרזת של הורמונים גבריים, אבל עצם כתיבת המגילה שלי כאן, היא הוכחה ניצחת לכך שנשים אוהבות לדבר. ובאופן נדיר - יש כאן בבאופן טבעי מספיק מי שתרצה להקשיב/לקרוא)
עובדה, שבמפגש עם הבנים היה הרבה יותר חוץ (טוב, לא ממש הרבה, אבל יותר. אולי אלו בנים עם כמות מופרזת של הורמונים נשיים...) ולא היה מחשב בכלל.
במהלך מפגש בני הנוער שהתקיים אצלנו בבית/בחצר/על הגג... , הבן 10 שלי למשל עשה מדורה עם האח של... כי הוא לא מתחבר לסוג התקשורת הממוחשבת בכלל. הוא מעדיף לטפס ולרוץ ולזחול בבוץ ולרדוף אחרי פרפרים
הוא מתחבר לסוג אחר של תקשורת אווירית: אנרגטית,טלפטית. הוא יודע לתקשר עם ציפורים.
ועכשיו, לנקודה " ה " חשובה: האלטרנטיבה:
(לכאן תגענה רק מי שהיתה לה סבלנות לקרוא את כל גוש המלל הזה... פרס הקורא הנאמן...)
אם אני רוצה שילדיי ישחקו ויתקשרו עם חבריהם באופן טבעי באמת, ב live , פנים אל פנים, האחריות שלי זה לזמן להם את האפשרות הפיזית הזו
כאן,על פני הסעות על פני חצי מדינה, למפגשים של כמה שעות,כשאני צריכה למצוא לעצמי וליתר ילדי מה לעשות בזמן הזה, אני בוחרת אחרת:
אני בוחרת לרקום את החזון שלי למציאות
אני בוחרת לעבור לגור במקום שמאפשר חיי קהילה באופן טבעי
איפה? שואלים אותי. יש כזה? עכשיו אני באה. איפה?
ובכן, כן
יש כזה. והוא כבר לא חלום אלא הוא חזון שנרקם לאט ובזהירות למציאות.
עוד 3 ימים אנחנו עוברים דירה לבית חדש. מקום חדש. אנחנו כבר כמה משפחות חינוך ביתי בעניין. ככל שיהיו יותר משפחות של מתבגרים וילדים גדולים-כך נוכל להבטיח להם חיי חברה עשירים שאינם וירטואליים
בשביל זה צריך לעשות פשרות. בשביל זה צריך לשקול מחדש את סדרי העדיפויות המשפחתיים:
האם עדיף לנו שהאבא המפרנס יסע יום יום שעה לעבודה ומשפחתו וילדיו יחיו חיי כפר פשוטים עם רווחה כלכלית ,חברתית,רוחנית,לימודית,בריאותית , או שעדיף שהאמא תתזז כל היום ותגמע מרחקים בנסיעה בכבישים במצב עייפות מצטבר עד כדי סכנת חיים בין מפגש בני הנוער שם ומפגש הקטנטנים כאן, בין חוג שומרי הגן ביער ההוא מחר וחוג הציור ביישוב אחר היום והמעגל נשים מחרתיים בדרום וקניות של אורגני בקואופ בצפון וסדנת קליעה במזרח וקורס תודעת -על במערב .
מוזמנים לשקול מחדש את הבחירות שלכם, כי יש לנו עכשיו הזדמנות יוצאת דופן לחיות באופן טבעי באמת.
כשנחיה בשכנות, נוכל להזמין משלוח אורגני מוזל עד הבית, לחסוך בעליות ובזמן איכות, ודלק שגם יקר וגם מזהם
כשנחיה בשכנות, דלת מול דלת, נוכל להיות אחד בשביל השני, לקרום שיתופי פעולה ועזרה הדדית, על בסיס חליפין של שפע חומרי ואיכויות וכישורים ומיומנויות
כשנחיה בשכנות, הילדים שלנו יוכלו להעשיר זה את עולמו של זה. הם יוכלו לחיות את הווית פארק הירדן כל השנה
כשנחיה בשכנות, נוכל לצחוק ולבכות יחד, זה בריא יותר מחיבוק וירטואלי או סמיילי צהוב על המסך. לא רק לילדים שלנו. גם לעצמנו.
כשנחיה בשכנות נוכל לעזור ולהיעזר, לשתף ולהשתתף , לחלק ולהתחלק, וגם: ללמוד לגשר על פערים, לעשות תיקון עולם בין אנשים שונים תוך הבנת האחדות
אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו כל היום מול המחשב, אחריותנו לדאוג להם לאלטרנטיבה אטרקטיבית מספיק.
ומה שנרקם עכשיו, הוא הרבה יותר ממספיק. הוא אמיתי. הוא צו השעה.
זהו. סיימתי לנאום
אמן, כן יהי רצון