על ידי איזו_בל* » 16 מרץ 2015, 03:07
אני בת 36, בזוגיות אוהבת ונפלאה. כל חיי, עד לא מזמן, הייתי אל-הורית. לא רוצה ילדות/ים. לא צועקת לי שום רחם,
לא קוראת לי שום שחלה. אני לעצמי ושל עצמי, ובשנים האחרונות גם של בן הזוג והוא שלי. עדיין לומדת לחיות בלי הדכאון מפעם,
מטפסת ומפלסת את צעדיי בעולם שאני מרגישה סוף סוף שייכת אליו. עובדת, לומדת, אפילו מצליחה לעשות כמה מהפכות
בסביבתי, שומו שמיים.
נהייתי מישהי חשובה באחד התחומים בהם אני עוסקת. משפיעה.
ילדות/ים נראו לי עד לא מזמן משהו שאחרות עושות. אני לא רוצה, זה לא נכון לי ולא רק שלא מרגש אותי, זה נראה לי סיוט סיוטי.
למסור את גופי ואת חיי למען מישהי/ו אחר/ת?
אז למה כל הנשים בגילי, מתחתיו ומעבר לו הופכות בסוף לאמהות? הרי אנחנו שונות אחת מהשנייה. ברצונות, בנסיבות החיים,
בכמיהות, ברצונות, בדרך המחשבה. איך זה שרק כאן, בהולדה, כולן [כמעט] עושות את זה, חוץ ממני?
ואולי לא משנות כל כך הסיבות למה לא רציתי. כי פתאום, בגיל 36, אני רוצה. תחושה מוזרה זאת, הלרצות את זה.
כל הסיבות הרציונליות עדיין מספרות לי שאין סיבה אחת טובה ללדת ילדות/ים.
אבל הרצון, מפעפע בי, בגוף שלי, אני מבקשת את זה לעצמי.
אז יש רצון, ובן הזוג אומר שזו סיבה מספיק טובה.
אבל אני מפחדת להתחרט אחר כך. אני קוראת כבר שנים בלוגים ופורומים על הורות ואמהות, בשנה האחרונה
גם קוראת על הריונות ולידות, על פוסט פרטום, ואלוהימה – זה כל כך קשה. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד
עם הדבר הזה. מפחדת שארגיש שאני במאסר עולם ללא אפשרות חנינה.
שוב ושוב מטיחים בפני נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת את נבואת הזעם: 'את עוד תתחרטי על זה!' אבל אף אחת לא
מדברת על כך שאפשר גם להתחרט שילדת.
אז אני רוצה, אבל כל כך מפחדת.
אני בת 36, בזוגיות אוהבת ונפלאה. כל חיי, עד לא מזמן, הייתי אל-הורית. לא רוצה ילדות/ים. לא צועקת לי שום רחם,
לא קוראת לי שום שחלה. אני לעצמי ושל עצמי, ובשנים האחרונות גם של בן הזוג והוא שלי. עדיין לומדת לחיות בלי הדכאון מפעם,
מטפסת ומפלסת את צעדיי בעולם שאני מרגישה סוף סוף שייכת אליו. עובדת, לומדת, אפילו מצליחה לעשות כמה מהפכות
בסביבתי, שומו שמיים.
נהייתי מישהי חשובה באחד התחומים בהם אני עוסקת. משפיעה.
ילדות/ים נראו לי עד לא מזמן משהו שאחרות עושות. אני לא רוצה, זה לא נכון לי ולא רק שלא מרגש אותי, זה נראה לי סיוט סיוטי.
למסור את גופי ואת חיי למען מישהי/ו אחר/ת?
אז למה כל הנשים בגילי, מתחתיו ומעבר לו הופכות בסוף לאמהות? הרי אנחנו שונות אחת מהשנייה. ברצונות, בנסיבות החיים,
בכמיהות, ברצונות, בדרך המחשבה. איך זה שרק כאן, בהולדה, כולן [כמעט] עושות את זה, חוץ ממני?
ואולי לא משנות כל כך הסיבות למה לא רציתי. כי פתאום, בגיל 36, אני רוצה. תחושה מוזרה זאת, הלרצות את זה.
כל הסיבות הרציונליות עדיין מספרות לי שאין סיבה אחת טובה ללדת ילדות/ים.
אבל הרצון, מפעפע בי, בגוף שלי, אני מבקשת את זה לעצמי.
אז יש רצון, ובן הזוג אומר שזו סיבה מספיק טובה.
אבל אני מפחדת להתחרט אחר כך. אני קוראת כבר שנים בלוגים ופורומים על הורות ואמהות, בשנה האחרונה
גם קוראת על הריונות ולידות, על פוסט פרטום, ואלוהימה – זה כל כך קשה. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד
עם הדבר הזה. מפחדת שארגיש שאני במאסר עולם ללא אפשרות חנינה.
שוב ושוב מטיחים בפני נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת את נבואת הזעם: 'את עוד תתחרטי על זה!' אבל אף אחת לא
מדברת על כך שאפשר גם להתחרט שילדת.
אז אני רוצה, אבל כל כך מפחדת.