איך אמא, הרה, עם בן צעיר (ומקסים), עם אפס זמן לעצמה, שכבר לא מצליחה לזכור מי היא, מצליחה לבנות לעצמה עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה.
נונה,
כתבת שהמשפט הזה של דקל מבטא היטב את תחושותייך. אני אנסה להתייחס אליו - שוב, מהזווית האישית שלי.
אני מרגישה שיש בדברים שעולים כאן שני מימדים של "זמן לעצמנו":
- זמן כדי לבצע פעולה מסוימת, נגיד לכתוב סיפור לידה. או לכתוב תשובה מושקעת בבאופן.
- זמן לצורך "הגשמה עצמית", עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה.
לגבי הסעיף הראשון, אני חושבת שזה משהו טכני בעיקרו. אני יכולה לספר לך מתי אני מוצאת לעצמי זמן כדי לעשות את אותם דברים, ואולי משהו מזה יתאים גם לך:
אני מקפידה לעשות את עבודות הבית בשעות העירות של בתי. בזמן שהיא ישנה (צהריים או ערב) אני מקפידה לנצל את הזמן הזה כדי לנוח, לקרוא, לכתוב בבאופן, לשתות תה עם עוגיות, לשוחח שיחת טלפון חשובה. כאלה. ואני מאוד מאוד מקפידה על כך:
בשנייה שהיא נרדמת, המגב / כף בישול / בגדי כביסה נקיה נופלים לי מהיד ואני מקדישה לעצמי "זמן איכות". בשנייה שהיא קמה, העכבר נופל לי מהיד (באמצע תשובה מושקעת
).
בסופי שבוע, האפרסק לוקח לפעמים את אפרסקית לשחק עם הסוסים של השכנים או לאיזה גן שעשועים בשכונה. זה זמן מעולה להשלמת תשובות מושקעות.
אשר לסעיף השני, כאן זה כבר עניין של זווית ראייה. וזה מחבר אותי לדברים שכתבה אורנה למעלה:
מול מציאות שנתפסת ככפויה ובלתי נסבלת, מה שנותר הוא לשנות את נקודת המבט.
וזה גם מחבר אותי לשאלה שתבשיל שאלה אותך:
מה היית רוצה לעשות בזמן הזה?
האם זה משהו שהוא הכרחי לעשותו בנפרד - כשאת לבד?
האם מדובר במשהו שצורך הרבה שעות?
(כי אפשר ללכת למשל לחוג קדרות לאיזה שעה, מבלי לוותר על אף אידיאל).
ועכשיו לניסוח מעט בוטה יותר, אבל חד יותר של הדברים
<כותבת את זה אליך באהבה, ספציפית עבורך, למענך, כדי לחשוב ביחד איתך על הדברים>:
האם את מרגישה שיש משהו שאת רוצה לעשות לבד, שצורך יותר שעות מחוג קדרות, ושאת מעדיפה לעשותו
יותר מאשר להיות בחברת בנך?
זו שאלה פתוחה. נייטרלית. כל תשובה אפשרית - אין תשובות נכונות.
אני שואלת את זה ככה, כי אם תגיעי למסקנה ש- כן, את מעדיפה לכתוב ספר הגות או ללטף נמלים על פני להיות באותן שעות עם בנך - אז אין שום בעיה.
זה סדר העדיפויות שלך, אלה הן הבחירות שלך, וזה לגיטימי.
את לא נמצאת כאן כדי לרצות אף אחד. אלה הם החיים שלך. את אמורה לחיות אותם לא אנחנו.
אני כמובן מודעת לקושי, שהרי יש תג מחיר על כל בחירה שלנו. ותג המחיר הוא (ובזה בין השאר, האתר העוסק), שבאותן שעות את לא תהיי עם בנך, ובנך לא יהיה איתך.
אבל נונה,
הרעיון הוא לא לבחור להישאר בבית מתוך נקיפות מצפון או תחושת חובה. הרעיון הוא להיות בבית - כי שם את רוצה להיות! (וכאן אנחנו כבר באפשרות השנייה לתשובה).
הרעיון הוא להיות בבית כי אין משהו שהיית רוצה לעשות
יותר מלהיות עם בנך!
ואם זה המצב - ורק את יודעת לענות לעצמך, ואת כמובן לא צריכה, ולא מתבקשת לפרט כאן מה את מרגישה - אז הקשיים שאת מתארת הם קשיים שניתנים לפתרון,
בתוך תפישת העולם. כפי שכתבתי קודם (ונמחק) על איך דברים עובדים אצלי:
כשאני נתקלת בקושי ביישום רעיונות שאני מאמינה בהם, אני מחפשת פתרון בתוך תפישת העולם שלי. אני פועלת מתוך הנחה שיש כזה, שאני לא חייבת לוותר על תפישת העולם שלי בגלל קושי ביישום. אני מאמינה שכשאנחנו פועלים מנקודת הנחה כזו, הפתרון המתאים יצוץ לו, פתרון שאותו אולי אפשר היה לפספס אחרת.
אבל שוב, זה עניין של נקודת מבט:
אם
זה מה שאת רוצה לעשות (חינוך ביתי), ופשוט (לא פשוט, אני יודעת) יש לך קושי עם היישום של זה - זה דיון אחד.
זה דיון שבו כדאי לבדוק את ההנחות שלנו (שוב מתחבר לדברים של אורנה). ואת הציפיות שלנו.
וכדאי לבחון את היום, ממה הוא מורכב, מה הוא נותן לך, היכן את חסרה.
יש דרכים לדאוג לכך שתהיי מלאה ומסופקת בחינוך ביתי! זו לא אידיליה - יש באמת נשים שמרוצות מהבחירה הזו שלהן ומרגישות איתה טוב (כמובן שלכולן יש תקופות כאלה ואחרות).
אבל אם בעצם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה, אבל הוא לא מתאים לך - את לא חייבת...
ואם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה שאת
רוצה שיתאים לך - יש מה לעשות... (שינוי נקודת מבט, זווית התסכלות).
נקודת המבט שלי (בערך, בתימצות, לא חשבתי על זה עד הסוף), היא שזה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות: עם בתי. שאין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות כרגע.
אני מרגישה שזו העבודה הקשה ביותר, המאתגרת ביותר, והמהנה ביותר שעשיתי אי פעם (ואת יודעת, עשיתי דבר אחד או שניים בעברי). יותר מזה:
אני חושבת שאמהות זו העבודה הכי נחשבת. הכי יוקרתית. הכי משמעותית. ואולי יותר מהכל: הכי אמיתית. בחיי, מה יותר אמיתי מזה?
לזה אני מתכוונת כשאני כותבת, עניין של נקודת מבט.
התרבות שלנו מריצה אותנו ל"קריירה" ול- "הגשמה עצמית", שזה נחמד מצד אחד, אבל משום מה כל המושגים האלה - כך על פי התרבות שלנו - לא יכולים להתקיים באמהות. אמהות זה משהו אחד, הגשמה עצמית, קריירה ויצירה - זה משהו אחר, לא תיתכן חפיפה בין השניים. אבל למה בעצם???
מה יותר קריירה מאמהות? מה יותר יצירה מאמהות? מה יותר מגשים מאמהות?
זו נקודת המבט שלי.
@}
[u]איך אמא, הרה, עם בן צעיר (ומקסים), עם אפס זמן לעצמה, שכבר לא מצליחה לזכור מי היא, מצליחה לבנות לעצמה עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה.[/u]
נונה,
כתבת שהמשפט הזה של דקל מבטא היטב את תחושותייך. אני אנסה להתייחס אליו - שוב, מהזווית האישית שלי.
אני מרגישה שיש בדברים שעולים כאן שני מימדים של "זמן לעצמנו":
[list=1]
[*] זמן כדי לבצע פעולה מסוימת, נגיד לכתוב סיפור לידה. או לכתוב תשובה מושקעת בבאופן.
[*] זמן לצורך "הגשמה עצמית", [u]עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה[/u].
[/list]
לגבי הסעיף הראשון, אני חושבת שזה משהו טכני בעיקרו. אני יכולה לספר לך מתי אני מוצאת לעצמי זמן כדי לעשות את אותם דברים, ואולי משהו מזה יתאים גם לך:
אני מקפידה לעשות את עבודות הבית בשעות העירות של בתי. בזמן שהיא ישנה (צהריים או ערב) אני מקפידה לנצל את הזמן הזה כדי לנוח, לקרוא, לכתוב בבאופן, לשתות תה עם עוגיות, לשוחח שיחת טלפון חשובה. כאלה. ואני מאוד מאוד מקפידה על כך:
בשנייה שהיא נרדמת, המגב / כף בישול / בגדי כביסה נקיה נופלים לי מהיד ואני מקדישה לעצמי "זמן איכות". בשנייה שהיא קמה, העכבר נופל לי מהיד (באמצע תשובה מושקעת :-)).
בסופי שבוע, האפרסק לוקח לפעמים את אפרסקית לשחק עם הסוסים של השכנים או לאיזה גן שעשועים בשכונה. זה זמן מעולה להשלמת תשובות מושקעות.
אשר לסעיף השני, כאן זה כבר עניין של זווית ראייה. וזה מחבר אותי לדברים שכתבה אורנה למעלה:
[u]מול מציאות שנתפסת ככפויה ובלתי נסבלת, מה שנותר הוא לשנות את נקודת המבט.[/u]
וזה גם מחבר אותי לשאלה שתבשיל שאלה אותך:
מה היית רוצה לעשות בזמן הזה?
האם זה משהו שהוא הכרחי לעשותו בנפרד - כשאת לבד?
האם מדובר במשהו שצורך הרבה שעות?
(כי אפשר ללכת למשל לחוג קדרות לאיזה שעה, מבלי לוותר על אף אידיאל).
ועכשיו לניסוח מעט בוטה יותר, אבל חד יותר של הדברים
<כותבת את זה אליך באהבה, ספציפית עבורך, למענך, כדי לחשוב ביחד איתך על הדברים>:
האם את מרגישה שיש משהו שאת רוצה לעשות לבד, שצורך יותר שעות מחוג קדרות, ושאת מעדיפה לעשותו [b]יותר[/b] מאשר להיות בחברת בנך?
זו שאלה פתוחה. נייטרלית. כל תשובה אפשרית - אין תשובות נכונות.
אני שואלת את זה ככה, כי אם תגיעי למסקנה ש- כן, את מעדיפה לכתוב ספר הגות או ללטף נמלים על פני להיות באותן שעות עם בנך - אז אין שום בעיה.
זה סדר העדיפויות שלך, אלה הן הבחירות שלך, וזה לגיטימי.
את לא נמצאת כאן כדי לרצות אף אחד. אלה הם החיים שלך. את אמורה לחיות אותם לא אנחנו.
אני כמובן מודעת לקושי, שהרי יש תג מחיר על כל בחירה שלנו. ותג המחיר הוא (ובזה בין השאר, האתר העוסק), שבאותן שעות את לא תהיי עם בנך, ובנך לא יהיה איתך.
אבל נונה,
הרעיון הוא לא לבחור להישאר בבית מתוך נקיפות מצפון או תחושת חובה. הרעיון הוא להיות בבית - כי שם את רוצה להיות! (וכאן אנחנו כבר באפשרות השנייה לתשובה).
הרעיון הוא להיות בבית כי אין משהו שהיית רוצה לעשות [b]יותר[/b] מלהיות עם בנך!
ואם זה המצב - ורק את יודעת לענות לעצמך, ואת כמובן לא צריכה, ולא מתבקשת לפרט כאן מה את מרגישה - אז הקשיים שאת מתארת הם קשיים שניתנים לפתרון, [b]בתוך[/b] תפישת העולם. כפי שכתבתי קודם (ונמחק) על איך דברים עובדים אצלי:
כשאני נתקלת בקושי ביישום רעיונות שאני מאמינה בהם, אני מחפשת פתרון בתוך תפישת העולם שלי. אני פועלת מתוך הנחה שיש כזה, שאני לא חייבת לוותר על תפישת העולם שלי בגלל קושי ביישום. אני מאמינה שכשאנחנו פועלים מנקודת הנחה כזו, הפתרון המתאים יצוץ לו, פתרון שאותו אולי אפשר היה לפספס אחרת.
אבל שוב, זה עניין של נקודת מבט:
אם [b]זה[/b] מה שאת רוצה לעשות (חינוך ביתי), ופשוט (לא פשוט, אני יודעת) יש לך קושי עם היישום של זה - זה דיון אחד.
זה דיון שבו כדאי לבדוק את ההנחות שלנו (שוב מתחבר לדברים של אורנה). ואת הציפיות שלנו.
וכדאי לבחון את היום, ממה הוא מורכב, מה הוא נותן לך, היכן את חסרה.
יש דרכים לדאוג לכך שתהיי מלאה ומסופקת בחינוך ביתי! זו לא אידיליה - יש באמת נשים שמרוצות מהבחירה הזו שלהן ומרגישות איתה טוב (כמובן שלכולן יש תקופות כאלה ואחרות).
אבל אם בעצם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה, אבל הוא לא מתאים לך - את לא חייבת...
ואם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה שאת [b]רוצה[/b] שיתאים לך - יש מה לעשות... (שינוי נקודת מבט, זווית התסכלות).
נקודת המבט שלי (בערך, בתימצות, לא חשבתי על זה עד הסוף), היא שזה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות: עם בתי. שאין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות כרגע.
אני מרגישה שזו העבודה הקשה ביותר, המאתגרת ביותר, והמהנה ביותר שעשיתי אי פעם (ואת יודעת, עשיתי דבר אחד או שניים בעברי). יותר מזה:
אני חושבת שאמהות זו העבודה הכי נחשבת. הכי יוקרתית. הכי משמעותית. ואולי יותר מהכל: הכי אמיתית. בחיי, מה יותר אמיתי מזה?
לזה אני מתכוונת כשאני כותבת, עניין של נקודת מבט.
התרבות שלנו מריצה אותנו ל"קריירה" ול- "הגשמה עצמית", שזה נחמד מצד אחד, אבל משום מה כל המושגים האלה - כך על פי התרבות שלנו - לא יכולים להתקיים באמהות. אמהות זה משהו אחד, הגשמה עצמית, קריירה ויצירה - זה משהו אחר, לא תיתכן חפיפה בין השניים. אבל למה בעצם???
מה יותר קריירה מאמהות? מה יותר יצירה מאמהות? מה יותר מגשים מאמהות?
זו נקודת המבט שלי.
@}