קשיים של אמא

מה לעשות עם הטירוף הזה של החיים. מאז שנולדה לי הבת שלי (שנה) אני מוצאת את עצמי מתרוצצת כול הזמן. לא רוצה לוותר על עבודתי האהובה, ולא רוצה להגיע לאפיסת כוחות.
מתגעגעת לימים שלפני, שבהם היה לי פנאי ולא הרגשתי כול הזמן כאילו יש שעון שתקוע לי במעלה העורף, מתקתק תיקתקתיקתק.... תמיד לרוץ, להספיק להגיע, לסיים, לקחת, להלביש, להפשיט, להענות...
לא יודעת אם הייתי רוצה לחזור אחורה, אבל ישנן תקופות בהן מאוד קשה לי עם מה שיש.
לו היו אומרים לי שאפסיק ליצור לתקופה כולכך ארוכה לא הייתי מאמינה.
בקושי יש זמן לקרוא, או סתם לבשל בכייף, או להנות משלוות אחה"צ, או פשוט להיות...

לפני שהפכתי לאם אהבתי להיות לבד, לא הזדקקתי לחברה ותמיד ידעתי איך להעסיק את עצמי.
עכשיו הבדידות גומרת אותי - זה אני והילדה וזהו . פה ושם הולכים לספריה, או מטיילים טיול נחמד של אחר הצהריים, אבל בסופו של דבר זו בדידות. לפעמים מאוד כייף לי איתה ביחד, ויש ימים שזה לא מספיק. ולא, אין לי חברים באיזור בו אני גרה - שזהו ישוב קטן. יש מכרים ואנשים מאוד נחמדים, אבל לא אנשים שהתחברתי איתם בנפש, וסתם לצאת לגינה עם כול ההורים כדי להעביר את הזמן ממש לא בא לי. כשבן זוגי נמצא זה נפלא, אנחנו מבלים ביחד איתה ומאוד כייף לי. הבעיה היא שהוא עובד עד שעות מאוחרות.

כולכך הרבה אמהות כאן נראות לי מוחלטות כאלה, ונותנות את כולן. איך אתן עושות את זה?
האם יש כאן אמהות שמרגישות כמוני?... מה עושים?
לא יודעת מה לעשות

רק למקרה (האופטימי) שאני איפשהו בנוף המוחלטות - בדיוק עכשיו סיימתי שיחת בכי וקיטורים ובדידות והאשמות במסגרת הקורס "אימהות רגועה ואבהות תומכת". (וגם בדיוק עכשיו סיימתי את גביע הגלידה הרביעי להיום במסגרת הקורס "אהבת הגוף מהפן הרוחני").

כן, גם אני מרגישה כמוך לפעמים. מה לעשות, קשה להיות אמא. ההבנה הזאת שכבר תמיד תרדפי אחרי הזנב של עצמך כי אין מספיק זמן לעשות הכל.
הייתי מציעה לך קצת להקל על עצמך בעבודה. אני הבנתי שחזרתי לעבוד מוקדם מדי. עד אז היה לי הרבה יותר נעים עם בתי. כשמנסים לעשות כל כך הרבה דברים יחד, כבר קשה ליהנות. החלטתי לסיים את הפרויקט שהתחייבתי לו ולא לקת פרויקטים בזמן הקרוב (חוץ מדברים קטנים שאני כן יכולה לעשות).

אני מאוד מבינה אותך בקטע החברתי. אנחנו גרים רחוק מכל המשפחה ואין לי יותר מדי חברות. אלה שיש קשה לי לראות מסיבות טכניות. היה נחמד אם היתה מישהי לידי שהייתי יכולה לבלות אתה כל יום. עם חברה אחת קבענו יום בשבוע שאנחנו מבלות יחד. זה דורש מאמץ והתחייבות אחרת אולי זה לא היה יוצא.
אם בישוב שלך אין אנשים שמתאימים לך, תנסי להכיר אנשים מישובים קרובים. תצטרפי לחוג או משהו כזה שבו אפשר להכיר. וגם אל תשללי אנשים שלא בדיוק מתאימים לך. כשגרתי בחול התחברתי לאנשים שבארץ בחיים לא הייתי מתחברת אתם וזה עזר לי. אחנו זקוקים לחברה, גם אם היא לא הכי אידיאלית.
גם בעלי חוזר מאוחר. זה באמת קשה. אולי תסבירי לו כמה קשה לך, שישתדל לחזור יותר מוקדם.

כולכך הרבה אמהות כאן נראות לי מוחלטות כאלה, ונותנות את כולן. איך אתן עושות את זה?

אני רחוקה מלהיות מוחלטת. אני כל כך לא מוחלטת שפלא שעדיין לא מוחקים את ההודעות שלי באתר הזה.
למזלי אני גרה בעיר גדולה וכשבתי הבכורה היתה בת שנה היה תמיד אפשר לנחות אצל מישהו או להזמין חברים והבדידות היתה קצת פחות חונקת. עכשיו אנחנו בחו"ל עם חיי חברה רגועים הרבה יותר ממה שהתרגלתי אליהם, וזה קשה עד כדי בכי. אז הזדהותי שלוחה אליך, ואני מצטרפת ל-טרה רוסה בהצעה להתחבר גם עם מי שכרגע לא מועמד להיות חבר נפש שלך.

מבחינתי העבודה היתה העוגן שלי לשפיות בחודשים הראשונים, אבל אני שוקלת להעמיס קצת פחות.

העניין עם התחברויות סתם הוא קטע שקשה לי איתו,
זה אולי נשמע משונה, אבל אני לא יודעת איך מתקרבים לאנשים שאני לא ממש מתחברת אליהם - אין לי מושג איך עושים את זה ??????
כשאני חושבת על זה נראה לי שהכישורים החברתיים שלי מאוד לקויים. אני באמת רוצה ללמוד אבל לא יודעת איך

יש כאן איפהשהו דף מאוד יפה שמדבר על הביטחון העצמי שלנו במצבים חברתיים כאלה. חבל שאני לא זוכרת איפה זה היה. כ-ו-ל-ם סיפרו שם כמה הם מרגישים לא נוח במצבים חברתיים, כמה זה קשה, כשלא יודעים אם נתקבל או נזכה לדחייה. צריך פשוט לזכור שגם האחרים מרגישים ככה וזה קצת עוזר לתפוש אומץ.

לי מאוד עזר להצטרף למפגשים של אימהות, אולי תמצאי באזור היותר רחב כאלה שתתחברי אליהן, לאו דווקא בישוב שלך?
מאוד קשה להיות לבד, לדעתי הזמן שהכי חשוב שתהיה מסביבך חברה תומכת הוא בתקופות הראשונות האלה.
אם זה מנחם אותך, את יכולה לקרוא בדפים לפעמים קשה כל כך, כאריה מאחורי סוגר, אני מתפטרת, קשה לי הטיפול בתינוק וזה רק מה שאני זוכרת כרגע... שם תראי שוב, שאת לא לבד בהרגשתך. @}

כולכך הרבה אמהות כאן נראות לי מוחלטות כאלה, ונותנות את כולן. איך אתן עושות את זה?
אני לא מצליחה לקרוא עכשיו את כל הדף, אבל זה ממש לא כך אצלי. רוב שעות היום אני לא עם הילדים (רק עם התינוקת (6 חודשים, כך שאין כ"כ ברירה), וגם היא - הרבה על השטיח לידי), אלא עושה את הדברים שלי.
שלא לדבר על זמנים בהם אני עייפה, ועסוקה בנסיונות לדחות את הילדים ובקשותיהם.

אגב, קראי גם את קשה לי באינטימיות עם הילדה

קשה לי. אני מרגישה שלא בא לי להיות אמא יותר. להתפטר מהתפקיד לזמן מה ואז לחזור עם כוחות מחודשים...
קצת רקע - בנינו בן השניים וחודש גדל איתי בבית, בנוסף מגיל חצי שנה חזרתי לעבודתי בחצי משרה (בשעות אחה"צ והערב).העבודה שלי דורשת הרבה הכנה בבית ועבודה "מאחורי הקלעים" - שנעשית בדרך כלל כשהילד ישן - בצהריים ובלילה. בנוסף יש את הבית - בישולים, ניקיונות (בניקיונות ובכביסות בן זוגי הוא שותף פעיל מה שמאוד מקל). התחושה היא שאין זמן! כל היום הוא ריצה אחת מטורפת לרצות ולהספיק ואין לי זמן לעשות קצת דברים שלי נטו. לאחרונה התחלתי חוג, זה מאוד מוסיף ומאוד כייף אבל בהחלט מרגיש דחוס בתוך כל הטירוף הזה. מרגישה שיש לי הכל - בן מקסים, בן זוג שתומך ואוהב אותי , עבודה שאני אוהבת, אני חיה במקום עם איכות חיים גבוהה - עם הרבה ירוק, אבל איך שהוא אני לא מבסוטה. אני כל הזמן במצבי רוח, מן דכאונות קטנים כאלו. אני מרגישה שאף אחד לא ממש מבין אותי עד הסוף. תמיד הפתרון הראשון שעולה הוא: למה שלא תכניסי את הילד לגן?. זה אפילו עולה לאחרונה מצד בן זוגי, שהכי, אני מרגישה, צריך להיות איתי ולחזק אותי.על חברות ואחיות אני לא מדברת כבר - זה תמיד הדבר הראשון שעולה. ואני לא חושבת שזהו הפתרון. אני חושבת על איזשהו מהפך בתוך עצמי שאני חייבת לחולל. התחלתי לא מזמן עם פרחי באך - ויש תחושה של הקלה ושיפור בימים מסויימים.
אני מרגישה שאני אמא לא טובה. שהבן שלי רואה אותי יותר מדי במצבי רוח, בוכה וכאלו. מה זה עושה לו? אני מרגישה שאני בת זוג לא טובה. לא יודעת, הדברים לא זורמים. מה עושים??? אין לנו פנאי להיות אחד עם השני. תמיד עייפים. תמיד עצבניים.
צריכה תמיכה ועידוד, וגם עצות אוהבות.
תודה מראש
אני

נשמע לי שבשלב ראשון כדאי לבדוק מהיכן המצבי רוח הללו. אולי בעזרת מישהו קרוב או מטפל. מגיע לך להיות מאושרת, לבדוק לעומק מה לא זורם ומדוע. לטפל בעצבנות ובעייפות. ראי גם אמא עייפה

סליחה, אני כלכך עייפה

התלבטתי באיזה דף לכתוב בסוף החלטתי שיותר חשוב שפשוט אכתוב סוף סוף.
אני קורסת.
נשמע דרמטי? אולי. אבל באמת לא מוגזם.
אני לא מסוגלת יותר! חייבת זמן לעצמי (דברים ש אסור לומר ?), חייבת לחזור ולעשות משהו שאני אוהבת בשביל עצמי, למצוא את הדרך להחזיר לעצמי כוחות וחיות. אני צריכה זמן בשביל זה. זמן שבו הילד שלי במקום ובחברה שמאפשרת לי להיות פנויה. אני מרגישה ששמתי את כל כולי בצד ולעצמי לא נשאר שום דבר (זה נשמע הגיוני?). מקווה שבעתיד אשכיל לשלב את הדברים שנותנים לי עניין וכח בתוך החיים בבית עם בילדים אבל עכשיו מרגישה שאני צריכה לעצור את העולם ולרדת כדי לאסוף את עצמי למצב שבו אני אוכל לנסות ולממש את זה. אני לא יכולה לעצור את העולם ולא יכולה וגם לא רוצה להפסיק להיות אמא אבל חייבת הפוגה.

חיכיתי שיעבור הטרימסטר הראשון. שתחלוף העייפות הבלתי אפשרית והבחילות האיומות. כל אלה מאחרי והסבלנות לא חוזרת.
אני עייפה. חסרת סבלנות. ולא מבינה "איך הן עושות את זה". איך אתן עושות את זה???
אני בטוחה שההריון לא מקל עלי אבל אני לא יודעת אם לא הייתי מגיעה למצב הזה גם אלמלא הייתי בהריון.

לפני חודשיים חשבתי שהגעתי לאיזה פתרון כשקבעתי עם שכנה שני בקרים בשבוע בהם הבכור (1.8) אצלה. אצלה במובן של היא איתו ואני לא. בפועל הם יורדים ועולים בני הבתים לפי מה שנח ומתאים להם. השכנה הזו גם היתה איתו באפריל - יוני פעם ולפעמים פעמיים בשבוע. הם אוהבים אחד את השני מאוד והיא מקסימה איתו.
אבל - היא התחילה לעבוד. ולמרות שבהתחלה אמרה שתעשה מאמץ לסדר כך שתעבוד שימים האלו אחה"צ הסידור הזה התמסמס והחודש לא זכיתי אף לבוקר הפוגה אחד. נראה שזה לא מתאים לה יותר כי היא כל הזמן מבטלת.

כבר שבועיים שאני מחפשת מישהי שתוכל לתת לי את הזמן הזה שאני כל כך צריכה לעצמי. אנחנו גרים בישוב לא גדול אבל גם לא קטן כל כך והנשים שאני מגיעה אליהן אינן פנויות. הפצתי בין כל מכרי ואני ממשיכה ומנסה לחפש מישהי שתגיע אלינו או משפחתון. לא יאמן אבל בישוב של למעלה מ600- משפחות אני לא מוצאת אמא עם ילד בבית או משפחתון קטן. ממש מדכא. בימים האחרונים אני מחפשת מישהי גם מחוץ לישוב ועכשיו אני מבינה שבעצם זה לא הכיוון. אני צריכה שתהיה לי אפשרות להיות בבית ובימים בהם אי אפשר להיות בחוץ זה אומר שאנחנו כולנו נהיה בבית ובסיטואציה כזו ההפוגה שאני זקוקה לה לא תתקיים. אני עדיין לא מתקשה להאמין שלא מסתתר כאן איזה משפחתון של 3-4 ילדים ומחר אנחנו הולכים לתלות מודעות אבל אני לא יכולה לבנות על זה. או בעברית נראה שאין כאן משהו כזה.

כבר שלושה שבועות שאני רוצה ומתכננת להתקשר אל שלוש נשים שונות שאני מוקירה ומעריכה כדי להתייעץ. הצלחתי לדבר עם אחת מהן על זה שאני רוצה שנדבר...
אין לי זמן וכח לכלום. אפילו לא לענות בשתי מילים לאי מיילים. אפילו לא להרים טלפון לחברה. אני גמורה!

כבר ראיתי את כל הגנים כאן ובישוב קרוב. יש אחד שאני אבדוק שוב. אם הגננת תזרום איתי יש סיכוי שאכניס אותו לשם. אני לא צריכה הפניות ל דמעות גן.
אני מאמינה שהילד שלי צריך להיות איתי ויודעת היטב למה לא גן ומאז שאני מחפשת עזרה ובודקת אפשרויות אני גם כל הזמן חושבת מה אני אפסיד בשעות בהן אני לא אהיה איתו. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט ואני בהחלט בדרך. אז למה בכל זאת אני כותבת כאן?
קודם כל אני אשמח להצעות שלא חשבתי עליהן, איך אני אוכל לקחת לעצמי את ה 3-4 שעות האלה פעמיים שלוש בשבוע?
בנוסף הייתי שמחה אם תשתפו איך אתן מסתדרות/ הסתדרתן עם קטון אחד בבית, איך יש/ היה לכן אויר לנשימה?

הי נונה,
לא בטוחה שיש לי רעיונות שלא חשבת עליהם בעצמך. אני מגיבה בעיקר כדי לבטא את אהדתי הרבה אלייך, וגם כדי לומר שטוב שאת מסוגלת להכיר בצרכים שלך ולתת להם מקום.
_{(ואם זה מקל עלייך - ההתנסות שלנו בגן, אמנם מגיל שנתיים+, יכולה להיות דוגמה ל-למה כן גן).}

עולים בדעתי הרעיונות הבנאליים -

עד שיתגבש פתרון קבוע - להשתמש כרגע במשאבים שיש לך כדי לתת לעצמך קצת חופש. יום חופש של הבנזוג, סבתא שמוכנה לבוא לחצי יום, השכנה ההיא. מנוחה קצרה יכולה להיות משמעותית מאוד לפעמים.
לברר עם השכנה שלך בעדינות אם זה לא מתאים לה יותר בכלל, או רק עכשיו, או שאולי אפשר בכל זאת לחדש את הסידור בתנאים אחרים, או שאולי יש לה חברה ש-
מה שלי תמיד נותן אוויר לנשימה: להגביר את תדירות המפגשים עם אימהות-חברות אחרות, אפילו אם זה כרוך בתיאומים ונסיעות. נכון, את זקוקה לזמן פרטי לעצמך, אבל עד שזה יסתייע, גם חברה של אימהות אחרות מקלה על ההתנהלות ועל הבדידות ומאפשרת מנוחת אחריות מפעם לפעם.
את המאמר של יונת את בטח מכירה, נכון?

חזקי ואמצי,
מכאן זה נראה שבקרוב יימצא איזשהו פתרון @}

(( ))
חייבת זמן לעצמי (דברים ש אסור לומר ?) דברים שבהחלט מותר לומר. למה אסור?

וגם - מזל טוב על ההריון. @}

נוסעת ויעל תודה @}.

נוסעת, איך הסתדרת בשנתיים+ שקדמו לגן?

חברה של אימהות אחרות מקלה על ההתנהלות ועל הבדידות ומאפשרת מנוחת אחריות מפעם לפעם.
כל כך נכון. השבוע אפילו נפגשנו יום אחרי יום למרות המרחקים הגדולים. ובכל זאת זקוקה לזמן פרטי.
תודה על ההפנייה למאמר של יונת. היה טוב לקרוא אותו שוב.

רק רוצה להזכיר את מה שנכתב פה המון פעמים באתר.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי כמעט לגדל תינוקות לבד, בלי שום תמיכה.
כשיש משפחה מורחבת במרחק הליכה, מישהו קרוב שיכול לעזור קצת בבישול, בניקיון, או סתם לארח חברה; כשיש שכנה או שתיים שאפשר להיעזר בהן בשעת צורך או סתם כדי לנשום אוויר, הכל נראה אחרת. ומדהים לכמה אנשים פשוט אין את הדבר הכל כך פשוט וטבעי הזה.
מה שיוצר את המחנק והקושי הוא לא התינוק, אלא התנאים המודרניים שמבודדים את האימהות.

פלוני אלמונית שלמעלה - נדמה לי שזיהיתי אותך, אבל זה לא באמת חשוב... אני תוהה למה קשה לך להזדהות.
כי זה אתר של באופן טבעי?
העובדה שגם במעט הפעמים שזוגי לוקח אותה כדי לפנות לי זמן אני לא מצליחה להשתחרר, להרגע, להיטען כוחות
את מרגישה כאילו את לא עומדת באיזה "רף" שהציבו פה או שאת הצבת לעצמך?

נונה,

מול מציאות שנתפסת ככפויה ובלתי נסבלת, מה שנותר הוא לשנות את נקודת המבט.
בתפיסה שלנו "זמן לעצמי" נחשב רק אם זה פרק זמן מסוים, מספיק ארוך, הילד שלנו אינו נמצא איתנו, אנחנו מצליחות לעשות "משהו" בזמן הזה ובכלל זה נחשב גם לנוח למשל. בקיצור יש לנו תמונה בראש וכשהיא אינה מתגשמת אנחנו חשות כבולות, כפויות, מתפרקות קורסות.

וראי מה קרה לך - ברגע שהרגשת שאת קורסת, שאת באפיסת כוחות התחלת להשקיע ים של אנרגיה בחיפוש הפתרון מבחוץ.
כמעט שאפשר לומר שבחרת, באופן לא מודע כמובן, להשקיע את שארית כוחותיךבמה שאינו יניב לך תועלת, ובכך את ממשיכה לפרנס את מעגל הקריסה.

בלי שום קשר להחלטה לגבי בנך -
בדקי איך דפוס הקריסה משמש אותך בחייך. מה את מרויחה ממנו. וזה כמובן לא בהכרח קשור לסוגיה הנוכחית.
בדקי איך דפוסים שלך מפרנסים את המעגל הזה.
למשל - מה קורה לך ברגע של שקט, אפילו רגע קצרצר. מה עובר לך בראש ברגע כזה - האם אלו המחשבות על כל מה שלא הספקת לעשות ועוד צריך להעשות, האם אלו שוב המחשבות על העייפות הגדולה שלך (שכמובן היא לגמרי מובנת וכמעט אפשר לומר מחוייבת מהמצב).
אולי באותם רגעי שקט את יכולה פשוט לשבת ולנשום - זה מדהים עד כמה התמקדות בנשימה טוענת אותנו בכוח ובחיוניות, אולי את יכולה לעצום את עייניך לדקה, להרפות את גופך ולהרגיש את הטוב שקיים בעולמך?

אני מסכימה מאד עם יעל צ שמפנה לקושי שבגידול ילדים ללא תמיכה קרובה.
אבל מכיוון שזהו המצב כרגע, נסי לראות כיצד את מעניקה לעצמך את הדברים שאת זקוקה להם במסגרת הנוכחית. מאותה רגיעה שתעלה משינוי נקודת המבט יתכן ויצוצו הפתרונות הנכונים לך ולמשפחתך, ללא כל מאמץ, ללא השקעת אנרגיה מיותרת בחיפוש.
חזקי ואמצי!

נונה
יש לי תוספת: לדעת לבקש.
ליה כבר בת שנתיים+ (נהייה גיל פופלרי פה בדף) וזה השיעור הכי חשוב שקבלתי באמהות. הנה תקציר:
חשבתי כל הזמן שאני משדרת (למשפחה, לחברים, לבנזוגי) את הצורך שלי באופן מאוד ברור, עד שאחותי הקטנה (והאסרטיבית) ילדה את בנה.
בפעם הראשונה שהיא הצליחה להביא את אבא שלי לבייביסיטר (משימה בלתי אפשרית מבחינתי) ושאלתי אותה איך היא עשתה את זה.
לקח לה זמן להבין מה אני שואלת מרוב שזה נראה לה טריוויאלי, ובסוף היא אמרה לי: "פשוט ביקשתי. התקשרתי אליו, אמרתי לו שיש לי הזמנות
לסרט ושאלתי אם הוא יכול להגיע לפה בשמונה. " זהו. היא לא רמזה, לא הסתבכה עם ניסוחי "אם אתה יכול/ אם נוח לך/ אין לך משהו אחר לעשות"
פשוט הבהירה לו באופן ברור שהיא מצפה לתרומתו הצנועה בגידול הנכדים הערב בשמונה, והוא עזב את המשרד, הוורקוהוליק הזה, ובא.
אני לא אגיד שמאותו רגע אני עושה את זה ככה, (סתם כי יש פה אנשים שמכירים אותי) אבל אני עובדת על עצמי מאז.
ולא רק עם בייביסיטר, גם אם אני סתם מרגישה בודדה, ובא לי שחברה תבוא לשבת אתי על המרפסת כדי שאוכל לקטר, אני מבקשת.
לא מתפתלת ולא "מצפה שיציעו".
זה שיפר את חיי לאין שיעור וגם את יחסיי עם אנשים. במקום לצפות שיבינו אותי- להיעלב שלא-אבל לא להגיד כלום כי בעצם לא קרה כלום,
הכל בחוץ. אני כבר יודעת ממי אפשר לבקש (ולהניח שהוא יידע גם לסרב אם זה לא מתאים לו) וזה ניקה משהו מאוד בסיסי במערכות היחסים שלי.
וגם, כמובן, יש לי כמעט תמיד את הזמן שאני צריכה לעצמי.
מקווה שעזרתי במשהו.

מכירה את אני כלכך עייפה?

רציתי לשאול אותך מה את רוצה לעשות בזמן הזה שאת רוצה לעצמך (ולהציע לך שתבדקי איך את עושה את זה אצל חברה בבית, או כשאת עם הילד, או - כמו שהציעו - בזמן שנמצא בבית בעלך או מי מהסבתות).
ואז קראתי את אורנה, וחשבתי "ואו! גם אני עייפה נורא תמיד, אבל לא מרגישה שאני רוצה לבד-לבד-לבד (למרות שלפעמים אני כן)"
ואז הבנתי שהשאלה שלי עדיין בתוקף.

אם כן - נניח שיש לך את הזמן הזה לבד. מה את עושה בו? איך (באיזה מצב) את נכנסת אליו? איך את יוצאת ממנו?

_{(קראתי עכישו את אני כלכך עייפה, וגיליתי שלפני שנה הייתי עייפה. מאוד)}

זווית אחרת:
מה מצב הברזל שלך?

(כשאני לא לוקחת ברזל אני עייפה, מעוכה, עצבנית, דכאונית, מרוטה.)

נונה,
את הולכת בכיוון נכון של מציאת האיזון בין צרכיי הילד וצרכייך שלך, אבל בדרך שבה בחרנו לחיות אין לרוב פתרונות מהירים ופשוטים.
את בוודאי זוכרת כמה פעמים אנחנו ניסינו לשנות כיוונים: נכשלנו, נפלנו, התבלבלנו, אבל בסוף מצאנו פתרונות (וגם היום אנו מחפשים פתרונות לאתגרים דומים לשלך...).
העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא להיות נאמנה לעצמך ולמשפחה, ולא לנסות לרצות אחרים (גם אם הם מובילי הדעה באתר).
אני בטוח שבסופו של דבר תמצאי פתרונות טובים.

also here

זה לא קשור לרף בכלל, זה קשור לחוסר יכולת לשחרר, לסמוך על אחרים שיעשו טוב כמוני, אם תרצי בעיה של מגלומניה.
אה.... גם זו בעיה לא פשוטה. אבל את בטח יודעת גם בלעדי כמה רצוי לעבוד על זה, אז אני לא אגיד לך...

< חשבתי שיהיה מוגזם קצת לענות לך ב דף בית....

>

תודה @} אני קוראת הכל וחושבת...

יש לי זמן קצוב עד שהפעוט יאבד עניין במה שהוא עושה, אז אני עונה על מה שקל.
חוה ש תודה! אבל את הרבה יותר מדי רחוקה לי, אני אשמח אם תעזרי לי למצוא עוד אמא בבית בישוב בו אני חיה.
אמא של ליה, אין לי קושי לבקש עזרה. ההורים שלי עוזרים ברצון וכמיטב יכולתם. אני צריכה הרבה יותר עזרה ממה שהם יכולים לתת. אני צריכה למצוא עזרה בתשלום אבל כזו שתאפשר לי מנוחת אחריות. לקחת פסק זמן גם בראש.
אפרסקי ם, קיוויתי למצוא אותך כאן, אשמח אם תשתפי איך את עושה את זה...
מה מצב הברזל שלך? טוב.

קצת יותר קשה לכתוב את השאר- הבדידות קשה ומקשה.
יש איזו מעגליות כזו של קושי והסתגרות שמזינים אחד את השני. אני חייבת לצאת כדי להרגיש יותר טוב אבל ככל שקשה יותר כך אני יוצאת פחות. הקריסה אני חושבת, דווקא בהקשר ישיר למצב הזה, היא סוג של קריאה לעזרה- אבל זה לא עוזר

...
יחסית קל לי לצאת לפגוש את החברות שפגשתי דרך האתר. גם החשיבה דומה, גם הקשיים וגם הצרכים אבל המרחקים לא פשוטים.
בזמן הזה שאני כל כך רוצה לעצמי אני רוצה לנוח ולקרוא, התחלתי לכתוב לעצמי את סיפור הלידה שלי (כן, זה מלפני שנה ושמונה חדשים) כחלק מההכנה שאני עושה לעצמי לקראת הלידה הקרבה ואני ממש לא מגיעה לזה כמו שהייתי רוצה. כל אלה דברים של בית.

התחלתי לכתוב לפני יותר מארבע שעות ואני כל הזמן צריכה להפסיק- אז אני אמשיך אח"כ אבל זה גם חלק מהבעיה. אני מספיקה ביום את מה שלוקח לי 20 דקות כשאני לבד.

בהמשך לאפרסקים, אולי כדאי לשקול לקחת גם אומגה 3 ו- 9.

נתקלתי במקרה היום לראשונה. קשה. לא פשוט. ונגע בי בכל זאת.

התינוק שלי התעורר/ מאת: מאיה לוי ירון

התינוק שלי התעורר. בחדר הסמוך הוא מצייץ כמו חתול קטן
בתוך קופסת קרטון. הוא אינו מבין את פשר הרעש הבא מן הסלון.
עוד שורה אחת, מחמדי, תן לי עוד שורה אחת לנשום.
אחר-כך אימא תעשה דייסה. בקפידה, לאט לאט, תבחש את האבקה
ושנינו נתבשם מן הניחוח המשכר של קופסת הקרטון הקטנה
בעיר הקרה, ינואר, שמונים וארבע, שנינו, רק אני ואתה.
בערב יבוא אבא וישאל: איך עבר היום, ואנחנו נגיד,
אימא בישלה דייסה, נתנה לזה ונתנה לזה ונתנה לזה ונתנה לזה
ונתנה לזה ונתנה לזה,
ורק לאימא לא נשאר
אימא רצתה לינוק את בקבוק הקונייאק הכתום, זה מה שאימא רצתה
אבל אנחנו לא הרשינו לאימא למצוץ מן הבקבוק. לא לא.
מה פתאום שאימא תשתה מן הבקבוק הגדול ברנדי שמונים וארבע
אימא שלנו צריכה להיות חזקה. אימא שלנו צריכה לעשות דייסה.

אימא שלנו היא אישה הגונה
והיא אוהבת לישון איתנו, בקופסת הקרטון הקטנה
כאן, בעיר הקרה.

יש איזו מעגליות כזו של קושי והסתגרות שמזינים אחד את השני.
מוכר מאוד.
להפגש עם אנשים עוזר מאוד. לא כל כך משנה אילו אנשים - שכנה, אמא מיישוב אחר, חוג מקרמה...

אני הולכת כל היום עם מחשבות שמסתובבות גם בראש וגם בבטן.

אני מאמינה בדבר אחד וכרגע תנאי החיים שלי מצביעים על צורך בפשרה מסוימת. זו לא תחושה טובה. ויש רגעים שאני מרגישה כישלון.
אבל אני מבינה שלא תמיד מה שאנחנו מאמינים בו ומה שאנחנו מסוגלים לו זהה.
ובכל זאת

למה מישהי (שאני אוהבת ומעריכה) מרגישה צורך להסתתר ולהיות פלוני אלמוני כשמדובר בקושי כל כך גדול וכל כך טבעי?
למה אני נתקעתי כשרציתי לכתוב למה אני רוצה את הזמן הזה ולמה הזמן שאני רוצה צריך להיות שלי- לבד?
למה אף אחת לא כתבה איך היא מתמודדת/ התמודדה עם ילד ראשון בגיל הזה?

אשמח אם תשתפי איך את עושה את זה...

אני אנסה.

הנושא החברתי הוא סופר קריטי בעיניי.
ואני מקדישה לו פוקוס מאוד רציני. בחיי הקודמים בכרך הגדול יזמתי עם חברתי ורדי תיק את המפגשים בגינת דובנוב, ולשמחתי הם הצליחו ככה שיכולנו להעלות את תדירות המפגשים לפעמיים בשבוע, ואח"כ גם לשלוש. זה היה מאוד מאוד - אבל מאוד מאוד - תורם. הייתי מתייצבת שם שלוש פעמים בשבוע, לא משנה מה.
היה משהו בשגרה החברתית הזו שהיה מאוד תומך.

בכלל שמתי לב, שכשאני בחברה כלשהי (לא משנה מי: חברה, משפחה, מוכרת בחנות) אני לא מרגישה שאני מטפלת בבת שלי, אלא פשוט עושה את מה שאני עושה, ותוך כדי גם נענית לצרכיה. את מבינה מה אני מנסה לומר? הפוקוס הוא לא: אני מטפלת בילדה. הפוקוס הוא: אני עושה חיים, נפגשת עם חברות, עם אנשים מעניינים, הולכת לסידורים, מסתובבת בחנויות - ובתי הנפלאה מתלווה אלי, ואני דואגת לצרכיה ונהנית מחברתה תוך כדי.
זה פוקוס אחר לגמרי מ- אני מטפלת בבית בילד.

כששואלים אותי מה אני עושה אני לרוב עונה: מבלה. כי ככה אני מרגישה - כי ככה אני דואגת לעשות - לבלות! אני ממש מקפידה על זה...

מחשבה:
נסי לדמיין את עצמך בתקופת רווקותך העליזה והמשוחררת.
עכשיו נסי לדמיין תקופה לחוצה בעבודה, תקופה שבה רק כמהת לחופש.
אם הייתי מציעה לך אז עיסקה שבה את מבלה כל היום עם חברות וחברים, אתן יושבות לכן ושותות קפה ואוכלות יחד בבית שלך או שלהן, או אולי בפיקניק בחוץ...
וחוצמזה יש לך גם זמן פנוי להסתובב ולנשום אוויר, ולראות קצת טבע... ואת לא חייבת לרוץ לשום מקום...

לא היית קונה כזו עיסקה?
אני מרגישה שהחיים שלי פי אלף יותר נעימים ככה. ואני בכוונה לא מציינת את ההנאה הגדולה שכולנו חוות מעצם השהייה בחברת ילדינו המקסימים.

חשוב לי להדגיש:
זה לא שאני לא חווה קשיים או שקל לי (לדאוג לארוחות, ובית נקי, וולפשפש אלף פעם ביום, או להחליף בגדים שנרטבו מאתיים פעם, והיא רוצה נעליים וגרביים, ועכשיו היא לא רוצה, ועכשיו סנדלים ואת החולצה הזאת ואולי בעצם שמלה וכו' וכו') אבל כשכל זה נעשה כשאני בחברת מישהו - זה קורה כבדרך אגב. זה לא האישיו המרכזי של היום. זה לא כל מה שעובר עלי.

דעי לך שבתל אביב כשגרנו בדירה, יצאתי איתה פעמיים ביום כמו שעון: כל בוקר וכל אחר צהריים. אין מצב שנשארנו בבית אלא אם באו חברים, וגם אז היינו הרבה פעמים יוצאים יחד לעוד איזה שעה בחוץ.
חוץ ואנשים הם שני דברים שאני רואה כקריטיים לילדים. אנחנו אולי פחות זקוקים לחוץ (אבל בעצם מאוד מרוויחים ממנו בלי לשים לב).

ואם לסכם:
אולי יסייע לך לקבוע איזושהי שגרה חברתית?
למשל שכל יום שני את ו-"שושנה" מבלות יום שלם יחד (ותוך כדי גם בישולים, כביסות מה שזה לא יהיה) כל פעם בבית אחר, או מה שמתאים.
וכל יום שלישי את עם רוחמה.
ובימי חמישי את עם אילנה.
והשארת לך את ימים ראשון ורביעים לביקורים חברתיים ספונטניים או סידורים או סתם בהיית עננים לבד עם הילד.

אני לא זוכרת איפה את גרה בדיוק, אבל האם יש לך אפשרויות חברתיות שם? כי גם זה ממש חשוב.

מה את חושבת?

@}

אה, ועוד משהו...

נונה, נשמע שאת עוברת כרגע תקופה לא פשוטה. ייתכן שזה לא הזמן המתאים ביותר - מבחינתך - להחליט החלטות "גדולות". אולי כדאי להמתין קצת שיירגעו הגלים?

ועוד משהו (אחרון ודי)
רוצה לבוא אלי (למשכני החדש בגליל, כן?) לחופשה של יומיים שלושה?
זו הצעה רצינית ביותר.
הבית ערוך לאורחים, ובפרט לאורחים עם ילדים, וככה תהיה לך ולבנך חברה נעימה (יש לקוות

) ובעיקר שבירת שגרה מהנה וכיפית.
מה את אומרת?
(תרגישי חופשי לסרב. תרגישי מוזמנת להסכים!)

אני מאמינה בדבר אחד וכרגע תנאי החיים שלי מצביעים על צורך בפשרה מסוימת. זו לא תחושה טובה. ויש רגעים שאני מרגישה כישלון.
לפעמים אנחנו חושבים או רואים מסביב שיש משהו מאוד נכון, שמתאים לי - מתיישב טוב עם האמונה שלי, והופ, אנחנו קופצים לאמץ אותו אלינו, לעיתים הופכים אותו לאידיאל עוד לפני שאפילו התנסינו בו.
מוכר?

האידיאלים הם תמיד גבוהים ויפים וליישם אותם אנו נדרשים לכוחות, לעיתים זה בא בקלות ולעיתים זה נתקל בקושי.
ואולי הקושי מטרתו להציב אותי אל מול האידיאל כל רגע מחדש כדי לבדוק - האם בזה אני מאמינה?
פשרה היא לא מילת גנאי, את צריכה לראות איזו פשרה מקובלת עלייך, כך שתכאב הכי פחות.
להיות בישוב מבודד בלי חברה זה מצב די בלתי נסבל לאורך זמן! ואם הפשרה שלך היא עזרה עם הילד לשעות מסויימות אין בכך כל כישלון!
איפה הכישלון? למה את מצפה מעצמך? מי עומד לנגד עינייך שהוא מושלם, או מצליח נהדר?
אני מבטיחה לך - לכולם קשה ( סליחה עם כל מי שלא רואה את עצמו שם, ואני מבקשת מאלו - לא להתייחס ).
_למה אני נתקעתי כשרציתי לכתוב למה אני רוצה את הזמן הזה ולמה הזמן שאני רוצה צריך להיות שלי- לבד?

למה אף אחת לא כתבה איך היא מתמודדת/ התמודדה עם ילד ראשון בגיל הזה?_

גם אני מוצאת את עצמי מחפשת את הנשים היותר 'וותיקות' של האתר, היותר מנוסות בהורות, מספרות על קשיים ולא מוצאת, רק בדיונים משנת 2001-2.
יש את אלו שכותבות כאילו הכל מושלם אצלן, נותנות תמיכה לאחרים ופחות מספרות על הקשיים שלהן - אבל זה לא אומר שהכל אצלן כך..
לי אישית היו כמה תקופות מאוד לא פשוטות, תמיד זה קשור למשהו שאני אישית חווה כקושי - וזה מיד מקרין לכל התחומים: הורות, זוגיות, עבודה, משפחה.
לי אין עזרת משפחה בכלל, אף פעם לא היתה לי ובן הזוג עובד והעזרה שלו היא מועטה מאוד ( יחסית )
והחל מגיל 8-9 חודשים לקחתי עזרה בתשלום כדי להישאר שפויה, כדי לעבוד, כדי לנשום כדי לטפל בעצמי או כל דבר אחר שהרגשתי באותו זמן שאני זקוקה לו. ובתקופות שלא היתה לי מספיק עזרה לא היה לי קל בכלל.
זה פשוט לא אנושי להיות לבד, באופן טבעי אנחנו זקוקים לשבט.
למה קשה לכתוב על הקושי? למה אנחנו מרגישות כשלון אם אנחנו לא כל היום יפות מטופחות שמחות ועליזות מגדלות בכייף את ילדינו ( אחרי שהבית מסודר ונקי ויש אוכל ליומיים ), כי אנחנו חיות על פנטזיה מהסרטים וכל פעם שקורה משהו שהוא לא חלק מהפנטסיה אנחנו מיד מרגישות כאילו נחת עלינו פטיש 5טון על הראש. וזה תוקע עמוק באדמה. לא מאפשר את הקלילות ברגליים ובראש.

דבר ראשון חייבים להוריד ציפיות מעצמנו. אין דרך אחרת להקל על הקושי. מי שלוקחת על עצמה - ילדים, בית, עבודה/לימודים כבר לוקחת על עצמה יותר מידי

וכך אנחנו בוחרות ורוצות.
השאלה היא איך עושים את כל זה הכי טוב שאפשר בלי לחלות או להתמוטט.
איפה אפשר לקחת עזרה, כי לבד פיזית זה פשוט לא אפשרי. או מה אני מורידה מעצמי לתקופה הזו, כי אחרת אני לא שורדת את זה, ואם אני לא שורדת אז לא שווה כל האידיאלים והאמונה שלי...
אז איפה הכישלון שלנו? שאנחנו דורשות יותר מידי מעצמנו. ( אני כותבת שלנו כי גם אני שם ).

שולחת לך כוחות ואהבה וחיזוקים שתיראי גם את היופי, וגם את השמחה בלא לעשות כלום. שתצליחי מתוך הקושי לראות וללמוד איפה את יכולה להוריד מעצמך ציפיות לא אנושיות.
ושתגלי מחדש מה את בוחרת לעצמך, ומה באמת חשוב לך.

חברות, הרגענה (-:
תראו,(

)נדמה לי שנונה באה ושאלה משהו שמתפספס או שלא ניתן לענות עליו או שלא נעים להודות בו ואז כל הדיון פה נסב סביב הצורך במנוחה, ובחברים ובפעילות. נדמה לי (נונתי היקרה, תקני אם אני טועה ומתערבת סתם) שהשאלה פה היא איך אמא, הרה, עם בן צעיר (ומקסים), עם אפס זמן לעצמה, שכבר לא מצליחה לזכור מי היא, מצליחה לבנות לעצמה עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה. לא מדובר (במקרה הזה...) בעייפות.
<דקל שואלת גם>

נועה יקרה,
כל מה שכתבת@} להיות בישוב מבודד בלי חברה זה מצב די בלתי נסבל לאורך זמן! אנחנו עובדים על זה. מסתבר שקשה מאוד לבחור מקום לחיות בו. אני לא אצטט כל מה שכתבת אבל כמעט כל משפט נוגע בנקודות רגישות שדורשות עבודה. תודה|L|

אפרסקים,
מה את חושבת? קודם כל שאת מדהימה! כמה אנרגיות יש לך! תודה על התשובה המושקעת.
גם אני חושבת ש הנושא החברתי הוא סופר קריטי_ . כמו שכתבה נוסעת סמויה _חברה של אימהות אחרות מקלה על ההתנהלות ועל הבדידות וגם היום שאחרי קל יותר. אני יודעת שזה חלק מהבעיה ולראיה כשאני לא מצליחה להזיז את עצמי ולנסוע המצב מחמיר. אבל זה רק חלק מענין. החלק האחר הוא מה שהיטיבה לנסח דקל:

איך אמא, הרה, עם בן צעיר (ומקסים), עם אפס זמן לעצמה, שכבר לא מצליחה לזכור מי היא, מצליחה לבנות לעצמה עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה. לא מדובר (במקרה הזה...) בעייפות.

נוסעת, איך הסתדרת בשנתיים+ שקדמו לגן?

נונה -
מצטערת על הרושם המוטעה: נשארתי בבית עם בתי הבכורה רק כמה חודשים. אחר-כך היא הייתה מבלה את הבקרים אצל סבתא שלה, בחברת שני תינוקות נוספים (חמותי היא הסבתא האולטימטיבית וגם גננת של הגיל הרך). היום הקטנה (בת השנה) אצל סבתא והבכורה הולכת בשמחה לגן שאנחנו מאוד שמחים אתו.
האם אני שלמה עם הבחירות שלי? לגבי הבכורה - כן. לגבי הקטנה - לא לגמרי. לא מזמן תפסתי שאני מאפשרת לה לגור לי על הציצי כל הלילה כי גם אני נורא מתגעגעת אליה, והזמן המועט שיש לנו ביחד בעֵרות ממש לא מספיק.

מכל מקום - אפילו אני, שזוכה כל בוקר ל-מנוחת אחריות בעבודה, שפוגשת אנשים מבוגרים, עושה עבודה שמעניינת אותי וחשובה לי וגם מצליחה להשחיל כתיבה של הודעה שלמה ללא הפרעה - אפילו לי יש תקופות של בדידות גדולה, עייפות ומחנק באימהוּת. משהו בהתמסרות המוחלטת שנדרשת באינטראקציה אחת-על-אחד עם פעוט קשה לי מאוד לפעמים. יכול להיות שכמו אצל נועה בר, תמיד זה קשור למשהו שאני אישית חווה כקושי - וזה מיד מקרין לכל התחומים: הורות, זוגיות, עבודה, משפחה.

מה אני מנסה לומר? אולי שהקושי שלך ושל כל האחרות לגמרי אנושי וצפוי, ושחֶברה היא תנאי לא פחות מהכרחי למי שבוחרת להישאר בבית.

חושבת על השם שבחרתי לי.... פעם הייתי רק שרון אח"כ הייתי חלק מזוגיות היום אני שרון של שחר ועוד כמה ימים (או שאולי שעות) אהיה של שחר ועוד ילדה. עוד לא הספקתי לארגן את חיי האמהות הפיזית והרגשית שלי וכבר אהיה שוב פעם אמא... ומוצאת את עצמי ימים תוהה איך מארגנת את ה"כל" בתוך ים הדרישות האינסופיות שלי מעצמי והצרכים של שחר הקטנה שהיא אמנם רק בת שנה אבל כבר רצה ומדברת ומה שאפשר להבין בין המילים זה כמו שאמרו קודם- חוץ ואנשים.

אז תקופה מסויימת חוץ לא היה בעיה גם אני לא כל כך אוהבת להיות ספונה בבית וצריכה הרבה ירוק ואדמה, אבל אנשים.... זה כבר סיפור אחר. ונכון שיש לי עכשיו תירוץ של ההריון שהפך אותי לבטטה אבל מה יהיה אחר כך?????????

מרגישה לעתים כמו איזה ועדת רפרטואר שצריכה למצוא בכל יום תעסוקה כל שהיא כשלצד זה קשה לי להיות עם אנשים שלא מרגישה 100% נוח איתם, שלא מרגישה איזה שהוא חיבור , שיכולה שיהיה את התחושה של הביטחון- ונכון אלו הם דברים שנבנים עם הזמן אבל יש גם את הדברים הראשוניים. יודעת שצריכה לעבוד על עצמי בלהגדיל את רפרטואר האנשים שיכולה להיות בקשר איתם ובכל זאת...
ואז חושבת על שחר ושהיא גם צד כאן ואם היא נהנית אז אולי... אבל בתוך תוכי מתקיימת בי ידיעה שזה גם לא טוב לה שאמא שלה תהיה עם אנשים שהיא לא מרגישה נוח איתם כאדם, כאמא, כאישה וכבת זוג... ולפחות בשנה האחרונה היה ניסיון אחד כן ואמיתי מצדי ליצור קשר עם שכנה ששחר אהבה אותה ואת בנה אבל עם הזמן הרגשתי שיותר ויותר נחנקת שם.. וכל שרציתי (ובסיכומו של עניין עשיתי) היה לרווח את המפגשים עד שהם התאיינו מעצמם.

וחוזרת לאותה הנקודה של תחושת בדידות ורצון שלי עצמי לאנשים ותחושה שצרכים בסיסיים של שחר כבר לא נענים. אז יש לה אותי ואת אבא שלה והרבה אהבה מהמשפחה וחברים שרואים שעה פה ושעה שם משך השבוע אבל אין לה מסגרת קבועה של אנשים עם ילדים שהיא יכולה להיות איתם... וזה קשה.

תודה על ההקשבה...

כל כך הרבה להתייחס אליו, ובעצם רציתי לשפץ את ההודעה הקודמת שלי כי לא היה לי מספיק זמן לנסח ולהסביר אותה כמו שהיתי רוצה.
היה לי לילה קשה, אז גם היה עוד זמן לחשוב..
על מושלמות ועל הקושי. נראה אם זה יעלה שוב עם התגובות ל Pלונית.

אמנם מאוד קשה לי הויתור על אידיאל ה"רק אמא" שלי אבל אני יודעת שזה חיוני לי מאוד. נמאס לי להיות שבוזה ובודדה כל הזמן
זה לא יכול להיות אידיאל עם זה קשה... ואני מקווה שזה לא נתפס כביקורת.
אם את מאמינה במשהו אז את הולכת לשם בעיניים עצומות. אין שאלה.
אם מתגלה קושי - סימן שיש סדקים באידיאל או שהלבשתי אותו על עצמי והוא עדיין "לא שלי" אלא רק פנטזיה על משהו "אידיאלי".
אין אין אין מושלם כל אחד ואחת צריכים לבחור את מה שטוב ונכון להם. זהו. אין אמת אחרת ואין אמת אחת או מוחלטת. מה שנכון לי לא בטוח שנכון לאחר ומה שנכון לי היום אולי לא יהיה כך מחר ( בגדול, כי בקטן אני כן חושבת שאמונה לא משתנה כ"כ מהר ).
נמאס להיות בודדה או שבוזה אז את קמה ומשנה משהו בחיים ע"מ שיהיה לך טוב יותר. אין שאלה בכלל שזה דורש מענה.
וכל אחד ימצא את הפתרון שמתלבש לו על האידיאלים או האמונות או היכולת - שכך זה הכי נכון או אפשרי כרגע.

דוגמאות לויתורים שלי על מושלמותי כאם?!
אם את מוותרת על משהו זה הופך אותך ללא מושלמת? למה? למה ההפרדה הזו בין מה שנראה נכון לבין מה שמרגיש נכון או צריך.
אם הילדה שלך בוכה אז את מיד נאשמת? הרי אנחנו אנושיים, כל יצור אנושי יחפש איך להרגיע בכי או לצמצם אותו למינימום, עדיין, ילד בוכה!
ילד מביע את עצמו, וזו זכותו הראשונית והוא מאפשר לנו להכיר אותו דרך הבכי, אבל זה לא אומר שתמיד נצליח למנוע בכי, או שלעולם לא ניסע יותר במכונית, ואם נסענו והיה בכי - אנחנו נידונות למשפט ( של עצמנו המושלמות כמובן, כי הרי מי זה "הקול של באופן" ? אין יצור כזה )

אנחנו לא נותנות לעצמנו לגיטימציה לבקש - לצפות - לדרוש זמן לעצמנו, למילוי המצברים.
אני דווקא כן. זה לא אומר שאני לוקחת כמה שהייתי רוצה, נכון, חסר לי, אבל חלק גדול של זה זו הבחירה המודעת שלי להיות עם ביתי.
כן, זה חשוב לי מאוד. לא כל הזמן, אני דואגת לזמנים שתהיה לי עזרה, ואני דואגת שתהיה קהילה זה כל הזמן בראש שלי ( הקהילה שלי ).

המשמעות של טיפול "באופני" בילדים הוא בידוד של אמא, ומחיקה (זמנית או קבועה) של חלקים שלמים באישיות טרום האמהות שלנו.
אני מרגישה שנשכח כאן משהו מאוד חשוב - אנחנו בוחרות להיות אמהות, לא, זו לא חובה ! ואם אני בוחרת לקחת על עצמי פרוייקט כזה רציני - אני אישית, מרגישה שאני רוצה לעשות אותו הכי נכון לי.
המחיקה היא בחירה, יש רבות שבוחרות לא למחוק, ויש את אלו שבחרו כן למחוק - כל אחת מהסיבות שלה, ולפי אמונתה.
אין כאן כל חובה או הכרח.
זה ממש מזכיר לי את הדיון על הכת ( לא זוכרת שם הדף ) מה, אנחנו הולכים אחרי משהו או מישהו באמונה עיוורת?
"טיפול באופני" זה סתם קישקוש. טפלי הכי טוב שאת חושבת או השאירי אותה בידיים הכי טובות שאת יכולה - כמו שאת מאמינה.
תרצי לישון יחד תישני, תרצי להניק - תניקי.

אני מחזיקה בדעות דומות לשלהן לגבי מה צריכים ילדים - הרבה אמא, הרבה אהבה, שינה משותפת, הנקה וכו'. אבל בשונה מהן מכירה בצרכים של אמהות וברשות של אמהות מודרניות לעשות פשרות וויתורים. פשרות וויתורים שלא הופכים אותן לאמא החורגת של שלגיה וגם לא לאמא הרעה מ אמא שאוהבת יותר.
בעצם מה שאת אומרת, אולי, זה שחסרה לך הפתיחות והתמיכה גם באמהות שהן פחות טוטאליות, וש "באופן" מציג קו קיצוני?
אני תמיד שמחה לפגוש דעות כמו שלי, או אנשים שהילד אצלם הוא הדבר העיקרי, שיעשו הכל כדי להיטיב עם הילד (כמובן שעדיף שזה לא יבוא על חשבון האימא/אבא ) והמטרה שלי, כאן בשיחה עם אנשים אחרים, היא לצמצם את הפער בין הטיפול המסור בילד לבין הקשיים שזה יוצר אצלנו בחיים. וכאן אולי אסביר את עצמי מההודעה הקודמת:
אני מאמינה שהקושי שלנו, אלו שבוחרים בכבוד לילד, הוא להישאר נאמנים לעצמנו שוב ושוב, גם בזמן שלא קל לנו. כי שם אנחנו שופטים את עצמנו הכי חזק.

התייחסות נאותה לילד, למי שמאמין שכך נכון או צריך לפעול, דורשת מאיתנו המון - כוחות, מודעות, לעיתים ביטול עצמי, והרבה הקשבה.

וזה עיקר הקושי. להישאר אנושי גם כשקשה לי, כשהילד מביא אותנו "לקצה" ודורש מאיתנו להתמודד עם עצמנו הלא מושלמים*.
אי אפשר להסתגר מאחורי הדלת ולהגיד - זו לא הבעיה שלי! או ללכת ראש בראש עם הילד - כי אנחנו יודעים שזה יחזור אלינו.
לגדל ולגדול ליד אדם קטן זו זכות גדולה שאנחנו מקבלים על מנת לצמוח, ומה לעשות, אנחנו צומחים עם הקושי.

_אנחנו לא חיות ברצף עם/ב קהילה.
אפילו רצף עם עצמנו אין, במקומו יש החלפה מוחלטת של הזהות הקודמת שלנו במשהו חדש קודם הייתי כל מיני דברים עכשיו אני רק אמא. (וראי כמה מאיתנו החליפו עבודה עם האמהות.)_
קהילה אפשר וצריך ליצור - אם רוצים בזה. ולא רק לבטל ולומר אין . ורצף עם עצמנו אני מאמינה שיש, רק שלעיתים אנחנו לא מגיעות מוכנות לאימהות, לא מבינות מספיק מה אנחנו לוקחות על עצמנו והפער הזה יוצר הרבה תסכול וקושי.
"עכשיו אני רק אימא" זה לעולם לא המציאות. תמיד יש לי עוד "תפקידים", השאלה על מה רוצים לשים את הפוקוס.
@}
< מצטערת שאני לא קוראת שוב את עצמי, אם אצטרך אערוך מאוחר יותר >

שלום נונה, אני הייתי עם ביתי הבכורה עד גיל שנה וחצי לבד. עד גיל עשרה חודשים, הייתה לי שכנה עם ילדה ממש באותו גיל והיינו נפגשות כמעט כל בוקר בבית אחר. המפגש כלל נישנוש של האמהות ופירות מרוסקים לתינוקות. אחר כך טיילנו ביחד. אפשר לאמר שזה היה מזל גדול אבל אפשר גם לראות שהיינו שתי נשים לא כל כך דומות כמעט בכלום חוץ מאשר ביכולת לדבר על הבנות שלנו כל היום ולנתח כל חיוך וכל מלמול שלהן. שתינו פתרנו כך את הבדידות שלנו שאכן באמת לא טבעית וקשה מאד לאמא טריה.
כאשר בתי הייתה בת עשרה חודשים עברנו דירה לעיר אחרת. ואז הייתה באמת תקופה של שמונה חודשים שהיינו ממש לבד. היה קיץ ועשיתי לה בריכה כל יום וטיילנו הרבה. באותה תקופה גם הדפסתי עבודות לסטודנטים (אז להרבה סטודנטים לא היה מחשב) זאת הייתה עבודה נוחה שיכולתי לעשות כשהיא ישנה או שיחקה לבד. זה הוסיף לי קצת עניין וגם היה ריווחי כי הדפסתי די מהר. בגיל שנה וחצי הרגשתי שקשה לי לבד איתה וגם הייתי בהריון בחודש שלישי. חשבנו מה לעשות והחלטתי לקחת עוד ילד לטפל בו. פתאום מלהיות לבד עם ילדה בבית, הייתי עם שני ילדים באותו גיל ועדיין כמובן בהריון. בשבילי המצב היה ממש שיפור. החברה של הילד הנוסף הייתה מאד משמחת לבת שלי. הם ממש שיחקו ביחד והתייחסו אחד לשני. אני, נהניתי להמציא לשניהם פעילויות "של גן" כמו צבעי ידיים, בצק צבעוני, טיולים ביחד וארוחות משותפות. הרגשתי טוב גם בזכות ההערכה שקיבלתי מההורים של הילד הנוסף על הדרך שלי ועל היחס שהילדים מקבלים.
רציתי להתייחס ל:
יש החלפה מוחלטת של הזהות הקודמת שלנו במשהו חדש קודם הייתי כל מיני דברים עכשיו אני רק אמא. (וראי כמה מאיתנו החליפו עבודה עם האמהות.)
בדיוק ככה זה צריך להיות! אמהות היא חוויה כל כך חזקה שאין שום סיבה להתאמץ לא להשתנות בעקבותיה. ברור שאת משתנה כשאת נעשית אמא!
את נראית אחרת, את חושבת אחרת, סדר העדיפויות שלך שונה. את פשוט משתנה. לא חייבים להלחם בזה בשם האני האבוד. אם מרגישים צורך בלעשות עוד דברים הרי שזה לא בשביל להחזיר את איך שהייתי קודם, אלא זו אני , החדשה, האמא, רוצה לעשות דברים שטובים לי וזה לא צריך לעבור דרך שום מסננת של אידאל או מוסכמות. כי אם זה טוב לך אבל באמת טוב לך, הרי שבהכרח זה טוב גם לילדים שלך.
בהצלחה@}

אמא בבית, מסכימה עם מה שאת אומרת ובכל זאת מעבר לשינוי שחלקו מבורך ובחלקו מצריך הסתגלות , אצלי לפחות , עולות שאלות שקודם לכן לא היה להם מקום והם נוגעות בעיקרם לכישורים חברתיים שהייתי מודעת להם גם קודם אבל לא ממש הטרידו אותי. הבחירה לגדל את הילדים לא אמורה להיות משוואה לבדידות ומשתמע מקולות רבים כאן שהיא כן - בצורה כזו או אחרת....

ואיך מתמודדים עם זה...??? אני באמת שואלת כי אם יש משהו שמעסיק אותי יותר מהכל היום זה הזימזום האינסופי הזה של מציאת שביל הזהב בין הצורך של שחר בחברה נוספת ובין הצורך שלי להיות בחברתם של אנשים שארגיש איתם נוח.

איך אמא, הרה, עם בן צעיר (ומקסים), עם אפס זמן לעצמה, שכבר לא מצליחה לזכור מי היא, מצליחה לבנות לעצמה עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה.
נונה,
כתבת שהמשפט הזה של דקל מבטא היטב את תחושותייך. אני אנסה להתייחס אליו - שוב, מהזווית האישית שלי.
אני מרגישה שיש בדברים שעולים כאן שני מימדים של "זמן לעצמנו":

זמן כדי לבצע פעולה מסוימת, נגיד לכתוב סיפור לידה. או לכתוב תשובה מושקעת בבאופן.
זמן לצורך "הגשמה עצמית", עיסוקים או יצירה או דברים שהיא, עבור עצמה.

לגבי הסעיף הראשון, אני חושבת שזה משהו טכני בעיקרו. אני יכולה לספר לך מתי אני מוצאת לעצמי זמן כדי לעשות את אותם דברים, ואולי משהו מזה יתאים גם לך:
אני מקפידה לעשות את עבודות הבית בשעות העירות של בתי. בזמן שהיא ישנה (צהריים או ערב) אני מקפידה לנצל את הזמן הזה כדי לנוח, לקרוא, לכתוב בבאופן, לשתות תה עם עוגיות, לשוחח שיחת טלפון חשובה. כאלה. ואני מאוד מאוד מקפידה על כך:
בשנייה שהיא נרדמת, המגב / כף בישול / בגדי כביסה נקיה נופלים לי מהיד ואני מקדישה לעצמי "זמן איכות". בשנייה שהיא קמה, העכבר נופל לי מהיד (באמצע תשובה מושקעת

).
בסופי שבוע, האפרסק לוקח לפעמים את אפרסקית לשחק עם הסוסים של השכנים או לאיזה גן שעשועים בשכונה. זה זמן מעולה להשלמת תשובות מושקעות.

אשר לסעיף השני, כאן זה כבר עניין של זווית ראייה. וזה מחבר אותי לדברים שכתבה אורנה למעלה:
מול מציאות שנתפסת ככפויה ובלתי נסבלת, מה שנותר הוא לשנות את נקודת המבט.
וזה גם מחבר אותי לשאלה שתבשיל שאלה אותך:
מה היית רוצה לעשות בזמן הזה?
האם זה משהו שהוא הכרחי לעשותו בנפרד - כשאת לבד?
האם מדובר במשהו שצורך הרבה שעות?
(כי אפשר ללכת למשל לחוג קדרות לאיזה שעה, מבלי לוותר על אף אידיאל).

ועכשיו לניסוח מעט בוטה יותר, אבל חד יותר של הדברים
<כותבת את זה אליך באהבה, ספציפית עבורך, למענך, כדי לחשוב ביחד איתך על הדברים>:
האם את מרגישה שיש משהו שאת רוצה לעשות לבד, שצורך יותר שעות מחוג קדרות, ושאת מעדיפה לעשותו יותר מאשר להיות בחברת בנך?

זו שאלה פתוחה. נייטרלית. כל תשובה אפשרית - אין תשובות נכונות.
אני שואלת את זה ככה, כי אם תגיעי למסקנה ש- כן, את מעדיפה לכתוב ספר הגות או ללטף נמלים על פני להיות באותן שעות עם בנך - אז אין שום בעיה.
זה סדר העדיפויות שלך, אלה הן הבחירות שלך, וזה לגיטימי.
את לא נמצאת כאן כדי לרצות אף אחד. אלה הם החיים שלך. את אמורה לחיות אותם לא אנחנו.
אני כמובן מודעת לקושי, שהרי יש תג מחיר על כל בחירה שלנו. ותג המחיר הוא (ובזה בין השאר, האתר העוסק), שבאותן שעות את לא תהיי עם בנך, ובנך לא יהיה איתך.

אבל נונה,
הרעיון הוא לא לבחור להישאר בבית מתוך נקיפות מצפון או תחושת חובה. הרעיון הוא להיות בבית - כי שם את רוצה להיות! (וכאן אנחנו כבר באפשרות השנייה לתשובה).
הרעיון הוא להיות בבית כי אין משהו שהיית רוצה לעשות יותר מלהיות עם בנך!
ואם זה המצב - ורק את יודעת לענות לעצמך, ואת כמובן לא צריכה, ולא מתבקשת לפרט כאן מה את מרגישה - אז הקשיים שאת מתארת הם קשיים שניתנים לפתרון, בתוך תפישת העולם. כפי שכתבתי קודם (ונמחק) על איך דברים עובדים אצלי:
כשאני נתקלת בקושי ביישום רעיונות שאני מאמינה בהם, אני מחפשת פתרון בתוך תפישת העולם שלי. אני פועלת מתוך הנחה שיש כזה, שאני לא חייבת לוותר על תפישת העולם שלי בגלל קושי ביישום. אני מאמינה שכשאנחנו פועלים מנקודת הנחה כזו, הפתרון המתאים יצוץ לו, פתרון שאותו אולי אפשר היה לפספס אחרת.

אבל שוב, זה עניין של נקודת מבט:
אם זה מה שאת רוצה לעשות (חינוך ביתי), ופשוט (לא פשוט, אני יודעת) יש לך קושי עם היישום של זה - זה דיון אחד.
זה דיון שבו כדאי לבדוק את ההנחות שלנו (שוב מתחבר לדברים של אורנה). ואת הציפיות שלנו.
וכדאי לבחון את היום, ממה הוא מורכב, מה הוא נותן לך, היכן את חסרה.
יש דרכים לדאוג לכך שתהיי מלאה ומסופקת בחינוך ביתי! זו לא אידיליה - יש באמת נשים שמרוצות מהבחירה הזו שלהן ומרגישות איתה טוב (כמובן שלכולן יש תקופות כאלה ואחרות).

אבל אם בעצם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה, אבל הוא לא מתאים לך - את לא חייבת...
ואם את חושבת שחינוך ביתי זה רעיון יפה שאת רוצה שיתאים לך - יש מה לעשות... (שינוי נקודת מבט, זווית התסכלות).

נקודת המבט שלי (בערך, בתימצות, לא חשבתי על זה עד הסוף), היא שזה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות: עם בתי. שאין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות כרגע.
אני מרגישה שזו העבודה הקשה ביותר, המאתגרת ביותר, והמהנה ביותר שעשיתי אי פעם (ואת יודעת, עשיתי דבר אחד או שניים בעברי). יותר מזה:
אני חושבת שאמהות זו העבודה הכי נחשבת. הכי יוקרתית. הכי משמעותית. ואולי יותר מהכל: הכי אמיתית. בחיי, מה יותר אמיתי מזה?
לזה אני מתכוונת כשאני כותבת, עניין של נקודת מבט.

התרבות שלנו מריצה אותנו ל"קריירה" ול- "הגשמה עצמית", שזה נחמד מצד אחד, אבל משום מה כל המושגים האלה - כך על פי התרבות שלנו - לא יכולים להתקיים באמהות. אמהות זה משהו אחד, הגשמה עצמית, קריירה ויצירה - זה משהו אחר, לא תיתכן חפיפה בין השניים. אבל למה בעצם???
מה יותר קריירה מאמהות? מה יותר יצירה מאמהות? מה יותר מגשים מאמהות?
זו נקודת המבט שלי.

@}

_אבל נונה,
הרעיון הוא לא לבחור להישאר בבית מתוך נקיפות מצפון או תחושת חובה. הרעיון הוא להיות בבית - כי שם את רוצה להיות! (וכאן אנחנו כבר באפשרות השנייה לתשובה).
הרעיון הוא להיות בבית כי אין משהו שהיית רוצה לעשות יותר מלהיות עם בנך!
ואם זה המצב - ורק את יודעת לענות לעצמך, ואת כמובן לא צריכה, ולא מתבקשת לפרט כאן מה את מרגישה - אז הקשיים שאת מתארת הם קשיים שניתנים לפתרון, בתוך תפישת העולם. כפי שכתבתי קודם (ונמחק) על איך דברים עובדים אצלי:
כשאני נתקלת בקושי ביישום רעיונות שאני מאמינה בהם, אני מחפשת פתרון בתוך תפישת העולם שלי. אני פועלת מתוך הנחה שיש כזה, שאני לא חייבת לוותר על תפישת העולם שלי בגלל קושי ביישום. אני מאמינה שכשאנחנו פועלים מנקודת הנחה כזו, הפתרון המתאים יצוץ לו, פתרון שאותו אולי אפשר היה לפספס אחרת._

אני הייתי עם הבן הבכור כ- 8 חודשים בבית. זוכרת את הבדידות התהומית, בדיוק עברנו דירה, חפשתי נואשות אחר חברה של אמהות צעירות כמוני, או סתם מישהי לדבר איתה...
אחרי 8 חודשים שוב עברנו דירה והילד הוכנס למעון. עם השני כבר לא היו לנו המון אפשרויות והדרך למעון היתה אפילו יותר קצרה.

עכשיו אנחנו כבר שנה בבית. ואני מרגישה, שעבורי, לפחות, חייבים להיות גוונים רבים בין השחור ללבן. הטוטאליות מכלה בי כל חלקה טובה, וזה נכון בכל ההקשרים של חיי.
בהתחלה כל הזמן חשבתי עוד על עבודה, ואיך אני יוצאת לעבוד ומה יהיה עם הילדים. אחר כך למדתי שיש הרבה צבעים באמצע. ואפשר לשלב ולעשות כל מיני דברים שנעים בין שהיה מוחלטת של 100% עם הילד לבין הקצה השני...
אז עכשיו התחלתי ללכת ללימוד שמתקיים פעם בשבוע בשעות הערב (אחרי 8). ואפילו בדרך לפגישה הראשונה, כשעוד לא ידעתי איך ומה יהיה, הזכרתי לעצמי, שאני עושה את זה בעיקר על מנת לצאת קצת מהבית ולהתרענן ולהספיק להתגעגע.

ולגבי המשפט הזה:
הרעיון הוא להיות בבית כי אין משהו שהיית רוצה לעשות יותר מלהיות עם בנך!
אני מרגישה שמאד סביר שנרצה כמה דברים במקביל, והאחד לא צריך לפגוע באחר. אני נהנית מאד להיות עם ילדיי ורוצה אותם קרוב קרוב, אבל אני רוצה גם את עצמי וצריכה גם את עצמי. ואני מזכירה לעצמי כל הזמן (וגם הם כבר למדות מהמציאות היומיומית) שהשפיות שלי חיונית עבור כולנו. אז אני לוקחת הפוגות, ולפעמים מבקשת לנוח בצהריים ולפעמים יוצאת עם חברה ולפעמים מגייסת את הסבתא לכמה שעות (ועובדת חזק על נקיפות המצפון, ויש שיפור !!) ולפעמים את אבא ולפעמים אפילו ביבי-סיטר שהם מתים עליה !!

אין שחור ולבן. אם חיים בשחור ולבן מפספסים את כל קשת הצבעים המרהיבה שיש בעולם. חשוב מאד שכל אחת מאתנו תבדוק כל הזמן מה טוב ונכון לה. זה שאמא X מסופקת מלהיות כל היום עם ילדיה או שאמה Y מסופקת מאד מלחזור ולהשכיב אותם בסוף היום, זה שלהם, לא שלך.

כן, גם אני מכירה את הקולות האלו שצועקים ומהדהדים בראשי, על כך שיש אמהות מסורות ממני, סבלניות ממני, מכילות יותר ממני, מניקות הרבה יותר ממני וכו' וכו' וכו' אבל גם אני בלמידה מתמדת ואני אומרת לך ולעצמי ולכולנו:
עשי מה שטוב לך, את האמא של ילדייך. הם בחרו בך ורוצים שתהיי הכי את שאפשר, אחרת היו בוחרים במישהי אחרת

אשה חכמה אחת אמרה לי לא מזמן: "ותרי על האידיאולוגיות, אידיאולוגיות לא קשורות לחיים...". ואני משתדלת מאד מאד, לא לבנות תלי תלים של הצדקות לעשיה שלי, אלא פשוט לבדוק ולבחון כל הזמן מה עושה לי טוב, מה עושה להם טוב ולנוע מהמקום הזה.

בהצלחה ותודה שנתת לנו הזדמנות לחלוק את הקושי, את האתגר, את ההתלבטויות ובכלל

רסיסים,
בגדול אני מסכימה עם כל מה שכתבת וחושבת שזה באמת חשוב שכל אחת מאיתנו תמצא לעצמה מה מפרה אותה, וטוען אותה ומרענן אותה.
אני בעצמי מפנטזת על משהו שאני רוצה לעשות יום אחד תוך כדי גידול הילדים בבית.

אבל המשפט הזה שלך
אני מרגישה שמאד סביר שנרצה כמה דברים במקביל, והאחד לא צריך לפגוע באחר.
לא תמיד תופס. כי אם יש אמא שרוצה קריירה, אז היא לא יכולה לעשות חינוך ביתי (אלא אם כן, האבא נשאר בבית). יש דברים שלא יכולים ללכת יחד.
ולכן שאלתי את נונה, מה היא רוצה לעשות בזמן שבו תהיה לבד:
כי לימוד שמתקיים פעם בשבוע בשעות הערב (אחרי 8). (איזה כיף!), הוא בדיוק חוג הקדרות שדיברתי עליו. ואכן אין מניעה לעשות גם וגם (שוב, תלוי כמובן בגיל הילדים וכו'...).

אבל כשרוצים הגשמה עצמית או קריירה שאינן קשורות לבית - זה כבר סיפור אחר.

לא קראתי הכל עדיין כי אלו שעות עבודה של האיש וקיבלתי את המחשב לדקות ספורות אבל אני לא יכולה להתאפק.

אפרסקי ם כל חברותי יהיו בטוחות ששוחחנו ארוכות בטלפון

ממש כן מדובר (גם) בלחזור לקדר וזה ממש לא אחד העיסוקים שלוקחים שעה... זה מצריך סידור של 4-5 שעות בכל פעם. מדהים שזו הדוגמה שבחרת|Y|.

רסיסים ונועה (על תגובתכן האחרונה עד כה) לגזור ולשמור- במקום בולט. תודה@}
אכתוב עוד ברגע שיהיה לי זמן וגם מחשב פנוי במקביל.

<איזה מזל ש ללטף נמלים אני יכולה יחד עם הבן שלי בטיול הבוקר שלנו

>

אני גרה ביישוב בו אין משפחות חינוך ביתי.
כל מפגש חברתי כרוך בנסיעה.

מה שהקל עלי (בשלב שלך: בני שנתיים ובהריון. וכמה חודשים לפני כן עם כאב גב שלא איפשר לי להרים אותם) היה שהגדולים תאומים, ושיחקו זה עם זה. ככה יכולתי להתפנות לבהייה, קריאה, נמנום ואינטרנט.
אינטרנט - לבהיייה, לשיחה, להכרויות (כמה אנשים הכרתי כך!), לשיחה שאינה בנושאי אמהות, לעשייה (בתחום הנקה). אולי מעט מעוות, אבל בהחלט משפר מאוד את מצבי לעומת אטלטרנטיבה של הנמקות בבית, ומהווה מנוף לדברים שאינם וירטואליים.
מה עוד? ביקור שבועי קבוע של חמותי, וביקורים של הורי בתדירות דומה או פחות, בהתאם לצרכי. ביקורים כאלה מאפשרים לי שנת צהרים, או משהו שדורש ריכוז, או שיחת טלפון, או יציאה מהבית (היתה תקופה של ספיחי לימודים).

היום הגדולים בני כמעט 5, הקטנה בת שנתיים. הצרכים החברתיים של הגדולים הולכים וגדלים עם הזמן. במהלך השנים השתתפתי בכל מיני מפגשים של חינוך ביתי. כשמשהו התאים לנו, הוא הפך לקבוע לאורך שנים. כשמשהו התאים פחות, הוא התמוסס או שינה את צורתו והתחדש באופן כזה או אחר..
השנה, יהיה לנו שני מפגשים (קבוצתיים) קבועים בשבוע, ויש הרבה אנשים שאני שמחה לפגוש, ואשתדל לפגוש בבקרים האחרים.

אני צריכה להגיד עוד משהו.
נעשתה פה ההשוואה - האם יש משהו לעשות שתעדיפי על פני להיות עם הילד?
עבורי, השאלה הזו לא הוגנת.
להיות עם ילד אחד לבד בבית, אני ממצה תוך זמן קצר מאוד.
לעומת זאת, להיות עם חברים או לעסוק בעניני כשהילדים עושים את שלהם בעזרה מעטה שלי, ולי נשאר להתבונן בחצי עין ולהתפעל - זה תענוג.
וגם - תחשבי על כל דבר שאת עושה עם הילד שלך (מאכילה, מקריאה, מצייר, אמא-פארק...), אני עושה כשעוד שניים מסביבנו, שותפים ברמה זו או אחרת. זה הרבה יותר מלהיב ככה

ועוד פן של חוסר-הגינות השאלה -
אני כל היום עם הילדים. ברור שאני מעדיפה קצת זמן לבד! זה חסר לי, ומזה יש לי כמה שאני רוצה.

עוד סיפורישי:
בשנה שעברה, יזמנו ערב סריגה פעם בשבועיים בלי הילדים. הפתעתי את עצמי ברצון לדבר כזה! אחרי כמה חודשים (מצוינים ומהנים), הרעב התמלא, ועבר.

_נעשתה פה ההשוואה - האם יש משהו לעשות שתעדיפי על פני להיות עם הילד?
עבורי, השאלה הזו לא הוגנת.
להיות עם ילד אחד לבד בבית, אני ממצה תוך זמן קצר מאוד._
תבשיל, כנראה לא ניסחתי את עצמי טוב.
השאלה היתה ברמה יותר עמוקה. במישור פחות פרקטי.

עניין הלבד - הוא קושי שאיתו אפשר לנסות להתמודד. השאלה שלי כוונה למצב שלא מתייחס לקושי הזה, למצב שבו אין קושי ספציפי אלא שואל שאלה עקרונית.
כי כפי שציינתי קודם, אפשר לנסות ולהתמודד עם הקשיים בתוך תפישת העולם. זה שהקשיים קיימים עוד לא אומר שחייבים בהכרח לוותר על יישום תפישת העולם.
זה אולי דומה למצב שאנחנו הרבה מדברים עליו: זה לא חייב להיות או או.
זה לא חייב להיות או צרכים של הילד, או הצרכים של האמא.
אני מאמינה שיש אפשרות שאמא מסוימת תחוש ששניהם: גם צרכיה, גם צרכי בנה, מתמלאים באופן מספק, בתוך יישום תפישת העולם הזו.
אבל שוב, זה מצריך - בין השאר - מוכנות לנסות להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת. לבחון את הדברים ממשקפיים שונים מאלה שאנו רגילים אליהם.

טוב, נחה עלי הרוח ואני רוצה לפרוט את דבריה העקרוניים של אפרסקים לפרוטות מעשיות. קודם כל אני יוצאת מאותה נקודת הנחה שזה לא משוואה שיש לה רק שני קצוות - אמא מאושרת בעבודה וילד מאושר בגן מול אמא שבוזה ומבודדת בבית.

אחר כך, אם נקודת המוצא היא שהאמא רוצה להישאר עם הילד בבית וזה מה שטוב לה בגדול לעשות רק התנאים שהיא נמצאת בהם (בידוד חברתי, צורך לעשות דברים אחרים וכו') הופכים את זה לבלתי אפשרי, ואני אכן חושבת שתנאים כאלה הופכים את זה למאוד מאוד קשה, אז הנה כמה דוגמאות למה שאפשר לעשות בלי לשנות את התפיסה הכוללת ואת אורח החיים הנבחר. כולן מהחיים, ממני ומנשים סביבי:

למצוא חברת אמהות נוספות. אפשר להצטרף לקבוצה קיימת של חינוך ביתי. אפשר ליזום וליצור קבוצה של אמהות עם תינוקות וילדים בבית באזור המגורים. אם צריך, אפשר גם לעבור דירה לשם כך. אם קשה עם נסיעות אפשר לערוך את המפגשים בביתך או בקרבת מקום. אפשר ליצור קשרים ראשוניים דרך רשימות הקשר הקיימות. אפשר לפרסם מודעות ביישוב שלך וביישובים סמוכים.

חיוני להבין שאנחנו עושים את זה בעיקר בשביל עצמנו ולא רק בשביל הילדים. למרות שגם הם מאוד ייהנו מזה. כדאי לזכור שילדים גדלים, ובקבוצה כזו בהחלט יש הרבה מצבים שאמהות עוזרות זו לזו ושילדים נשארים זה אצל זה בלי האמהות והזמן הפנוי הולך וגובר.
כדאי לדעת שנורא נורא כיף להעביר את היום עם עוד אמא/אמהות. זה פשוט הבדל ענקי כמו שתיארה תבשיל קצת למעלה. את לא מטפלת בילד שלך. את מבלה עם חברות. תוך כדי, בלי להרגיש את גם מתקתקת את עבודות הבית, או עוזרת לחברתך, או היא עוזרת לך, ולארוחת הצהריים את צריכה להכין רק חלק מהאוכל. ואולי אפילו תצליחי לחטוף תנומה כשהילדים משחקים והאמא השנייה מציצה עליהם בחצי עין. או לקרוא ספר. או לגלוש במחשב. או לשוחח.
מאוד מאוד מומלץ לערוך מפגשים בין האמהות גם ללא הילדים (לא כולל תינוקות קטנים אבל גם לא חובה להביא אותם). בין אם זה מפגש סריגה או מעגל או נשים או צפייה משותפת בסרט או חגיגת ימי הולדת משותפת (של האמהות!) או מה שלא תבחרו. זה משדרג את היחסים, זה נותן מענה לנפש ולאינטלקט הצמא לקשר אנושי בוגר ועמוק. זה מעמיק את החברות ונותן לקשר בסיס רחב ומספק. זה מאפשר לנהל שיחה של יותר משתי דקות רצוף בלי שמישהו יקרא "אמא" ויקטע אותה באבה.

להיעזר במשפחה. אם טוב לך עם המשפחה שלך או שלו ואת יכולה להיעזר בהם, אפשר לעבור לגור קרוב אליהם. לילדים זה נפלא. הרבה פעמים לסבים גם. לאמא זו עזרה שלא תסולא בפז. או להגיע להסדרי מפגש קבועים כמו שתיארה תבשיל.

בייביסיטר זה דבר נהדר. אם את מוצאת אחת/ד שווה. או אם הילד מוצא לו (אצלנו זה קרה פעם אחת באורח פלא). לך יש אוויר לנשום. לילד יש עוד מגוון חברתי. זה ממש לא מילה גסה. ולפעמים ממש חיוני להיעזר בהן כדי לעשות מה שאנחנו רוצות. חילופי אמהות הם גם פתרון טוב לצורך העניין, אם הוא מתאים לכל הצדדים.

לעבוד מהבית. עד שהקטנה היתה בת חצי שנה, זאת אומרת כמעט ארבע שנות אמהותי הראשונות, עבדתי מהבית. עריכה והגהה של ספרים. אבל אפשר גם דברים מתחום היצירה או המכירות או עבודות מחשב, תכנות, גרפיקה, ועוד. העבודה היא על אש קטנה, ברור, והרבה פעמים על שעות פנאי ואולי אפילו שינה, אבל אם זה מה שאת זקוקה לו, זה נותן תוכן וטעם לחייך, זה מזכיר לך מי היית קודם ומה עשית קודם, זה נותן לך הרגשת ערך שאת מכניסה קצת כסף וכו' - לכי על זה.

יש גם אמהות שעובדות (או לומדות) באופן חלקי מחוץ לבית ונעזרות לשם כך במשפחה, בבעל או בבייביסיטר. גם זה לא מילה גסה בעיני. זה פשוט משקף את העובדה שמגוון הבחירות רחב מאוד, ולא נע בין אמא לבד בבית עם ילד 24/7 לבין אמא בעבודה מ- 8:00-17:00 וילד בגן מ-7:30-16:00.

ללמוד, להתפתח ואף להתמקצע בתחומים חדשים שמשתלבים עם האמהות.

רבות מחברותיי מעידות שדווקא בתקופת האמהות שלהן הן צמחו והתפתחו כפי שלא עשו בשום תקופה אחרת. אצל חלק מדובר בעבודה אישית או רוחנית, דרך טיפולים אלטרנטיביים או היחשפות לספרים ולרעיונות רוחניים, דרך סדנאות שלקחו, דרך לימודים חלקיים או השתתפות בקבוצות למידה ודיון. חלקן בחרו בתחומים שקרובים יותר לאמהותן, כמו עיסוי תינוקות, הדרכה הנקה, ליווי לידה וכו', ואחרות התפתחו בתחומי הטיפולים האלטרנטיביים (גם תחום גדול ומאפשר לעבוד מהבית) כמו עיסויים, הילינג, תקשור וכו', או יצירה, תפירה, בישול וכו'. לא מעטות גם מתפרנסות מהעיסוק החדש שלהן ומוצאות אותו מתאים ועונה על צרכיהן הרבה יותר מעיסוקיהן הקודמים.
ברור שגם כדי ללמוד צריך להיעזר באנשים אחרים ושוב - אני לא מוצאת שום בעיה עם זה. נכון שעם תינוק קטנטנן זה קשה, אבל תינוקות קטנטנים גדלים.

להרחיב אופקים. אפשר כמובן גם סתם לקחת חוגים, לעשות יוגה, או ריקודי בטן או קדרות או יהדות או מה שלא עולה בדעתך ומעניין אותך. אפשר גם לקחת שעתיים קבועות בשבוע כדי לשבת בבית קפה עם חברה. או רק מדי פעם. אפשר גם לנצל סבא סבתא או בייביסיטר כדי לצאת עם אישך פעם בכמה שמתאים לכם. או גם רק כדי להיות לבד בבית. או "לעשות הליכה". אפשר לכתוב. אפשר "לנצל" את באופן טבעי, העלון או האתר, כדי לכתוב או לערוך וכך לחוות עשייה שקשורה מאוד אלייך ועם זאת היא גם ציבורית במידה רבה ובעלת ערך בחיים שמחוץ לבית. או, כמו שנאמר קודם, לעשות את זה באתרי אינטרנט או מקומות אחרים בתחומים שקרובים ללבך.

לעשות עוד ילדים. זה נשמע מצחיק אבל זה עובד. ביום עיון האחרון אמא אחת שאלה במעגל של חגית נובק - אם כל כך קשה לי עם ילד אחד קטן, איך אני אסתדר עם עוד ילדים ויותר גדולים? התשובה היא מאוד פשוטה - הכי קשה עם ילד אחד קטן לבד. ככל שיש יותר ילדים וככל שהם יותר גדולים, זה יותר קל. (לא מתייחסת כרגע למשבר לידת הילד השני, שאני האחרונה שתקל בו ראש, אלא קצת הלאה משם).

ככל שהם גדלים וככל שהם רבים כך הם יותר משחקים זה עם זה ופחות זקוקים לך. גם הקטנים שבהם. וכפי שאמרתי קודם - הם גם מתחילים ללכת זה לזה לבד, ובגילנו המופלג (6+) אפילו לישון זה אצל זה.

זה עלול לעמוד בסתירה למה שאמרתי קודם על לימודים, חוגים עבודה חלקית וכו', שיותר קשה לעשות עם תינוק קטן, אבל כאן כבר נכנסים השיקולים שלך לגבי מה שאת יכולה ורוצה לעשות ומתי.
חברה קבועה של אמהות אחרות, משפחה וכו', תעזור מאוד גם בקטע הזה - שיש מי שיכולה להחזיק לרגע את התינוק או לקחת לרגע את הפעוטה לשירותים או לארח את הגדול ליום שלם.

אני רוצה להדגיש שכל מה שתיארתי כאן נעשה על ידי אמהות שהן בחינוך ביתי נטו. לכן נראה לי שכל הניסיונות להפוך אותנו לחבורת נשים מתוסכלות שכלואות בין קירות ביתן ומעבירות את יומן בין סירים לחיתולים, טרוטות עיניים וסתורות שיער, הוא קצת לא לעניין.
מה שאני רוצה בעצם להגיד הוא שיש דרך לעשות את זה. אפשר להיות אמא בבית וגם לחיות חיים מלאים, מספקים, פעילים, בחברת מבוגרים ולא בבידוד, בהנאה ובעניין ומתוך צמיחה אישית. (ברור שצריך להשקיע בזה זמן ומאמץ, כמו בכל דבר, כמו בכל מקרה אם אתה רוצה לחיות טוב, לפי כל הגדרה של חיים טובים)
אפשר לשבור את החומה הזאת, הנראית כל כך נוקשה, שבונה החברה שלנו בין ילדים למבוגרים ולהחליט שאנחנו יכולים לה. שאנחנו יכולות להיות גם אמהות וגם נשים, בני אדם, עם תשוקות כשרונות ומאוויים. שאנחנו יכולות להגשים את רובם, במידה כזו או אחרת, בשלב כזה או אחר, וגם להיות עם הילדים שלנו.
אני רוצה להוסיף שגם אם את נהנית ומלאה כל כולך אך ורק מגידול ילדייך, ולא עושה שום דבר אחר מכל מה שמניתי כאן, את גם בסדר. את נורמלית לגמרי. כי גידול הילדים לכשעצמו הוא מעשה רב ערך. הוא יצירה גדולה ומופלאה. הוא ממלא ומספק
ומעשיר וקשה ומאתגר ומחייב, יותר מכל עיסוק אחר שאני מצליחה לחשוב עליו.

<ותודה ליהודית שלקחה את הילדות ליום שלם ואיפשרה לי את הזמן והמרחב הפיזי והמנטלי לכתוב כאן>

עוד הבהרה קטנה למרות שזה עולה מהדברים - חינוך ביתי אין פירושו בעיני חינוך בלבדי של האם את הילדים. היא בהחלט יכולה לחלוק אותו עם אחרים (עם הסתייגות לגבי תינוקות, שצריכים בעיני בעיקר את אמא שלהם). המבדיל אותו מחינוך במסגרות הוא שהילדים אינם במסגרת והלמידה אינה נכפית עליהם (זה כמובן מאוד מתומצת ומאוד אישי). אין זה אומר שהם אינם נחשפים לאנשים אחרים ואינם לומדים מהם. נהפוך הוא, זה חלק מהעניין.

<ותודה ליהודית שלקחה את הילדות ליום שלם ואיפשרה לי את הזמן והמרחב הפיזי והמנטלי לכתוב כאן>
הנה, נונה. זה החלק הכי חשוב מהתשובה של לילה טוב.

זה החלק הכי חשוב מהתשובה של לילה טוב
אוי לא. סתם כתבתי כל כך הרבה? (מודה שזה חשוב)

הרבה פעמים מתואר כאן באתר קושי של אמהות בחינוך ביתי ובהקשר זה מוזכרת גם החברה המודרנית שאינה מכילה את החינוך הביתי בצורה טובה. אני חושבת שאחת הבעיות של אמהות בחינוך ביתי היא עובדת היותן אמא ולא הורה= חלק ממשפחה, חלק מזוג שמחליט החלטות יחד. כדי לעשות חינוך ביתי או בעצם כל חינוך בצורה טובה ושלמה צריך שניים: אבא ואמא שיהיו גם רשות מבצעת וגם רשות מחוקקת שניהם. אם רוצים לעשות משהו אחר מההתנהלות הרגילה של החברה המודרנית צריך לעשות אותו אחר בכל המובנים. הקושי נוצר כשיש בין ההורים הסכמה על חינוך ביתי אבל אין שותפות. יש חלוקה לגזרות אחריות ולרוב חלק מהמשפחה שהוא לרוב האבא נשאר חלק מהחברה המודרנית ומהאילוצים שלה והחלק השני שהוא לרוב האמא והילדים חותך הצידה ואז נוצר הקונפליקט. גם אם הוא לא מורגש כמתח בין בני הזוג, הוא מורגש כמתח אצל אחד מהם.
אני חושבת שהדרך ליצירת שינוי בהרגשה היא לא רק עבודה פנימה= שאמא שקשה לה תשנה דברים בהתנהלות שלה בינה לבין עצמה ובסדר היום שהיא מארגנת לה ולילדיה, אלא גם שינוי במערכת היחסים של כל המשפחה עם החברה המודרנית, כך שכולם יהיו פחות תלויים באילוצים שלה וכמו לכל דבר גם לזה יש מחיר והשאלה כמובן האם מוכנים לשלם אותו?

אוי חוה הזכרת לי שרציתי, באמת! , להוסיף סעיף כזה -

אבא חוזר לעבוד מהבית או משהו כזה. גם מכירה לא מעט משפחות כאלה בחינוך הביתי. שאבא חזר לעבוד, באופן חלקי או מלא, מהבית. שהוא זמין ונגיש וגמיש הרבה יותר מחד, אם כי מאידך יש להתארגן כדי שהוא יוכל גם לעבוד. בכל אופן, זה מקל מאוד על האם, מגביר את תחושת השותפות, מאפשר כאמור גמישות יתרה בהתנהלות וניידות זולה יותר (למשל להחזיק רק רכב אחד), מקל על תחושת הבדידות וגם כל מה שחוה אמרה ואולי עוד דברים ששכחתי כרגע. תודה על התזכורת. זאת עוד אופציה אפשרית וטובה בהחלט.

גם שינוי במערכת היחסים של כל המשפחה עם החברה המודרנית
אשמח אם תפרטי ותסבירי את כוונתך במשפט הזה.
איך אפשר להיות פחות תלויים באילוצים של החברה המודרנית כשצריך לחיות חיים פיסיים בין השאר? (וזה אומר כסף לקיום)

אוי לא. סתם כתבתי כל כך הרבה?

ממש לא סתם! (נהניתי לקרוא).

_גם שינוי במערכת היחסים של כל המשפחה עם החברה המודרנית
אשמח אם תפרטי ותסבירי את כוונתך במשפט הזה.
איך אפשר להיות פחות תלויים באילוצים של החברה המודרנית כשצריך לחיות חיים פיסיים בין השאר? (וזה אומר כסף לקיום)_
אפשר כמו שאפרסקים ציינה לשנות את נקודת המבט. למשל אם משפחה בוחרת בחינוך ביתי המשמעות של לעשות את זה כמשפחה היא שלא רק אמא משלמת מחירים בתחום העבודה והתפתחות הקריירה שלה אלא גם אבא. אבא יכול לעבוד פחות, לעבוד במקום פחות תובעני אך גם עם משכורת פחות גבוהה ועוד אפשרויות.
כמה כסף צריך לקיום הפיזי הוא שיקול של כל משפחה וסדרי העדיפויות שהיא עושה. אם מחליטים שחינוך ביתי הוא הדרך שבה המשפחה הולכת יכול להיות שהמשפחה יכולה להחליט לחיות עם פחות כסף כדי לממש את הדרך הזאת באמת ולא שרק האמא תנסה לממש את אותה בעוד האמבא ממשיך לחיות לפי החוקים האחרים ולהיות כפוף להם כך שהוא לא באמת יכול להיות שותף ב"החלטה" המשפחתית על חינוך ביתי
איך חיים אם פחות כסף? יש המון אפרויות צריך רק להחליט מה באמת חשוב ליחידה המשפחתית.

והנה ציטוט של בשמת משנת 2003 מתוך הדף לפעמים קשה כל כך:
בשמת א (16.03.2003 13:50):
בדיוק היום הסברתי לכתה (בשיעור "אהבת האם"), שם היו היום כמדומני רק סטודנטים בלי ילדים, ש לכל אמא (אחת אמרה "לפעמים קורה", אז הדגשתי תמיד, ולכל אמא) יש רגעים שבהם היא רוצה להשליך את הילד מבעד לחלון (או לחנוק אותו בכרית) או (השלם את המיותר).
בכלל זה דף נהדר.

אוי לא. סתם כתבתי כל כך הרבה? (מודה שזה חשוב)
מה פתאום! היית הראשונה שכתבה תשובה ארוכה ומושקעת עם מלא-מלא הצעות לפתרונות בשביל נונה בי.
ובכ"ז, הדוגמה הקונקרטית הקטנה של העזרות באמא אחרת בשביל קצת חופש בלי שום מחויבות ממחישה, לדעתי, המון.

תודה, תבשיל ורונית ואפרסקים (סליחה שאני כזאת נזקקת פידבקים).
אני מסכימה שההערה הקטנה ההיא במשולשים מדגימה היטב את כל מה שניסיתי להגיד.
חוץ מזה חשבתי בלילה על עוד משהו - חלק מהעיסוקים שהזכרתי למעלה, וגם אחרים ששכחתי, כמו לגדל גינת ירק, להופיע עם הצגת ילדים או שעת סיפור, להעביר חוג מחול או חוג טבע (את הכול עושות נשים אמיתיות בחינוך ביתי שאני מכירה) ועוד, אפשר גם עם הילדים או לצדם.
קודם התמקדתי בהפרדה, אבל אם באמת משנים קצת את נקודת המבט, ואם זה מתאים לכל הצדדים, ובעיני זה חלק מהותי מהחינוך הביתי, שהאמא תהיה עסוקה בעניינים שלה, שבהחלט יכולים להיות גם עבודה או תחביב שלא קשורים לבית, אז הרבה דברים אפשר לעשות גם יחד עם הילדים.
ותחשבו על זה.

אני חושבת שכש נונה בי שאלה איך עושים את זה היא חשבה יותר לקבל כמה טיפים, והקשבה, ואולי שם או מספר של מישהי שאפשר לחלוק איתה את גידול הילדים בסביבתה הקרובה. שוב, לא יוצא לי לקרוא כל מה שכתבו אבל מעט נכתב כתשובה לשאלתה.

לי, למשל, יש משפחה מורחבת צמודה ופנויה שעוזרת לי לפנות זמן ללימודים, כביסות, וכו'. אבל אני יודעת שלשואלת השאלה (נעלמה זאתי...) אין את האופציות שלי יש, או יש אבל במינון הרבה יותר נמוך. אז מה שכתבתי על עצמי לא עוזר לה ממש, אולי מוציא לה ת'עיניים.
וגם אני מתה לעשות דברים שהם לא חובות אלא משהו לחזק את העצמי שלי, יש נשים שרוצות להפריד לפעמים בין היותם אמא לבין היותם.
אין לי רעיונות.

<דקל שואלת גם>

נונה, סליחה על הבנאליות, אבל נראה לי שעכשיו בהריון חשוב לדאוג קודם כל לרווחה הפיזית שלך: לישון כמה שאפשר, לאכול טוב, לשתות הרבה (בחיי שזה משמעותי!), לצאת כל יום החוצה בשעות האור, להתעמל, ומדי פעם לעשות הרפיה כמו שצריך (אפילו אם זה אומר לשים את הילד מול הטלביזיה). כל הרעיונות שכתבו לך למעלה באמת טובים, אבל זה לא יכול להחליף את ההתחשבות הבסיסית בעומס שהגוף שלך עומד בו עכשיו.

טוב, קראו לי לדף הזה, באתי, קראתי, ואני מבינה שאני לא מבינה שום דבר מכל הדיון בגלל שנמחקו פה ויכוחים סוערים.

נונה בי, אם את רוצה קצת שיתוף ב-מה אני עשיתי כשעמדתי בפני קשיים כמו שלך, אז הנה קצת:

ממה שכתבת נשמע לי שאת קצת דומה לי, מה שאת זקוקה לו הוא "להיות בבית בשקט" ונורא קשה לך כל פתרון שמכריח אותך לצאת מהבית. לי זה נורא נורא קשה וכמעט הייתי אומרת ש"אף אחד לא מבין אותי" אילולא היו כאן כמה אמהות באופניות שכן מבינות אותי...

להיות בהריון ולהיות אמא לבן פחות משנתיים נשמע לי קשה קשה קשה וקטלני. לדעתי אמא בהריון זקוקה לעזרה יומיומית רק בשביל לשרוד, אבל זו דעתי האישית והצנועה (זה באופני? זה לא באופני? אני מוכרחה להגיד שהדי הויכוח שכן הצלחתי לקרוא נשמעו לי משונים).

א. כשבתי היתה בת חצי שנה מצאתי בייביסיטר דרך מודעה בעיתון, כי הייתי חייבת עזרה כדי לגמור את הדוקטוראט. מישהי מקסימה וכל כך בראש שלי שאני לא אמשיך לכתוב עליה כי היא כבר מזמן פה באתר והחברה הכי טובה שלי ואמא בעצמה (ואני גאה להגיד שאת הבייביסיטר הראשון בחיי עשיתי לפני שבוע על התינוק שלה (-: ). היא באה כל יום לכמה שעות, בתשלום, ואו שהיתה בבית איתנו או שירדה לטייל עם הקטנה לשנת הצהריים שלה (אני מתכוונת: קבענו לשעה שהבת שלי היתה בדרך כלל נרדמת לשנת צהריים של כשעתיים, והיא טיילה איתה למטה, בעגלה או במנשא. אם זה לא הלך, אז הבת שלי היתה עלי וינקה, והיא הביאה לי מים ואוכל ועזרה לי בכל הדברים הקטנים שאמא מיניקה זקוקה להם כשהיא "תקועה" עם התינוקת בהנקה והרדמה ולא יכולה לזוז).

(מכירות את זה שהיונק נרדם עלייך, ואת לא מעיזה להזיז אותו וללכת לעשות דברים, כי את כל כך שמחה לקבל קצת שקט ואת כל כך מפחדת שאם תזיזי הוא יתעורר ו הלך עלייך , שאת נשארת תקועה? )

ב. כשהייתי בהריון שני ידעתי מראש שההריונות שלי לא כיף, ותיכף על ההתחלה אירגנתי עזרה. במקרה, הבת שלי הלכה לגן (היא היתה בת ארבע וביקשה ללכת לגן, סיפור ארוך ונמצא בדפים אחרים). אני הייתי מההתחלה עם הקאות קשות ביותר וכל ההריון עבר עלי במיטה, טיפה בבית החולים בהריון בסיכון גבוה. כמו שאת מבינה, בלי עזרה מבחוץ לא היינו שורדות. שתיים באו לעזור (במשמרות), בעלי כמובן, ואלף פעמים היה צריך להזעיק את אבא שלי/אמא שלי/גיסי (מהעבודה)/בעלי (מהעבודה) כדי להוציא את הילדה מהגן, בימים שהיא הלכה לגן, וזה נוסף על השתיים שעזרו לי.
כל הזמן הזה הבת שלי הלכה לגן אם היא רצתה ונשארה בבית אם היא לא רצתה, ינקה וכמובן ישנה איתנו במיטה המשפחתית.
זה באופני? זה לא באופני? שוב, תהרגו אותי אני לא מבינה איך מחלקים.

ג. כשהייתי בהריון לא מזמן (לא, אין ילד שלישי) אז כבר הייתי בקבוצת החינוך הביתי שלנו, והאמהות בקבוצה עזרו לי המון. למשל, בעלי הביא את הילדים למפגש ונסע לעבודה, והילדים שלי שיחקו עם חבריהם כשהאמהות האחרות שמות עליהם עין למקרה הצורך. בתי בילתה ימים שלמים בבית של אחת המשפחות. ועוד.
מה שכן, לא הייתי יכולה להיעזר ככה כשבני היה בן 1.8. הוא היה צמוד אלי ואי אפשר היה להשאיר אותו כמעט עם אף אחד, וגם אם כן אז לזמן קצר ביותר (שעה-שעתיים). עשיתי את זה רק בפעמים מאוד נדירות שלא היתה ברירה, כי זה היה מאוד קשה למי שיכול היה לעזור לי (הם חששו מזה שהוא יצטרך את אמא, מזה שהוא יונק והיה אז אלרגי בצורה קיצונית ואי אפשר היה לתת לו אוכל, זה היה סיפור קשה, מזה שהוא בלי חיתולים אז פחדו שבדיוק אצלם בבית הוא יפספס, או שזה סיפור לקחת אותו לשירותים, כאלה דברים. אז ידעתי מראש שזה קשה להם ושזאת לא אופציה).
עכשיו הקטן בן שלוש, וזה כבר לא כל כך קשה לשלוח אותו לביקור לכמה שעות אצל אחותי (הילדים שלה באותם גילאים כמו שלי והיא גרה מאוד קרוב) או אצל אמא או אבא שלי. הגדולה כבר ממש "גדולה" (8).

לגבי קדרות, אני מכירה אמא אחת בחינוך ביתי שהיא קדרית ועושה את זה עם הבת שלה לצדה. את רוצה שאשאל אותה אם היא מוכנה שתתקשרי אליה כדי לחקור אותה מה היא עשתה?

מה עושים?
עושים מה שיכולים.
משיגים עזרה בכל דרך אפשרית כדי להחזיק מעמד בזמנים קשים,
משיגים עזרה בכל דרך אפשרית (כתבו כאן כמה דרכים מצויינות) כדי לנשום בזמנים פחות קשים,
והילדים גדלים

והעומס הפיזי נעשה פחות קשה (נותנים לך קצת לחשוב את המחשבות שלך, הולכים ברגליים של עצמם, ישנים קצת יותר בלילה...).

(מכירות את זה שהיונק נרדם עלייך, ואת לא מעיזה להזיז אותו וללכת לעשות דברים, כי את כל כך שמחה לקבל קצת שקט ואת כל כך מפחדת שאם תזיזי הוא יתעורר ו הלך עלייך , שאת נשארת תקועה? )
בספר "הכנה להורות של דיאנה אידלמן יש פרק שלם שמוקדש לסיטואציה הזאת

והילדים גדלים והעומס הפיזי נעשה פחות קשה (נותנים לך קצת לחשוב את המחשבות שלך, הולכים ברגליים של עצמם, ישנים קצת יותר בלילה...).
נכון מאוד! בימים קשים אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי כמה כל זה זמני. כבר עכשיו (הגדולה בת שלוש ורבע, הקטנה בת שנה) הרבה יותר קל ממה שהיה לפני חצי שנה. הגדולה ישנה טוב יותר ונעשתה הרבה יותר עצמאית, יש לה עולם פנימי ויכולת להעסיק את עצמה במשך זמן רב ברצף, לבד או עם חבר/ה, והטיפול בה נעשה הרבה פחות פיזי; והקטנה פשוט מגדלת את עצמה, כמו ילדה שנייה טיפוסית

.

הי נונה, גם לי קשה עכשיו בעיקר בתחום אחד. אני לא שואפת לקריירה, זה מעולם לא הניע אותי. שומדבר לא דוחף אותי להגשמה עצמית במובן הזה. מה שמאוד קשה לי זה שאין לי זמן לעשות פעילות גופנית. אני מרגישה שהגוף שלי ממש ממש זקוק לזה. כל השנים שחיתי או עשיתי יוגה, ועכשיו, מאז שהגדולה נולדה (שלושה + שלושה חודשים) אני לא מצליחה לשמור על רצף. שלא לדבר על החודשים האחרונים שאני לא הולכת ליוגה בכלל. ואני ממש מרגישה שזה מזיק לי.

בנוסף, קשה לי לפעמים לבצע הרבה מטלות ופקודות, ולמצוא את עצמי שעות רצופות כל הזמן מטפלת, מנקה, אוספת... מחפשת רגע אחד של בהיה בעץ המקסים שבשלכת בחוץ, עם כוס קפה ובלי טחינה במוח. הרגע הזה קיים, אבל הוא כל כך בין זה לבין ההוא לבין קודם לבין עוד מעט, שלפעמים אין לו את הערך הזה של רגע פנאי אמיתי...

גם אחרי ארוחת ערב טעימה כזאת, עם איזה כוס יין, כשרוצים רגע לשבת, ומתחיל ה"אמא לרדת" "קקי" "פיפי" "בעעעעהההה" "חחחרררעעעבבב" "למה" "מה זה?" וכל אלה. ואמבטיה, ופיג'מות, ולנקות את המטבח, ולצחצח שיניים, ולהכין את המיטה ו... וואו, חצי שעה של אטרף במקום עוד כוסית יין בסבבה.

מצאתי דברים קטנים שעוזרים לי:

אמבטיה בגיגית של מים חמים מאוד מאוד מאוד לכפות הרגליים. לפעמים עם פדיקור ביתי ופילינג עם מלח גס שקנתה לי חברה (תודה ). זה איכשהו מוציא החוצה את הלאות והעייפות ונותן הרגשה של רעננות והשקעה בעצמי.

תכנון וחיפוש של היוגה המושלמת בשבילי, שתצליח להשתחל לשבוע שלנו (אנחנו לסירוגין עם הילדים במהלך היום, ונהיה לנו שבוע מאוד עמוס בזמן האחרון). משהו שאולי לא יהיה בערב אחרי שאין לי כוח להזיז את עצמי מהבית, וגם כשבא לי סופסוף בערבים המעטים שאנחנו ביחד לרבוץ ולראות "עמוק באדמה" ב DVD או משהו כזה... אז מצאתי משהו שאני הולכת לנסות מחר. ולא סתם, אלא בתל אביב שזאת בעצם היתה משאת נפשי - יוגה בתל אביב (זה הדבר שהכי חסר לי בעובדה שאני לא גרה בתל אביב, אז אני מנסה משהו שאולי יעבוד. קומבינה של אחרי העבודה, והליכה ברגל ורכבת ו... עוד מיליון כאלה שתפורים למידותנו הבלתי אפשריות)... אצלי אפילו החיפושים משפרים את המצב, כי אני יודעת שלפחות לא התייאשתי מעצמי, ככה שיש מקום לאופטימיות שבסוף זה יקרה .

סידור הבית ובישול בזמן שהילדים ערים. לפעמים זה בא בקלות, לפעמים פחות. אנחנו מנסים לא להגיע למצב שהבלגן מכריע אותנו, כי ברגע שזה עובר איזשהו סף, אז הבלגן ניצח. וכשהבית מבולגן מדי לא נעים לנו בו. או יותר נכון - כשהבית מסודר יחסית נעים לנו להיות בו. אז איכשהו מנסים למצוא איזון בין תחזוק לבין זה שבא להתבטל ושאין זמן .

אני מדמיינת את הילדים גדולים, באים אלינו הביתה, שותים איתנו את הכוס יין החסרה ממקודם. יושבים בחוץ, באוויר, מסתכלים ביחד על העץ בשלכת. מה, לא היה שווה ???

במבי, מאוד יפה כתבת. @}

(מכירות את זה שהיונק נרדם עלייך, ואת לא מעיזה להזיז אותו וללכת לעשות דברים, כי את כל כך שמחה לקבל קצת שקט ואת כל כך מפחדת שאם תזיזי הוא יתעורר ו הלך עלייך , שאת נשארת תקועה? )
לא מכירה. מכירה את ההיפך, שאני פוחדת לשבת ולנוח כי היא ישנה במנשא ואם אני אשב ואפסיק לזוז אז היא תתעורר...

נונה יקירה, ברכות על ההריון, שיעבור טוב.

לא הצלחתי לעקוב אחרי כל הדף ולא קראתי את כל הדיונים, בעיקר לא את אלה שמחקו, אבל- יכולה להגיד לך שנורא מבינה.
קשה לי לסלוח לעצמי שלא ערכתי את הסרט שלי עד אפריל, עד הלידה, כמו שהבטחתי לעצמי. כניסה לחדר עריכה, כמו קדרות ויותר, זה משהו שצריך לפנות עבורו לפחות כמה שעות טובות כדי בכלל להתחיל לעשות משהו. כל כך מתגעגעת לפעמים לשקט שלי, ללבד שלי.

מצד שני, אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה עניין של זמן, שבכל פעם עושים עוד קצת, קצת יותר ויש דברים שאני צריכה להשלים עם זה שלא אוכל לעשות אותם בזמן הקרוב. השלמה כזו היא קשה עבורי מאד. נכון, חיכיתי מאד לתינוקת הזו, אני שמחה בה מאד אבל זה לא אומר שאין דברים שקשה איתם או שיש צורך להשלים איתם. כשאני חושבת על עוד הריון בשנים הקרובות, למרות שאני רוצה, אני מיד מתעייפת מהמחשבה של מה זה ידרוש ממני.

כתבתי עוד המון ומחקתי. ראיתי שאני שוב ושוב חוזרת לעניין המנוחה שלך ומה אפשר לעשות כדי לנוח, כשבעצם למה שכתבת יש שני מוקדים: הרצון שלך לעשות דברים שכרגע גדולים עליך ואת מתגעגעת אליהם, כשהשני זה ההריון שלך ש(גם) בגללו את עייפה. לא ברור לי לאיזה מוקד להתייחס יותר.

תודה תודה תודה לכל הכותבות @}
התכוונתי בשבת להתייחס יותר לכל ההצעות ולכל מי ששיתפה אבל האתר לא עלה.
יונת, בנאלי? איזה בנאלי?! הבוקר לראשונה מזה שלושה ימים אני מרגישה שיפור אחרי שהייתי כל כך חולה שאפילו לשבת בקושי יכולתי. הגוף שלי אותת לי מספיק זמן שאני זקוקה למנוחה אבל רק כשהגיע בצורת כאב גרון/ראש/אזניים וכל הגוף זועק לשכב מצאתי את עצמי נחה.

אני קוראת ומתנצלת על כך שלא התייחסתי בצורה מפורטת לכל מה שנכתב.
קצת על מה שזז אצלנו:
כמו ש נוסעת סמויה כתבה עוזר להגביר תדירות המפגשים עם אימהות-חברות אחרות. בשבוע הקודם באמת נסענו הרבה ונפגשנו עם חברות. חברה אחת גם הגיעה לכאן ועבר עלינו אחה"צ- ערב נעים מאוד. הרבה כותבות התייחסו כאן לנושא הבדידות והבידוד ואני מסכימה שגם אצלנו הוא קריטי.
הבעיה היא שהנסיעות קשות ומקשות.
כבר הרבה זמן אנחנו מדברים על מעבר לישוב בו נהיה פחות בודדים ופחות מבודדים. ועברנו הילוך- הרבה בזכות הדיון כאן שחידד את הנקודה והבהיר לי את הצורך שלי. אנחנו מחפשים בית להשכרה בישוב בו יש לנו חברים והרבה משפחות עם ילדים. לפחות אחה"צ מובטחת לנו חברה מבלי שנצטרך לסוע.
חברות שלי עוזרות לנו לחפש וכך אנו מגיעים לראות בתים עוד לפני שפורסם שהם עומדים להשכרה. עדיין לא מצאנו משהו מתאים אבל זה הכיוון.

בנוסף דיברתי (תודה נוסעת) עם השכנה. שוחחנו שתי שיחות ארוכות ומסתבר שהיה לנו על מה לדבר ובאמת עברה עליה תקופה קשה ועמוסה במיוחד. עכשיו הלחץ אצלה ירד והיא תבוא פעמיים בשבוע לשלוש שעות בכל פעם וניכר שהיא עושה את זה בשמחה ובאהבה.

ועוד דבר אחד- אני חופשייה אחה"צ אחד בשבוע הודות לאיש שלי ואתחיל סוף סוף יוגה להריון.

זו רק התחלה. אבל ההרגשה שונה לחלוטין. ותודה לכלכן על חלקכן בכך @}@}@}

יופי שנחת קצת. תשמרי על עצמך

נונה, טוב לשמוע @}.

יש עדכונים ?

יש עדכונים ? כן.
אנחנו לא עוברים לישוב המדובר. מאוד רצינו.
מצאנו בית שנראה בהתחלה לא מתאים, החלטנו לעבור אליו בכל זאת אבל אחרי שלושה שבועות בהם ניסינו להגיע לחתימת חוזה עם בעלי הבית הבנו למה הוא עומד ריק כבר חצי שנה...
אז נכון שעדיף לגלות שיש כאלה בעלי בית לפני שחותמים ולפני שעוברים אבל האכזבה גדולה ואין שם אף בית אחר שאנחנו יכולים לגור בו.
כנראה נשאר כאן לפחות עד הקיץ.
המעבר נראה כמו תשובה לחלק מרכזי מהקושי ולמעשה התחלתי שוב לחשוב על פתרון אחר.
בעקרון אמורה להיות לי עזרה פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, בפועל זה לא תמיד עובד ועכשיו גם נודע לי שבשבועות הקרובים יהיו עוד ביטולים בגלל עומס בעבודה אחרת. בקיצור לא העזרה שאני זקוקה לה.
האיש שלי נוסע בעוד כחודש לחודש, כך שאני צריכה למצוא איזה פתרון עוד קודם.
גן שוב עומד על הפרק.

נשמע מאוד קשה.

הלוואי ויופיעו קרני אור חדשות עבורכם בקרוב

קצת שיניתי.
אמנם לא קל אבל לא דומה לקושי שחשתי כשכתבתי כאן לראשונה.
אני צריכה להזיז ולשנות והתכנית שנראתה טובה ביותר לא יכולה כרגע לצאת לפועל, אז כן, זה מאכזב אבל נמצא פתרון אחר שיתאים לחודשים הקרובים.

לא באמת מאמינה שזה יעזור, אבל בכל זאת מנסה... קשה לי. הילדה בת שנתיים. צמודה אליי למעט מקרים נדירים. יונקת ה-מ-ו-ן. לאחרונה התחילה ללכת לישון מאוחר יחסית (עכשיו היא ערה), ובערב, קצת אחרי תשע, אני נהיית מפלצת. אני אומרת לה או לבן הזוג שלי דברים איומים, ולא מצליחה לסתום את הפה. מרגישה שהמילים הקשות באות במקום האלימות הפיזית שמפכה בי. אני משתגעת מעייפות. רוצה שהיא תישן בשביל לשבת חצי שעה ולבהות בשקט בטלוויזיה או במחשב.
בשעות האלו אני שונאת את בן הזוג שלי, את עצמי, את החיים שלנו ואפילו אותה.
גם במשך היום יש שעות קשות, אבל הכי קשה בערב, בעיקר בימים בהם היא לא ישנה בצהריים (כמו היום), ואין לי שום מנוחת אחריות. דווקא כשאני כל כך עייפה היא יותר נצמדת אליי ויותר זקוקה לי ובעיקר יונקת בלי סוף.
את כל עבודות הבית אני מצליחה לעשות איתה או בנכוחותה (לפעמים בקושי), אבל לא נשאר לי כלום לעצמי. לא האמנתי שאני ארגיש ככה, אבל הנה זה קורה גם לי. אני מתגעגעת לעצמי. מזניחה את עצמי. לא מוצאת זמן למחשב, לא מוצאת שקט נפשי בשביל לנוח. בלילה אנחנו דווקא ישנים טוב (טפו טפו טפו), היא לא מתעוררת הרבה, והבקרים עוברים בכיף, אבל אם אין לה שנת צהריים משמעותית ואם היא לא הולכת לישון בשעה נורמלית בערב (תשע), אני מתפרקת. אני רוצה לברוח. היא לא נותנת לי ללכת ממנה, היא צורחת ונאחזת בי עד שלבי נכמר. גם לסרב להניק אותה קשה לי, ולרוב אני נכנעת.
היום בשמונה וחצי היא ביקשה "לינוק-שון". התיישבתי איתה עם ספר על הספה והיא התחילה להרדם. שמתי אותה במיטה והיא התחילה לבכות. ניסיתי להניק אותה במיטה אבל היא לא נרדמה. חזרנו לספה. בתשע וחצי נשברתי. אמרתי די. אני צריכה פיפי. אני צריכה הפסקה, אני צריכה את הגוף שלי לעצמי. אחרי שהתרגזתי והיא בכתה ורבתי עם בעלי ריב מכוער, היא התעוררה לגמרי ועכשיו היא מציירת על הברכיים שלי ובעלי לידי. אין לי טיפת פרטיות. אין לי שקט. אני רוצה לצרוח.
תודה על ההקשבה.

וואו ליזה. כמה קשה.

נקרא לי ממש מטורף החוויה הזאת של אין אני. כולנו צריכים את עצמנו, ולו למען ילדינו ובריאותם הנפשית.
אני מבינה שקשה לה נורא לשחרר אותך. איך היא עם אבא שלה ?? יש דרך לעשות את זה באופן הדרגתי ? למצוא נערה שתתחבר אליה, קודם כל בנוכחותך ??

בכלל הכיוון של להביא עזרה כשאת בבית ולא כשאת מתרחקת יכול אולי להיות מאד רלבנטי כאן. מישהי שתהיה איתה ותאפשר לך קצת לנוח מהכל.

אין לי כרגע עוד מחשבות (הראש עוד קצת מטושטש מעייפות...) . שוב

גדול ואני בטוחה שהכתיבה כאן כן תעזור. ולו בזכות השחרור שיש בה.

הי ליזה, רציתי לחשוב איתך על כמה דברים שאולי יעזרו. יכול להיות שהילדה רעבה? הרבה ילדים בני שנתיים אוכלים ממש כמויות של מבוגר. אולי כדאי לתת לה דברים משביעים שהיא אוהבת?
אתם יכולים להתחלק בערבים ביניכם? שתדעי שרק פעם ביומיים את איתה אחרי תשע ופעם ביומיים בעלך. אם היא רוצה לינוק הוא מביא אותה אלייך ואם היא מפסיקה לינוק ולא נרדמת הוא לוקח אותה לסלון. אני מבינה מהתאור שלך שהמצב די קבוע ולא נובע מאיזו מחלה או חוויה שהילדה עברה. אני צודקת?
אני אכתוב עכשיו משהו לא כל כך פופולארי כאן באתר אבל בהחלט נכון לדעתי. היא יכולה לבכות לפעמים. היא לא תינוקת שרק נולדה ואם את מרגישה שאת צריכה קצת הפוגה אז היא תהיה עם בעלך ותבכה ואת תעשי מקלחת ארוכה. את תקבלי כוחות והכרת תודה על הזמן הזה לעצמך. היא תרגיש שהיא בידיים אוהבות ועדיין תכעס שלא הכול לפי התוכניות שלה. אני חושבת שבגיל הזה ואם אין משבר מיוחד מותר לך וכדאי לך לקחת את הזמן שלך ואת הגוף שלך לפעמים לעצמך. תרגישו טוב!

ליזה,
רציתי להוסיף משהו על החיבוק.
רציתי לספר לך שגם אצלי - אם הערב מתארך מעל לרגיל ועוברת השעה השגרתית שבה היא הולכת לישון (21:00-22:00) - אז החל מעשר ודקה אני מרגישה שאני כבר לא מתפקדת.
מה שקורה בדרך כלל החל מאותו רגע זה שהאפרסק לוקח פיקוד עליה ונענה לה אם היא צריכה משהו, ואני יושבת לי בשקט על המחשב או קוראת ספר איפשהו בבית.
אם אני עייפה אני אפילו אלך לישון והאפרסק יביא לי אותה להנקות עד שהיא תרדם לצדי או בזרועותיי אם צריך. זה מה שעוזר לי לשמור על שפיותי בשעות שבהן כבר לא נשאר ממני כלום.

שולחת עוד אחד.

לגבי מה שכתבת אמא בבית:
את תקבלי כוחות והכרת תודה על הזמן הזה לעצמך.
מעבר לזה שכמו שצפית, לי באופן אישי יש התנגדות עקרונית לרעיון,
אז ברמה המעשית, אני יכולה להעיד על עצמי שאני בחיים לא הייתי יכולה להירגע במקלחת כשאני שומעת את הבת שלי בוכה.
אין מצב שאני יכולה להיות רגועה ולהיטען בכוחות מחודשים כשאני שומעת אותה בוכה.
ככה שנראה לי שאולי עדיף לחפש זמנים ביום שבהם אפשר לקחת מנוחת אחריות כשהילד דווקא רגוע.

רעיון מכיוון אחר - במשך היום להרפות בכל מיני מקומות מהמחשבה שחסר לה משהו, שהיא צריכה אותך. שנניח, חסרה לה חברה, או פעילות, או "גירויים והעשרות" וכדומה. להניח לה.

פשוט, אני מכירה את התחושה של "הילד נצמד" אבל מתברר לי שאצלי מקורה הוא ב"האמא נצמדת", מתוך כוונות טובות לעשות למענו כל מיני דברים לא נחוצים

בעצם, כשהיא מציירת לך על הברכיים ואת כותבת, את "מתעלמת" ממנה, וזה אולי משהו שכשאת רגועה את לא מרשה לעצמך. אולי השקט הנפשי שחסר לך יכול להמצא בתוך היום, בתוך מערכת היחסים.

תודה על התגובות. אתמול היא נרדמה בתשע ושוב החיים נראו לי נורמליים.
ימים יגידו אם העצות שלכן יעזרו, בכל אופן, עצם ההקשבה והתגובה עוזרות.
תודה @}

זקוקה לתמיכה.
הילדון בן ה-3 רוצה לאחרונה רק את אבא. שאבא ילביש אותו, יקלח אותו, ישחק איתו. גם כשאבא איננו.
זה מעליב. וגם מעצבן.

אפשר למצוא כל מיני גורמים לכך. למשל, אבא וותרן. לא יודע להגיד לא. וגם סבלני מאוד. ואין לו בעיה לארגן לילדון ארוחת ערב שכולה ממתקים (הוא גם לא יבחין שהילדון שמבקש סוכריה, רעב וצמא).

אני, לעומת זאת, קשה. פחות מוותרת. יותר דורשת. פחות סבלנית. לאחרונה אני גם עצבנית. מכל מיני סיבות, לא חשוב. אבל גם כעיקרון אני לא רוצה לאפשר לילדון לסובב אותנו על אצבעו הקטנה, כי זה לא נגמר. חשוב לי להציב לו גבולות (לא אוהבת ת'ביטוי השחוק הזה). למשל, לגבי כמויות של ממתקים. או לגבי צעצועים שקונים.

אבא לאחרונה ממלא את הבית בצעצועי פלסטיק מטופשים, לבקשותיו ההולכות ומתרבות של הילדון. מדובר על חפצים יקרי ערך כמו רובים, חרבות, סכינים, טנקים... זוועה.
עם אבא גם אפשר לשחק בחיילים, שזה מה שממלא את עולמו של הילדון בימים עכורים אלה. איתי - אין שמץ סיכוי לשחק בחיילים (אפשר לומר פציפיסטית). הוא יודע שאני "לא אוהבת" חיילים וכבר הפסיק לנסות לבקש ממני לשחק איתו בזה. יוצא שלשני הגברים יש עולם שלם משותף, שאני מחוצה לו.

בסך הכל הילדון מתוק וטוב. אני מתה עליו, ואנחנו עדיין קרובים, פיזית, נפשית ומילולית. אבל קשה לי עם ה"לא רוצה אמא, רק אבא" היומיומי. וקשה לי עם הפינוק המעצבן שאבא מטפח. עם הטררם מכל פעולה פשוטה. קשה לי עם הניגוד בין הרכות והוותרנות של אבא לעקשנות שלי.

היום בערב רציתי לקלח אותו, והוא רצה שרק נחשו-מי יעשה זאת. אבל אבא היה בעבודה, ולא היה מושג מתי הוא חוזר (נקודה בעייתית בפני עצמה). היה לי חשוב לקלח אותו, אתמול הוא לא התקלח. התעקשתי, ניסיתי לדבר על ליבו, לפתות אותו. לא עזר. בסוף קילחתי אותו בכוח. בוכה וצורח. אלימות.
נאחסססססססססססססס!

להפעם בעילום שם:

כולכך הרבה אמהות כאן נראות לי מוחלטות כאלה, ונותנות את כולן. איך אתן עושות את זה?

וכל כך הרבה אמהות כאן ומחוץ לכאן מדווחות בריש גלי או בעקיפין על דכאון. לא ראית את הקשר? נכון יכולות להיות עוד המון סיבות. בעיני בהרבה מקרים זהו הקשר המרכזי. לוקחים לך את החיים בברוטאליות. ועוד מנסים לומר שזהו האושר הגדול...
אז אולי נסתכל על דברים אחרת?
לנסות למזער את לקיחת החיים הטוטאלית למשהו הרבה יותר שפוי, כל אישה והגדרתה היא. וגם בצד השני של המשוואה - נדבר על מונחים יותר הגיוניים מ"אושר גדול" ואין כמו "להיות אמא".

טוב, אני נכנסת להכללות גורפות, אבל בתור אחת שהעייניים והאוזניים שלה עמוק בתוך העניין הזה ומוקפת בידע והתבוננות בתחום הזה (גם אקדמית, למרות שהאקדמיה היא נדבך ולא המקור עצמו, המציאות הרי עולה על כל נתון כתוב כזה או אחר) - אני מרשה לעצמי.
יש כאלו שזה "מתלבש" עליהן בול כל האמהות הטוטאלית ויש שלא. כמו שיש אחרות שמחליקות לתוך תפקידים אחרים בחברה - עם קשיים מזעריים לעומת אחרות.
אלו שלא מתאים להן כל האובר טוטאליות הזו ומנסות מאוד שכן - מתכחשות לרוב (דגש, לרוב ) למה שבועט בפנים (והפעם לא הילד...) ומנסות להתאים עצמן לצוויים כאלו ואחרים. בין היתר אני יכולה להבין למה לאמא צעירה האתר ישב טוב טוב על רגשות האשם.

אגב יש הרבה שהדכאון לא מגיע מיד, אלא כשהעולל גדל קצת והאמא פחות סביבו הוא פחות נזקק לה.
וזה מוביל לשאלה בה' הידיעה האם האמהות הזו באמת מתאימה לילד הזה? יש המון אמהות שמקדישות עצמן לילד בטוטאליות לא מסיבות של הורות טובה אלא נהפוכו - מתוך בריחה שלהן מהחיים של עצמן. הטיפול בילד ממלא ואקום שהיה בחיי האם וככזה נשאב בצורה קיצונית למלא את הואקום הזה. כך שהוא לא בהכרח מגיע לאמהות שלמה אלא חסרה.

ואני לא מדברת על הללו שבאמת באמת טוב להן באמהות טוטאלית, שבאמת הם מרגישות ויטאליות, וממומשות דרך זה (וזה לא סותר שתהיינה להן קשיים כמו בכל דרך וכו', אבל שבשורה התחתונה - באמת טוב להן). אני מדברת על הללו שעושות ובוכות.

מעבר לכם הרבה פעמים כשאני קוראת/מתבוננת ב/ מדברת עם אמהות שתשעים ושמונה אחוז מחייהן (ואני לא מדברת על תקופות הכרחיות כמו אחרי הלידה, גילאים מאוד קטנים או משברים) סובבות סביב הילדים שלהן - אני רואה מול העיניים אמהות בולעת, לא אמהות ממלאה. תופעה שגדלה לדעתי עם כל תופעת הניו אייג' ששועטת לעברנו וכמו כל טרנד לא מהווה "הדבר הנכון" לכל אם.

בעבר, נשים רבות נקלעו לאמהות טוטאלית (כל אחת והגדרותיה היא) לא מרצון. היום הבחירה בכך בהרבה פעמים היא לא פחות כפוייה רק מסיבות אחרות.

אבא היה בעבודה, ולא היה מושג מתי הוא חוזר (נקודה בעייתית בפני עצמה).

מיכל בר , נראה לי שזו-זו הנקודה הבעייתית עצמה...
אם אבא נעדר ומגיע על בסיס לא קבוע (שלא בשגרה), הוא ה"פרס".
קשה לי עם הניגוד בין הרכות והוותרנות של אבא לעקשנות שלי
כנ"ל, צד נוסף של אותה בעיה (קל להיות רך וותרן כשנמצאים בבית על בסיס רנדומלי).

לכן הפתרון, אולי, צריך לבוא בבירור עם אבא ולא עם הילד @}

גם לי קשה
מקפיצה כדי לכתוב אחר כך יתר
קשה לי השילוב של האמהות עם העבודה, קשה לי עם הצורך לשלוח ילדים לגן ותינוק למטפלת
קשה לי עם זה שבעלי בכלל לא מבין את הקושי הרגשי שכרוך בזה
וקשה לי עם העומס ועם מיליון המטלות שקיימות בו זמנית
(וגם בצד-קשה לי לשמור משהו בזוגיות עם כל העומס הזה,וגם זה בעלי לא מבין. אז אני מנסה קצת,ולא מצליחה,ומתאכזבת שמאכזבת אותו, וחוששת שמרוב שזה ככה כמה שנים כבר לא יהיה למה לחזור)

רק עכשו כשיש חגים ובעלי נמצא הרבה הוא מבין כמה הקטנה נמצאת בידים (שזה חיובי כשלעצמו שהוא הבין את זה כי ככה הוא אולי יבין "מה את עושה כל היום בבית?", רק שאחר כך הוא ישכח)
(נראה לי גם שזה קצת יותר מחמיר מכרגיל כי יש המולה סביבה ולא תמיד אנחנו בבית,מתארחים,טיולים וכאלה)
אז אני דיברתי על מה שצריך עוד לעשות,לשטוף,לבשל,לעשות משהו עם הילדים הגדולים יותר. והוא אמר:נראה מה נספיק היא כל היום בידים. במין אמירה כזו שהתכנונים שלי לא ריאלים.
אמירה לגיטימית בהחלט
אלמלא הוא הוסיף אחר כך שלדעתו צריך לתת לה לבכות אחרת אי אפשר לעשות כלום

יש לי קשיים של אמא בטיפול בילדים
ובסוף מה שהכי קשה לי זה המחלוקות עם אבא על הנושא
כי אז אין שום לגיטימציה לזה שקשה לי,כי יש לו את כל התשובות (לתת להם לבכות,לתת להם עונשים,לשים אותם במעון מגיל 3 חודשים ל9 שעות ביום, לתת מטרנה,לאחסן אותם בחדר משלהם ולגמול אותם מאכילה בלילה)

איך מתמודדים עם בן זוג שחושב כל כך אחרת?

תפילה_לאם

באמת, להתמודד עם קשיי האמהות, שקיימים בכל מקרה, הרבה יותר קל כשיש תמיכה.

כמה ילדים יש לכם? ובן כמה הגדול-ה? ֿֿאולי את צריכה ל"האציל סמכויות"? במקום תמיכה פשוט לראות במה הוא יכול לעזור (קניות, לקיחת הגדולים וכו)
במקביל לחשוף אותו בצורה לא ישירה לתכנים שמסבירים על היתרונות בשיטת הגידול שלך.