על ידי רן_גולדן* » 23 ספטמבר 2007, 17:37
לאימא שפחות נואשת ולכל האימהות אשר מתמודדות באומץ עם נושא האימוץ, אני מצרף דברים שנשאתי לפני כנס עו”ס של השרות למען הילד אשר יתקיים בסמינר אפעל לפני שנתיים ( ניתן לפנות אלי לשיחה ,שיתוף או ייעוץ ) :
“כותרת המפגש היום היא פנטזיות, חלומות ומציאות אצל הילד המאומץ וההורה המאמץ, כאשר אני מביט על כותרת יום העיון יותר ויותר אני שומע את המילה אשר מסתתרת מאחורי כותרת זו, מילה אשר לא נשמעת בקול, מילה אשר מרחפת באוויר כמו ענן אפור, כמו צל אשר מלווה וקיים ולא נאמר.
במרכז יום העיון היום עומדת המילה “אכזבה”, האכזבה של ההורים מהילד שנמסר לידם, אכזבה של ההורים מעצמם בתפקיד ההורים, מהמקום הזה אני הייתי רוצה להתחיל את ההרצאה.
אני אתחיל ברשותכם בקריאת קטע קצר אותו כתבתי על מפגש ראשון של ילד עם תחושת האכזבה:
עד אתמול הייתי בטוח
שאימא שלי נולדה יחד איתי
כי היא תמיד יודעת איך אני מרגיש
על מה אני חושב
אבל אתמול
אימא אמרה לי שהמכה שקבלתי
זו סתם שריטה,
זה בכלל לא כואב.
אני בכיתי.
הילד המאומץ בטרום האימוץ, בתחילת תהליך האימוץ מפנטז וחולם (באופן לא מודע) על הקשר האימאי אותו איבד, הזהות של הילד קשורה בקשר הדוק עם דמות האם, לא קיים מושג ילד/תינוק נפרד, עצמאי, הילד תופס את זהותו בהקשר דיאדי , אני ואימא אחד, קשר זוגי “זוג טיפולי” כפי שמכנה זאת וויניקוט.
הילד המאומץ לא נפרד מאימו אשר מופנמת ונתפשת כחלק מעצמו , אובייקט סובייקטיבי ,הציפיה והמשימה חשובה ביותר של האם היא הסתגלות לצרכיו של הילד, שהילד יהיה מובן.
הילד מצפה שהאם תעמיד את עצמה לרשותו כדי שיעשה בה שימוש בתהליך ההתפתחות האינדוודואלי שלו.
צפייה ופנטזיה נוספת של הילד, הינה צפייה פרדוכסית כפי שנראה בהמשך והיא הצפייה להיות נאהב מצד אחד ומולו הקושי הגדול של הילד להכיל את האהבה של ההורה מצד שני ,
כששואלים אותי עד כמה אני אוהב
וכשאני באמת אוהב
תמיד אני אומר -
עד השמים
כשסבא אמר לי שלשמיים אין גבול
לא האמנתי לו
כי אי אפשר לאהוב בלי סוף.
הילד היתום למד אמת קיומית , הוא לא רק יודע הוא חווה אותה כבר בראשית החיים: יש גבול לאהבה, היא לא אין סופית.
וכאשר ההורה המאמץ מעניק אהבה רבה, נתינה גדולה מאד, הילד היתום אינו מסוגל להכיל את התחושה והרגשות שמביאות אותם רגשות לא מוכרות, הנתינה הענקית והאהבה שההורים המאמצים מציפים את הילד המאומץ גורמים לילד בעקבות נתינה רבה מצד ההורים רגשי אשמה וכעס כלפי ההורה המאמץ, “לא מגיע לי” אומר בליבו הילד , אני אפילו יוכיח לכם שלא מגיע לי, קיימת גם תחושת מחוייבות גדולה לנתינה, עומס רגשי כלפיו.
דבר נוסף, בעקבות הפרידה שהילד חווה, קיימת אצל הילד היתום קושי רב לאהוב עד חוסר יכולת מוחלט לאהוב “למה להתקשר כשזה לא בטוח ולא יציב?” שואל הילד את עצמו.
האכזבה הגדולה של ההורים מהילד מגיעה בעיקר כלפי ההתנהגות הלא מובנת של הילד כלפיהם, קשיים שהילד מעביר להורים, מהמורות ומשוכות לאורך מסלול ארוך של שנים,
כניסה של הילד היתום לתוך המשפחה עוברת מספר שלבים: בשלב הראשון בו הילד מגיע למשפחה החדשה הוא נוהג באורח נורמלי להפליא, הילד מתנהג כפי שמעידים ההורים “ילד טוב למופת” יש לו תקווה חדשה, גם ההורים מלאים תקווה, אך השלב הוא שלב קצר מאד מספר שבועות.
שלב שני בבית ההורים המאמצים ”שלב שבירת האידאל של הילד” זו השלב בו הילד וההורים נפגשים עם המציאות, הילד בוחן את הבית, בוחן את הבניין, את יסודות הבניין, ישנו רצון לדעת “כמה נזק אני יכול לעשות “.זהו השלב הקריטי ביותר והקשה ביותר להורים ולילד.
הילד מנסה לבחון את המציאות אליה הגיע ולבקש הוכחה ליכולתו של מי שקיבל אותו על עצמו לשמש לו כהורה.
הילד היתום מביא את ההורים למצב בלתי נסבל, למצב שבו ההורים ישנאו אותו, ממש!.
בפנטזיה של הילד, אם לא שונאים את הילד, אם ההורים לא מכירים בבילתי נסבלות שבו, האהבה של ההורים , הצהרות האהבה, כל המעשים והכוונות הטובות מצד ההורים לא יראו בעיני הילד כאמיתיים, הילד מצפה באופן לא מודע שישנאו אותו ” לשנוא אותו בצורה נאותה” כפי שתיאר זאת וויניקוט רק אז לאחר שהילד הצליח להביא את ההורים שלו לכך שישנאו אותו רק אז הוא מתחיל להיות מסוגל להאמין בהיותו אהוב.
קיים פרדוקס מאד גדול שעל ההורים המאמצים להבין בשלב זה של האימוץ, ככל שהאמון של הילד יגבר הוא ישתקף דווקא ברצונו הגובר לגרום קשיים, הקשיים עם הילד רק מתגברים.
המשימה של האם, הוא להצליח להיות בעלת יכולת החזקה והכלה גדולים, “להיות שם” עבור הילד ללא תנאי, כימעט למצב של ביטול עצמי.
בשלב האחרון, אשר יכול להגיע לאחר מספר שנים של מאבקים, לעיתים מספר רב של שנים, לאחר דינמיקה של מצבים ועליות וירידות רק לאחר שהבית עומד במבחנים שהילד מעביר, הילד יכול להתחיל לשבת בבית ולהיות שותף במשפחה עם הרגשה אשר תלווה אותו לעולם :
הכי מפחיד זה
ללכת ביום העצמאות לכיכר העיר
איפה שכל הילדים באים
עם דגל ביד אחת
ואימא ביד שניה
ופתאום לגלות שרק הדגל נשאר
ואימא נעלמה.
פחד שימשיך ללוות את הילד לאורך כל חייו.
לאימא שפחות נואשת ולכל האימהות אשר מתמודדות באומץ עם נושא האימוץ, אני מצרף דברים שנשאתי לפני כנס עו”ס של השרות למען הילד אשר יתקיים בסמינר אפעל לפני שנתיים ( ניתן לפנות אלי לשיחה ,שיתוף או ייעוץ ) :
“כותרת המפגש היום היא פנטזיות, חלומות ומציאות אצל הילד המאומץ וההורה המאמץ, כאשר אני מביט על כותרת יום העיון יותר ויותר אני שומע את המילה אשר מסתתרת מאחורי כותרת זו, מילה אשר לא נשמעת בקול, מילה אשר מרחפת באוויר כמו ענן אפור, כמו צל אשר מלווה וקיים ולא נאמר.
במרכז יום העיון היום עומדת המילה “אכזבה”, האכזבה של ההורים מהילד שנמסר לידם, אכזבה של ההורים מעצמם בתפקיד ההורים, מהמקום הזה אני הייתי רוצה להתחיל את ההרצאה.
אני אתחיל ברשותכם בקריאת קטע קצר אותו כתבתי על מפגש ראשון של ילד עם תחושת האכזבה:
עד אתמול הייתי בטוח
שאימא שלי נולדה יחד איתי
כי היא תמיד יודעת איך אני מרגיש
על מה אני חושב
אבל אתמול
אימא אמרה לי שהמכה שקבלתי
זו סתם שריטה,
זה בכלל לא כואב.
אני בכיתי.
הילד המאומץ בטרום האימוץ, בתחילת תהליך האימוץ מפנטז וחולם (באופן לא מודע) על הקשר האימאי אותו איבד, הזהות של הילד קשורה בקשר הדוק עם דמות האם, לא קיים מושג ילד/תינוק נפרד, עצמאי, הילד תופס את זהותו בהקשר דיאדי , אני ואימא אחד, קשר זוגי “זוג טיפולי” כפי שמכנה זאת וויניקוט.
הילד המאומץ לא נפרד מאימו אשר מופנמת ונתפשת כחלק מעצמו , אובייקט סובייקטיבי ,הציפיה והמשימה חשובה ביותר של האם היא הסתגלות לצרכיו של הילד, שהילד יהיה מובן.
הילד מצפה שהאם תעמיד את עצמה לרשותו כדי שיעשה בה שימוש בתהליך ההתפתחות האינדוודואלי שלו.
צפייה ופנטזיה נוספת של הילד, הינה צפייה פרדוכסית כפי שנראה בהמשך והיא הצפייה להיות נאהב מצד אחד ומולו הקושי הגדול של הילד להכיל את האהבה של ההורה מצד שני ,
כששואלים אותי עד כמה אני אוהב
וכשאני באמת אוהב
תמיד אני אומר -
עד השמים
כשסבא אמר לי שלשמיים אין גבול
לא האמנתי לו
כי אי אפשר לאהוב בלי סוף.
הילד היתום למד אמת קיומית , הוא לא רק יודע הוא חווה אותה כבר בראשית החיים: יש גבול לאהבה, היא לא אין סופית.
וכאשר ההורה המאמץ מעניק אהבה רבה, נתינה גדולה מאד, הילד היתום אינו מסוגל להכיל את התחושה והרגשות שמביאות אותם רגשות לא מוכרות, הנתינה הענקית והאהבה שההורים המאמצים מציפים את הילד המאומץ גורמים לילד בעקבות נתינה רבה מצד ההורים רגשי אשמה וכעס כלפי ההורה המאמץ, “לא מגיע לי” אומר בליבו הילד , אני אפילו יוכיח לכם שלא מגיע לי, קיימת גם תחושת מחוייבות גדולה לנתינה, עומס רגשי כלפיו.
דבר נוסף, בעקבות הפרידה שהילד חווה, קיימת אצל הילד היתום קושי רב לאהוב עד חוסר יכולת מוחלט לאהוב “למה להתקשר כשזה לא בטוח ולא יציב?” שואל הילד את עצמו.
האכזבה הגדולה של ההורים מהילד מגיעה בעיקר כלפי ההתנהגות הלא מובנת של הילד כלפיהם, קשיים שהילד מעביר להורים, מהמורות ומשוכות לאורך מסלול ארוך של שנים,
כניסה של הילד היתום לתוך המשפחה עוברת מספר שלבים: בשלב הראשון בו הילד מגיע למשפחה החדשה הוא נוהג באורח נורמלי להפליא, הילד מתנהג כפי שמעידים ההורים “ילד טוב למופת” יש לו תקווה חדשה, גם ההורים מלאים תקווה, אך השלב הוא שלב קצר מאד מספר שבועות.
שלב שני בבית ההורים המאמצים ”שלב שבירת האידאל של הילד” זו השלב בו הילד וההורים נפגשים עם המציאות, הילד בוחן את הבית, בוחן את הבניין, את יסודות הבניין, ישנו רצון לדעת “כמה נזק אני יכול לעשות “.זהו השלב הקריטי ביותר והקשה ביותר להורים ולילד.
הילד מנסה לבחון את המציאות אליה הגיע ולבקש הוכחה ליכולתו של מי שקיבל אותו על עצמו לשמש לו כהורה.
הילד היתום מביא את ההורים למצב בלתי נסבל, למצב שבו ההורים ישנאו אותו, ממש!.
בפנטזיה של הילד, אם לא שונאים את הילד, אם ההורים לא מכירים בבילתי נסבלות שבו, האהבה של ההורים , הצהרות האהבה, כל המעשים והכוונות הטובות מצד ההורים לא יראו בעיני הילד כאמיתיים, הילד מצפה באופן לא מודע שישנאו אותו ” לשנוא אותו בצורה נאותה” כפי שתיאר זאת וויניקוט רק אז לאחר שהילד הצליח להביא את ההורים שלו לכך שישנאו אותו רק אז הוא מתחיל להיות מסוגל להאמין בהיותו אהוב.
קיים פרדוקס מאד גדול שעל ההורים המאמצים להבין בשלב זה של האימוץ, ככל שהאמון של הילד יגבר הוא ישתקף דווקא ברצונו הגובר לגרום קשיים, הקשיים עם הילד רק מתגברים.
המשימה של האם, הוא להצליח להיות בעלת יכולת החזקה והכלה גדולים, “להיות שם” עבור הילד ללא תנאי, כימעט למצב של ביטול עצמי.
בשלב האחרון, אשר יכול להגיע לאחר מספר שנים של מאבקים, לעיתים מספר רב של שנים, לאחר דינמיקה של מצבים ועליות וירידות רק לאחר שהבית עומד במבחנים שהילד מעביר, הילד יכול להתחיל לשבת בבית ולהיות שותף במשפחה עם הרגשה אשר תלווה אותו לעולם :
הכי מפחיד זה
ללכת ביום העצמאות לכיכר העיר
איפה שכל הילדים באים
עם דגל ביד אחת
ואימא ביד שניה
ופתאום לגלות שרק הדגל נשאר
ואימא נעלמה.
פחד שימשיך ללוות את הילד לאורך כל חייו.