קשיים של אם מאמצת

אנונימי

_{ראו גם: אימוץ באופן טבעי / פתאום אני אמא / אמא מאמצת / אימוץ של ילד בוגר / על אימוץ וחינוך ביתי / מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד / הנקת תינוק מאומץ / פרשת התינוק המאומץ}

אני אם חד הורית בת 57 , לפני כ7.5 שנים אימצתי בת מקסימה מאוקריאנה.
בשלב בו אימצתי אותה היא היתה במצב ירוד אך עיניה דיברו אילי.
אני אוהבת אותה בצורה מדהימה ( כמו כל אם (-: )
השנים חלפו, עברנו מהמרכז לצפון () אני כיום מחוסרת עבודה) והמצב בבית בלשון המעטה גרוע.
הילדה בחוץ חמודה ונעימה לסביבה אך בבית אסון.
הילדה מכה אותי, כן כמו שזה נשמע לא פליק פה ושם אלא ממש אלימות, בלית בררה לפני יומיים התחלתי להחזיר לה.
ואלימות היא לא חלק מעולמי.
כל חלקה טובה בבית היא הורסת
וטוענת שהיא כועסת עלי ועל האם הביולוגית ולכן היא מתנהגת כך.
אני מנסה כמה שפחות להיות איתה בבית אך כל פרק זמן בבית זה ממש סיוט
(כל כך עצוב לי לכתוב מילים אילו)
אני בטיפול פסיכולוגי, היא בטיפול פסיכולוגי אך...כלום אין שינוי.
הייתי במפגשי הורים לילדים מאומצים.
עושה ומנסה לעשות הכל כדי להקל על המצב אך כלום.
למשל:
היא הופכת את האוכל שלי, במקרה ואני מעיזה לפתוח ספר היא חוטפת אותו מידי.
היא רואה שאני בדרך לשרותים היא תרוץ לפני ותשהה שם זמן רב.
חוטפת לי את הפלאפון ומחייגת למרות האיומים שלי.
יורקת עלי, ועוד ( דמעות בעיני שאני מעלה זאת על הכתב)
קניתי לה לראש השנה קורקינט ונתתי לה, בחג היא שוב הכתה אותי ולקחתי לה כעונש את הקורקינט.
היא הבטיחה אתנהג יפה תחזירי לי, אך לא עמדה בכך וגם לא יממה אחת.
אני חסרת אונים.
מרגישה אבודה ונואשת.

מבטיחה להתייחס לעומק בימים הקרובים - זה מורכב...

לא יודעת איך לעזור... רק מציעה תמיכה, זה נשמע מאוד מתסכל ומבלבל להיות איתה ככה (ובטח גם לה)... מקווה שבקור תמצאו פתרון

זהו מצב באמת קיצוני ויכול להיות מסוכן בהמשך.
נראה שבתך נמצאית במצב שאינה שולטת ברגשות והכעסים אלא הם שולטים בה.
דורש טיפול אינטנסיבי, אולי הרחקה מהבית לתקופה ( באופן מקצועי).
פני לבית-חולים, או קופת חולים או מצאי את המס' של מכון אדלר שעובד, מייעץ ומעביר לטיפול הדרוש בכל מה שקשור להורות
( בטח ב144ידעו את המספר).
זה לא יעבור לבד. אל תחכי.

שולחת לך חיבוק .
אין לי עצות חכמות, אבל אני משוכנעת שתמצאו פתרון שיעלה את יחסיכן על דרך ראויה. היא מפגינה המון כעס ועוינות. זה מופנה כלפיך אבל לא בהכרח קשור אליך.
מאחלת לך דרך צלחה.

גם הבת שלי קצת אחרי 7, והיא גם מוציאה עלי כעסים באלימות ומרביצה לי ומקללת וגם אני לא יודעת מה לעשות, וזאת ילדה שמחוברת לאמא שלה מהיום שהיא נולדה.
זה יכול להיות מזה שהיא צופה המון בטלויזיה שאנחנו כבר רוצים להעיף מהחלון.
זה יכול להיות מפני שנולדה לה אחות קטנה.
בכל מקרה - כל פעם שבא לי להתנפח עליה ולהכניס לה מכות בחזרה - שיחה וחיבוק עדיפים.
אני ממליצה על הספרים של פייבר ומייזליש ושל חיים גינות ז"ל.
'הורים משוחררים ילדים משוחררים', 'כיצד לדבר עם ילדך כך שהוא יקשיב ולהקשיב כך שהוא ידבר'.
נראה לי שמצב קיצוני כזה הוא צמא לאהבה וניסיון לאשר אהבה בכל מקרה.
אני מקווה שמשפחת שפרון תביע את דעתה בנושא.

אני ממליצה על הספרים של פייבר ומייזליש ושל חיים גינות ז"ל.
ספרים מצוינים (יש גם סדנאות), אבל נדמה לי שאת כבר מעבר לזה.
אני חושבת שאתן זקוקות לעזרה מקצועית, ובדחיפות.

את כותבת שאתן בטיפול פסיכולוגי. הוא לא עוזר? אולי צריך להחליף פסיכולוג? להחליף שיטה?

ד"ר שלומית בלנק - שנויה במחלקות אומנם, אבל נראה לי שבמצב הזה את זקוקה לעזרה קיצונית שתסייע לך לשקם ואולי ליצור את הסמכות ההורית שלך מולה.

הורים טובים מדי
אורלי-פוקס שבתאי ד"ר שלומית בלנק
קלסי-כנרת

159 עמודים

"חשוב להציג גבולות לילדים" אומרים תדיר להורים, אבל מה הם גבולות? כיצד מציבים אותם? מה המחיר שאנו כולנו משלמים בהיעדרם?

שאלות אלו ואחרות עולות בדיון אמיץ בספר, ובתוך כך ניחשפים המסרים הכפולים של החברה, שיש בהם משום בלבול של ההורים וסירוס סמכותם.
בתרבות שלנו, קשה להורים להציב גבולות לילדיהם.
הספר חותר להגיע לשורשיו של קושי זה. בשפה מובנת לכל הוא מסביר כיצד חיזקו הפסיכולוגיה, רוח הזמן והמאבק לזכות הילד את תפיסת החינוך הרך והסלחני מקובל ביומינו.
סיפורי המקרים המובאים בספר מגוללים בפני הקוראים עולם של רגשות סוערים ומאבקים בזירת המשפחה, הנוגעים לכל ההורים.
בגישתו השונה, הקוראת תיגר על רבות מההנחיות המוצגות כיום כאמיתות שאין לערער עליהן, מצליח הספר להסביר מדוע סלחנות מעודדת אלימות, ואיך ניתן להיות הורים טובים מבלי להיות טובים מדי.

ד"ר שלומית בלנק היא ופרת ילדים המומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.
במסגרת עבודתה בבית החולים "קפלן" ברחובות פיתחה ד"ר בלנק שיטות מתקדמות לטיפול בהפרעות הכילה ובהפרעות התנהגות חמורות אחרות.
בשנת 1993 הקימה את " בני ארזים" , מרכז טיפולי-חינוכי-שיקומי בקהילה, לצורך מניעת אשפוז פסיכיאטרי של ילדים ומתבגרים עם בעלה בקרית אונו.

אורלי פוקס- שבטאי היא פסיכולוגית קלינית. עבדה כפסיכותרפיסטית למבוגרים. היום מתמקדת בייעוץ להורים. אורלי פוקס-שבתאי היא אם לשלושה מתגוררת עם בעלה בתל אביב.

זה גם יכולה להיות תוצאה של תזונה חסרה.
אולי חסר לה בי 12, אולי עודף מתכות כבדות בגוף.
אולי דגנים מלאים, פירות, ירקות.
למשל, הבת שלי אוכלת המון ג'אנק.

נועה, לא. לא. זה (כלומר בלנק) רק אם כלו כל הקיצין. אם נוסו כל האפשרויות האחרות (ונדמה לי שזה לא המצב).

אני דווקא מכירה כמה הורים ששמים מאד מאד גבולות והילדים עוברים אותם בקלילות - אם לא בבית אז בחוץ.
האדם הוא יצור חופשי.
"גבולות" נוצרים מתוך אהבה ונתינה - כך שהילד רוצה להרגיש שייך ולא אנטי.

משהו שנתגלה לי עכשיו - הילדים בשכבה של בתי (ביה"ס דמוקרטי) נותנים לה להרגיש לא בסדר שהיא מאחרת כל יום וכנראה שזו סיבה טובה להוציא בבית את המתח.
יכול להיות שקורה משהו בכיתה של ביתך? אולי מעיקים עליה בנושא האימוץ?

לא מכירה את הנושא מספיק מקרוב, אבל אולי כתוספת לכל השאר, פרחי באך?

בלנק אינה זו המוזכרת בכתבה על ה"פליק" בטוסיק?

לפני שבועות אחדים שודרה תוכנית תעודה בריטית בערוץ 8. התוכנית עסקה בזוג הורים שלהם ילדה בת 7. התוכנית נפתחה בתיאור קשה של ההורים את התנהגות הילדה - סרבנות, התפרצויות זעם, הכאה, העדר חברים. ההורים סיפרו בכאב רב כיצד פעלו בכל דרך אפשרית - עובדות סוציאליות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופא ילדים שרשם לילדה ריטלין (!) וכלום לא עזר. עד כדי כך היו הדברים נוראים מבחינתם, שהם פנו לרשויות על ממנת להוציא את הילדה מחזקתם למשפחה אומנת, או בקיצור - להציעה לאימוץ.

בשלב הזה, ושניה לפני שהרשויות מתערבות, ההורים פנו למטפל נוסף - במקצועו מורה, אך עוסק ביעוץ למשפחות במצבים קשים. הוא אמר להורים משפט אחד - 'את הילדה הזו [כלומר את התנהגותה] אתם יצרתם'.

מכאן והלאה הסדרה עקבה אחר המשפחה תחת טיפולו ואט אט נתגלו פני הדברים - לפתע נחשף כי האם התקשתה בהפגנת ביטויי אהבה פיסיים לילדה (חיבוק, נשיקות), כי התנהגות הילדה פורשה לא נכון על ידי ההורים והתנהגות 'ילדותית נורמלית' פורשה על ידי ההורים כפינוק או התבכיינות ונענתה בהתאם. כתוצאה מכך, ביטחונה העצמי של הילדה היה כה ירוד, עד שהיא הפנימה מסר נוראי שאין היא ראויה לאהבה, ומכאן הדרך להתנהגותה המתוארת היתה קצרה ביותר.

אני לא אכנס כאן לכל שיטת הטיפול שתוארה שם (אני גם לא ממש בטוחה שאהבתי אותה - קשורה במתן תגמול כספי לילדה), אבל אחת מנקודות המפתח היתה - בכל מצב, בכל סיטואציה, לא משנה מה קורה - התייחסו לילדה בכבוד ובנימוס! דרשו התנהגות כזו חזרה, אך אף אם דרישתכם לא נענת - המשיכו להתנהג בדיוק כפי שדרשתם ממנה. בלי צעקות, בלי הטפות וודאי בלי מכות. האם נדרשה לעבוד על סלידתה ממגע פיסי ולהפגין אהבה וקירבה פיסית.

התוכנית המשיכה לעקוב אחר התפתחות הענינים, והשינוי לא אחר לבוא - תוך שבועות הילדה "נרגעה" (לא מצליחה לחשוב על תיאור הולם אחר) והחלה משתפת פעולה עם סובביה, כעבור מספר חודשים היא אפילו רכשה חברות בבית הספר.

לעניננו - כמובן שהתמונה המתוארת בסידרה היא קיצונית (אחרת לא היו עושים ממנה סרט...), אבל המסר בעיני ישים גם למקרים אחרים, והמסר (במילותי שלי) הוא - לא שיקום הסמכות ההורית, כמו שיקום הביטחון העצמי של הילדה.

נואשת, משהו הביא את בתך להתנהג ככה. לסימפטומים שאת מתארת יש סיבה, ואם תטפלי בסיבה אז ממילא הסימפטומים יחלשו או יעלמו. לכן חשוב להבין למה בתך כועסת כל כך, מה מציק לה עד כדי אלימות.
אני מסכימה עם גילה שכדאי להעזר במישהו חיצוני. (אם כי ד"ר בלנק בחלט לא הראש הרשימה שלי...)

מ י כ ל - תודה.

מיכל - אכן. לכן הלא הזה שלי.
התיאור שלך של הסידרה הבריטית מזכיר לי ספר שקראתי, ומתאר שיטה שיכולה אולי להתאים.
אני לא אצליח להזכר עכשיו בשם הספר,
אבל בגדול (פרשנות שלי) - הוא מציע שיטות דומות לאלה של פייבר ומייזליש, אבל בהפחתה של גיל - למשל, אם ילד בן 10 לא יודע לדחות סיפוקים, יש להתיחס אליו מבחינה זו (ומבחינת הליווי שלו בדרך להתמודדות עם תסכול) כמו לפעוט.

(הספר אינו ספר הדרכה להורים, אלא פסיכולוג שמספר על דרך הטיפול שלו - תיאור להדיוטות, ולהבנתי דורש ליווי מקצועי)

מבין אותך מאוד. אני עובד עם ילדים ונוער בפנימיה שזו היא דרך הביטוי שלהם את עצמם.
בוז, יריקות, מכות וכו' הם לא אחת מנת חלקי על בסיס יומי. אומנם זה לא אצלי בבית, אך עדיין תחושות ההשפלה והבגידה הן נוראיות וקשות מנשוא. לצערי, הן מוציאות מאיתנו את החלקים הכי מכוערים שלנו. לא נעים להודות בכך, אך גם בתור איש מקצוע, מצאתי עצמי מגיב בצורות שאינן מחמיאות לי (בלשון המעטה) או מקדמות את הסיטואציה הקשה.
ליבי אליך

הדרך בא אנו נוהגים במקרים אלו אינה פשוטה ל'משתמש' ודורשת התעלות נפש רבה. אני משתדל לזכור שנמצא מולי אדם פגוע ולכן הוא נוהג כך. אני מגייס את כל כוחותיי ואומר לתוקף כי אני רואה שהוא נפגע ונמצא כרגע במצוקה ריגשית וזו הדרך היחידה כרגע בה יכול להביע אותה.
למרות שאני מבין ואוהב אותו איני יכול לאפשר לו לנהוג כך כלפי. ואז שם את הגבול - עד כמה שניתן.
אני מברר אם יש דרך אחרת בה יוכל להבא להביע את מצוקתו.
כך שוב ושוב ושוב. באופן סיזיפי ומתמיד.

אני מתחבר לקודמיי בכך שהאהבה, ההבנה והאמפטיה חייבות להיות שם לאורך כל הדרך גם בסיטואציות הכי לא הגיוניות. הן אינן באות במקום הגבולות אלא לצידן. חשוב שבתך תדע שגם ברגעים הכי קשים ביניכן, את מגבילה אותה כי איכפת לך ממנה, כי את דואגת לה והיא חשובה עבורך.
נשמע אולי בנאלי או ברור מאליו בשבילנו אך חיוני ביותר עבורה.

בשלב בו אימצתי אותה היא היתה במצב ירוד אך עיניה דיברו אילי.
אני מניח שיש כשל בהתקשרות הראשונית בינה לבין האם הביולוגית. יתכן שבאמת, כפי שנכתב כבר, בתך נוהגת כתינוקת הבועטת באמה. רק שבגיל הנוכחי יש לה הרבה יותר כוח ותובנות איך לבעוט במדויק מתחת לחגורה.
עבורי, קשר באופן כללי, זה אחד הדברים היותר מסובכים ומורכבים. קל וחומר כשנקודת הפתיחה היתה בעייתית מלכתחילה.

עזרי כוח. אל תאבדי את התיקווה והאמונה. את זקוקה להרבה תמיכה ייעוץ והכוונה עם עבודה קשה.
חיבוק

בוקר טוב ,
הבוקר החל סביר אך מה יהיה כשהיא תחזור מבית הספר?
אומנם להיום קבענו עם חברים ללכת לנסות חוג חדש "שאולי" יוציא ממנה כעסים.
אך בסוף החוג חוזרים הביתה, ושם...שם מתחילות הבעיות האמתיות.
בשנה שעברה היא היתה בבית ספר שהיה לה בו רע מאוד הוצאתי אותה, העברתי אותה לבית ספר דמוקרטי
היא הולכת בשמחה לבית ספר וחוזרת ואומרת שהיא אוהבת את המורים.
מבחינה חברתית יש לה קצת קשיים.
קצת רקע נוסף:
הפסיכולוגית שלי הפנתה אותי לספרים בנושא הסמכות ההורית, ניסיתי, יכולה לומר שכמעט כל עצה ניסתי וזה עזר לשבועיים ו"כאילו" היא הבינה את הרעיון ומצאה פתרון לחזור לדרך המוכרת לה.
למשל בעצת חברה שהיא באה להכות הרמתי ידיים ואמרתי לה תרביצי היא הביטה בי המומה פרצה בצחוק הלכה חזרה וחיבקה אותי. באותו יום אחה"צ בלי שום סיבה באה להרים יד ואמרה אמא תעשי כמו בבוקר, וכך חלפו שבועיים בלי אלימות וחשבתי הנה מצאנו פתרון.
אכן היה פתרון לשבועיים והמצב חזר.
אחרי התנהגות זו שיוצאים מהבית משוחחות על המצב והיא מביעה חרטה ומצהירה על אהבתה ועל זה שהיא כועסת.
תחושה שהיא כועסת על כל העולם
אימצו אותה פרשואמה הביולוגית זרקה אותה- והיא מבטאת זאת במילים.
שיחות על אולי אמך הביולוגית רצתה לטובתך וכו...לא תופסים היא בשלה.
כועסת כי ין לה אבא .
כועסת כי אין לה אחים.
כועסת על כל העולם- ואני איך שהוא עבורה העולם ואני הכדור שסובל.
זו הרגשתי.
אך אין סיבה שזה יהיה כך.
לשתינו מגיע חיים טובים.
מחפשת אולי פרחי באך כמו שהצעתם כאן. מחפשת משהו שימתן את הכעסים שלה,
אולי יש רעין לכוון טיפול אלטרנטיבי כל שהוא.
תודה לכם על ההקשבה היחס והרעיונות.
מתפללת לכתוב כאן יום אחד שאנחנו במקום אחר.
יש לי הרגשה שהבית הנוכחי עושה לה לא טוב, אז אני מחפשת למכור אותו ולקנות בית שאולי יהיעה טוב יותר מבחינה אנרגטית.
מכירות אולי משהו שניתן לשים בבית לאנרגיות טובות יותר- אולי יעזור קצת
תודה
נואשת

אולי העובדה שהילדה מאומצת מסבכת את העניין אבל ההתנהגות הזאת אופינית גם אצל ילדים לא מאומצים.
אפשרויות :

הילדה מנסה לאלץ אותך להעמיד לה גבולות, היא חסרת בטחון, קשה לה להחליט לבד לגבי טוב/רע מותר/אסור

והיא מצפה ממך להיות יותר החלטית - כל זה לא במודע אלא בתת-מודע
נסי להשקיע מאמץ בשיחות הבנה - אם היא משתפת פעולה - או תוך כדי טיול בחוץ
להסביר שאת אוהבת אותה מאוד ורוצה שיהיה לה טוב
אבל יש מציאות - כמו שאת לא יכולה להוריד בשבילה את הירח
שאת עושה את מה שאת יכולה כדי שיהיה לה טוב
ושחשוב שתהיה לה אמא בריאה ושמחה כדי שהאמא הזאת תוכל לדאוג לה

הילדה חוקרת את העולם - בשיטת ניסוי וטעיה

ככל שאת מצליחה לגדל את הילדה חזקה בגוף ובנפש - כך מתחזק הבטחון העצמי שלה
והיא מרשה לעצמה לקחת סיכונים כדי לבדוק את התוצאה.
הילדה מייצרת מצב שיש בו קושי ורוצה לראות אם היא מסוגלת להתגבר על הקושי
ואיך את מגיבה לקושי שהעמידה בפניך
כלפי אחרים היא מאוד נחמדה
כי את הניסוי היא מעדיפה לעשות איתך במקום שהיא מרגישה הכי בטוחה.

מצב של עייפות - האם המצב מחמיר במשך היום בצורה הדרגתית ? נניח אחרי שעה חמש - שש בערב ?

נסי להנהיג בשעות העייפות - שגרה קבועה : טיול אוכל מקלחת סיפור שינה ( או בסדר שונה )

היום היתה פגישה רחבה של הפסיכולוגית שלה ושלי יחד
והוחלט שאני אנסה להכיל הכל
לא לעבוד על גבולות אלא לנסות לתת לה חום ואהבה ככל שאפשר.
אם היא תכה לדבר אך לא להחזיר.
לנסות להיות שלה ב100%.
הן חושבות שאולי היא עדין לא בטוחה לגמרי שהיא שלי כאן לתמיד
ומציעות שאנסה לתת לה תחושה שכך זה לתמיד
הן אומרות שאם זה גם לא יעזור....אז כבר נראה.
מקווה בכל ליבי שאולי ייטב לנו.
בכל אופן מאוד אשמח להכונה בפרחי בארך או כל דרך אלטרנטיבית אחרת.
תודה

לא לעבוד על גבולות אלא לנסות לתת לה חום ואהבה ככל שאפשר.
גם בעיני זה נשמע מצוין. ממה שאת מתארת אני מאמינה שזה יכול בהחלט לעשות הרבה!

לי זה נשמע שהיא אולי זקוקה לחוויה מתקנת לתחילת חייה. אני מציעה להציף אותה בחום ואהבה ברגעים שונים של היום, גם ובפרט ברגעים שהיא לא מצפה לזה. להיות זמינה לה רגשית כל הזמן. שתשומת הלב שלך תהיה פנויה לה ונגישה לה. להיות איתה - על אמת, להיות מרוכזת בסיפוק צרכים נפשיים שלה. אולי באמת להתייחס אליה (ברמה של סיפוק צרכים רגשיים בלבד, כמובן) כאילו היא תינוקת קטנה וחסרת אונים שזקוקה לאישור מתמיד שאת שם בשבילה.

עוד עצה ברמה הפרקטית:
אולי לישון יחד בלילה לאיזה תקופה? אולי המגע המתמיד הזה בלילה יוכל למלא חסכים ישנים. (ראי מדור מיטה משפחתית)

המון בהצלחה.
ותמשיכי לעדכן!

יכול להיות שאני מפספסת בגדול, אבל נראה לי שכדאי לחפש את הגורם להתנהגות במה שקורה עכשיו ולא בנבכי העבר. עם כל הכבוד לזה שאין לה אבא או אחים, לא נראה לי שזה מסביר את הכעס הזה. סביר יותר שזה משהו שקורה עכשיו -- משהו שאתן עושות או שהיא חווה בבי"ס או עם חברים.
מאחלת לשתיכן רק טוב!

היום אחה"צ בת דודתה לקחה אותה עימה לים, ואני קצת הייתי לעצמי.

אולי לישון יחד בלילה לאיזה תקופה- אנחנו ישנות יחד אני משכיבה אותה בשירים וחיבוקים בלי קשר למה שקדם לכך.
אני כל כולי שלה, גם שאין אני עימה היא במחשבותי, אני מנסה בכל כוחי לתת לה אהבה פיזית וגם מילולית.
משהו שאתן עושות או שהיא חווה בבי"ס או עם חברים- בשנה שעברה היא חוותה חוויות שליליות מבית הספר לכן העברתי אותה לבית ספר פתוח יותר ומקבל יותר גם ילדים שקשה להם.
אני בקשר עם המורה היועצת וכו...
בתי הולכת שמחה ומאושרת לבית ספר נהנת מדרך הלימוד .
לגבי חברים, אומנם אין לה הרבה אך יש לה . היתה לה חברה שגרה בסמוך אך משפחתה עזבה בפתאומיות את הארץ בלי אפשרות להפרד,
הניתוק הזה עבר על בתי בקושי רב היא מדברת על החברה שנעלמה מחייה ושרה ללה שירי "דיכאון"
המעט חברים שיש לה אוהבים אותה ומקבלים אותה כמו שהיא והיא יודעת זאת .
חושבת להתחיל בפרחי באך, צפריר הציע לי מה לקחת .
ואולי...אולי יגיעו ימים טובים יותר.
תודה רבה על העזרה.

אני לא אצליח להזכר עכשיו בשם הספר
book]ילד פיצוץ id[/po]=84823

כן, ספר מומלץ בהחלט. יש לנו.
שיהיה לכם בהצלחה. עם צפריר שפרון העניינים משתפרים

נואשת, סליחה שלקח לי הרבה זמן

כבר אמרתי שהמצב מורכב.
לדעתי, חשוב להבין מה קורה לפני שמנסים לפתור את המצב,
ובטח לפני שמנסים להקהות את הסימפטומים בעזרת פרחי באך ופתרונות חיצוניים אחרים.

הרבה פרמטרים משפיעים כאן:

היותה מאומצת - פרמטר משמעותי שאי אפשר להתעלם ממנו למרות שהמצב שאת מתארת קורה גם אצל ילדים שנולדו להוריהם.

גילך - יש פחות סבלנות, סיבולת נמוכה יותר לרעשים ונידנודים, אולי בריאות פחות טובה - שוב, לא הסיבה, אבל בהחלט פרמטר שאי אפשר להתעלים ממנו.

נסי להתבונן אחורה ולזהות מתי התחילה ההתנהגות הזאת

חוויות קשות - את מציינת כבדרך אגב חוויות שיכולות בהחלט להסביר את מה שהילדה חווה:

עברנו מהמרכז לצפון

בשנה שעברה היא חוותה חוויות שליליות מבית הספר לכן העברתי אותה

היתה לה חברה שגרה בסמוך אך משפחתה עזבה בפתאומיות את הארץ בלי אפשרות להפרד

כל אלו הן חוויות של ניתוק / דחיה שהילדה חוותה, חוויות ש"מתיישבות" על החוויה הראשונית של נטישת אימה.
עזיבת חברתה נראית לי החוויה הקשה מכולן, והיא כמעט בטוח לוקחת את זה אישית - הילדה עזבה א ו ת ה

למרות שזה לא נראה כך, את מספרת כאן על הצלחה!!

כתבת - הילדה בחוץ חמודה ונעימה לסביבה אך בבית אסון.
למעשה, את מספרת לנו שהצלחת לבנות בילדה אמון מלא באהבתך.
אילו לא היתה בוטחת באהבתך, אילו פחדה שאת עלולה לא לאהוב אותה התנאים מסויימים,
היא לא הייתה מסתכנת בנטישתך.
היא היתה "ילדה טובה" בבית - כדי להבטיח שתמשיכי לאהוב, ומוציאה את הכל בחוץ.
המצב שאת מתארת, בעייתי ככל שיהיה, אומר שיש לילדה מקום מבטחים איתך בביתך.

תשאלי: אז למה היא פוגעת בי?

את עצמך אומרת שהיא כועסת על כל העולם.
אני הייתי מוסיפה שיש כאן גם תיסכול גדול וחוסר יכולת להכיל את רגשותיה,
או לפתור את מה ש"לא עובד".

היא לא יכולה לשחרר בחוץ - פחד מדחיה ונטישה.
היא יודעת שלא חשוב כמה היא תהיה נוראית אליך - את לא תעזבי אותה (הצלחה!!)
אז היא יכולה להרשות לעצמה לפרוק.

זיכרי, שגם כשאת מכה אותה, היא מקבלת התייחסות - אכפת לך מספיק כדי להתייחס.

כמובן שצריך וחשוב לשנות את מה שקורה עכשיו,
אבל הבנת הכוחות הפועלים חשובה פי כמה.

תפנימי את החלק הזה, תשאלי שאלות (אם יש).
אפרט דרכי פעולה אפשריות בהמשך (אולי עוד הערב...)

קודם כל הרבה תמיכה וחיזוק ממני אלייך.
נשמע שמה שאת עוברת הוא כל כך כל כך קשה.
המצבים שבהם בני בן הארבע משתולל ונוהג באלימות הם עבורי החלקים הכי קשים בהורות והכי- איך לאמר- מטלטלים.
לי יש בת זוג ולכן כשאני מרגישה שאני לא עומדת במצב אנחנו מתחלקות. ולכן נראה לי שלהיות לבד עם זה צריך להיות מאוד קשה.
כמה מחשבות:

לדעתי, וויתור מוחלט על גבולות הינו הרסני.

לא רוצה לבלבל אותך אבל להציב מספר עקרונות של- אצלנו בבית לא מרביצים ולעמוד עליהם בתוקף נראה לי אלמנטרי.

הצבת גבולות וחום אינם סותרים זה את זה. לילדה חושב לדעת שאת חזקה ומסוגלת להכיל אותה. אין דבר מאיים על ילד או ילדה מהורה שחלש ממנו. (וסליחה על המושגים הכוחניים, אבל אלימות הינה מצב כוחני לכשעצמו).
לאמץ מספר כללים ולדבוק בהם. לא לנסות כל יום שיטה אחרת.
האם יש אנשים קרובים שמעורבים בחייכן? משפחה או חברים קרובים? אולי ניתן לערב גם אותם. לא רק לצורך של הקלה עליך לשעה-שעתיים, אלא למצוא מישהו שיתנדב להיות דמות משמעותית ולערב גם אותו בהחלטות ובהסכמים בינכן. זה יכול לשחרר מעט מהזוגיות שלכן.
אני מסכימה מאוד עם נאווה פרנס- ההסתגלות שלה בחברה הינה הצלחה שלך, ושל שתיכן. בנוסף, היכולת שלה, למשל, לא להכות חברים או מורים מעידה על כך שיש לה יכולת לשלוט בהתנהגות שלה וזה סימן מעודד. אני מניחה שכאשר מקור ההפרעה הינו אחר- אורגני נניח, אז הילד מבטא את ההתנהגויות במגוון רחב של מצבים ואז הבעיה כמובן קשה יותר.
יחד עם זאת- אם רק השנה היא התחילה את בית הספר החדש- קחי בחשבון שהיא גם מסתגלת לשם. גם אם זו מסגרת טובה יותר, מקבלת יותר ועוד - הסתגלות הינה הסתגלות ומצב זה מוציא את כל הקשיים.
מעניין לשמוע- איך היה עד היום? מתי התחילו הבעיות?

ועוד משהו- אולי פרדוקסלית את צריכה למצוא גם מקום משלך. בין אם זה ערב שבו את יוצאת או כל פעילות אחרת. מבין השורות שלך קראתי התמסרות טוטאלית לילדה, שזה מדהים בעיני אבל את גם צריכה לשמור על עצמך.

יש שיטה של 'הורות מודעת' ואפשרות לקבל ייעוץ. תציצי באתר, יש שם הרבה תובנות, ואם זה מתאים לך, תוכלי למצוא רשימת יועצות בארץ, ואם תטלפני תראי אם הם יכולים לעזור

Aware Parenting

תודה
תודה
קוראת את הדברים בצימאון
מצד אחד מקבלת כאן חיזוקים על הרגשת הבטחון של בתי
(לא שהיו לי ספקות אך חיזוק תמיד עוזר)
מצד שני
הדברים נותנים לי הרבה חומר למחשבה
שמחה שנכנסתי לכאן

נואשת, סליחה שלקח לי הרבה זמן
אין את מריכה לבקש סליחה (-: תודה על ההתיחסות המעמיקה
צריכה לבדוק ממתי האלימות הקשה התחילה
האם זה באמת מאז שחברתה עזבה וזה חיזק את תחושת הפחד נטישה (שמאופין אצל רוב הילדים המאומצים)
מחר אענה ואספר בהרבה פשוט מאוד עיפה
ושוב תודה
מקווה שתהיה לי סיבה להחליף את הניק מנואשת למשהו אולי כמו מלאת תקוה (-:
לילה טוב

נואשת,
אנחנו גם שולחים לבית ספר דמוקרטי,
שמעתי מהרבה הורים שבשנה הראשונה לאחר שילדם עבר מבית ספר רגיל למסגרת דמוקרטית היתה תקופה ארוכה של פריקת עול בבית, (בעיקר ילדים שהיה להם קשה במסגרת הקודמת).
לא נראה לי שזו הסיבה היחידה, נאמרו כאן הרבה סיבות נוספות, אבל זו יכולה להיות סיבה נוספת להחרפה של התנהגותה בבית והקיצוניות בהבעת כעסיה.
האם כשאתן עושות דברים ביחד מחוץ לבית היא גם אלימה כלפייך?

היי נואשת,כמה דברים שיכולים לעזור,
או במילים אחרות: התחלה של עזרה

למה התחלה? כי אי אפשר לקפוץ ישר לפתרונות עמוקים.

שלב ראשון זה לזכור שאת האימא הכי טובה שאת יכולה להיות.
אהבה יש? - יש!!!
אכפתיות יש? - יש!!!
הקשבה יש? - יש!!!
רצון להשקיע יש? - יש!!!

אז נקודת הפתיחה היא שאת בסדר, ומה שאת עושה הוא בסדר.

אז למה זה ככה?
כי את מגיעה לגבולות הסיבולת שלך,
כי יש מצבים בהם את לא יודעת מה לעשות...

שלב שני זה לדעת במי לטפל קודם - בך!!!
אם את בסדר, גם היא, בסופו של דבר תהיה בסדר.
אם את לא - אין מי שיטפל בה והמצוקה שלה גדילה.

אז בפעם הבאה שקורה משהו, נסי את התרגיל הבא:

נתקי את עצמך ממה שהיא עושה, וקחי 2-3 נשימות עמוקות.
עם כל נשימה הרפי את הגוף והזכירי לעצמך שזה קורה לה לא לך.
הזכירי לעצמך שזו הבחירה שלה (מודעת או לא) להגיב בדרך בה היא מגיבה.
הרפי הכל!!
ואז...
נושמת נשימה רגועה, בקול נמוך, איטי ושקול, דברי אליה:
"אני מבקשת שתניחי את ה..."
"סליחה, את לא יכולה להרביץ לי"
"אני מבקשת שתמצאי את הדרך שלך להירגע, ואז אדבר איתך"
"זרקת? עכשיו תאספי בבקשה את האוכל מהריצפה" - ואת עומדת ומתבוננת, ומכוונת ליעה, לסמרטוט, לכל דבר שהיא צריכה כדי לבצע.

היא כבר גדולה, היא מבינה, והיא גם יודעת מה נכון לעשות ומה לא.
עובדה!! היא לא עושה את זה לכל אחד ולא בכל מקום.
היא יודעת!! היכן הגבולות ו בוחרת לפרוץ אותם.

ויש גם סנקציות לגיטימיות, והכל בקול נמוך, רגוע, איטי, ושקול -מלא אהבה, נעדר כעס, תיסכול או ייאוש:
"אני אוהבת אותך אבל אני לא מדברת עם מי שמתנהג אלי כך"
"אני אוהבת אותך, אבל אני לא משחקת עם מי שמתנהג אלי כך"
"את לא יכולה לראות טלביזיה כעת"

ואפשר לחבק ולומר בקול נמוך,אוהב, רגוע ורך: "אני מאוד כועסת על ... (המעשה שעשתה)"
או לחבק ולומר: "אנחנו לא זורקים דברים", "אנחנו לא פותרים בעיות עם הידיים", "יש לך פה, דברי איתו",
"אפשר לפתור הכל כשמדברים על מה שמציק"

סרבי להפוך את זה למשחק (בגלל זה, זה החזיק רק שבועיים), מאבדים עניין במשחק, מחפשים גירוי חדש....
כשהיא מבקשת ממך לחזור על משהו כזה, אימרי לה: "זה לא משחק, וזה לא מצחיק"

אל תטעי, זו רק התחלה.
לפעמים צריך לעשות את זה כמה שעות עד שהיא תרפה - במיוחד במצב הקיצוני בו אתן נמצאות.
אבל...

זה ייתן לך כוח כי את נשארת רגועה. חזקי את עצמך בהתייחסות למצב כמו אל חום גבוה.
היא לא מנסה לפגוע בך באמת, היא במצוקה והיא לא יודעת איך לבטא אותה.
עיטפי אותה, הרגיעי את עצמך והישארי מחוברת לאהבה שיש לך אליה.

שתפי אותה ברגשות שמעשיה והתנהגותה מעוררים בך
הרשי לעצמך לומר לה: "זה לא נעים לי" "זה כואב", "זה לא מצחיק בכלל, זה אפילו מעליב", "עצוב לי",
הרשי לעצמך לבכות חרש או לצעוק: "אי!!! - זה כואב"

זיכרי: שכשאת צועקת = את חלשה.
וכשאת חלשה = היא מתפרקת.

ועוד משהו חשוב:
כש"בורח" לך, ואת כן צועקת, היי סבלנית עם עצמך.
בהתחלה אולי תשכחי לפעמים, אח"כ תצליחי לכמה דקות, לחצי שעה, ליותר.
ויהיו ימים שתעמדי בזה עד שהיא תתאפס,
ובימים אחרים תהיי עייפה מדי ותתפרקי מיד

את אישה, את בנאדם!!
יש לך חולשות וזמנים רגישים.
אף אחד לא מצפה ממך להיות קדושה או אלוהים.

את אימא מספיק טובה!!

מחכה לשמוע איך הולך...

לילה טוב וגמר חתימה טובה!!

וואו, נאוה!!!! מדהים!

מהניסיון שלי, הבת שלי שמה קצוץ על הוראות כמו 'הפלת - תרימי'. היא עונה לי שאני ארים בעצמי ומשם להגרר לעונשים וכו' המרחק קצר וממש לא מלבב. אצלינו אין עונשים.

זו החכמה:
להמשיך לומר את המשפט בשקט, ברוגע ובאסרטיביות,
ולא לשתף פעולה עם כלום.

אפשר אם היא ממשיכה לסרב, לומר משהו כמו:
אם אני מרימה, את תפסידי - ולא לפרט מה.

בהמשך כבר תמצאי את הסנקציה המתאימה, כשהיא תבקש משהו ואת תסרבי.
וחשוב שתעשי לה את הקשר בין שני האירועים - לחבר בין איך שהיא מרגישה, לאיך שאת...

ואם זה להרים משחקים, אז כשאת מרימה - זה ישר לפח האשפה - תופתעי כמה מהר הם מגיבים.
אני משתמשת תמיד בשקית חדשה, ופעמים רבות פשוט מחביאה.

כשהיה קטן, היה עוזר לי להכניס לפח, אבל לא אוסף בשביל לאסוף

ילדים מתפקדים הרבה על עקרון של רווח והפסד
אם זה מתאים לנו או לא, אם זה תואם את התפיסה החינוכית שלנו או לא, זה מה שמפעיל אותם.

ערכים הם רוכשים בגיל מאוחר יותר.
את צריכה לוודא שלא כדאי לה מה שהיא עושה...

ועונש לא עובד, אלא אם הוא קשור לעניין

להמשיך להודות (-:
רואות אפילו חיוך קטן עולה בזוית הפה.
קוראת בריכוז רב את דבריך נאוה.

אתמול היא הזמינה חברה חדשה מהכתה הביתה
ולקראת הסוף היא היתה עיפה והתנהגה פחות נחמד לחברה
אך השתמשה בדברי לחברה "
תזכרי את הטוב שהיה, ותדעי שעכשיו אני כך רק כי אני עיפה"
היה לה נחמד עם חברה חדשה.
הערב היה "יחסית" בסדר.
הבוקר התעלתי הבלגתי לא הערתי
היא משכה את הזמן ולא התארגנה והיה חשש שתפסיד את ההסעה
במקום ללחוץ לכעוס
אמרתי לה "עוד 5 דקות נפסיד את ההסעה, אני לא ארדוף אחרי ההסעה ואת תצטרכי לתת למורה הסברים"
לא בכעס ורוגז אלא בנעימים.
היא התארגנה בציק
ולא כהרגלנו, בדרך באוטו לא פתחתי שיחה בנושא לא כעסתי ולא אימתי. פשוט הגענו להסעה ונפרדנו בחיוך ונשיקה ואיחול ליום נעים.
אתמול בבוקר היא רצתה שאעזור לה להתלבש הסכמתי, והיא נשכבה על הספה בסלון ותפקדה כתיקונת פסיבית ואני הלבשתי אותה- לא אהבתי זאת לכן היום לא נתתי לה למשוך לשם.
מקווה להצליח בקו של בלי לכעוס, בלי להגיב רק לתת אהבה
מלאת תקוה לימים טובים.
גמר חתימה טובה
ותודה על התמיכה והעזרה ההרגשה פשוט נפלאה.
(יומיים בלי מכות בתקוה שפרק זה לא יהיה יותר חלק מחיינו)

אתמול בבוקר היא רצתה שאעזור לה להתלבש הסכמתי, והיא נשכבה על הספה בסלון ותפקדה כתיקונת פסיבית ואני הלבשתי אותה-
מדהים. אצלי זה מתקשר לצורך שלה לחזור אל אותו מקום פסיבי של הנטישה. עכשיו היא שוב תינוקת ואת מטפלת בה (ולא נוטשת אותה). אולי אני טועה, אבל ככה זה נראה לי מהצד.

גמר חתימה טובה ושנה טובה.

איזה כייף לשמוע!!
את בדרך הנכונה!!

זיכרי שהחיים הם לא קו ישר - יש עליות וירידות.

כשיש מה שנראה כנסיגה, זיכרי כמה זמן זה החזיק.
שימי לב לתדירות, לעוצמות, למשך הזמן - זה ייתן לך כוח להמשיך

גמר חתימה טובה!!

קודם כל

ו-

על האמא שאת ועל השינוי שכבר את מחוללת!

אתמול בבוקר היא רצתה שאעזור לה להתלבש הסכמתי, והיא נשכבה על הספה בסלון ותפקדה כתיקונת פסיבית ואני הלבשתי אותה

מדהים. אצלי זה מתקשר לצורך שלה לחזור אל אותו מקום פסיבי של הנטישה. עכשיו היא שוב תינוקת ואת מטפלת בה (ולא נוטשת אותה).

אני מסכימה עם ליזה ליזה.
ותוהה.
נואשת, כתבת:
לא אהבתי זאת לכן היום לא נתתי לה למשוך לשם.
תוכלי לספר מדוע לא אהבת זאת?
כי בעיני, ייתכן שבתך "מארגנת" לעצמה חוויות מתקנות לעבר שלה, חוויות שבאמצעותן יוכלו להתמלא צרכים נושנים, שבעבר לא מולאו, אך יש דרך לתקן זאת כעת. לכן אני שואלת מה לא אהבת בסיטואציה, ומבלי לשמוע את תשובתך עדיין (ואולי אני צריכה להמתין לה קודם) אני תוהה בקול רם: אולי כדאי לזרום עם זה... ?

אשמח לשמוע מה דעתך, ואני מקווה שתגובתי זו אינה בלתי הולמת מבחינתך.

מדהים. אצלי זה מתקשר לצורך שלה לחזור אל אותו מקום פסיבי של הנטישה. עכשיו היא שוב תינוקת ואת מטפלת בה
גם לי זה נשמע כמו חויה ממש טובה לשתיכן יחד.

_מדהים. אצלי זה מתקשר לצורך שלה לחזור אל אותו מקום פסיבי של הנטישה. עכשיו היא שוב תינוקת ואת מטפלת בה
גם לי זה נשמע כמו חויה ממש טובה לשתיכן יחד._
גם לי

שולחת חיבוק לשתיכן ושנה טובה

נואשת יקרה. אני שמחה שאת כבר ממש לא נואשת.

אני חושבת שאחד הדברים שילדים מסמנים לנו זה שאנחנו מתרגלים להגיב על דברים באופן אוטומטי - במקום להתבונן בדברים ולחקור אותם במבט רענן ומתחדש.
הילדים מתחדשים ומתפתחים בלי הפסקה ואנחנו בכל מקרה, הרבה פחות. קצת תלוי בגיל הביולוגי והמנטלי.
השיטות שניסית בעבר ושהועילו כל פעם רק לשבועיים, לדעתי מצביעות על כך שכל פעם שמנסים שיטה חדשה היא פשוט מוציאה אותנו מהאוטומט. אנחנו והילד זוכים בהתבוננות מחודשת ורעננה. זו הרמה בה הוא מעוניין לתקשר איתנו. (יש אומרים שתפקידו של הילד הוא להעלות את הוריו לדרגת ההתפתחות שלו, שהיא בהכרח מתקדמת יותר). אבל אחרי שבועיים אנחנו מתרגלים לשיטה החדשה ו"משחזרים" אותה במקום ליצור חוויה חדשה, כמו שהיה בהתחלה.

לכן, השיטה הנדרשת, כמו זו שנאוה מציעה, היא זו שיכולה ללמד התבוננות מתמדת = התחדשות מתמדת. נשמע לי שזה מה שהילדה דורשת, ושהיא סומכת עליך שאת תגיעי לשם.
התבוננות - במצב, בעצמך, בה, בלי לשפוט אותה - במקום להגיב את התגובה המיידית "הרגילה " - יכולה להוביל לנטרול התגובה האוטומטית שלך - כמו גם את שלה. התבוננות כזו תחבר אותך כל פעם מחדש למקום של עוצמה בתוכך. זה מה שהילדה רוצה ממך, שתהיי מחוברת לעוצמות שלך. שתמצי ולו חלק מהיכולת המדהימה שלך להתחדש בכל רגע ורגע.

בנוסף, ממליצה מאד על טיפול הומיאופתי - שיכול לזרז ולתמוך בתהליכים של התבוננות עצמית ויצירת איזון, לא רק לה אלא - לשתיכן.

- מה שעשית נשמע ממש מתוך הספר של פייבר ומייזליש. @}

מעניין כמה הבת שלי דומה בהתנהגות. היא גם נישכבת על הספה שנלביש וננעיל אותה ואצלינו בנוסף שאבא ירים אותה על הגב

תזכרי את הטוב שהיה, ותדעי שעכשיו אני כך רק כי אני עיפה" - נשמע שהיא ממש מודעת, נבונה וחכמה. @}

כמה רעיונות :
1כלב ,ילד צריך כלב.
2 להזכיר לה שלא משנה מה היא תעשה את לא מחזירה אותה נראהלי שילדים מאומצים מפחדים מזה שיחזירו אותם ואני הייתי חוזרת ומדגישה את חוסר האפשרות הזאת לעיתים קרובות במיוחד כשהיא בודקת את הגבולות שלך נגיד בעת שהיא מכה אותך .
3 אם אי אפשר כלב אז חתול
אבל באמת יש עדיפות לכלב אם תרצי שאסביר לך על זה יותר אז תכתבי כאן ואני אפנה אליך במייל או משהו כזה
בהצלחה

אילה,
במשפחה חד הורית,
כדי שיהיה לילד כלב, אימא צריכה לטפל בו

עם כל כמה שאוהבים את הילד ומכירים בצורך בכלב,
יש גבול למה שאדם אחד יכול לעשות,

כשאין פרנסה, כלב זו הוצאה לא הכרחית.
גם חתול, שזה הרבה פחות עבודה, צריך טיפול והוצאות

כלב גם צריך גינה. רחמנות על המגודלים בבית.
שלא לדבר על זה שהם נובחים ומשגעים את השכנים (אצלינו סובלים במיוחד מכלבה אחת רעשית במיוחד).

נואשת,
נדמה לי שבִתך, מעבר לכך שהיא חשה בטוחה מספיק כדי "להרשות" לעצמה להיות היא עצמה עד הסוף ללא עכבות (מבלי להיות שיפוטיים לרגע ולהגיד אם זה טוב או רע), כנראה למדה דפוס של התנהלות מולך. דוגמא מעולם תוכן אחר שעולה לי היא של ילד דחוי שלומד להיות דוחה, כעין תפקיד או זהות. ילד דוחה עשוי לתפקד ככזה (דוחה) גם במסגרות שאינן חברתיות, אפילו כאלו שבהן אינו נתפס כדוחה. על מנת לשנות (או "להכחיד" אליבא דתיאוריות התנהגותיות למיניהן) את ההתנהגות הדוחה חשוב לשנות משהו בתפיסה של אותו ילד את עצמו. יכול להיות שכדי לשבור את מעגל ההתנהלות הלא יעיל ביניכן (שהרי שתיכן "מפסידות" ממנו) צריך לעשות שינוי די מהותי בתפיסה (של שתיכן). אני מסכימה עם מי שכתבו שלוותר על הגבולות (שאגב לגמרי לא נוגד את זה שאת יכולה לתת לה את כל כולך, כי לאהבתך כלפיה אין גבולות, ואפשר גם להעביר את המסר הזה בדרכים מילוליות ולא מילוליות) זה לא נכון כי הרבה ילדים (ומבוגרים) שאני מכירה מצליחים לתפקד טוב יותר במקומות ובמצבים מוכרים ועמומים פחות. גבול הוא גם מקור לתמיכה ולביטחון. אני מקווה שבהקדם תוכלי לוותר (או "להכחיד") את התואר לטובת אופטימיות (גם אם זהירה)... יש לי תחושה שבתך סובלת לא פחות ממך, אבל אני מאוד מאמינה בחיבור ממקום של כוח (גם מתוך קושי, אבל לא כדאי להישאר רק בו) ולכן אני מאוד מסכימה עם ההסתכלות על הכאן ועכשיו ולא להישאר רק בעבר (למרות הקסם שבזה, לא יודעת עד כמה זה מקדם לעבר שינוי).
אין לי ספק שתצמחו מאוד מתוך הקושי הזה. יש לי תחושה שאת בדרך "נכונה" (אני תמיד שואלת את עצמי אם יש דבר כזה...), בהצלחה...

נכון לטפל בכלב זאת עבודה ועדיין ילד במיוחד אם הוא סובל מחרדת נטישה במיוחד אם הוא אלים במיוחד עם כל דבר צריך כלב
וגם לטפל בילד זאת עבודה ועדיין עושים אותה ברצון
כלב לא חייב גינה האמת שכלב יכול לחיות ממים מעט אוכל והמון אהבה
אני מאוד מציעה לנואשת לשקול את אופצייית הכלב
ואם תרצי לשמוע סיפור אישי על זה פני אלי באופן אישי

1כלב ,ילד צריך כלב יש לנו כלבה, יש לנו דגים, יש לנו תוכים, ובחצר חתולים.
ובתי- אני מוצאת אותה לא אחת מתעללת בכלבה ובתוכים.
מפניני פיה של בתי בסופשבוע הזה:
"את לא אמא שלי, את זונה"
נשמתי נשימה עמוקה, "וכאילו" לא שמעתי.
עברנו ליד בית כנסת היא נעמדה הביטה לשמימה ואמרה
"אמא אני מבקשת ממך סליחה ושאלוהים ישמע"
אמרתי לה שהוא שומע ואני סולחת ואוהבת.
התרחקנו מבית הכנסת ווכאילו לא היו דברים מעולם.
היום בצהרים לרגע ישבתי ולא הבטתי בה, פתאום הרגשתי יד על הברך שלי, היא פשוט הדביקה לי מסטיק למכנס.
נשמע אולי מצחיק. אך לא צחקתי רק אמרתי לא נעים לי.
היום שמעתי אותי דרך קולה
היא אמרה לחבר שרבה איתו
"גם שאני רבה איתך אני עדין אוהבת אותך" חייכתי לעצמי והייתי מרוצה.
די מותשת ממערכת היחסים בבית.
אך מאמינה עדין שיבואו ימים טובים יותר.
אחת הבעיות של בתי זה פער עצום בין היותה בוגרת ונבונה והקטע הרגשי.
תודה לכן
מאמצת את הרעיונות והתרגלילם של נאוה.
כן יודעת שזה תהליך ארוך
תודה על שאתם נותנות רעיונות ועוזרות

נואשת, זו אחת הבעיות של הילדים המאומצים,
רגשית וגם מבחינות אחרות, יש להם פיגור של בערך הזמן בו הם היו במוסד.
אני רואה את זה מקרוב אצל חברה טובה שלי - חד הורית מאמצת.
אני בטוחה שאת מודעת לזה (כתבת שאת בקשר עם משפחות מאמצות אחרות)
צריך פשוט לזכור שאת מדברת עם בת 5 ולא עם בת 7 (זה קשה, במיוחד כשהם מפותחים פזיזית ונבונים)

אילה, כולנו נשמח לשמוע סיפור אישי

אני גם חושבת שילדים מאומצים נורא מבולבלים ומוטרדים מעניין ההורים הביולוגיים שלהם. זה מציק, זאת תעלומה, זה מעליב - אין להם כלים להתמודד עם זה.
צריך לעזור לה אולי בכיוון הזה. יכול להיות שזה משגע אותה. אין שקט לנשמה במצב כזה.

לא רוצה להלחיץ, אבל התעללות בבעלי חיים מצויינת בספרים כמחייבת התערבות פסיכיאטרית.
אנא, שקלי זאת, מבלי לחשוש מהמשמעות או מהסטיגמה. תיאורי האלימות (ואני מסכימה עם כל מה שנאמר לעיל, בנוגע לשורשיה האפשריים) - מחייבים זאת, ולו לשם התייעצות.
אני מתפלאת שהפסיכולוגית המטפלת לא הפנתה אותה.

בהצלחה ורק טוב לשתיכן.

מבינה מעט בנושא,
לא רוצה להלחיץ, אבל התעללות בבעלי חיים מצויינת בספרים כמחייבת התערבות פסיכיאטרית.
אני מתפלאת שהפסיכולוגית המטפלת לא הפנתה אותה.

יש כבר טיפול פסיכולוגי.
האם את מתכוונת לתוספת של טיפול תרופתי? למה?

כמחייבת התערבות פסיכיאטרית.
היינו בטיפול פסיכאטרי לאו דוקא בגלל הקטעי התעללות בכלב.
(קטעי ההתעללות בכלב לא דרסטיים, זה לא שהכלב אומלל בביתנו)
לפסיאכטריה לא היה הרבה מה לתת לנו.
ברפואה הקונבנציונלית היינו (אני חושבת.) בכמעט כל הסוגי טיפול.
(אחי פסיכולוג ידוע ומוערך ) והוא מפנה אותנו.
אני לא מפחדת ולא נבהלת משום בעל מקצוע שיכול לעזור לנו.

_אני גם חושבת שילדים מאומצים נורא מבולבלים ומוטרדים מעניין ההורים הביולוגיים שלהם. זה מציק, זאת תעלומה, זה מעליב - אין להם כלים להתמודד עם זה.
צריך לעזור לה אולי_
כמה שישמע מוזר, אך אני שמחה שאת הבלבול התסכול הכעס היא פורקת ולא אוגרת בתוכה (למרו שכמו שכתבתי זה קששששששה)
היא אומרת זרקו אותי כי אני לא טובה, היא לא רצתה אותי. מילים כבדות משקל.
אני מסבירה מנסה לנחם ללטף לתת אהבה ועוד אהבה מנסה להסביר ולומר
גם אם המילים והאהבה חודרות אין זה משנה עבורה את העובדה
האם הביולוגית לא רצתה אותה.
יש ילדים מאומצים לאמהות חדהוריות ששם הדברים שונים כך שזה לאכורח המציאות שאלימות פיזית ומילוית יהיו מנת חלקנו.

נואשת (-: (מוסיפה חיוך קטן לאות תקוה לימים טובים יותר)

ייקח זמן, אבל יהיו כאלו...

מה איתך? מה את עושה למען עצמך?
איך את באה לידי ביטוי בחיים המשותפים שלכן?

איתי - (-:
למען עצמי - (-:
לצערי כלום
לקרוא אינני יכולה
בקושי בלילה לשבת ולצפות בטלוזיה.
לשמחתי יש לנו משפחה בישוב בו אנחנו גרים
אז לעיתים
היא מתארחת שם, ונהנת מאוד ולי יש קצת את עצמי לעצמי.
אחי ומשפחתו הזמינו אותה להתארח יחדיו סופשובע בישוב ליד הים
והיאאוהבת מאוד ים
היא נהנתה שם מאוד
אני הלכתי לשתות קפה עם חברה והיה לי קצת זמן את עצמי לעצמי
וכשהיא חזרה )-: גהנום "כאילו" שלחתי אותה מעלי
למרות שנהנתה היא חזרה כועסת רוגזת.
אז אני-לעצמי- הלך לאיבוד
הכל סביבה
שוב בתקוה
שיום אחד אמצא את עצמי מחדש כאדם ולא רק כאם.
נואשת

חיפשת ולא מצאת - אל תאמין!

לא חיפשת ומצאת! - אל תאמין!
חיפשת ומצאת - תאמין!*

שיום אחד אמצא את עצמי מחדש כאדם ולא רק כאם

זה לא יקרה בלי שתעשי משהו.

את צריכה חיים שאינם קשורים לילדה.
כרגע את לא עובדת - אם תוכלי למצוא משהו, מומלץ!!

אם לא, מצאי לך חוד שמאפשר לך להתקרקע, לפרוק, להביע את עצמך.
לרקוד זה טוב! קרמיקה גם - יש עוד דברים.

הקפידי על קשר עם אחרים - אינטרנט או טלפון.
אל תרשי לה להפריע לך - זה זמן שלך!!
כמובן שרצוי שזה לא יהיה ע"ח הזמן המוצהר שלה (כמו זמן ארוחה למשל...)

אגב,
ילדים נוטים לפתח בעיות ראיה:
הם מפסיקים לראות שפורפרת, במיוחד כשהיא צמודה לך לאוזן.

"סליחה!! אני בטלפון" - חשוב שייאמר אבל לא עוזר"
אני נוטה לומר:
"ככל שתפריע לי יותר, ככה תתארך השיחה.
חשוב לי לנהל את השיחה הזאת ואתה תחכה בסבלנות"

הוא לא מרוצה אבל מגלה שאני באמת לא מתפנה.
כשהוא מפסיק להפריע (תלוי במהות השיחה) אני משתדלת לפרגן לו ולהתפנות.
אם זו הפרעה רק לשם ההפרעה (שתלטנות) - שום דבר לא ייגרום לי לוותר על השיחה.

_היא אומרת זרקו אותי כי אני לא טובה, היא לא רצתה אותי. מילים כבדות משקל.
אני מסבירה מנסה לנחם ללטף לתת אהבה ועוד אהבה מנסה להסביר ולומר
גם אם המילים והאהבה חודרות אין זה משנה עבורה את העובדה
האם הביולוגית לא רצתה אותה._
האם את משקפת לה את הרגשתה או שאת בעיקר מנחמת אותה ומסבירה לה? אולי היא צריכה אישור להרגשה שלה, זו באמת הרגשה מחורבנת שההורים שלך לא רוצים אותך וויתרו עליך.

יש ילדים מאומצים לאמהות חדהוריות ששם הדברים שונים כך שזה לאכורח המציאות שאלימות פיזית ומילוית יהיו מנת חלקנו.
אולי כדאי באמת לברר במשפחות כאלה מה הם עושים?

לנואשת שלום . אני מאוד מבינה לליבך ואין ספק שהילדה במצוקה , וגם את . ראשית לא להתיאש , לעשות עבודה חזקה על הצבת גבולות ממש ממש ! ואור תראי בקרוב . ודעי לך שאם בחוץ היא נהדרת ובבית הפוכה לגמרי אז המצב עוד בסדר , כי לפי הבנתי אם זה היה הפוך זה היה יותר גרוע בהרבה מסכימה איתי ? אני מדמינת לי ילדה אינטלגנטית ורק הצבת גבולות ברורים וטיפול חיצוני יעזרו !
ותמיד זיכרי שמיקצוע הורים זהו המקצוע הכי קשה בעולם , לכי אחר תחושות הבטן שלך ותיפעלי לפי הסיסמה - אני האמא והאדם המבוגר בבית , וברוב המיקרים אני קובעת את החוקים
אל תיפחדי מיזה ! המון בהצלחה

טוב אם יש כלב אז זאת באמת בעיה
שמביאה אותי לפתרון הבא שהוא אולי טיפה מוזר
לשאול אותה מה היא רוצה ?
איך היא מצפה שתגיבי ?
מה נראה לה שיכול לפתור את הבעיות ? וכו כאלה מין שאלות
לא מתוך כעס או משהו כזה פשוט כדי להבין ואולי אפילו ליצור דיאלוג .
אני יכולה לספר לך סיפור נוראי שהורי אוהבים לחזור עליו כשהייתי קטנה אמרתי להם שצריך להרביץ לי הרבה מכות כדי שאני איהיה טובה
איך נוצרה בי ההרגשה הנוראית הזאת זה כבר לדף אחר {לא הלילה }

חוץ מזה הייתי בודקת אם יש פר"ח אצלכם בישוב יכול להיות שמבוגר נוסף ובלתי תלוי יכול לעשות לה טוב ולאזן משהו .
גוד לאק

נואשת יקרה, חג שמח!!

מקווה שמצאת לכן דרך ליהנות בחופשה הארוכה.

נסי לזרום ולעשות הרבה פעילות פיזית, בחוץ, בטבע,
לכו לצעדה, לכו לשחות, רוצו וקיפצו,

בבית - עשו פעילות ככל שהבית מאפשר
נסי להביא אותה לעייפות פיזית.

פעילות מגבירה אדרנלין, ומעלה רמות סרטונין
צפי בהתנהגותה ונראה אם עלינו על משהו.

בינתיים,

- זה בשבילך!

_היא אומרת זרקו אותי כי אני לא טובה, היא לא רצתה אותי. מילים כבדות משקל.
אני מסבירה מנסה לנחם ללטף לתת אהבה ועוד אהבה מנסה להסביר ולומר
גם אם המילים והאהבה חודרות אין זה משנה עבורה את העובדה
האם הביולוגית לא רצתה אותה._

נואשת, שלום,
קשה מאד המצב שאת נמצאת בו, קשה ביותר.

הרשי לי, ממקומי פה בצד, להגיד משהו מכאן:
נכון, הילדה לא היתה רצויה על ידי אמה הביולוגית. נכון, זה כואב.
האם משום כך תבלה הילדה את חייה דרך משקפי הכאב? והמסכנות? והרחמים העצמיים?

לא נכון לרחם עליה.
נכון להיות אמפתיים עמה, לשקף לה את רגשותיה [כפי שכבר נאמר] ולהקרין בטחון בכוחותיה לחיות את חייה בשמחה.

לי יש תחושה, ותקני אותי אם אני טועה [הרי רק את חיה איתה] שאת מתקשה להכיל את רגשותיה ואת יותר מזדהה אתה.
יש הבדל גדול מאד בין שני הדברים:
בהכלה ובאמפתיה - אנו נשארים אנחנו, עם הכוחות שלנו, עם האג'נדה הפנימית שלנו.
בהזדהות - אנחנו מתערבבים עם האדם האחר, חשים את כאבו ומתקשים לתמוך בו. אנחנו, למעשה, החלשים יחד אתו. מתקשים לראות נקודת מבט אחרת, העשויה לשמש עוגן לאותו אדם ו"לשלוף" אותו בבוא הזמן ממקומו הטובע.

אילו כולנו כאן היינו מזדהים איתך - לא היית מקבלת שום עזרה, בעצם. כולנו היינו מרחמים עלייך ועליה, חשים את אותם הרגשות ולא מצליחים לגייס שום תובנה אחרת, חיצונית למצב.

בתך הולכת ושוקעת במרירות, ברחמים עצמיים, באומללות.
רבים הילדים המאומצים אשר חיים חיים תקינים, בריאים, עם גבולות המכבדים את הבריות שסביבם ובעיקר - את עצמם.
נכון, תנאי הפתיחה שלהם לא קלים.
וכאלה הם גם תנאי הפתיחה של המוני אנשים בעולם.
השאלה היא איך עוזרים לה לקבל את תנאי הפתיחה הללו כעובדה שיש לחיות עמה- וללכת הלאה עם המטען, אך מבלי שהוא יכריע אותה.

לדעתי - התחלה של עזרה היא בהחלט לא הזדהות. וכן - גבולות וכבוד עצמי שלך אל עצמך. וכבר נכתב על כך רבות בדף.

צרי קשר נחשוב גם למרות שקילת אלף הערות
נחום
[email protected]
מנהל כפר הנוער הדסה נעורים

יופי, נחום בתמונה @}

יופי, נחום בתמונה

בהחלט שווה...

תודה על הפרגון והאהבה
בסך הכל רוצים לעזור נראה מה ניתן לעשות

היתה היום בערוץ 8 תוכנית מרגשת מאד על זוג הורים מיוחדים "שאיבדו שליטה" על ביתם בת ה- 7.5 ועל העזרה שהם קבלו לצאת מזה. ראי פירוט בשעה 16:45
בעיות התנהגות
זה היה שידור חוזר וכנראה לא ישודר שוב בקרוב. אם תרצי אספר לך על השיטה שעבדו איתה.

ענת, ספרי לכולנו

ראיתי וזה היה מרשים
אני בטוח שלא מדובר בחוסר אהבה שכזה במקרה הזה.
הזוג בסדרה היה קצת מופרע, בלשון המעטה.

מ י כ ל פירטה על תוכנית זו בתחילת דף זה.

תודה טרה רוסה , כבר עמדתי לגלול את כל הסיפור מחדש. אבל בעיני שיטת הטיפול כן חשובה ומעניינת למרות שגם לי בהתחלה לא היה ברור מה דעתי עליה, ואולי היא לא מתאימה לכל בעיות ההתנהגות. אבל בכל זאת נראה לי שווה להזכיר.

אמנם מדובר במקרה מאד קיצוני - זוג מוזר למדי: הגבר מעל גיל חמישים, האשה גבוהה ממנו בשני ראשים, אשה שמעולם לא נגעה בילדתה מעבר למינימום ההכרחי, שרק במהלך הטיפול הבינה שרגשותיה מוכחשים שנים, ושמעולם לא הפגינה חום ואהבה לילדה. היה מדהים לראות אותה מחבקת את הילדה פעם ראשונה בשנתה (כי ככה היה לה יותר קל בתור פעם ראשונה), ולראות את מאמציה להשתפר ביכולת הנתינה הגופנית. בהמשך היא מהר מאד הבינה כמה נזק וכאב היא גרמה לילדה.

מהרגע הראשון של הטיפול - כאמור בתיאור של מ י כ ל למעלה - ההורים התבקשו להבליג על כעסם המתמשך ולהתייחס לילדה בכבוד. במקביל _ הילדה קבלה 30 פני ליום, ועל כל אי שיתוף פעולה היו מורידים לה פני. בסוף כל יום היא קבלה את שארית הפני לאחר ההורדות - על כל סירוב לעשות מה שהתבקשה, על כל תשובה לא מנומסת וכו'.
תוך ארבעה ימים הקומבינציה הזאת התחילה לתת אותותיה וחל שיפור. מאז ההתנהגות הלכה והשתפרה באופן די רציף.
ההורים נדרשו לדווח בטלפון יומיום למנחה שלהם איך עבר אותו יום וקיבלו פידבק על כך והנחיות איך להמשיך ובמה להתמקד.
יום אחד האב דיווח למנחה שהילדה קבלה במקום 30 פני - פאונד שלם - כי לא היה להם כסף קטן.
הם קבלו נזיפה חמורה מהמנחה על כך שהם שיבשו את הסדר. המנחה הסביר להם שאם במשך שלושה שבועות 30 הפני עשו את שלהם כל כך יפה, אז העובדה שלא היה להם כסף קטן באותו ערב - היה התרשלות חמורה. גם הנסיגה בהתנהגות לא אחרה לבוא.
המנחה הסביר להם ש-30 הפני נועדו ליצור אירגון עבור הילדה בתוך הכאוס הכללי ששרר בבית וביחסים. ולכן היה כל כך חשוב לשמור על קביעות הסכום.
ההתנהגות של הילדה המשיכה להשתפר וההורים דיווחו מדי פעם על בעיות עקשניות וספציפיות. אחרי כמה חודשים אחת הבעיות שנשארו היתה - סירוק השיער. המנחה הורה להם לנסות למזער את הבעיה ככל האפשר והציע להשתמש בחפיפה בהמון מרכך שיער. בהמשך נראו בני המשפחה כשהם מתיזים איזה ספריי או ג'ל מיוחד שמסייע לסרוק חלק יותר. בהמשך גם זה הסתדר.
במשך כמה חודשים המשפחה הפכה ממשפחה מיואשת ושבורה למשפחה נושמת, חיה, משתפת פעולה. הילדה הפכה מיצור אנטי משפחתי ואנטי חברתי לילדה שמתפקדת בצורה סבירה ונורמאלית, ללא תרופות.

דבר שנראה לי די עקרוני בטיפול הזה הוא שהמנחה בשיחות הטלפון היומיומיות, יצר עבור ההורים מודל התנהגות ואירגון שההורים יכלו להעבירו גם לילדה.
הוא גם הבהיר להם שהרבה דברים שהם תפשו כבעיות אצל הילדה, שייכים להתנהגות נורמלית של ילדים, שלבני הזוג היה קשה לראותם ככאלו.

ובאשר ל-30 הפני. יש שיגידו שזה סוג של אילוף. אבל בתוך המערכת המופרעת לגמרי שהיתה שם יש בזה משהו שאיפשר לילדה לכמת את השיפור שלה. הייתי קוראת לזה פידבק מדיד ומוחשי.

אולי יש כמה צדיקי באופן גמורים שאינם מתגמלים את הילדים שלהם על כלום בשום צורה ונותנים להם פשוט לצמוח. אבל בסך הכל רובינו נותנים פידבק כזה או אחר על התנהגויות ילדינו ובכך מנסים לכוון אותם למה שאנחנו חושבים שטוב עבורם, ועבורינו כמשפחה. ובהקשר הזה, 30 הפני לא נראה לי דבר נורא כל כך. בעיני 30 הפני הם פתרון טכני מאד אמנם, למה שהורים רגילים מעבירים בצורות אחרות לילדיהם.
(גילה חורש, אני שומעת אותך נושפת בעורפי). ובכל זאת מדובר כמובן במקרה קיצוני שדרש פעולה קיצונית.

הבעיה לדעתי לא היתה רק חוסר אהבה, (דבר שהאם עצמה היתה מלכתחילה קורבן שלו) אלא חוסר היכולת של הזוג לנטרל את הקושי והמצוקה שלהם עצמם ולקחת מרחק ולהתבונן על הדברים מבחוץ. דבר שרבים חווים בגידול ילדים.

אין מה להשוות בין המקרים, אבל בכל זאת נואשת, אמא חד הורית בת 57 לילדה מאומצת הוא גם מקרה קצת יוצא דופן. ואולי דורש התיייחסות יוצאת דופן. כי כמה שנואשת תרעיף אהבה על ילדתה, היא לא תוכל לפצות על מה שהילדה חשה לגבי הנטישה של אמה הביולוגית. גם החד הוריות בודאי אינה מקלה על המצב. עצם הכורח להתמודד כל הזמן לבד עם הילדה, וללא נקודת התייחסות נוספת להתרחשויות.

נואשת, אני מקוה שתיאור המקרה ופרשנותי הוסיפו לך במשהו - אם לא, ו/או אם תרצי שנעביר אותו לדף נפרד - נא הגידי, ויתבצע מיד. (מה גם שעשוי להתפתח פה דיון מקיף על שיטת 30 הפני שלא היית רוצה בדף שלך).

נואשת,

למרות האבחנות והעצות המעולות, נראה לי שאפשר להוסיף לדיון אלמנטים מתחום חקר הרוח, ולא רק הנפש.
כיוון ש נועה ברקת לא כאן כרגע, אני מרשה לעצמי להביא כמה דברים מתוך לימודי הביוגרפיה (צריך להתייחס לגילאים כאל חוק קוסמי, הנתון ל"סטיות תקן"):
"בגיל 7 הגוף האתרי ניתק מהשלם שהוא אמו, ומקבל את הגוף האתרי שלו עצמו. מה זה הגוף האתרי ואיך לעצב אותו? הגוף האתרי הוא גוף של זמן והדרמה שמתחוללת סביבו זה המתח שבין אחדות לפיצול. הנטייה של הגוף האתרי זה להיות שלם, כמו המים. תודעה דורשת היפרדות ומוליות. כל עוד אדם הוא אחד עם השלם לא תהיה לו תודעה. עד גיל 7 הילד עטוף במעטפת האתרית של אמו, כלומר של העולם. במצב כזה התודעה לא צריכה ולא יכולה להיוולד. בקיעת התודעה יוצרת פיצול, לכן זו חוויה של כאב. התהליך של ההיפרדות, הפיצול ההולך וגדל, הוא התהליך שמאפשר את התודעה של האדם".

..."הכוחות האתריים נפרדים מהאם בגיל 7 ועוברים כניסה פנימה בגיל 9. גיל 9 הוא גיל שמכונה בכתבים האזוטריים הגיל של לידת התודעה העצמית. סוף גן העדן של הילדות )-: הפיצול הזה מהשלם הוא מכאיב. התודעה היא מוות (כשאנחנו מתים אנחנו נולדים ל"תודעת אני" וכשאנחנו נולדים אנחנו נולדים ל"תודעת ארץ") כאשר השלם הולך ונסוג, מה שבא קדימה הוא השבר, החלקיות. בגיל 9 מופיע בעוצמה הפחד מהמוות".

> לא יודעת מה המצב באימוץ, אם הילד מושפע מכוחות האתר של אמו הביולוגית או של אמו הממשית. נכתב על זה קצת בדף ילדינו בוחרים בנו . מה שבטוח זה שהנתק מהאם הביולוגית יצר עיוות >

איך תומכים בהתפתחות הנכונה של הכוחות האתריים? המורה לביוגרפיה אומרת ש"בגלל שהגוף האתרי הוא גוף של זמן, הוא דורש אחיזה נכונה של זמן, שהמבוגר צריך להחזיק בשביל הילד. כמו עריסה. אם משאירים את זה בידיים של הילד - נוצר חוסר ביטחון ושיעמום. בשביל זה צריך לבנות סדר יום. הכוונה היא לא לעוד ועוד חוגים, אלא לפעילות בתוך המרחבים היוצרים של הבית, ריתמוסים ופעילות משותפת של בני הבית. (נראה לי שזה יכול להועיל גם לך, נואשת. אם תבני סדר שבועי ברור ומובנה, שבו תקדישי זמן ברור גם לעצמך. אם יש לך מישהו קבוע שיכול להשתלב באופן מסודר בתכנית - אז בכלל יופי. יש חונכים של פר"ח שאפשר להיעזר בהם, למשל). " "מלבד העניין של אחיזת הזמן עבור הילד, בשנים שבין 7-14 הדבר הקריטי הבא הוא סמכות. אני (המבוגר) יודע מה טוב ומה רע בשבילך. אתה (הילד) לא צריך לעשות את הבחירות לבד ולהכניס כוחות תודעה מוקדם מידי. בשביל להיות אדם עם אומץ ועוצמה פנימית בבגרותך, אתה צריך שתהיה לך הזכות להישען על הכוחות של האחר. סמכות היא פרי של עוצמה ושל יוזמה. היא לא בהכרח קשורה לאלימות ולכוחניות. הסוד: להיות מלאי סמכות אבל המניע צריך להיות אהבה".

טוב,את זה את יודעת ומיישמת (-:

בת כמה הילדה? באיזה גיל היא היתה כשאימצת אותה? לכי תדעי איזה טראומות היא סוחבת, מלבד זו של הנטישה. איזו לידה היתה לה, מה עבר עליה ברחם, המון גורמים סמויים. ומעניין לעניין - לפני כמה זמן נפגשתי מטפלת הולנדית בתרפיית גלגולים, שעיקר עבודתה הוא עם ילדים, ביניהם מאומצים. היא עוזרת לראות את הסיפור הקרמתי שמחבר בין המאומץ למאמץ ובעיקר מסייעת לילד לצלוח חוויות טרום לידה, וגם חוויות לא פתורות מחיים קודמים. היא מגיעה לארץ בנובמבר שוב. אם את רוצה פרטים אשמח להעביר לך.

בהצלחה לשתיכן! תרגישו טוב ושתהיה שנה טובה.

לא נעלמתי
המחשב לא היה תקין
התגעגעתי לתמיכה כאן
ומה קורה איתנו:
חופשת סוכות היתה אסון
כול הילדים שהיא בקשר איתה נסעו והיא היתה לבד.
מצאתי עצמי אישה בת 50+ יושבת ומשחקת 3 שעות בברביות (-:
יצאנו הרבה מהבית, אך כל כניסה הביתה היתה מלווה באלימות צעקות כעסים.
במהלך הזמן היו כמה שיחות מאוד משמעותיות כגון:
היא אמרה לי אמא את יודעת למה אני מתנהגת כך איתך.
עניתי "לא"
ואז היא אמרה משהו שקרע אותי לגמרי
היא אמרה
אם אתנהג טוב אז תמותי
נשארתי המומה ועדין אינני יודעת כיצד לעכל זאת.
הפסיכולוגית הציעה שנעבור לישון בחדרים נפרדים
אך עם יד על הלב מאוד קשה לי עם זה.
בראש שלי יש חדירת מחבלים הביתה ואני צריכה להגן עליה ומהחדר השני לא אוכן.
( כאמור אני בטיפול אולי גם זה יעבור)
לא פשוט.
משהו שהתקדמנו איתו (הנה גם בשורה טובה) (-:
היא מאפשרת לי לקרוא דקות ספורות ספר, עיתון לא.
חשבתי אולי שעיתון מכסה את כל הפנים וספר לא.
אולי?
וכן, הגענו להסכם שזה מספר ימים מצליח
היא מאפשרת לי לנוח בצהרים 15 דקות
ו...עוד בשורה טובה (-:
התחלתי לעבוד אומנם רק שעתיים כל יום ( אחה"צ) אך גם זה משהו
איזה כייף סוף סוף לכתוב גם דברים טובים.
תודה

התקדמות, אפילו קטנה היא כבר סימן טוב.

גם יהונתן מבטא הרבה פעמים את הפחד שלו שאני אמות והוא יישאר לבד.
כשאני במצוקה בריאותית, הוא מציק לי יותר מהרגיל - אולי כדי לוודא שאני עוד 'שם' ומתפקדת.
היום הוא בוגר יותר, ולכן יש רמה מסויימת של הבנה ושיתוף פעולה.
ויש גם שיחות בהן הוא מעלה את הפחד בצורה ישירה.

אני נוטה להשתמש במשפטים כמו: "אני לא מתכננת להיעלם בזמן הקרוב"
"אני אוהבת אותך" זה משפט שאני אוהבת להתחיל איתו את הבוקר, לפעמים לסיים איתו את היום,
ולהשתמש בו לא פעם סתם כך, באמצע היום.
את הרכות שמתלווה למשפט הוא מפנים ולפעמים אני נהנית ממנה כשהיא מופנית אלי.

ילדי החד הוריות, עסוקים יותר מילדים אחרים בפחד שיישארו לבד.
אצל בתך המאומצת זה כפל כפליים כיון שכבר ננטשה בעבר.

שתפי פעולה עם השיחות.
הזעזוע שלך משאלותיה מקרין לה חוסר בטחון, חוסר בהירות, חוסר יתציבות.
האם יתכן שגם לך יש פחדים שכאלו?

כשהיא מעוררת שיחה, דברי איתה על רגשותיה, דברי על רגשותייך,
לדעתי חשוב לשים לב לעוד משהו.

כשהיא מתנהגת "טוב" - את יכולה לנוח ולקרוא.
כשהיא לא, את חייבת להתעסק איתה.
נסי להעביר מסר אחר.
כשהיא מתנהגת "לא טוב" הפעילי סנקציות.
למשל: הישארי איתה אך סרבי לדבר . לפעמים, אם היא משתוללת, מתאים גם "חיבוק דוב"
אל תיכנעי ל: "תעזבי אותי", "כואב לי", "אני שונאת אותך" ומניפולציות אחרות.
רק אימרי: "תירגעי ואני משחררת" - ותעמדי בזה!! אל תשחררי אפילו אם היא נלחמת חצי שעה.
בהתחלה זה קשה ומתיש, אבל לאורך זמן היא תפנים וזה יתקצר.
כשהיא נרגעת שאלי אותה אם היא רוצה לדבר, הזמיני אותה לפתוח את הדברים.
כשהיא נרגעת, הציעי לשחק איתה או לעשות משהו אחר שהיא אוהבת.
את גם יכולה להפריד בין משחקים שהיא אוהבת ואת לא, לבין אלו ששתיכן יכולות ליהנות מהם.

למדי אותה שלהיות לבד זה לא דבר רע, לפעמים זה אפילו נעים.
למדי אותה להעסיק את עצמה עם עצמה, בדברים שמעניינים אותה.
זה לא קורה ביום אחד,
אבל נשמע שהיה חג סוכות נהדר!!

לא יודעת למה כתבת: חופשת סוכות היתה אסון
נשמע שעשיתן יופי של עבודה יחד, נשמעת חופשה של למידה

המשיכי בדרך - את בכיוון הנכון!

במשך כמה חודשים המשפחה הפכה ממשפחה מיואשת ושבורה למשפחה נושמת, חיה, משתפת פעולה. הילדה הפכה מיצור אנטי משפחתי ואנטי חברתי לילדה שמתפקדת בצורה סבירה ונורמאלית, ללא תרופות

http://www.notes.co.il/aviva/3464.asp

זה נשמע כמו חרדת נטישה גדולה מאוד.
היא מפחדת שתמותי לה. היא חושבת שזה תלוי בהתנהגות שלה המוות שלך. כנראה יש לה ניסיון רע מאוד.
הלוואי שהיא היתה יכולה פעם אחת להתגבר על הפחד הזה ולראות שזה לא כך.

יש תקווה למי שרוצה להיעזר

אני עומדת לכתוב כאן סיפור שעלול להשמע מוזר, אבל הוא נראה לי רלוונטי .
אם חד הורית מאמצת לשני ילדים , הבכור בכיתה ג, עשה מעשים נוראים של אלימות כלפי תלמידים ומורים כולל איום בסכין על תלמידה ועוד הרבה זוועות עד שהושעה מבית הספר ל3 ימים.
בשיחה עם מבוגר אחר שהוא בקשר עימו עלה ענין תחושת השווי והוא אמר למבוגר שהוא חושב שזה שהוא מאומץ מעיד על זה שהוא"לא שווה"
המבוגר עשה את מה שאמור לא להעשות ואמר לו : הילדים הלא שוים נשארו שם [רומניה] השוים זה אלה שההורים שלמו המון כסף כדי לקבל אותם .
הילד ניסה לברר בכמה כסף מדובר,המבוגר שלא ידע ,אמר לו שאינו יודע ,אבל מדובר בהרבה מאוד כסף ,יותר משעולה מכונית חדשה מסוג מזדה.
מיד אחרי כן אובחן שיפור ניכר בהתנהגות הילד לא כבמטה קסם אולם השתדלות ברורה .
האמא רתחה מזעם על המבוגר השני משום שלטענתה לא קונים ילדים אלא ניירות של ילדים ובכל זאת התמוגגה לראות את השיפור הניכר .

נואשת, אולי יעניין אותך לדעת על קיומו של הפורום הזה:
http://www.bsh.co.il/forums/AllMessages ... number=164

יש חדש?

פתחתי דף כללי בנושא האימוץ
אימוץ באופן טבעי

ובקשר למה שכתוב בדף זה, אפשר לקרוא עצות נוספות הכתובות בדפים אלו:
קשיים של הורים עם הילדים
מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל

שם אמנם לא מדובר בילדים שאומצו, אבל מדובר בתופעה התנהגותית דומה וגם העצות מתאימות לכאן

והנה דוגמא לרגישויות שלנו, ההורים המאמצים

גם אני לא אוהבת, בלשון המעטה, את ההודעה ה"מתפעלת"...

לילדים מאומצים יש קשיים יחודיים משלהם. אינני סמכות בכל הנוגע לטיפול באלימות, אבל בנוגע להסבר הנטישה הראשונית יש לי מה להוסיף לילדה הסובלת:
בתחילת חייה היתה שם נטישה. היולדת היא זו שלא היתה מסוגלת להיות אמא. אמא של כל אחד. גם אילו היה נולד לה בן, או ילדה אחרת או כל ילד שהוא היא היתה מתנתקת מתפקיד האם ומוסרת את היילוד לאימוץ. זאת- מסיבותיה היא, בלי שום שייכות לילדה. זה לא שהילדה לא יפה, לא טובה, לא מוצלחת. לילדה אין כל חלק בנטישה ההיא, היא נמסרה לאימוץ רק בגלל שהיו ליקויים ביכולת של היולדת להיות אם. הויתור ההוא מצד היולדת היה על האימהות שלה, לאו דווקא על הילדה הספציפית הזאת.
ואת זה חייבים להבהיר לילדה. זו אמת. זה עובד מצוין, בעוד הסברים כמו "אולי היא רצתה בטובתך" ודומיהם נשמעים לילדים כמו תירוץ.

נכון מאוד!

לפעמים כל האהבה בעולם לא יכולה לעזור. נתקלתי בהורים שרק חיבקו ונישקו וליטפו גם כשהילד עשה מעשים נוראים לאחרים והמצב הולך מדחי אל דחי. אהבה זה לא הכל, הילד צריך הורה, לא רק חבר.