אני מניחה שאני לרוב נכללת תחת מעודדי הפלות (למרות שלדעתי אני רק מעודדת בחירה. PRO-CHOICE כמו שקוראים לזה בארה"ב) אבל במקרה הזה אני מסכימה.

אני מאמינה שילדים צריכים להוולד להורים שרוצים אותם ואוהבים אותם, ונשמע שאת בכל מקרה נפרדת ממנו, אז ההורה היחידי שרלוונטי זה את. אני לא ממש מבינה למה שתשקלי להפיל.

בעיני זה סוג של סיפור אזהרה למה לא להשאר בקשר שברור כל כך כשצד אחד רוצה ילדים והשני לא.

לדעתי הנסיבות בטווח הקצר של פרידה לא רלוונטיות לטווח הארוך של חיים של ילד.

מה שכן, הייתי נזהרת מלהשתמש ברצון של הילד לאח/ות בתור סיבה למשהו או אפילו נימוק למשהו. בהתחשב ביכולת המוגבלת שלו להבין מה המשמעות של אח/ות ובגיל, רצון או העדרו של רצון לאח/ות זה בעיקר שיקוף של הגישה של ההורים ואולי הסביבה לשאלה.

מה הדבר הנורא שתעשי? להכנס להריון במרמה למי שלא רוצה ילדים זה נורא. אבל בהתחשב בזה שלא נשמע שזה קרה בכוונה, המצב לדעתי כבר שונה.

<אני חושבת שהשיפוטיות לגבי הגבר היא לא הוגנת בכלל. הוא לא רוצה ילדים. זו העדפה לגיטימית לחלוטין, וממש עדיף לכולם, וקודם כל לילדים, שאנשים שלא רוצים להיות הורים לא יהיו הורים. זה לא אומר שהם רוצים לברוח מאחריות יותר משהרצון שלך לא לארגן משחקי D&D הוא רצון לברוח מאחריות. זה רצון לא לקחת אותה מלכתחילה, וזה רצון לגיטימי לחלוטין. אין שום דבר ראוי לשיפוט בלא לרצות ילדים. והרמיזות שמי שלא רוצה ילדים בורח זה בדיוק הרעל שגורם לאנשים שלא רוצים להיות הורים להפוך להורים בכלל לחת חברתי, לצערם של כל המעורבים, קודם כל הילדים.>

לפני שיתקיפו אותי מעודדי ההפלות למיניהם אומר לך את דעתי- לאור המצב שאת רוצה את הילד זו תיהיה טעות גדולה להפיל.
ולדעתי זוגיות עם גבר כזה שלא מוכל לגדל את ילדו עם האשה שהוא אוהב ורק מעוניין לברוח וליהיות אבא מרחוק אינה שווה אז זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא יודעת מה לעשות....אני בת 36 עוד מעט גרושה עם ילד בן שבע, מנהלת זוגיות 3 שנים עם אדם המבוגר ממני שאינו רוצה עוד ילדים (בן 51). אני כן רוצה עוד ילדים...מעולם לא הסתרתי זאת ועל הרקע הזה נפרדנו כמה פעמים. לפני שבועיים גיליתי שאני בהריון (שבוע 7+ כך שהפלה בכדורים לא באה בחשבון) .בן הזוג שלי לא רוצה את הילד, ונראה כי בכל החלטה שאקבל הקשר הזה ייגמר (אם אצטרך לעבור הפלה לא אהיה איתו יותר) ,אם אחליט ללדת הוא הצהיר שיקבל אחריות מרחוק בלבד. קשה לי עם הכל... קשה לי לראות אותו כל כך מדוכא ולא רוצה(במיוחד,לאור העובדה שהוא אוהב אותי ורואה אותנו יחד בלי ילדים נוספים)וגם קשה לי עם המחשבה שאני אעשה דבר כזה נורא. מצד אחד מאוד רציתי ילד (גם הבן שלי מאוד רוצה אח או אחות) אך מצד שני רציתי שיגיע בנסיבות משמחות ולא כאלה מעציבות. אני עוד מעט בת 36... גם פקטור שאני לוקחת בחשבון שהזמן הולך ואוזל. בקיצור אני אובדת עצות!

דומעת יקרה, מה שלומך?

לא נותנים לעובדות לבלבל אותן.
אני חושבת שזה יותר חוסר יכולת לסובב את השולחן ולראות את זה מנקודת המבט של האדם האחר - להבין כמה אכזרי כל ה"רוצחת תינוקות!" ומעורר אשמה ורגשות קשים זה לאישה בהריון לא רצוי.

אני דווקא יכולה לסובב את השולחן ולראות שעבור מי שבשבילה תחילת הריון = תינוק חיי, באמת ברור שהתינוק עדיף. הרי אם כבר היה לה תינוק חי, היא לא הייתה רוצחת אותו כם אם זה זה היה מאפשר מימוש עצמי וכו'.

העניין הוא שאי ההסכמה היא בדיוק על הנקודה הזו, ואי אפשר פשוט להתעלם ממנה. זה כמו להגיד "אם היית מסכימה איתי, היית מסכימה איתי."

אולי להעביר את כל הדיון על הפלה כן או לא לדף מתאים?
ולהשאיר פה רק דברים שרלוונטיים לדומעת?

אני אישית מסכימה ש לאף אחד אין דרך לדעת מה יקרה. גם לא לדומעת, בטח לא לנשים זרות באינטרנט. ושכדאי לך, דומעת, להקדיש פרק זמן לברור הרגשות שלך עם חברה טובה, לבד עם עצמך, או באיזשהי דרך אחרת.

דומעת נראה לי שאין לאף אחת תשובה יותר טובה מאשר לך

לאף אחד אין דרך לדעת מה יקרה. גם לא לדומעת, בטח לא לנשים זרות באינטרנט.

באופן כללי, עם כל החיבה שלי לטבעיות בתור אמת מידה, טבעי ומוסרי זה לא אותו הדבר.

נכון. ובנוסף לזה, טבעי זה לא רק מה שביולוגי, לאדם זה גם טבעי לתכנן ולכוון את הטבע לצרכיו. חקלאות היא גם עיבוד מתוכנן של האדמה. אז היא טבעית או לא? החלק שמתוכנן בה הוא חלק אנושי מאוד.

בכל מקרה, בתרבות שלנו יש גלולות ויש הפלה רפואית ויש אימוץ ויש גידול ילד בהפתעה וכולם חלק מהסביבה שלנו. אף אחד מהם לא פסול מראש.

נכון מאוד.
ההכללות והדוגמטיות בהתנגדות להפלות הן כל כך איומות. הרי היום בבירור יש התפוצצות אוכלוסין בעולם, ולרוב התינוקות הילדים אין אפילו מספיק אוכל, שלא לדבר על אוכל מזין. ככל שחברות פחות מתכננות ילודה, הילדים שלהם בדרך כלל פחות מטופלים ואולי אפילו פחות מאושרים. ואפילו למשפחה המערבית הגרעינית לא קל לגדל כמה ילדים ולאנשים יש קשיים עצומים ויש ילדים שסובלים מהם מאוד.
לדומעת יש ילדים שגידלה והיא על סף התחלה חדשה וחשובה בחייה של מימוש עצמי ברובד נוסף. ההתחלה הזו תיחסם, לדבריה, עם תינוק חדש. אז מובן מאליו שהתינוק החדש עדיף? ממש לא!!! אמא מתוסכלת, מתחרטת, כמהה למה שיכול היה להיות, כמהה לעצמאות וליכולת להתפרנס ולמימוש יכולות מסוג שלא רק קשור לאמהות. מה עם זה?
אבל המתנגדים להפלות באופן כללי הולכים עם הראש בקיר ולא נותנים לעובדות לבלבל אותן.

והיו עושים את זה כש לא היה מספיק אוכל כדי לכלכל את כל המשפחה (זוכרת כמה איזכורים של זה בהיסטוריה של רוסיה), או כאמצעי לוויסות כמות האוכלוסייה (דיאמונד כתב על זה ב"רובים חיידקים ופלדה" או ב"התמוטטות").

זו הייתה פרקטיקה נהוגה בלא מעט חברות שונות ובלתי תלויות. כל כך נפוצה שאני אגיד שזה טבעי למין האנושי לווסת את גודל האוכלוסייה במגוון דרכים.

אצל הויקינגים (ולא רק, אבל אותם אני זוכרת קונקרטית) היה טקס של קבלת הרך הנולד לחיק המשפחה - ועד שהטקס לא נערך התינוק לא נחשב לחלק מהמשפחה והיה נחשב מקובל חברתית ומוסרי להרוג אותו. במקרה שאני זוכרת קונקרטית אישה נכנסה להריון כשהבעל שלה היה במסע במשך הרבה זמן, כלומר היה ברור שהתינוק לא שייך לאבא. אבל הבן הבוגר שלה קיבל את התינוק לחיק המשפחה לפני שהלא-אבא חזר, אז הוא כבר לא יכל להרוג אותו.

באופן כללי, עם כל החיבה שלי לטבעיות בתור אמת מידה, טבעי ומוסרי זה לא אותו הדבר.

יש גם תרבויות שבהן להרוג תינוק שרק נולד נחשב לגיטימי, והיו עושים את זה כשתינוק נולד חולה או כשלאמא היה תינוק נוסף בגיל קטן ולא היה מצב שהיא יכולה לגדל את שניהם בו זמנית.

להפיל זה לא טבעי
בכלל לא בטוח.
יש חיות שמסוגלות להפיל הריון מבחירה (כלומר, לפי תנאי הסביבה).
יש תרבויות ״פרימיטיביות״ שמשתמשות בטכניקות שונות בשביל להפיל. באחרות -- אולי הן פשוט לא סיפרו לאנתרופולוגים מה הן עושות בנושא כל כך רגיש.

בכל מקרה, בתרבות שלנו יש גלולות ויש הפלה רפואית ויש אימוץ ויש גידול ילד בהפתעה וכולם חלק מהסביבה שלנו. אף אחד מהם לא פסול מראש.

אנשים שמטיפים נגד הפלות מעוררים בי כעס , אני לא אמשיך בהריון בגלל רגשי אשם.
מצוין!! טוב לשמוע.

שיקולים שלי הם בעיקר אם יש לי את הכוחות להתמודד ואיך לדעת אם יש לי את הכוחות

מה נראה לך בינתיים? מותר לשאול כמה ילדים יש לך?

אינני רוצה לפגוע בדומעת

בלי צביעות בבקשה. אין לך שום בעיה לרסק אותה בתקופה כל כך קשה עם האמירות המבעיתות על הרג עוברים. נו, באמת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא שאלתי אם להפיל זה מוסרי או לא, זה דיון אחר. השיקולים שלי הם בעיקר אם יש לי את הכוחות להתמודד ואיך לדעת אם יש לי את הכוחות
אנשים שמטיפים נגד הפלות מעוררים בי כעס , אני לא אמשיך בהריון בגלל רגשי אשם.

תינוק חדש בהחלט יכול להביא אור ושמחה בבית ולשנות את כל החיים לטובה.
הוא גם יכול להרוס את החיים. בהחלט.
לאף אחד אין דרך לדעת מה יקרה. גם לא לדומעת, בטח לא לנשים זרות באינטרנט.
רק דומעת יכולה לדעת אם שווה לה לקחת את הצ'אנס / הסיכון...

לדעתי זו טעות להפיל

תמיד נדהמת מחדש מדעות כלליות של אנשים על מעשים ספציפיים של אנשים אחרים ולא מוכרים להם.
להפיל לא יכול להיות תמיד טעות או תמיד נכון.
אין לך שום דרך לדעת אם זו טעות או לא, כשמדובר בחיים של אנשים אחרים, שאת אפילו לא מכירה.
ולכן הדעה הכללית שלך לא רלוונטית.

טוב אם זה יועיל למישהו תמחקו

אם דעתי שונה מדעתכן זו מייד סיבה לסווג אותי
זה לא הדעה, זה המניפולציות הרגשיות. והניסיון לעורר רגשות אשמה. וזה שכבר שמעתי את זה קודם, יותר מפעם אחת. תחושת השידור החוזר הזו...

ולמען האמת, קוראת, אני מסכימה. - למחיקה. כאן זה מקום לתמוך באישה במצוקה. לא לדיונים תיאורטיים (ומיותרים).

אין לי שום קשר לאגודת אפרת. או לשום אגודה דתית מטיפה אחר.
למה אסור לי להביע דעה בנושא זה? לדעתי זו טעות להפיל. אם דעתי שונה מדעתכן זו מייד סיבה לסווג אותי נטרול ולמחוק מהדיון?
אינני רוצה לפגוע בדומעת אלא רק מנסה לתת נקודת מבט שונה ממה שנתנו לה כולם כאן. שוב מנקודת דעתי והשקפתי האישית. אישה שמתייעצת בפורום צריכה לקחת בחשבון לשמוע דעות שונות.

אישה במסע, הפלונית אלמונית היא מין הסתם טרולית כלשהי מאפרת, שמסתובבות באתרים. מציעה לגמרי להתעלם ממנה (גם אני לא התאפקתי) ואפילו למחוק את הדיון. גם כך ההדתה מתפשטת לכל מקום, ואישה כבר לא יכולה לקיים דיון רציונלי אפילו בבאופן בלי שקופצות עליה מטיפות דתיות.
זה בטוח עושה לדומעת רע בלי שום עזרה.
מה דעתך?

ממתי לדעתך הוא הופך ליצור חי?
באתי לכתוב פה משהו על התפתחות המוח, כי בעיני זה מה שמגדיר אדם. אלב תכלס? אין לי שמץ של מושג מתי המוח מתפתח, ואני לא מבינה מספיק בהתפחות המוח כדי להגיד משהו מועיל...

חוץ מזה, אני לא חושבת על זה בתור משהו בינארי - כן חיים לא חיים, אלא בתור תהליך הדרגתי.

הסתכלתי קצת על תמונות של התפתחות המוח וכאלו, והאינטואציה שלי אומרת שעובר יכול להחשב כאדם לקראת סוף השליש השני, ודברים נכנסים לתחום האפור איפשהו אחרי השליש הראשון. בשבוע 14 נגיד?

אבל זו רק האינטואיציה שלי. כזו שאומרת שעדיין אין אדם, ועדיין אין לו חיים, לכן הלא-חיים האלו צריכים לסגת בפני האנשים החיים. ואני לא חושבת שאפשר לדבר על אינטואיציה בהיגיון.

אישית, אני ראיתי הבדלים תרבותיים גדולים בין מקומות שונים ביחס לעובר בתור אדם, וראיתי עד כמה הנורמות האלו משפיעות על היחס לילדים. ואני מכירה גם כמה דוגמאות היסטוריות מעניינות. ואני חושבת שהחברה והיחס החברתי משפיעים מאוד.

ובתור מי שמבחינתה העובר הוא לא-חיים, אני מתייחסת להפלה בתחילת ההריון באותה הדרך כמו שאני מתייחסת ללא להכנס להריון בכלל - וברור לי שזו ההחלטה העדיפה. וזו, אגב, מבחינתי סיבה להפיל כמה שיותר מהר...

העובר הופך תוך שבועות ספורים מאוסף של תאים לאדם עם עמוד שדרה, מוח , לב וכו...
עד שאישה עושה הפלה בדרך כלל העובר כבר אדם. קטנטן, אבל אבל אדם עם גוף. בהחלט לא סתם אוסף תאים.

אוקי, אז ממתי לדעתך הוא הופך ליצור חי?

הריון-זה מימוש פוטנציאל תאי הרביה לחיים
למה?

בעיני, עובר כשהוא בתחילת ההריון הוא כמה תאים, ולא שונה בשום דבר מביצית וזרע. מה ההבדל? זה פוטנציאל וזה פוטנציאל. זה עדיין לא חיים. זה לא קרוב אפילו ללהיות חיים.

ביוץ או זרע שלא הפכו להריון זה פוטנציאל אנושי לחיים שלא התממש.
הריון-זה מימוש פוטנציאל תאי הרביה לחיים.

נטישת תינוקות אולי טבעית, אבל כאן הדיון לא האם לנטוש תינוק.

אבל זו האמת...
אני מבינה שזה קשה לך להבין, אבל בעיני "להרוג" עובר בתחילת ההריון זה כמו "להרוג" ביצית או זרע - הם לא יצורים חיים! הם תאים שיש להם פונטנציאל להפוך ליצורים חיים, אבל ברוב המקרים הוא לא מתממש. אני לא הורגת את הביציות שלי כל פעם שאני לא נכנסת להריון, ואם מישהו היה אומר שאני "הורגת" את הביציות שלי כי היה יכול להיות הריון ולא יהיה, הייתה ביצית שהתפתחה וזזה ברחם ועכשיו אין - המניפולטיביות הייתה ברורה.

זה לא הצגת עובדות, זה הצגה שלהן בצורה מוטית כדי לעורר רגשות אשם, כדי לגרום למישהי לפעול כמו שאת חושבת לנכון. וזה בעיניי בדיוק מניפולציה. והיא מבחילה כי גם ככה כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה דרכים מנסים לגרום לאמהות רגשות אשם. זה מזיק כל כך!

<להפיל זה לא טבעי, אבל לנטוש תינוקות רצויים למות זה דווקא מאוד טבעי - תסתכלי על ההיסטוריה האנושית. בתור מי שמאמינה שעובר בתחילת ההריון הוא לא יצור חי, ותינוק דווקא כן, אני לחלוטין מעדיפה הפלות... גם זה שכמעט כל התינוקות שורדים זה ממש לא טבעי באופן טבעי חצי מהם אמורים למות. טבעי זה לא תמיד טוב. וזה בלי להזכיר שדווקא יש אמצעים טבעיים להפיל, ושבטבע יש לא רק הפלות אלא גם זכרים שהורים גורים של אבות אחרים ועוד כל מיני דברים מפוקפקים>

איזו מניפולציה מבחילה
אבל זו האמת... זה באמת טבעי למרבה הצער שיש הריונות שנופלים אבל!!!! לעשות פעולה רפואית על מנת להפיל תינוק זה לא טבעי....

לא חושבת שאוכל להתחיל את העבודה בהריון, זה בעיה. שלא לדבר על זה שעם כל ילד ביליתי כמה שנים בבית, ואני לא רואה עצמי לוקחת חופשת לידה קצרצרה. אחרי שנים של אי עבודה והתמקדות בגידול הילדים יצאתי לדרך מקצועית, מעולם לא הצלחתי גם וגם

חשוב מאוד לציין שצריך לחשוב על הילדים הקיימים קודם. בשבילם אמא מרוצה שמממשת את עצמה ומתפרנסת זה מאוד חשוב.

חוץ מזה שלפעמים הוא כן. את כמובן יכולה להתעלם מהעובדות אם הן לא נוחות לך. אבל דברים כאלו מובילים לגירושים. וזה בלי להכנס לאפשרויות קיצוניות יותר - וקרו, בטח שקרו.

נכון מאוד. מכירה אינספור זוגות שהתגרשו כי לא עמדו בעומס ההורות. מכירה ילדים שלישיים ורביעיים שלהורים הכי נורמליים ואנשים מדהימים כבר פשוט לא היה ממש כוח לגדל אותם ולהתרגש והכול ממהתחלה. גם לא קל היום לפרנס כמה ילדים ולהעניק להם כל מה שצריך ואחר כך לימודים גבוהים ועזרה בתחילת החיים. אם מדובר בילדים שזקוקים לעזרה קבועה בגלל בעיות כלשהן, אני מכירה משפחות שפשוט קרסו בגלל זה. חבר ממש טוב שלי סובל מזה עם ילד שני שיש לו בעיות אסטמה וקשיים בלימודים וקשיים חברתיים. כל אלה צורכים טיפולים שגרמו להם לקרוס כלכלית וזוגית.

אבל אחרי שמפילים- אין הריון

איזו מניפולציה מבחילה. הרי 30 אחוז מההריונות, של צעירות ופחות צעירות, נופלים בכל מקרה. לפעמים אפילו בלי שיודעות. זה לא פחות טבעי מהריון שמתפתח. זה קבוצת תאים וזהו.

אני לא יודעת מה יותר גרוע, כשזה ילדים בוגרים שמספרים את זה, או שזה האמהות... עוד לא יצא לי לקרוא את זה מהצד של האבות, אבל זה כנראה כי נשים נוטות יותר לדבר ולכתוב. שמעתי על יותר מקרים של אבות שלא מרצון מאשר אמהות שלא מרצון.

אבל אני זוכרת במיוחד את הסופרת שהיא אמא לא ממש מרצון שכתבה על זה ספר. אם אני זוכרת נכון, היא התגרשה ונותנת לאבא של הילדים להיות המשמורן הראשי ופוגשת אותם כל שבת שניה, וחוטפת המון ביקורת על זה. קראתי ספר שהיא כתבה, ואז כתבות עליה.

וגם אפשר היה למצוא כמה אמהות כאלו בפורום נשים שלא רוצות ילדים בתפוז. יש שם בעיקר נשים בלי ילדים שלא רוצות ילדים והחברה ממש מנסה לכפות עליהן ילדים בכל מיני דרכים ומפעילה המון לחץ במגוון דרכים. אבל בגלל שאין שם את הטאבו וה{{}}אסור לומר וכל שאר הדרכים בהן החברה משתיקה את הנשים (והגברים, אבל פחות) האלו, אז יש שם גם אמהות שמספרות.

וכזו האמא שמספרת, אני בעיקר מרגשיה חמלה כלפיה, וכלפי הילד. כשהסיפור הוא מצד הילדה הבוגרת, אני בעיקר כועסת על המבוגר הלא-אחראי שהתנהג בצורה כל כך לא הוגנת כלפי ילד תמים.

אז זה קיים. והדרך הכי טובה לא להכיר סיפורים כאלו היא להשתיק אותם ולהעמיד פנים שהם לא קיימים. זה מה שהחברה הכללית נוטה לעשות - למרות שזה משתפר עם הזמן. אני הייתי רוצה לחיות בחברה שבה כל הילדים הם רצויים ואהובים על ידי הוריהם, ואם מישהי לא רוצה ילד - היא לא יולדת אותו. אני בטוחה שזו תהיה חברה טובה הרבה יותר, עם הרבה פחות סבל וכאב, לכולם.

תשנא את הילד. כן כן, גם זה קורה במציאות. או פשוט תנטור לו טינה. לדעתי, זה נוראי. ילד שאחד ההורים שלו לא רוצה אותו מרגיש את זה
אמא שלי גלתה לפני כמה שנים שאמא שלה נכנסה להריון בלי לרצות, ואז אולצה להתחתן עם האבא. אמא שלי סבלה מיחס גרוע כל חייה, בלי סיבה ידועה.
לפני כמה שנים שכנה קשישה סיפרה לה שהיא למעשה ילדה לא מתוכננת ולא רצויה. זה הפיל את האסימון.

ילד לא יכול להרוס משפחה.
חוץ מזה שלפעמים הוא כן. את כמובן יכולה להתעלם מהעובדות אם הן לא נוחות לך. אבל דברים כאלו מובילים לגירושים. וזה בלי להכנס לאפשרויות קיצוניות יותר - וקרו, בטח שקרו.

אבל אחרי שמפילים- אין הריון
אכן אין הריון, אבל גם לא היה עובר חי ומתפתל. היה אוסף של תאים. לקרוא לזה "חי" זה מפוקפק מאוד, ולדעתי מניפולטיבי. (ואכן, לא יהיה תינוק חי. אבל אפשר להגיד את זה גם אחרי כל ביוץ שאין בו כניסה להריון, ואותי אישית זה לא מטריד.)

בכל מקרה, אני מחכה להתייחסות שלך לדברים הרעים שיכולים לקרות. למשל, שדומעת תשנא את הילד. כן כן, גם זה קורה במציאות. או פשוט תנטור לו טינה. לדעתי, זה נוראי. ילד שאחד ההורים שלו לא רוצה אותו מרגיש את זה, ובעיני זו טרגדיה איומה ונוראית שצריך למנוע כמעט בכל מחיר.

יש גם אפשרויות קטנות יותר. למשל, שהדכאון יחמיר בהעדר טיפול תרופתי, ודומעת לא תתפקד כמה שנים אחר כך. או שהם יתגרשו. או שיוולד ילד עם איזשהי מוגבלות - ודברים כאלו כבר פרקו משפחות. שלא לדבר על הטינה מילד לא רצוי.

אבל תכלס? קשה לי להעלות טיעונים ענייניים מול הטענה שילד זה מתנה ואור לבית. צריך לעצום עיניים חזק חזק לכל הקשיים שילד מביא, אפילו ילד רצוי שבא לעולם מתוך הרצון העמוק של שני ההורים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ילד לא יכול להרוס משפחה. זו מתנה ואור לבית.
אפשר להאמין או לא שבהפלה הורגים את העובר, אפשר גם לטמון ראש בחול אבל אחרי שמפילים- אין הריון, אין עובר שלפני זה היה חי והתפתח לו ברחם אימו, וגם לא יהיה תינוק חי אחרי כך וכך חודשים.

השיקול הוא האם להרוג עובר או להרוס משפחה.
ולקחת בחשבון שיש פה אנשים שלא מאמינים שאפשר להרוג עובר...

על פי חוק אין שום מניעה להתחיל לעבוד, את לא חייבת לספר עד חודש חמישי על ההריון. ואחר כך את זכאית לחופשת לידה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא חושבת שאוכל להתחיל את העבודה בהריון, זה בעיה. שלא לדבר על זה שעם כל ילד ביליתי כמה שנים בבית, ואני לא רואה עצמי לוקחת חופשת לידה קצרצרה. אחרי שנים של אי עבודה והתמקדות בגידול הילדים יצאתי לדרך מקצועית, מעולם לא הצלחתי גם וגם

זכית לצאת ממשבר נפשי
על שום מה החלטת שיצאה? ואולי תסבול מדיכאון לאחר לידה כפול ומכופל, בדיוק בגלל מצבה הנפשי הלא פשוט?

<סליחה, דומעת, על הגוף השלישי...>

כל כך הרבה דברים טובים קורים לך! תתחילי את העבודה החדשה כבר בשליש השני, עם אנרגיות של מרץ! זכית לצאת ממשבר נפשי, בזכות חיים חדשים שצומחים בך, ולא בזכות כדורים, וכל זה אחרי שראית כמה החיים שבריריים... חבקי את עצמך, את בעלך, ותגידי תודה גדולה!

<יש כאן שתי פלוניות שונות,למען הסר ספק
אולי תבחרנה לעצמכן כינוי, או לפחות מספר, כדי שיהיה אפשר להבדיל?

אגב, הסיכוי שהריון יחזיק בגיל כזה הוא גם לא מאוד גבוה.
זה לא נכון ויכול להטעות.
הסיכוי פחות גבוה, מאשר בגילאים צעירים יותר, ברור. אבל לא כדאי לבנות על זה שההריון לא יחזיק. רוב ההריונות מחזיקים.

יש גם סיכוי גבוה יותר מבגילאים צעירים יותר לבעיות בעובר, בעיקר תסמונת דאון. זה נתון שכדאי מאוד לקחת בחשבון.

<יש כאן שתי פלוניות שונות,למען הסר ספק...>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי אפשר לדחות את הניתוח לאחרי הלידה.

ומה השיעור שלי

לא כל דבר בחיים הוא שיעור. לפעמים החיים הם סתם חיים, ודברים קורים כי הם קורים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

״תמיד בתחילת הריון אין כוח,״
בהריונות קודמים היתה בי התלהבות . מיהרתי להשיג בגדי הריון, סיפרתי לכולם, דאגתי לויטמינים וכל מה שצריך ועכשיו לא

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמורה להכנס עוד שלושה שבועות לניתוח בגב בהרדמה מלאה. עוד חודשיים וחצי אני אמורה להתחיל עבודה חדשה. ממש קשה לי לעכל ולהבין איך זה קרה בזמן הזה בדיוק ומה השיעור שלי.
התחלתי נוגדי דיכאון ( ששש) אחרי שקשה משהו נוראי לבן של חברים טובים והייתי מעורבת בתאונה (לא באשמתי) וזה טלטל אותי לגמרי. חבר ילדות של הבן הצעיר. בדיוק באותו שבוע גיליתי על ההריון והפסקתי מיד
ועוד חשבתי : כמה בחילה ועייפות מביאים הכדורים האלו לא להאמין!!

עוד קצת יותר מחצי שנה יהיה לך תינוק, אמיתי, שמנמן, בריח של תינוקות... עגלה חדשה ובגדים חדשים. יש לך בעל שרוצה, את בריאה. תמיד בתחילת הריון אין כוח, זה לא מדד להמשך. בהצלחה!!

גם הפלה יכולה לפגוע בבריאות הנפשית...

את לא חייבת לחכות שבוע. את יכולה ללכת באופן פרטי לשאיבה כבר מחר-מחרתיים.
אגב, הסיכוי שהריון יחזיק בגיל כזה הוא גם לא מאוד גבוה.

כן -- חורים בשיניים, צניחת אברי האגן, היפרדות שרירי הבטן, כאבי גב, סתם חוסרים תזונתיים -- לא חסרות בעיות שמתעוררות מהעומס של ההריון.
כשאנחנו צעירות יותר קל לתקן, וכשאין עוד ילדים הרבה מאיתנו מוכנות לשלם את המחיר הזה. אבל עכשיו? את מוכנה?

החיים של הילד יהיו על חשבון החיים שלך, והבריאות שלך.
למהאת מתכוונת לבריאות שלי? את מתכוון שההריון עלול לפגוע בבריאות שלי?

זתומרת להמשיך עם התכנון של הפסקת ההריון?

עצות?
למלא את השבוע בכל מיני דברים. אם את עובדת בעבודה שאמפשרת את זה, לקחת שעות נוספות. לעשות דברים אחרים דורשי תשומת לב - לנקות את הבית? יש לך איזה פרוייקט שתמיד דחית למחר-כך? ללכת לעשות פעילות גופנית מעייפת כדי שתרדמי מייד ובקלות.

בקיצור, למצוא דברים אחרים לחשוב עליהם, כדי שתחשבי עליהם ולא תריצי בלופ שוב ושוב את אותן מחשבות מבאסות.

בן הזוג לא היה מעוניין בילדים שכבר יש ולמד לאהוב אותם.די התפלאתי שעכשיו פתאום הוא מעוניין!! כמה אין לי כוח לזה
אבל כשהתקשרתי לקבוע תור בכיתי ולא הייתי מסוגלת. ביקשתי מחברה להתקשר והיא קבעה לי תור לעוד שבוע
שבוע לחפורבזה.
עצות?

ללדת..... ילד בכזה גיל כשהילדים כבר גדולים מביא אור ושמחה לבית. מין רעננות וחיות מיוחדת.

החיים שלך, והבריאות שלך.
והזוגיות. כמות הטינה והתרעומת שילד שנולד מרצונו של צד אחד בלבד יכול להביא היא עצומה. ועוד נתקלתי בזה בדרך כלל מהצד של האישה שהביאה ילד בניגוד לרצון הגבר, ואחר כך עשתה את רוב העבודה שקשורה אליו.

הפלה.
החיים של הילד יהיו על חשבון החיים שלך, והבריאות שלך.
את עדיין מוכנה לזה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בת 40++ וגיליתי שאני בהריון. הילדים שלי כבר גדולים, בעלי רוצה את הילד אבל אני חוששת שאין לי את הכוחות הנפשיים להיכנס שוב להרפתקה הזו. כבר נפטרתי מבגדי הילדים, הבית לא בטיחותי ואני משקיעה בעבודתי.
מה עושים??

הי בנות, תודה על התמיכה והעידוד.. אני בשבוע 28
לא הייתי מסוגלת להפיל את העובר ( למרות שבעבר עשיתי הפלות יזומות לצערי הרב) הפעם משהו עצר אותי ..
עדיין קשה לי נפשית אך מקווה שזה יעבור כאשר אפגוש את הנסיך החדש..
❤❤❤

מנסה להתחזק, את לא תגדלי את התינוק לבד, בעזרת השם, תהיה לך תמיכה יומיומית מבתך בת ה 9. ולא סתם הלידה בפסח, כשיש חופש מהלימודים. בהצלחה. אני אמא לארבעה ילדים. תהיינה שתי אמהות.

גם לי היה הריון מאוד לא מתוכנן.
בשלושת החודשים הראשונים שלו שקלתי ברצינות להפיל את עצמי מתחת איזו מכונית...
הילדה שנולדה מההריון הלא מתוכנן שלי היא היום בת ארבע. ואין סוף לאושר שהיא מעניקה לי בכל יום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני חשבתי לעזוב את ההריון כבר בחודש הראשון כי הריתי מהבעל שאני לא אוהבת אותו בכלל ורציתי להתגרש ממנו ולהיות "נקייה" אבל עכשיו כשהילדה כבר בחוץ אני אומרת תודהההההההההה שלא ויתרתי עליה...
אם ארצה אתגרש... ואקח את הילדה איתי. לותר על ההריון זה ממש לא קשור לבעל המפגר שלי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תקחי תקחי תקחי את ההריון הזה בשתי ידיים !!! תחבקי את הבטן הזו !!! מנה יצא האושר הכי גדול בעולם !!! אל תוותרי בחיים על ילדים לא משנה אם ההריון היה מרצון או לא אל תוותרי תשמעי לי .... תתחילי לאהוב את הילד הקטן שבבטן שלך ... בסוף הימים הוא ייהיה הנחמה שלך . הרבה אנשים מחכים לילד ולא זוכים, את זכית . קבלי את המתנה שבורא עולם רוצה לתת לך וחבקי אותה ב2 ידיים
ילדים זה עם מדהים!!!

תודה רבה בנות על התמיכה והעזרה ❤❤❤

_משפחתי לא תומכת ולא מפרגנת מכיוון שלא רצו שאמשיך את ההריון .. הם לא ממש מקבלים את בן הזוג ..וחושבים שיהיה לי קשה לגדל לבד 2 ילדים משני אבות ..
יש לי חברות שמעודדות ומחזקות .._

בגילך אם ההריון יופסק רוב הסיכויים שלא תוכלי להרות שוב .
את בהחלט מסוגלת לגדל תינוק לבד מגיל יום.
גם אני הריתי לא מתוכנן ואני מודה לאלוהים יום יום.
את לא אמורה להתחבר לתינוק רק כי הוא בועט, ברוך השם שיש הריון וזה ארוך ומושך ולידה והורמונים והנקות או טיפול אחר מסור - וכל אלה יוצרים חיבור.

להיפך במקומך הייתי מסתכלת עלז ה ככה שיורד מעלייך עול כבד ומצטרפת ברכה גדולה לחייכם. העול שיור ד- זה שיהיה לבתך אח, שתהיה לך משפחה משלך יפה ומגוונת. האבא של התינוק גם מכיר את בתך זה לא סטוץ, ושום דבר לא יהיה מוזר עבור כולכם להיות בקשר חם ותומך.

בכל מקרה תאמצי את ההיריון ללבך וחיקך, תחשבי על הטוב. ואת מסוגלת.
ואל תעמיסי על עצמך ציפיות ומחשבות וטרדות.
בילד שני יותר קל, את מיומנת, את יודעת לקראת מה את הולכת, יש עוד ילדה בבית שעוזרת. כלכלית היום בזכות הפייסבוק ושאר הפורומים הזמינים ניתן להשי ג כמעט את כל הציוד ומה שצריך בחינם או יד שנייה.
שיהיה בשעה טובה.

חברות זה נהדר!
לגבי בן הזוג, איך הוא?
בחור טוב ותומך?
אם כן שוה לדעתי לנסות ולהסתדר, כי באמת נחמד לגדל ילד ביחד, וזו סיבה די טובה.
לגבי הדיכאון, אולי לנסות ולהיות עסוקה בדברים שאת אוהבת לעשות? תחביבים, בילוי עם אנשים שאת אוהבת, פעילות גופנית מתונה מסייעת לשיפור במצב הרוח.

משפחתי לא תומכת ולא מפרגנת מכיוון שלא רצו שאמשיך את ההריון .. הם לא ממש מקבלים את בן הזוג ..וחושבים שיהיה לי קשה לגדל לבד 2 ילדים משני אבות ..
יש לי חברות שמעודדות ומחזקות ..

נשמע שאת זקוקה למערכת תמיכה מחבקת,
האם יש מי שישמחו לתמוך בך?

נמצאת במצב דומה .. הריון לא רצוי שבוע 18.. מתלבטת ..
גרושה עם ילדה בת 7.. במערכת זוגית 3 שנים .. שנפרדנו נכנסתי להריון .. לא מסוגלת לגדל תינוק בן יומו לבדי.. בגלל ההריון מנסה להיות עם בן הזוג .. אך מרגישה שעושה זאת רק בגלל ההריון ולא בגלל שאני באמת רוצה .. בת 38 .. יודעת שאם אעשה הפלה יש סיכוי שלעולם לא יהיה לי ילד נוסף .. וביתי כל כך מצפה לאח ..
יודעת כבר שמדובר בבן .. אשר אמור להיוולד בפסח .. התחלתי להרגיש אותו אך לא מצליחה להתחבר .. בדיכאון יומיומי..

רוצה לספר שגם ההריון הראשון שלי היה הפתעה מוחלטת, מלווה בבלבול והמון חששות ואי ודאות.
לאחר שהחלטתי שאני "הולכת על זה" התחלתי לחכות לתינוקת ולהיכנס לגמרי לתהליך.
ממרומי כמעט 20 שנות אמהות- ההריון הזה(ומה שנולד ממנו) היה אחד הדברים הטובים שקרו בחיי
ואני מודה על כך. דברים יכולים להשתנות.
קבלי תמיכה ממי שאפשר וקבלי את עצמך, עם לגיטימציה גם לספקות ולקושי (קל לומר..)
בהצלחה

את לא חייבת לספר עד סוף חודש חמישי, מה שאומר שיש לך לפחות חודש.
שנית, לבוא בצורה הכי ישירה ןפשוטה ולעדכן שאת בהריון, שגם את הופתעת ולהוסיף חיוך.

שבוע 15... זה כבר נראה לי לא בכיון של הפלה...
איך מספרים לבוסים בעבודה ?

שבור יקרה

אני האחרונה שאמתח עליך ביקורת,
הייתי שנים בחוסר רצון להפוך להורה ולבסוף ילדתי קרוב לגיל 35, וגם זה לאחר המון חששות.
זה לגמרי טבעי שאת מפחדת.
כמו כל דבר, לרוב מתרגלים ומסתגלים למצב החדש.
ההתחלה להמון נשים מאוד קשה ואפילו סיוט (אצלי היה ממש סיוט) אבל אולי אצלך דווקא תופתעי לטובה וילך יותר חלק משאת חוששת.
מה שלא תחליטי זו החלטה לגיטימית, גם להפיל.
בסך הכול את צעירה ויש לך עוד המון שנים ללדת אם וכשתרצי בכך.
מצד שני - את כבר בהריון. איזה שבוע?

שלום שבורה,
קראתי את הסבל במלותיך, את הספק ואת חוסר התוחלת (סביר להניח שאני ממש אסבול מזה).
הורות היא מסע מופלא, מרתק, מחזק, מעצים ובעצם - כל מילה שתבחרי כאן - תתאים (כולל כל ההפכים של אלו...).
תחילתו של הריון היא תחילתו של תהליך מלא באי ודאויות. טבעי שיהיה מבלבל, מעורר ספקות, מעורר חששות.
נראה לי שיש מקום לפנות את הראש ממחשבות אם כן או לא, ולתמוך בעצמך בכל דרך אפשרית, מבחינה רגשית וגופנית.
הידיעה תגיע.
שאלת: ומי ידאג לשלומי - ובכן: את! התחילי! היעזרי במי שתוכלי - בן זוג, חברה קרובה, בת משפחה או מטפלת.
הרשי לעצמך להתלבט, להרגיש, לשתף, לפחד, לכאוב ולהתאבל.
מקוה שתבחרי את הבחירות המדויקות עבורך לזמן הזה.
@}.

באמת שקשה לי לחשוב אם כן או לא , הרי אף פעם לא הייתי אמא אני לא יכולה לדעת אם אני אוהב את זה או לא , סביר להניח שאני ממש אסבול מזה אבל כנראה כן יהיו רגעים שאני אוהב את זה , קראתי מחקר שלהורים יש יותר רגעי אושר אבל גם בטח יותר רגעי סבל גם, יש בי צד שאומר שאולי זה יהיה טוב בשבילי, אולי זה יעשה לי משהו טוב בחיים .
אני חושבת שכן כי מדי פעם זה כן מרגש אותי.. ועדיין קשה לי לקבל את זה....
תודה על ההבנה ותודה שלא העברת עלי ביקורת

החששות שלך לגמרי מובנים.
מכיוון שאת כבר בהריון יש לך אפשרות להפלה או להסתגל לרעיון.
יכולה לומר לך שאני מאוד מאוד חששתי וסבלתי בתחילת האמהות שלי ולאחר בערך שנתיים הסתגלתי ואף הפכתי למאושרת מהאמהות ואני לא מוותרת היום על שום דבר שאוהבת לעשות בגלל האמהות. להפך. אבל זה תהליך. בהתחלה באמת קשה ומאבדים עצמאות אך זה זמן קצר יחסית (מה זה שנה שנתיים לעומת 40 50 שנות הורות...).
לכל דבר יש פתרון ועזרה, השאלה אם יש בך גם צדדים שכן רוצים באמהות?

הי , תודה על המענה .

מה שמפחיד אותי בלהפוך לאם זה הכמות העצומה של האחריות וכמובן שברגע שאהפוך לאם לא אהיה יותר הילדה הקטנה של אמא שלי, כבר לא אהיה החשובה ביותר, אצטרך לשים את התינוק שיבוא לפני , אני יודעת שאולי זה נשמע אינפנטילי או משהו כזה אך אני מרגישה שאני כאילו מוותרת על עצמי שחיי לא יהיו כבר אותם חיים. אני כאילו מתאבלת על העצמאות שלי.
מה שלא נעים לי בלעשות הפלה זה עצם העובדה שזה יגרור גם כן משבר גדול מאוד וגם כי בסופו של דבר הייתי רוצה ילדים באיזה שלב בחיים לפחות אחד כעת אני בת 31. אז אולי אני אומרת לעצמי שעדיף שזה קרה עכשיו מאשר נגיד עוד כמה שנים כשאולי כבר היו לי קשיים ועוד פחות כוח מעכשיו לזה וכבר עכשיו אין לי כוח עובדת מ9-18 .
זו הרגשה כזאת של חוסר אונים, לא יודעת לקראת מה אני הולכת והמחשבה על הבטן שתצא גם כן הורגת אותי אני שומעת נשים בהריון מתלוננת על הקושי בכך ולא יודעת כיצד אצליח לעבור זאת ...

שבורה לגמרי יקרה

מה מפחיד אותך בלהפול לאם? מה מפחיד אותך בלעשות הפלה?
מה בעצם גרם לך להפסיק עם אמצעי המניעה אם לא הרגשת מוכנה לכך?
ממה את סובלת בעצם? אילו מחשבות גורמות לסבל הזה שאת מרגישה?
שתפי אותנו

הי לכולן/ם

גם הסיפור שלי די דומה, ממש בדיכאון , נכנסתי להריון בערך אחרי 9 חודשים שהפסקתי להשתמש באמצי מניעה, כבר אמרתי כנראה יש בעיה וזה לא יקרה בקלות כי גם ככה לא רציתי את זה, בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילדים ואני שבורה מזה שכשהילד הזה יוולד פתאום כל האחריות הזאת תיהיה עלי וכל החיים אהיה אחראית לשלומו של הילד הזה ומי ידאג לשלומי.
אני נשואה, בעקבות ההריון לא יודעם אם באושר כי כל זה די מקשה על הבן זוג, הציע הפלה למרות שאני לא חשבתי על זה. מצד אחד לא הייתי רוצה להגיע לגיל 50 ולהיות בכלל בלי ילדים אבל כל ההריון הזה כל כך קשה לי שאני לפעמים אומרת לעצמי הלוואי ומשהו היה לא בסדר וזה יגמר מעצמו, לא מצליחה לקבל את זה ולשמוח בזה , עצבנית כשאנשים מגיבים בשמחה. כועסת על הבן זוג שלי שרואה שאני כל כך סובלת ורוצה את העובר הזה בכל זאת למרות כל הסבל שאני סובלת, איך אפשר לשמוח מזה כשאני כל כך סובלת ?
לא יודעת איך לספר בעבודה וכל כך בהכחשה מזה שפשוט בא לי שהכל יעלם .
סליחה על החפירה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נכנסתי להריון ראשון בחיי לפני שנה כמעט מסטוץ חד פעמי ..אחרי כמה חודשים הבנתי שמשהו לא בסדר הייתי עצבנית יותר מבדרך כלל וכבר שכחתי מה זה מחזור אבל כאילו סירבתי להאמין ולקבל שזה קורה לי משהו כמו 4 חודשים עשיתי בדיקה ואז ראיתי במו עיניי ולא הייתה לי ברירה אלה להאמין אבל איכשהו לא ראיתי את עצמי יולדת ולא ידעתי איך הכל יגמר באמת הצלחתי להדחיק את ההריון כל כך שזה כבר היה פאטתי ..אבל פשוט לא יכלתי להתמודד עם השאלות והמחשבות מה יהיה וזה שאני לא מוכנה משום בחינה לקראת זה ומה שאפילו אין לי מושג מאיפה להתחיל לחפש את האב ..ילדתתי פג בשבוע ה34 לבד בבית ו ברוך השם שבזכות הילד שלי ניראה לי שאני יוצאת מהתקופת ההריון החשוכה שהייתי בה ומנסה להתמודד לא בשלילי אלה בשבילו על הצד הכי טוב שלי ..ואני לא מאמינה בתחילה עברה לי המחשבה על הפלה תודה לאל (כי זה באמת הוא בדרכים הכי מוזרות שיש) שלא עשיתי ..אני כל כך נרגשת ומאוהבת ביצירה שיצאה שזה שווה את כל הקשיים שגם ככה יהיו

ולדינורה
אני מאוד מבינה אותך
הרגשתי מאוד דומה בהריון הראשון שלי למרות שלגמרי בחרתי אותו
די הדחקתי רוב ההריון וזה קצת נפל עליי בבום חודש לפני הלידה וגם קצת אחריה
כדאי באמת לעבד כמה שיותר את הרגשות האלה שלך
פה או עם מישהו
לקבל כמה שיותר בברכה את העתיד לבוא אם הוא אכן עתיד לבוא

פתאום הדף הזה
בדיוק עכשו
כשאני מפחדת שאני בהריון
המחזור מאחר, ועשיתי בדיקה כבר יצאה שלילית. אבל הוא ממשיך לאחר,,, ואולי צריך בדיקה חדשה כי ההיא היתה מוקדמת מדי? (למרות שזה היה לפחות יומיים שלושה אחרי האיחור)

ופחד מתגנב ללבי
אני כבר אמא לילדים ואני נשואה אז מה העניין
וגם תמיד יש סיכוי כזה הרי, שום אמצעי הוא לא מאה אחוז
אבל מה נעשה ומאיפה יהיה לנו כסף לעוד ילד? כבר ככה אני מפוחדת כל כך מהעניין הכלכלי
ומאיפה יהיו לי כוחות לעבור את כל זה שוב לצד כל האתגרים עם הילדים הגדולים יותר
ואיפה נשים עוד ילד פה, צריך דירה גדולה יותר, וגם ככה יקררררר
ואם כך אז האם אצטרך לשלוח את הילד בגיל צעיר למסגרת כדי לעבוד יותר כי עוד נפש זה עוד כסף שנזדקק לו? אבל אני כבר אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה לעצמי יותר, אני לא שולחת תינוקות ל"מסגרות" . אבל אם לא יהיה לנו כסף, אז לנתק תינוק יונק מאמא ככה? נשבר לי הלב עוד לפני שיש בכלל תינוק. (הלב כבר שבור על הילדים הקודמים)

ואם הוא מאחר,אז למה לא לעשות סקס בינתים,אה? (נחשו מי חושב את זה)
לא, לא בא לי. אני אמורה להיות עכשו במחזור. זה לא יושב לי טוב, לא מתאים לי. וכל המצב מלחיץ אותי.
והוא מוודא איתי (הרי אין לו מושג באמת בביולוגיה של האישה) שבאמת יכול לקרות מצב כזה של איחור סתם. ואני אומרת שכן, שזה לא שהמחזור שלי כזה דייקן תמיד, ואני מניקה, אז למרות שכבר קיבלתי כמה פעמים עדיין יש סיכוי לשיבוש הורמונלי כלשהו.
נרגע לא נרגע. לא בטוח וחושב בעצם אולי זה כן רעיון טוב
ואני חושבת:אולי אי פעם אבל עכשו לא. לא מתאים. לא.

ונלחצת
ומתלבטת אם לנסוע מחר במיוחד כדי לקנות עוד בדיקה
זה הרי לא משנה באמת, אין לי באמת ההתלבטות לגבי השארת ההריון, אם ישנו בכלל. ברור לי שאני משאירה בלי כל ספק. רק צריכה לבנות את כל חיי מחדש סביב זה וגם ככה זה לא קל לי כמו שזה עכשו עם החיים הנוכחיים וכל הדרישות שלהם.

הי דינורה. אני קראתי ומאוד מבינה אותך.. מה היה בבדיקה?
גם אני
יש גם את הדף מחפשת סיבות לעשות ילדים אולי יעניין אותך ויעזור לך לקרוא בו.

הי דינורה. אני קראתי ומאוד מבינה אותך.. מה היה בבדיקה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על השרשור הזה. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה ומילה של "תוהה" (מלפני 12 שנה!), ממש כאילו אני כתבתי אותן.

אני נאבקת בנושא של האם אני רוצה ילד/ה ואם כן - מתי, כבר כמה שנים טובות.
אני נשואה לבחור מקסים ואהוב, שמצדו מת להיות אבא ורק מחכה שזה יקרה (כולל קצת לחץ מצדו בשנים האחרונות - לא בקטע מזיק, פשוט - זה החלום שלו ואנחנו נשואים כבר די הרבה שנים), וכמובן החברה הישראלית מסביב תמיד לוחצת...
אני בת 28. לפני כמה שבועות גיליתי שאני בהריון. אני מבולבלת מאוד. זה נכון שבחודשיים האחרונים החלטתי שאני "מתחילה לרצות", ומצאתי כמה פעמים שממש רציתי תינוק, ושמחתי שאולי הנה זה קורה לי גם - הרצון הזה להיות אמא - אז קיימנו יחסים לא מוגנים כשהיינו בחופשה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר (כן, די טיפשי מצדי ולא מחושב). תוך פעם אחת או פעמיים, זה קרה.

כשגיליתי - מיד חשבתי על כל התכניות שלי לשנה הקרובה - כולל טיסות עסקים שאני מחכה להן ומאוד חשובות להתקדמות שלי (ושייפלו בדיוק בלידה, אם תהיה), בניה של עסק משלי, והמשך עשיה אמנותית שאני לא יכולה להרחיב אבל ככל הנראה לא תהיה אפשרית במצב של הריון... אומרים שאין זמן "טוב" להריון, אבל נראה לי שזה זמן סופר לא-טוב בשבילי... ואז אני מייד נוזפת בעצמי - איך אני נותנת לדברים הלא חשובים חשיבות. וילד זה הכי חשוב שיש... אז החלטתי להתחבר למה שקורה ולזרום עם זה, ושזה מה שצריך לקרות כנראה. הודעתי לבן זוגי שכמובן התרגש מאוד.
אבל המחשבות לא עזבו אותי - אני לא מרגישה מוכנה! אני אגואיסטית, רוצה לחשוב על עצמי, לקפוץ לחו"ל, להנות... לא בא לי הריון, לא בא לי תינוק שיבכה ושלא אשן, ושיהיה כרוך סביבי ויגביל אותי.
מצד שני - תמיד ידעתי שמתישהו ארצה להיות אמא, להקים משפחה, לגדל ילדים... רק קיוויתי שיגיע יום וארצה בזה ממש, ושזה יתאים.

ואני מתחילה לחוות את הבחילות, הסלידה מהאוכל, העייפות והכבדות - לא טוב לי. באופי שלי אני נמרצת, אוהבת ליצור, ליזום... אני מסתכלת על כל הבחורות ה"רגילות", לא בהריון וללא ילדים, שפשוט חיות את חייהן הבריאים והעליזים, ומקנאה בהן. אני מסתכלת על חברות שלי שנולדו להן תינוקות - וזה חמוד והכל - אבל אני ממש לא מקנאה בהן, לא רוצה להיות הן. שמחה להחזיר את האחיינים החמודים שלי להורים שלהם בסוף המפגש המשפחתי. שמחה שלי יש את השקט שלי, את היצירה שלי, את הפרוייקטים שלי. אני מרגישה שנכנעתי ללחצים ושכנעתי את עצמי שאני "רוצה", בלי לחשוב על זה עד הסוף. כדי לשמח את הבן זוג, את הסביבה...
מעריצה אתכן - נשים שהן אמהות - שעברתן את כל הסאגה הזו של הריון ולידה.

ואז הרופאה אמרה שאולי יש משהו לא תקין. צריך לחכות עוד קצת ולראות. מחר - שבוע 8 - הבדיקה הגורלית. אני לא יודעת מה ארגיש אם הרופא יגיד שזה לא קורה. הקלה? דיכאון? אבל? אולי הכל זה שכנוע עצמי? בעלי זיהה את ההקלה בעיניים שלי כשהרופאה אמרה שאולי זה לא תקין, ומאוד נפגע וכעס והתבצר בעצמו כמה ימים.

מחר אדע יותר... אבל הייתי צריכה לשפוך את הלב. כי בן זוגי מתחלחל מהעובדה שאני אולי לא ממש רוצה את ההריון. וזה כמו לשאת סוד עצום וכבד (נוסף לבחילות)...
אולי הדרך להסתכל על זה זה שמה שיהיה אהיה מרוצה - אם יגיד לי שזהו, צריך להפיל, אשמח שזה ירד מהפרק, ואם יגיד לי שהכל תקין - אשמח שזה תקין ואלמד לקבל את ההריון למרות הכל.

לא יודעת אם מישהי בכלל תקרא את זה, ואם כן - אולי היא תחשוב שאני נוראית ואגואיסטית. אבל זו ההתמודדות שלי כרגע. תודה לכן.

אלמונית מיואשת, מה שלומך? הדברים הקשים שכתבת נגעו לליבי. איך התגלגלתם כולכם?
עברו ארבעה חודשים מאז כתבת.. אשמח לשמוע!

וואו...
שולחת לך חיבוק ענק מרחוק, והרבה מילים טובות.

דעתי, אם תשאלי אותי, שבכל מצב - גם בהריון וגם לא- את יכולה לנסות לבנות מחדש.
כמה שתוכלי, תבלו יחד, צרו חוויות, שלושתכם, תהנו קצת, תגיעו למצב שאפשר גם לצחוק...
אני יודעת שאני מדברת על דברים רחוקים, אבל אולי...
תלוי כמובן באפשרויות הטכניות והכלכליות...

וכשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך, תעודדי אותו, תגידי לו שחשוב לך לשמוע את זה, ואולי אם את שם, תשאלי אותו איך הוא היה רוצה שתגידי לו?
תדרבני אותו לתת אהבה, בצורה שאת אוהבת, כי אישה היא פרח, שנפתח עם המון אהבה. המון.
ואז אולי יהיה לך יותר קל להחזיר ולזוז קדימה...?

סתם זורקת מחשבות, את יכולה למחוק מה שלא מוצא חן לך.
ושוב, חיבוק ענק, וזו הזדמנות לבלות גם עם הקטנה במיטה, עם ספר ובובות, בזמנים רגועים קצת (הבחילות וכו)

וואו, אני מובכת ברמות על. כתבתי מגילה ללא סוף...
נראה לי אמחוק את זה בקרוב אבל אולי אחכה קצת...
רק על תצלבו אותי בתובנות שלכם על השגיאות שלי בזוגיות. פליז. אני מדי מפוררת בשביל לשרוד את זה. טוב?!
לא יודעת למה מחכה. אולי מילים טובות ןמאירות. תמיכה. שיתוף...

הי!מעוררת את הדף לחיים:-)
צריכה קצת תמיכה, מילים טובות כמו אלה שצפות בדף כמו זרקורים

מתחילה לחשוב שכל החיים שלי יהיו ככה. לא מתוכננים. בלי טיימינג. בלי שמחת קבלה פשוטה ומחממת, ספונטנית.

הריון שיני. לא מתוכנן. הקטנה שנתיים וחצי. כבר הרבה זמן אולי בשנה האחרונה היו לי רגעים של רוצה לא רוצה, הבעיה היא שהרוצה היה מהסיבות הלא נכונות, והלא רוצה בגלל המציאות. ידעתי שיהיה אסון.
כאילו רציתי לרצות ודיכאתי את הפנטזיות כי זה יהיה נורא. כמו למשל אתן דוגמא לרצות להכנס להריון כדי שכמו קסם זה ישפר זוגיות קורסת.

לא זה בדיוק העניין, רק להדגים 'רצון לא נכון'

הבעיה מתחילה הרבה לפני.
הקטנה גם הגיעה ללא תכנון. בהלם. בתוך הבלאגן הכי גדול של החיים.
רציתי להביא ילד. כל כך רציתי. אבל רציתי שיבוא מאהבה. אמיתית. יציבה.רציתי לתת לו חיים שלמים. לא דווקא מושלמים. אז זה היה הקושי. באופן מעשי לא היה מצב להפלה אבל השתמשתי בזה בתור 'איום ' או 'הצלה' או 'בריחה'. אבל ממש בהתחלה. אחכ זה 'רק' היה הקושי המטורף איך לקבל. איך לא 'לכעוס' על העובר והתמודדות עם כל החששות המטורפים.

לא זוכרת מתי אבל קיבלתי. אהבתי. אוהו כמה אהבתי. עד היום. אבל עדיין. הילדה סבלה מהחששות שלי גם בהריון וגם במציאות. זה מכאיב לי. כל פעם מחדש.

אחרי הלידה אמרתי - לפני שהיא בת שנתיים אל תדברו איתי על עוד הריון. זה הרגיש לי פסק הזמן להתאושש להשתקם ולבנות את המשפחה הצעירה שלנו. והרבה גם לחזור לעצמי (גם פיזית ולא רק בצורה, אבל לא רק) או להתעצב למשהו יציב ושלם.

החצי השני של ההריון בגדול היה 'עדנה' לזוגיות. אחד השיאים הטובים. אולי הכי.
אבל אחרי הלידה הכל נפל. לא ברעש לא הטרגדיות. לאט לאט. יבוש שח יום אחרי יום. לבד שגובר. כל ההתמודדות הראשונית הזאת, עם הבן זוג קרוב ועוזר אבל כל כך לבד. היו תקופות טובות יותר ופחות. הכללית כמו שאני רואה את זה היום זאת היתה התייבשות איטית ועקבית. מן מוות כזה. חוסר חיים. יאוש. תקוות שמתקשות לקוות ונשברות חת שתיים.

בכל מקרה, ככל שהבייבי גדלה הבנתי יותר שלא במהרה אוכל להביא עוד ילד. היא מילאה אותי לגמרי. רציתי לתת לה מלא. גם בזמן. והסכמתי עוד יותר עם עצמי על 'הכרזת השנתיים '.

בתכלס, כשהתקרב הגבול התחיל לעלות הרצון. אבל. השנה השניה הייתה מאד קשה לנו מסיבות טכניות כלכליות נידודים ועוד. זה השפיע בענק על הזוגיות שגם ככה היתה לא יציבה, ואוטמטית על הילדה. זאת הייתה שנה קשה. הרגשתי שאני צריכה לתת לה זמן איכות. גם אם לא שנה אבל תקופה טובה ומתקנת שתחזק אותה לפני שאכניס לחיים של כולנו הריון.

בלאיו הכי עדיין הנקתי ולא קבלתי מחזור. ועדיין לפעמים חששתי/פנטזתי שאולי נכנסתי....

השנה השלישית הגיעה. מנסה להיות מלאת הבטחות או שככה רציתי לראות אותה. כי שבר לי את הלב על החיים שאני שוברת לילדה שלי כל יום מחדש.
זה החריף את הדכאון והיאוש אבל בגלל זה ניסיתי.

מה שקרה בתכלס, קבלתי כמה מחזורים, לא מסודרים בעליל. החיים התנדנדו בין תקוות שנאחזים בכל הכח והתנפצות מהדהדת אוהתייבשות חרישית ושורפת. צורבת. מכלה.
התקפות בכי. שתיקה. צעקות. והילדה. הילדה... הרגשתי כל יום שאני קורעת משהו ללא תקנה.
ועכשיו, בתוך הנפילה האחרונה שנראתה יאוש סופי. שלא אכפת לי. אני אחיה בשבילה. כמה שאוכל. יום אחד שיהיה לי כח אלך לעזור לעצמי. אבל בשבילי, אהבה. זוגיות קרובה. שיתוף. תקשורת. הכל מת. לא אכפת לי וזהו. לא משנה. לא נחשוב על זה וזהו.אני רק ינסה לאהוב את הילדה (שבמהלך כל הגלגולים הכל התרורן ממני. גם האהבה) ולהיות בשבילה מה שאפשר.
למרות שזה שורף נורא לעשות במאמצי על ככל שאתה (לא)יכול ולדעת שזה כלום. שאני עושה חוסר. חורים בנשמתה.

ואז. טראח. הריון. לא חשבתי בכלל שאכנס להריון בגלל המשקל הככ נמוך. והמצב הנפשי והכל. חשבתי שבגלל זה המחזור הפסיק. יחזור אם וכאשר יתחזק מכל הבחינות. כמו בעבר.

הרגשתי בהתחלה בסדר. קצת בחילות ורתיעה מאוכל. אבל לא משהו שרואים.
תכננתי לא לספר לבנזוג מלא זמן. עד שיראה. או עד שאשבר.. (הסתפקתי כמה זה יקח.. שעות, ימים או אולי אצליח שבועות) או עד שהוא יתן לי סיבה לשתף אותו. כי אני צריכה לסחוב את עצמי לבד, אז עדיף ככה. לא לצפות ממנו. לא לקוות. לא להתאכזב ולהשבר.

רק מה... יום למחרת הגילוי, בחילה מטורפת כאב ראש שעורה מתפוצצת בעין כולי סמרטוט חלוש כמעט מת...
חחח חשבתי שאוכל להסתיר.. איפה..

הלכתי לרופא. (נתן לי טבליות לבחילה. תודה אלוקים:)) לא יודעת איפה הבנזוג אוחז. טיפש הוא לא. בטוח לי 99 אחוז שהוא מבין ויודע. הוא אפילו אמר שהרופא ישאל מתי מחזור אחרון וירצה לשלול הריון. הגבתי בביטול.
הוא לא שאל מה הרופא אמר. הוא לא אומר כלום. רק פתאום, האמת מאז שהתחלתי לא להרגיש טוב הוא פתאום יצא מהכוך שלו מידי פעם. מניח יד. מלטף. מנשק כמו חולה בסיכון על המצח או הלחי. לוחש חלושות אני אוהב אותך.
אחרי ימים של התעלמות.
הבית היה זוועה. בהתחלה כי לא היה אכפת לי כלום אחכ כי לא היה לי כח. הוא לא ממש סידר משהו ופתאום בימים האחרונים הכיור התרורן. הרצפה. שירותים שפוי.

אל תגידו לי יופי רואה הוא מנסה מתקרב וכו.
הוא טוב בלעזור טכנית כשמבקשים ממנו או כשממש יש סיבה הירואית. בדכ זה פשוט במקום כל מה שהוא לא יכול לא יודע לא מסוגל לא רוצה לעשות. בעיקר מילים. תקשורת. סליחה. התנצלות. או סתם פשוט לדבר.

זהו. בנקודה הזאת אני תקועה. אין לי כח לחשוב על כלום. רוב הזמן מצליח לי. בטח לא על כל הרעיון של ההריון הזה. ההשלכות שלו (יש מלא בכל הכיונים של החיים) ובטח שלא העובר עצמו. מישהו הזכיר אותו בכלל?:(

אם יהיה לי כח לחשוב=להתיסר, הילדה תהיה מקום ראשון. אחכ אני ןהתקוות המתות. החיים המנופצים שצריך לקבל. לארוז. לקבור. ולבכות על המצבה.

מישהו?!

תודה אם שרדתם עד כה...

תקראי ב קשה לי לקבל את ההריון החדש

(מקווה שהדף הזה פעיל בכלל...)
גמני גילית הריון חדש. לא מתוכנן בכלל. הקטנה בת שנה וחודש. הגדול בן חמש.
אחרי התלבטויות רבות וקשות החלטנו להשאיר את ההריון. עכשיו אני מנסה לחשוב - בהריונות הקודמים שהיו מתוכננים היתה שמחה גדולה מהרגע הראשון וכאן אני כאילו מפחדת לשמוח (גם בגלל הקשיים הצפויים וגם בגלל שעוד לא ממש הפנמתי שאני בהריון)
אני מסתובבת עם תחושת גוש בגרון ובבטן ומנסה לנשום ולא יודעת מה לעשות.
איך פותחים את זה? איך נושמים?

היי נחמה.
חוץ מאבא שלי, כולם קיבלו את ההריון די יפה. במשפחה של בעלי שמחו למרות שהופתעו (סה"כ אני צעירה וכבר יש לנו אחד...). במשפחה שלי דווקא אמא שלי הפתיעה אותי יותר מכולם, אמרה שיהיה בסדר והיא תעזור (והיא באמת עוזרת). לגבי התגובה של אבא שלי, כשסיפרנו חיכינו לרגע בו כל המשפחה הייתה אצל ההורים שלי, ואז סיפרנו. אחרי שאבא שלי הגיב בצורה כזו כולם השתיקו אותו ואמרו שנכון זה מוקדם אבל ילדים זה ברכה (מנטליות שלנו שאני מאוד אוהבת ), ועם הזמן הוא קיבל את הרעיון, היה מביא לי כל דבר שביקשתי, אוכל וכאלה, היה עוזר עם הגדול כשהייתי עייפה לקראת הסוף של ההריון, והיום הוא אוהב את התינוק ומחזיק אותו מידי פעם והכל נגמר טוב.
תהיי חזקה, ותחשבי חיובי.
לגבי הדיכאון, אגב, אני נעזרת בפסיכולוג בגלל הקטע של הלידה הראשונה הטראומטית.