על ידי דינורה* » 07 אוקטובר 2015, 17:17
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
תודה על השרשור הזה. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה ומילה של "תוהה" (מלפני 12 שנה!), ממש כאילו אני כתבתי אותן.
אני נאבקת בנושא של האם אני רוצה ילד/ה ואם כן - מתי, כבר כמה שנים טובות.
אני נשואה לבחור מקסים ואהוב, שמצדו מת להיות אבא ורק מחכה שזה יקרה (כולל קצת לחץ מצדו בשנים האחרונות - לא בקטע מזיק, פשוט - זה החלום שלו ואנחנו נשואים כבר די הרבה שנים), וכמובן החברה הישראלית מסביב תמיד לוחצת...
אני בת 28. לפני כמה שבועות גיליתי שאני בהריון. אני מבולבלת מאוד. זה נכון שבחודשיים האחרונים החלטתי שאני "מתחילה לרצות", ומצאתי כמה פעמים שממש רציתי תינוק, ושמחתי שאולי הנה זה קורה לי גם - הרצון הזה להיות אמא - אז קיימנו יחסים לא מוגנים כשהיינו בחופשה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר (כן, די טיפשי מצדי ולא מחושב). תוך פעם אחת או פעמיים, זה קרה.
כשגיליתי - מיד חשבתי על כל התכניות שלי לשנה הקרובה - כולל טיסות עסקים שאני מחכה להן ומאוד חשובות להתקדמות שלי (ושייפלו בדיוק בלידה, אם תהיה), בניה של עסק משלי, והמשך עשיה אמנותית שאני לא יכולה להרחיב אבל ככל הנראה לא תהיה אפשרית במצב של הריון... אומרים שאין זמן "טוב" להריון, אבל נראה לי שזה זמן סופר לא-טוב בשבילי... ואז אני מייד נוזפת בעצמי - איך אני נותנת לדברים הלא חשובים חשיבות. וילד זה הכי חשוב שיש... אז החלטתי להתחבר למה שקורה ולזרום עם זה, ושזה מה שצריך לקרות כנראה. הודעתי לבן זוגי שכמובן התרגש מאוד.
אבל המחשבות לא עזבו אותי - אני לא מרגישה מוכנה! אני אגואיסטית, רוצה לחשוב על עצמי, לקפוץ לחו"ל, להנות... לא בא לי הריון, לא בא לי תינוק שיבכה ושלא אשן, ושיהיה כרוך סביבי ויגביל אותי.
מצד שני - תמיד ידעתי שמתישהו ארצה להיות אמא, להקים משפחה, לגדל ילדים... רק קיוויתי שיגיע יום וארצה בזה ממש, ושזה יתאים.
ואני מתחילה לחוות את הבחילות, הסלידה מהאוכל, העייפות והכבדות - לא טוב לי. באופי שלי אני נמרצת, אוהבת ליצור, ליזום... אני מסתכלת על כל הבחורות ה"רגילות", לא בהריון וללא ילדים, שפשוט חיות את חייהן הבריאים והעליזים, ומקנאה בהן. אני מסתכלת על חברות שלי שנולדו להן תינוקות - וזה חמוד והכל - אבל אני ממש לא מקנאה בהן, לא רוצה להיות הן. שמחה להחזיר את האחיינים החמודים שלי להורים שלהם בסוף המפגש המשפחתי. שמחה שלי יש את השקט שלי, את היצירה שלי, את הפרוייקטים שלי. אני מרגישה שנכנעתי ללחצים ושכנעתי את עצמי שאני "רוצה", בלי לחשוב על זה עד הסוף. כדי לשמח את הבן זוג, את הסביבה...
מעריצה אתכן - נשים שהן אמהות - שעברתן את כל הסאגה הזו של הריון ולידה.
ואז הרופאה אמרה שאולי יש משהו לא תקין. צריך לחכות עוד קצת ולראות. מחר - שבוע 8 - הבדיקה הגורלית. אני לא יודעת מה ארגיש אם הרופא יגיד שזה לא קורה. הקלה? דיכאון? אבל? אולי הכל זה שכנוע עצמי? בעלי זיהה את ההקלה בעיניים שלי כשהרופאה אמרה שאולי זה לא תקין, ומאוד נפגע וכעס והתבצר בעצמו כמה ימים.
מחר אדע יותר... אבל הייתי צריכה לשפוך את הלב. כי בן זוגי מתחלחל מהעובדה שאני אולי לא ממש רוצה את ההריון. וזה כמו לשאת סוד עצום וכבד (נוסף לבחילות)...
אולי הדרך להסתכל על זה זה שמה שיהיה אהיה מרוצה - אם יגיד לי שזהו, צריך להפיל, אשמח שזה ירד מהפרק, ואם יגיד לי שהכל תקין - אשמח שזה תקין ואלמד לקבל את ההריון למרות הכל.
לא יודעת אם מישהי בכלל תקרא את זה, ואם כן - אולי היא תחשוב שאני נוראית ואגואיסטית. אבל זו ההתמודדות שלי כרגע. תודה לכן.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
תודה על השרשור הזה. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה ומילה של "תוהה" (מלפני 12 שנה!), ממש כאילו אני כתבתי אותן.
אני נאבקת בנושא של האם אני רוצה ילד/ה ואם כן - מתי, כבר כמה שנים טובות.
אני נשואה לבחור מקסים ואהוב, שמצדו מת להיות אבא ורק מחכה שזה יקרה (כולל קצת לחץ מצדו בשנים האחרונות - לא בקטע מזיק, פשוט - זה החלום שלו ואנחנו נשואים כבר די הרבה שנים), וכמובן החברה הישראלית מסביב תמיד לוחצת...
אני בת 28. לפני כמה שבועות גיליתי שאני בהריון. אני מבולבלת מאוד. זה נכון שבחודשיים האחרונים החלטתי שאני "מתחילה לרצות", ומצאתי כמה פעמים שממש רציתי תינוק, ושמחתי שאולי הנה זה קורה לי גם - הרצון הזה להיות אמא - אז קיימנו יחסים לא מוגנים כשהיינו בחופשה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר (כן, די טיפשי מצדי ולא מחושב). תוך פעם אחת או פעמיים, זה קרה.
כשגיליתי - מיד חשבתי על כל התכניות שלי לשנה הקרובה - כולל טיסות עסקים שאני מחכה להן ומאוד חשובות להתקדמות שלי (ושייפלו בדיוק בלידה, אם תהיה), בניה של עסק משלי, והמשך עשיה אמנותית שאני לא יכולה להרחיב אבל ככל הנראה לא תהיה אפשרית במצב של הריון... אומרים שאין זמן "טוב" להריון, אבל נראה לי שזה זמן סופר לא-טוב בשבילי... ואז אני מייד נוזפת בעצמי - איך אני נותנת לדברים הלא חשובים חשיבות. וילד זה הכי חשוב שיש... אז החלטתי להתחבר למה שקורה ולזרום עם זה, ושזה מה שצריך לקרות כנראה. הודעתי לבן זוגי שכמובן התרגש מאוד.
אבל המחשבות לא עזבו אותי - אני לא מרגישה מוכנה! אני אגואיסטית, רוצה לחשוב על עצמי, לקפוץ לחו"ל, להנות... לא בא לי הריון, לא בא לי תינוק שיבכה ושלא אשן, ושיהיה כרוך סביבי ויגביל אותי.
מצד שני - תמיד ידעתי שמתישהו ארצה להיות אמא, להקים משפחה, לגדל ילדים... רק קיוויתי שיגיע יום וארצה בזה ממש, ושזה יתאים.
ואני מתחילה לחוות את הבחילות, הסלידה מהאוכל, העייפות והכבדות - לא טוב לי. באופי שלי אני נמרצת, אוהבת ליצור, ליזום... אני מסתכלת על כל הבחורות ה"רגילות", לא בהריון וללא ילדים, שפשוט חיות את חייהן הבריאים והעליזים, ומקנאה בהן. אני מסתכלת על חברות שלי שנולדו להן תינוקות - וזה חמוד והכל - אבל אני ממש לא מקנאה בהן, לא רוצה להיות הן. שמחה להחזיר את האחיינים החמודים שלי להורים שלהם בסוף המפגש המשפחתי. שמחה שלי יש את השקט שלי, את היצירה שלי, את הפרוייקטים שלי. אני מרגישה שנכנעתי ללחצים ושכנעתי את עצמי שאני "רוצה", בלי לחשוב על זה עד הסוף. כדי לשמח את הבן זוג, את הסביבה...
מעריצה אתכן - נשים שהן אמהות - שעברתן את כל הסאגה הזו של הריון ולידה.
ואז הרופאה אמרה שאולי יש משהו לא תקין. צריך לחכות עוד קצת ולראות. מחר - שבוע 8 - הבדיקה הגורלית. אני לא יודעת מה ארגיש אם הרופא יגיד שזה לא קורה. הקלה? דיכאון? אבל? אולי הכל זה שכנוע עצמי? בעלי זיהה את ההקלה בעיניים שלי כשהרופאה אמרה שאולי זה לא תקין, ומאוד נפגע וכעס והתבצר בעצמו כמה ימים.
מחר אדע יותר... אבל הייתי צריכה לשפוך את הלב. כי בן זוגי מתחלחל מהעובדה שאני אולי לא ממש רוצה את ההריון. וזה כמו לשאת סוד עצום וכבד (נוסף לבחילות)...
אולי הדרך להסתכל על זה זה שמה שיהיה אהיה מרוצה - אם יגיד לי שזהו, צריך להפיל, אשמח שזה ירד מהפרק, ואם יגיד לי שהכל תקין - אשמח שזה תקין ואלמד לקבל את ההריון למרות הכל.
לא יודעת אם מישהי בכלל תקרא את זה, ואם כן - אולי היא תחשוב שאני נוראית ואגואיסטית. אבל זו ההתמודדות שלי כרגע. תודה לכן.