על ידי ניצן_אמ* » 05 יוני 2007, 10:48
פו, (מה שאני אגיד עכשיו הוא לא עלייך ולא על האביר שלך, אבל הוא חומר למחשבה באופן כללי. אנא אמרי לי מה דעתך.)
כשאני בבריכה, שמתי לב שכאשר מצלילים תינוקות יש שני אספקטים מאד מהותיים. האספקט הפיזי והאספקט הרגשי. אני תמיד אעשה את זה בהסכמה ובהבנה מלאה של ההורה (תתפלאי, יש כאלה שלא) ותמיד אבדוק, ככה ביני לבין עצמי, אם אני מרגישה מתח מן ההורה לגבי הפעולה. אם אני לא חשה מתח, אני מצלילה את הילד אל ההורה, ומנחה אותו להמשיך תנועה. ההורה מעביר התרגשות, התפעלות, שמחה... אם ההורה חווה מתח סביב העניין, אני מצלילה אל עצמי. ביציאה מן המים, קורה דבר מאד מעניין. הם יוצאים, משחררים את הנשימה, ואז מסתכלים באינטנסיביות על הפנים שלפניהם. כאילו שואלים אם זה אמור להדאיג אותם או לא. אני מחייכת אליהם, שמחה שהם יודעים לצלול
באופן טבעי. פיזית, הם צוללים באופן מושלם.
יש הורים שאומרים לי "אני בכלל לא מודאג" אבל הם משדרים מתח. אפילו אם הם מחייכים, רואים בגבולות הפנים בצידי העיניים ובצידי הלחיים שהפנים במין מתיחה כזאת. הילד קולט את זה מקילומטר. אחרי כמה רגעי התבוננות (
ולא מיד ביציאה מן המים) הוא יתחיל לבכות. גם אצלי הם מקטרים לפעמים. קלות קלות, מן תלונות כאלה עדינות, חצי שיעול כזה. אז מתחבקים, ובפעם הבאה עובר הרבה יותר טוב.
כשילד מתקרב לבעל חיים גדול (נגיד כלב, או בסוואנה אל חיה אחרת...) זו יכולה להיות חיה מאד מאד מסוכנת ומפחידה, וזו יכולה להיות חיה שלווה ונעימה. הוא מסתכל על אמא ואבא שלו כדי לראות איך הם מגיבים. (לא אומרת לאילו מסקנות הוא יגיע, רק שהוא מתבונן ולוקח את זה כקלט, הרבה פעמים קלט משמעותי מאד.)
כשהילדה שלי טועמת משהו חדש, היא קודם כל בודקת אם אני אוכלת את זה גם, ומה התגובה שלי לזה. אינטואיטיבית רואים הורים עושים "אמממ..." ופרצופים של "וואלה כמה טעים לי!" כשהם אוכלים דברים שרוצים לעודד את אכילתם כמו
כרוב ניצנים (אני ממש אוהבת, אבל זו הדוגמא שעלתה לי:-)) ופרצופים של גועל כאשר זה משהו שממש לא טעים להם אישית (בצל טרי?) או משהו שהם לא רוצים שהילד יאכל (אקונומיקה) וזה עובד, כי זה מנגנון השרדותי.
ומה הקשר לענייננו? שאי אפשר לבודד את המתח העצום והפחד שכולנו חוות כשהילד שלנו מפרכס. ברור לי שיש המון ילדים שזו חוויה ממש קשה עבורם ושהם עוברים אותה עם הרבה ובהלה. אני תוהה האם אפשר באמצעות עבודה עצמית להגיע רגוע לסיטואציות האלה, ואז אולי לאפשר לילד לחוות אותן כמו שהן.
כמו ש{{}}
מים שקטים אומרת, כהתנתקות מן הגוף. כמו שלי נראה במבט לאחור, כחוויה בכלל לא טראומטית. כחוויה שאולי צריך לתת לה להיות, בלי לפחוד ממנה.
הרי יש לזה הקשר גנטי חזק. לו חיינו בשבט והיתה לנו גנטיקה מפרכסת, היינו רואים ילדים מפרכסים ואמהות לא לחוצות, זה בטוח היה משנה את התפישה והחוויה שלנו.
(למקרה שזה לא ברור, הכל פה הוא שאלה ונעלם גדול עבורי. אני לא יודעת כלום, אני תוהה. אני מנסה להכליל את ההתבוננות שלי ואת נסיון החיים שלי ושל אחרים לכדי משהו שמאפשר לי להשאר נינוחה גם עם זה.)
פו, (מה שאני אגיד עכשיו הוא לא עלייך ולא על האביר שלך, אבל הוא חומר למחשבה באופן כללי. אנא אמרי לי מה דעתך.)
כשאני בבריכה, שמתי לב שכאשר מצלילים תינוקות יש שני אספקטים מאד מהותיים. האספקט הפיזי והאספקט הרגשי. אני תמיד אעשה את זה בהסכמה ובהבנה מלאה של ההורה (תתפלאי, יש כאלה שלא) ותמיד אבדוק, ככה ביני לבין עצמי, אם אני מרגישה מתח מן ההורה לגבי הפעולה. אם אני לא חשה מתח, אני מצלילה את הילד אל ההורה, ומנחה אותו להמשיך תנועה. ההורה מעביר התרגשות, התפעלות, שמחה... אם ההורה חווה מתח סביב העניין, אני מצלילה אל עצמי. ביציאה מן המים, קורה דבר מאד מעניין. הם יוצאים, משחררים את הנשימה, ואז מסתכלים באינטנסיביות על הפנים שלפניהם. כאילו שואלים אם זה אמור להדאיג אותם או לא. אני מחייכת אליהם, שמחה שהם יודעים לצלול [po]באופן טבעי[/po]. פיזית, הם צוללים באופן מושלם.
יש הורים שאומרים לי "אני בכלל לא מודאג" אבל הם משדרים מתח. אפילו אם הם מחייכים, רואים בגבולות הפנים בצידי העיניים ובצידי הלחיים שהפנים במין מתיחה כזאת. הילד קולט את זה מקילומטר. אחרי כמה רגעי התבוננות ([b]ולא[/b] מיד ביציאה מן המים) הוא יתחיל לבכות. גם אצלי הם מקטרים לפעמים. קלות קלות, מן תלונות כאלה עדינות, חצי שיעול כזה. אז מתחבקים, ובפעם הבאה עובר הרבה יותר טוב.
כשילד מתקרב לבעל חיים גדול (נגיד כלב, או בסוואנה אל חיה אחרת...) זו יכולה להיות חיה מאד מאד מסוכנת ומפחידה, וזו יכולה להיות חיה שלווה ונעימה. הוא מסתכל על אמא ואבא שלו כדי לראות איך הם מגיבים. (לא אומרת לאילו מסקנות הוא יגיע, רק שהוא מתבונן ולוקח את זה כקלט, הרבה פעמים קלט משמעותי מאד.)
כשהילדה שלי טועמת משהו חדש, היא קודם כל בודקת אם אני אוכלת את זה גם, ומה התגובה שלי לזה. אינטואיטיבית רואים הורים עושים "אמממ..." ופרצופים של "וואלה כמה טעים לי!" כשהם אוכלים דברים שרוצים לעודד את אכילתם כמו [po]כרוב ניצנים[/po] (אני ממש אוהבת, אבל זו הדוגמא שעלתה לי:-)) ופרצופים של גועל כאשר זה משהו שממש לא טעים להם אישית (בצל טרי?) או משהו שהם לא רוצים שהילד יאכל (אקונומיקה) וזה עובד, כי זה מנגנון השרדותי.
ומה הקשר לענייננו? שאי אפשר לבודד את המתח העצום והפחד שכולנו חוות כשהילד שלנו מפרכס. ברור לי שיש המון ילדים שזו חוויה ממש קשה עבורם ושהם עוברים אותה עם הרבה ובהלה. אני תוהה האם אפשר באמצעות עבודה עצמית להגיע רגוע לסיטואציות האלה, ואז אולי לאפשר לילד לחוות אותן כמו שהן.
כמו ש{{}}[po]מים שקטים[/po] אומרת, כהתנתקות מן הגוף. כמו שלי נראה במבט לאחור, כחוויה בכלל לא טראומטית. כחוויה שאולי צריך לתת לה להיות, בלי לפחוד ממנה.
הרי יש לזה הקשר גנטי חזק. לו חיינו בשבט והיתה לנו גנטיקה מפרכסת, היינו רואים ילדים מפרכסים ואמהות לא לחוצות, זה בטוח היה משנה את התפישה והחוויה שלנו.
(למקרה שזה לא ברור, הכל פה הוא שאלה ונעלם גדול עבורי. אני לא יודעת כלום, אני תוהה. אני מנסה להכליל את ההתבוננות שלי ואת נסיון החיים שלי ושל אחרים לכדי משהו שמאפשר לי להשאר נינוחה גם עם זה.)