הי תמר,
לשמחתי אנחנו כבר אחרי (אם כי ההתמודדויות אף פעם לא נגמרות), אבל היום שתי הילדות שלי הולכות לגן בלי דרמות גדולות.
אחת מהן בדילוגים, השנייה אמנם משלימה עם גורלה ובטח היתה מעדיפה בית, אבל טוב לה במקום שבו היא נמצאת.
אז קודם כל אני רוצה לתת פרספקטיבה - יש עתיד, יש חיים אחרי הקליטה (-:
אני בדילמה גדולה. קשה לה, ואני רואה את הקושי וזאת אחת הפעמים היחידות בחייה (הראשונה הייתה גמילת לילה מהנקה) שאני רואה את הקושי הגדול ובכ"ז פועלת בצורה שאינה לרצונה. היא לא ילדה שמקבלת את כל מה שהיא רוצה, היא יודעת לעמוד בתסכולים וכשמסבירים לה בהגיון של בת שנתיים היא נרגעת יותר מהר אפילו. אבל כרגע אני ממשיכה בתהליך שקשה לה מאוד, וזה קורע אותי. כשאני כותבת את השורות אני חושבת שהדבר שהכי קשה לי הוא להעמיד את הרצון שלי לקריירה המקצועית כרגע בעדיפות גבוהה, אל מול הרצון שלה להישאר איתי. כאילו החלטתי שהיום, אני יותר חשובה ממנה. העצות מסביבי אומרות לי שטובה לה ההתמודדות, שהיא מצליחה להתגבר על קושי וליצור קשר חשוב עם הגננות ועם ילדים בגילה. שהיא תצמח מכך.
זה שאת בדילמה זה בסדר.
זה אומר שאת מודעת לצרכים של כולכם ולמורכבות של המצב וזה חשוב.
זה מאד קל להגיד ומאד קשה ליישם, אבל אפשרי: נסי לנקות מהמצב את רגשות האשמה.
כשאני סוף סוף הצלחתי לעשות זאת (וזה באמת לא היה קל), זה היה כשהגעתי לתובנה הזו, שאנחנו משפחה, יחידה אחת, ואני צריכה לנסות לעשות לא את מה שעונה לצרכים של אחד מאיתנו,
אלא את מה שיענה באופן הטוב ביותר האפשרי על הצרכים של כולנו.
במשך די הרבה זמן חיכיתי וויתרתי על מה שרציתי, כי חשבתי שזה לא פייר להכניס ילדה כל כך קטנה לגן.
במקרה הזה בהחלט חשבתי שהמבוגר יכול להתאפק.
אבל בגיל מסוים (שנתיים פלוס מינוס) כבר הרגשתי שזהו, זה לא טוב לי יותר, בוער לי שיהיו לי כמה שעות ביום לעצמי (וגם להתפרנס),
ואפילו שהילדה עוד לא בשלה, היא יכולה להתמודד עם זה וזה לא אסון.
וזה מה שהכי טוב למשפחה כרגע.
מהמקום הזה, ולאחר בחרנו את המקום (היחיד כמעט) שאליו הייתי מוכנה להכניס אותה, ניסיתי להתבונן בה ולראות מה הכי יתמוך בה בכניסה למסגרת.
בילדה השנייה הייתי חכמה יותר (-: כל תהליך הקליטה נעשה על ידי אבא בלבד. הלב שלו חזק יותר.
במקרה הזה התהליך היה קצר יחסית. היו לה יומיים שלושה קשים אבל אחרי שבוע כבר כמעט לא היה לכך זכר, ואחרי שבועיים כבר היתה נפרדת בשמחה וחיוכים.
דבר שני - אין ספק שלמשוך את הפרידה זה גרוע מאוד בשבילה.
בעיקר בעיקר בתקופה הראשונה, הקשה.
גם כאן עברתי תהליך עם עצמי. בהתחלה (עם הבכורה) חשבתי שאוכל להישאר עד שהיא תשחרר אותי, וגם המסגרת אפשרה את זה.
אבל זה לא ככה. כשהבנתי שהיא פשוט לא בשלה לפרידה ממני, הבנתי גם שעליי לקחת את האחריות על הבחירה הזו, אשר בפירוש נכפית עליה.
ועם התובנה (הכואבת) הזו התקדמתי, והבנתי שמה שיגרום לה הכי פחות סבל זה פרידה קצרה, בתהליך ידוע מראש.
זה אומר שבאופן מאוד מובנה ומסודר אמרתי לה"עכשיו נפרדים", העברתי אותה לידי הגננת והלכתי.
לא אשקר לך. היא צרחה ובעטה וזה היה קורע לב ללכת ככה.
אבל העובדה שלא הכבדתי עליה והעמסתי עליה את הציפייה שתשחרר אותי בזמן שאינה יכולה לעשות את זה עזרה לה.
עוד שני דברים (מניסיון אישי קשה):
- אם הקושי בגן וחוסר הרצון ללכת שורדים הרבה זמן, מעבר לכמה שבועות, כנראה זה לא המקום בשבילה.
- גם ילדים שמסתגלים יחסית בקלות בגן, מפתחים הרבה פעמים תופעות "מעצבנות", שלא תמיד מקשרים בינן לבין הקליטה.
אצלנו במשך די הרבה זמן הילדה נצמדה אליי, חלה נסיגה רצינית בתקשורת שלה עם אחרים ובנכונות שלה לדבר עם אחרים, לקבל מהם עזרה ועוד.
היא רבה הרבה איתנו ועם אחותה והתעקשה הרבה על דברים קטנים. במילים אחרות - בגן היא היתה פרפקט, אבל בבית היא ניסתה להשיב לעצמה קצת שליטה בחייה, שליטה שנגזלה ממנה במקום אחר.
לדעת שזה יכול לקרות, לדעת שזה יכול להיות לא פשוט להתמודד עם זה, ולדעת שזה יעבור.
אני כאן אם את רוצה לשתף.
בהצלחה