על ידי תמרוש_רוש » 29 אוקטובר 2018, 13:22
תשמעי,
הילדה הזאת נשמעת לי כמו הדבר הכי נורמלי והגיוני ובריא בעולם.
לפני חודשיים ++ היא עברה דירה ועברה ארץ ועברה שפה ועברה תרבות ושינתה את כל האנשים שמעבר למשפחה הגרעינית שלה.
הכל שונה
אז מה היא עשתה, הילדה החכמה? התמקדה באנשים היותר-משמעותיים, ואלה שקל יותר לתקשר אתם: מבוגרים מהמשפחה.
אני מרגישה שיפור בפתיחות של בתי עם המבוגרים שבסביבה, לדוגמא לא נכנסת לפניקה עם סבא שלה, אתמול אפילו קבלה ממנו נשיקה
איזה יופי! איזו התקדמות!
להשיג את ההתקדמות הזאת דרש ממנה מיקוד ולמידה ומאמץ, כי כמו שאמרנו, זה גיל שבו לא נפתחים בקלות.
אז ברור שלמעגל הרחוק יותר והמאתגר יותר והקשה יותר, של ילדים זרים, היא בכלל עוד לא הגיעה.
למה שתגיע? היא התמקדה בדברים החשובים והנגישים והקלים יותר, וזה לעדתי מראה על סדר עדיפויות בריא ונבון.
_עם ילדים היא עדיין נלחצת ומתכווצת.
היום הגנן המליץ שכדאי לבדוק אם זה משהו רגשי שמונע ממנה הפרדות ממני או משהו של ויסות חושי._
סליחה,
אבל הכי נשמע לי מכל מה שאת אומרת, שמלחיצים אותך לחינם.
שאנשים סביבך לא מספיק מכבדים ומעריכים את האתגר שהיא מתמודדת אתו ואת הזמן שלוקח לה להתמודד.
היא עדיין "עולה חדשה", למען השם!
לי, כמבוגרת, לקח מי-ני-מום שנה להתרגל, ברמה התפקודית הכי בסיסית, למעבר דירה-ארץ-שפה-תרבות-אנשים.
וממנה מצפים לסתגל לכל זה תוך חודשיים??
חליק! להתרגל רק לגן, בלי שום שינוי בכל הפקטורים האחרים, לקח לבן שלי ארבעה חודשים מינימום.
ותכלס, שנה עד שהוא הרגיש שם טוב.
(כן, הוא הלך לגן. אני בקטגוריית האמהות שהיו צריכות בייביסיטר).
מה גם שהבת שלך עברה מחו"ל כלשהו לישראל, שזה אומר, בסבירות גבוהה, שהיא עברה מתרבות יחסית-רגועה ויחסית-מכבדת לתרבות לוחצת-אינטנסיבית-רועשת-אגרסיבית, בהשוואה. עם הרבה פחות מרחב אישי.
אז מה הפלא שהיא נלחצת כשילדים אחרים, קולניים, קופצניים והיפריים הרבה יותר ממה שהיא היתה רגילה אליו, חודרים למרחב האישי שלה בצורה שלא-עלתה-על-הדעת קודם?
לגבי הסנסורי, תשמעי, כמרפאה בעיסוק אני רוצה להגיד לך שהיו לי הרבה שיחות על זה עם אחת המרפאות בעיסוק המובילות בארץ בתחום של עיבוד סנסורי, והיא אמרה שכרגע "ויסות חושי" זו אבחנה היפר-פופולרית.
פתאום כולם מחפשים את המטבע סביב הפנס החושי.
ורוב האנשים שהיא רואה, שמופנים אליה כי המפנה היה בטוח שזה "משהו חושי", היא עושה להם אבחנה מבדלת ואומרת להד"ם.
כרגע, הכי מתבקש לחשוב בכיוון של הסתגלות בסיסית וגיל ושלב התפתחותי נורמלי.
כל מה שאת מתארת - נורמלי לסיטואציה.
וגם אם יש פה משהו חושי, נניח, הא'-ב' של טיפול הוא קודם כל ליצור סביבה בטוחה שמאפשרת רגיעה ולכבד את הגבולות של הבנאדם.
"אני מעוניינת במפגשים (פעמיים/שלוש בשבוע) כי זה בעצם החשיפה היחידה שלנו לילדים קבועים..."
לדעתי, להיפגש עם אנשים אחרים בסביבה פחות המונית, רק שניים-שלושה אנשים, נניח למצוא עוד אמא-שתיים שמעוניינות במפגשים, גם אם זה יהיה בתדירות נמוכה יותר, זה יתרום הרבה יותר לאינטראקציות החברתיות שלה מאשר המתקפה ההמונית הזאת, שהיא עדיין לא מוכנה אליה.
למצוא לכן חברה מתאימה זה אולי קשה יותר ולוקח יותר זמן מאשר להירשם לגן. ואם את מתייחסת לגן כאל קרש קפיצה ללהכיר אנשים וליצור קשרים מחוצה לו, גם למענך, אז זה משהו אחר. ומאוד לגיטימי.
אבל אם המוקד הוא עליה ולא עלייך - אז הגן הנ"ל כנראה עדיין לא מתאים לה. ומתאים לה משהו הרבה יותר שקט והרבה יותר אינטימי, ועדיין עם אמא.
אבל אף אחד בישראל הממוצעת לא יקשיב לגישה מהפכנית כזאת... נפלת על הראש? הילדה צריכה חברה! הילדה צריכה חברת ילדים! קבועים! מהר! עכשיו!
תעזבי אותי מזה. אין לי כוח להתווכח.
תשמעי,
הילדה הזאת נשמעת לי כמו הדבר הכי נורמלי והגיוני ובריא בעולם.
לפני חודשיים ++ היא עברה דירה ועברה ארץ ועברה שפה ועברה תרבות ושינתה את כל האנשים שמעבר למשפחה הגרעינית שלה.
[b]הכל שונה[/b]
אז מה היא עשתה, הילדה החכמה? התמקדה באנשים היותר-משמעותיים, ואלה שקל יותר לתקשר אתם: מבוגרים מהמשפחה.
[u]אני מרגישה שיפור בפתיחות של בתי עם המבוגרים שבסביבה, לדוגמא לא נכנסת לפניקה עם סבא שלה, אתמול אפילו קבלה ממנו נשיקה[/u]
איזה יופי! איזו התקדמות!
להשיג את ההתקדמות הזאת דרש ממנה מיקוד ולמידה ומאמץ, כי כמו שאמרנו, זה גיל שבו לא נפתחים בקלות.
אז ברור שלמעגל הרחוק יותר והמאתגר יותר והקשה יותר, של ילדים זרים, היא בכלל עוד לא הגיעה.
למה שתגיע? היא התמקדה בדברים החשובים והנגישים והקלים יותר, וזה לעדתי מראה על סדר עדיפויות בריא ונבון.
_עם ילדים היא עדיין נלחצת ומתכווצת.
היום הגנן המליץ שכדאי לבדוק אם זה משהו רגשי שמונע ממנה הפרדות ממני או משהו של ויסות חושי._
סליחה,
אבל הכי נשמע לי מכל מה שאת אומרת, שמלחיצים אותך לחינם.
שאנשים סביבך לא מספיק מכבדים ומעריכים את האתגר שהיא מתמודדת אתו ואת הזמן שלוקח לה להתמודד.
היא עדיין "עולה חדשה", למען השם!
לי, כמבוגרת, לקח מי-ני-מום שנה להתרגל, ברמה התפקודית הכי בסיסית, למעבר דירה-ארץ-שפה-תרבות-אנשים.
וממנה מצפים לסתגל לכל זה תוך חודשיים??
חליק! להתרגל רק לגן, בלי שום שינוי בכל הפקטורים האחרים, לקח לבן שלי ארבעה חודשים מינימום.
ותכלס, שנה עד שהוא הרגיש שם טוב.
(כן, הוא הלך לגן. אני בקטגוריית האמהות שהיו צריכות בייביסיטר).
מה גם שהבת שלך עברה מחו"ל כלשהו לישראל, שזה אומר, בסבירות גבוהה, שהיא עברה מתרבות יחסית-רגועה ויחסית-מכבדת לתרבות לוחצת-אינטנסיבית-רועשת-אגרסיבית, בהשוואה. עם הרבה פחות מרחב אישי.
אז מה הפלא שהיא נלחצת כשילדים אחרים, קולניים, קופצניים והיפריים הרבה יותר ממה שהיא היתה רגילה אליו, חודרים למרחב האישי שלה בצורה שלא-עלתה-על-הדעת קודם?
לגבי הסנסורי, תשמעי, כמרפאה בעיסוק אני רוצה להגיד לך שהיו לי הרבה שיחות על זה עם אחת המרפאות בעיסוק המובילות בארץ בתחום של עיבוד סנסורי, והיא אמרה שכרגע "ויסות חושי" זו אבחנה היפר-פופולרית.
פתאום כולם מחפשים את המטבע סביב הפנס החושי.
ורוב האנשים שהיא רואה, שמופנים אליה כי המפנה היה בטוח שזה "משהו חושי", היא עושה להם אבחנה מבדלת ואומרת להד"ם.
כרגע, הכי מתבקש לחשוב בכיוון של הסתגלות בסיסית וגיל ושלב התפתחותי נורמלי.
כל מה שאת מתארת - נורמלי לסיטואציה.
וגם אם יש פה משהו חושי, נניח, הא'-ב' של טיפול הוא קודם כל ליצור סביבה בטוחה שמאפשרת רגיעה ולכבד את הגבולות של הבנאדם.
"אני מעוניינת במפגשים (פעמיים/שלוש בשבוע) כי זה בעצם החשיפה היחידה שלנו לילדים קבועים..."
לדעתי, להיפגש עם אנשים אחרים בסביבה פחות המונית, רק שניים-שלושה אנשים, נניח למצוא עוד אמא-שתיים שמעוניינות במפגשים, גם אם זה יהיה בתדירות נמוכה יותר, זה יתרום הרבה יותר לאינטראקציות החברתיות שלה מאשר המתקפה ההמונית הזאת, שהיא עדיין לא מוכנה אליה.
למצוא לכן חברה מתאימה זה אולי קשה יותר ולוקח יותר זמן מאשר להירשם לגן. ואם את מתייחסת לגן כאל קרש קפיצה ללהכיר אנשים וליצור קשרים מחוצה לו, גם למענך, אז זה משהו אחר. ומאוד לגיטימי.
אבל אם המוקד הוא עליה ולא עלייך - אז הגן הנ"ל כנראה עדיין לא מתאים לה. ומתאים לה משהו הרבה יותר שקט והרבה יותר אינטימי, ועדיין עם אמא.
אבל אף אחד בישראל הממוצעת לא יקשיב לגישה מהפכנית כזאת... נפלת על הראש? הילדה צריכה חברה! הילדה צריכה חברת ילדים! קבועים! מהר! עכשיו!
תעזבי אותי מזה. אין לי כוח להתווכח.