נסענו לביקור בארץ. המשך ב [po]עכשיו בבית 2006[/po]

[u]שמו אייזק. הוא מורה באחד מבתי הספר כאן, המקומיים....הוא סיפר לו שלאבא שלו קראו איברהים. הוא נולד שאביו הייה בן 62 והייה הבן הראשון![/u]

רק עכשיו שמתי לב. חינני |תמר|

תהנו!
אחכה לשובכם.@}

מחר אנחנו טסים לארץ ל-3 שבועות.
להתראות וחנוכה שמח!

[u]זה לא אתם עם הדיקור, השראוולים והלידה הטבעית?[/u]
אה כן, זה אנחנו... :-]

[u]"אני חושב שאת מרפאה את הבן".[/u]
ואוו. איזה יופי, וגם מרגש.

דגנית, את מקבלת אישורים אפילו מבעלך.
זה נפלא.@}

[u]אני לא מתיימרת...[/u]

רגע רגע אורית - מה זה ההתחמקות הזה?
זה לא אתם עם הדיקור, השראוולים והלידה הטבעית?
ככה להציע לי ? לעשות רשימה קניות?
(:< (-;
"הדלקתי נר, זה לא עוזר.."

את הרשימה של בעד ונגד אני אכן עושה מידי פעם. גם בפה וגם בלב.
עוזר גם שבן הזוג פתאום אומר "אני חושב שאת מרפאה את הבן". ככה, אאוט אוף דזה בלו, ואני שוב מתחילה )':
אחרי שסוף סוף נרגעתי מ"מיליון דולר בייבי"...

וגם שפתאום הבן יורה לאחותו משפט באנגלית עם מילה שאני לא מכירה!!!! Forfeit

כשעה בשבוע הילדים לומדים עם מורה. שמו אייזק. הוא מורה באחד מבתי הספר כאן, המקומיים.
בחור צעיר ונחמד מאד מאד. הוא מלמד אנגלית וחשבון ואני מקוה שנגיע גם לקיסוואהילית.
בפגישה הראשונה, הוא הסביר שהוא מתחיל רק אחרי שהוא מכיר את הילדים קצת ולומד מה הם יודעים ומה הם אוהבים.
מאד שמחתי.
בנתיים הוא הביא כמה ספרים עם עבודה מאד מאד שבלונית. מאד בית ספרית. טוב, זה מה יש.
הבן נהנה ומחכה לו. הבת - מתחבאה...
נטו הם יושבים אולי 20-25 דקות עם הפסקה באמצע. יוצאים החוצה. מדברים. שותים משהו.
הוא מאד קשוב למה שאני מבקשת. הולך לאט לאט, בעיקר עם הבת, מעודד מאד, איש נעים.
הוא סיפר לו שלאבא שלו קראו איברהים. הוא נולד שאביו הייה בן 62 והייה הבן הראשון!
השיעור מתרחש במטבח ומכיוון שזו שעה שבדרך כלל אני מבשלת או אופה, אני רואה ועוזרת.

[u]שהרי ברור שהיתרונות בבית עולים על יתרונות בית הספר.[/u]
מבחינתכם כמובן.
>אורית נזהרת בדבריה<

[u](יש לי הרגשה שהן יושבות להן בשקט ודי מצחקקות עלי...)?[/u]
את גדולה.
וייתכן שכך.
יש אומרים שאפשר ליצור קשר שכזה.
אני לא מתיימרת...
אבל זו תשובה שלעיתים עוזרת גם לי.

אני חושבת, אם נחזור לרציונל, שחשוב לזכור שזו היתה [b]בחירה מודעת של כולכם[/b] ושהילדים מרוצים.
אבל זה לא היה רק רציונלי אצלך, שהרי עמוק בפנים ,תקראי לזה אינטואיציה או תחושות בטן, או כל שם אחר,את התחברת לחינוך הביתי. [b]הרגשת[/b] שזה נכון לך.
אז נכון שיש יתרונות וחסרונות גם בזה.
אבל נסי לשים את יתרונות וחסרונות בית הספר מול יתרונות וחסרונות בבית.
אולי אפילו ממש לשבת ולכתוב לך הכל על דף- יתרונות מול חסרונות בכל דרך חינוך.
כך שתראי את זה מול העיניים בצורה ממשית.
זה יתן לך משהו רציונלי להאחז בו אם זה מה שאת צריכה, שהרי ברור שהיתרונות בבית עולים על יתרונות בית הספר.
ואם יעודו של בנך באמת על הבמה, הוא ימצא את הדרך להגיע אליה. הוא עדיין צעיר...
(())

[u]אולי אנחנו צריכים לעיתים להזכיר לעצמנו שאלו גם הבחירות שלהם, ולו רק ברמה של הנשמה[/u]
אורית - טוב שיש אותך! @}
את מבינה, משפט כזה, מעולם לא הייתי אומרת או חושבת. זו דרך חשיבה שכל כך רחוקה ממני.
אני רציונלית מאד. מידי. הרציונליות שלי היא לפעמים דרך להתחמק מהפחד. להכחיש אותו.
אני מפחדת מהרבה דברים ורוצה להפיג את הפחד הזה.

המשפט שלך הרגיע אותי.
אבל קשה לי להבין את הבחירה זו, ברמת הנשמה.
כאן זה די פשוט אבל אם מדובר בחוויות מאד חמורות ? טראומטיות?
איך אבדיל בין הרגעה להרדמה?


בסך הכל עבר זמן. וכל הרגישות שלי קצת קהתה כלפי "ההפסד" הזה, של אורות הבמה.
בזמן שכתבתי, שחזרתי פאניקה. מה שאמרת הייה כמו עזרה ראשונה בזירת האירוע...

אני נשארת סקרנית.
אני שואלת - אפשר ליצור קשר עם הנשמות שלהם? לדעת קצת את מהתוכניות שלהן מראש
(יש לי הרגשה שהן יושבות להן בשקט ודי מצחקקות עלי...)?

<אני לא מאמינה שאני שואלת דבר כזה 0-: >

כשהיגענו לבית הספר וולדורף בניירובי, המורה שלקחה אותנו לסיור מודרך בכיתות חזרה והידגישה שהם אינם שייכים לשום דת או כנסיה.
בכל הכיתות היו תלויים ציורים של הילדים ובהם מופיעים "ארבעת השליחים" שבאו לברך את ישו התינוק... (זה היה בינואר, ממש אחרי חג המולד).
כמעט שנה אחר כך (לפני שנה בדיוק... ואוו, איך שהזמן רץ!), הם העלו הצגה לסיום סימסטר, לקראת חג המולד, ובה שילבו באופן מקסים את החגים מכל הדתות שמתקיימים בתקופה הזאת- דיוואלי של ההודים, חג המולד הנוצרי, הרמדאן המוסלמי וחנוכה היהודי.
הגדולה שלי כיכבה שם בשיר "חנוכה, חנוכה", ביחד עם בני כיתתה (לימדו אותם את השיר בעיברית), וזה היה מאוד מרגש.
בסימסטר הבא כבר עזבנו את ניירובי.
גם לי היתה צביטה בלב למחשבה שהיה לה כל כך כיף להשתתף בהופעה ולהופיע. איך עלתה באומץ על הבמה ושרה, בהתחלה לבדה, בלי לזייף ובלי להתבלבל, ועל ההנאה שהפיקה מכך.

הבחירות שלנו עבור ילדינו מורכבות מאוד.
אולי אנחנו צריכים לעיתים להזכיר לעצמנו שאלו גם הבחירות שלהם, ולו רק ברמה של הנשמה.
ושהחוויה שהם חוו תישאר איתם שנים ארוכות, כמשהו נעים.

את חוזרת ואומרת שילדייך אינם רוצים לחזור לבית הספר, שטוב להם בבית.
היזכרי גם בזה ברגעי "משבר אמון בצדקת הדרך".
@}

אתמול היינו בקונצרט בבית הספר.
לכולנו הייתה הרגשה של חוצנים. אחר כך פגשנו כמה חברים.
עמדנו על יד קבוצת בנות שבינהן החברה של הבת. הבת נעמדה על ידן מידי פעם אבל כל כך התביישה. 3 בנות במחלצות מפטפטות בשמחה על המופע שלהן ועל סתם והיא, מתוקתי, לא מתיישבת על ידן. עומדת, חוזרת אלי, שוה ניגשת.מוותרת. רוצה לחזור הביתה.
הלכנו קצת אחרי ההפסקה. הילדים ניגנו ושרו ורקדו.
אני אוהבת את ההופעות האלו מבחינה אחת - הן כל כך לא מפונפנות. פשוטות.
אם מכינים ריקוד - כל הכיתה רוקדת. אין סוליסטים. רוקדים בבגדים שלהם. יפים וחגיגיים משהו וזהו. בלי תחפושות.
המון פירגון משאר הילדים, מהקהל.
במקהלה - כל מי שרוצה לשיר.

למרות שהילדיםשלי לא היו על הבמה ו"Hi" הייה תמצית החוויה החברתית - הייה ערב חגיגי ומיוחד בשבילנו.
התלבשנו יפה. ראינו הופעות חביבות. מוזיקה מכל מיני סוגים.
ואמרנו "הי" די הרבה פעמים. חזרנו הביתה הדלקנו נרות שבת ואכלנו סעודת שבת.
אז הייה כיף בעצם.

[b]פינת ה"מזל שאנחנו כבר לא בבית הספר הזה"[/b]
כל שנה יש קונצרט לסיום השליש. זו הפעם הראשונה שקראו לו קונצרט לכריסמס.
בתכנייה - לסיום מרגש של ערב - מקהלת התיכון בשיתוף הקהל ב-2 שירים מיתולוגיים מהתרבות האנגלו-סכסית הנוצרית. ג'ינגל בלז +סיילנט נייט.
כמה טוב שאין אנו נאלצים להיות באירוע כשסביבנו ים של קולות שר על ישו התינוק, מושיענו המתוק.
כי אני מאד אוהבת שירה בציבור. וכי יש בקהילה הזו הרבה מאד סיקים, מוסלמים, הינדים, נוצרים ממדינות אחרות ואפילו יהודים. וכי זה אותו מקום שהתנגד בשנה שעברה לעשות פעילות לחנוכה לכל ילדי היסודי בטענה ש"אנחנו בית ספר בין לאומי ורב אתני שלא מציין שום חג דתי חוץ מהחופשים המקובלים בטנזניה".
שכחו לתדרך את המורה החדשה למוסיקה....

המורה בשליש הראשון היתה המנהלת עצמה... זה נודע לי די מאוחר. לא ידעתי שבכלל זה מתקיים בשליש הראשון.
בשליש הבא תחזור המורה הקודמת. איתה דיברתי. מדובר בחוג שנקרא LAMDA
The London Academy of Music and Dramatic Art
שתיהן כנראה למדו שם. מלמדים גם את אומנות הדיבור והנאום. בקיצור - משהו קלאסי אנגלי כזה אבל מותאם לילדים. מי שממשיך לאורך זמן עובר בחינות של בית הספר הזה (לכל מקום בעולם מגיע בוחן מטעם בית הספר ההוא) מקבל איזו תעודה ויאללה - המלט, מקבת, ריצ'רד ה-ווו...

פנית ישירות למורה?

[u]יש סיכוי שיתנו לו להשתתף בשיעורי דרמה\תיאטרון בבי"ס?[/u]
ניסיתי בתחילת השנה. המנהלת הנוכחית הגיבה ולא הגיבה כזה.
אני מתכוונת לנסות בשליש הבא שוב כי החוג מתקיים הפעם עם מורה שהוא מכיר והוא פרטי למעשה: משלמים ישירות למורה, לא לבית הספר. עדיין יש מספר רצוי של משתתפים ורק אם יש מקום....
אני לא יודעת אם הוא ירצה. אני מתכוונת לנסות.

יש סיכוי שיתנו לו להשתתף בשיעורי דרמה\תיאטרון בבי"ס?

עכשיו, אחרי שחציתי את הדף שלי לשניים, שוב יש גל של רגשי חרטה.
לקראת סיום השליש אני מקבלת מבול של הזמנות לאירעי סיום השנה מהורים-חברים.
שומעת על ההכנות לקונצרט או להצגה. מקנאה מאד מאד.
בשנה שעברה הילדים לא היו מוכנים לבוא לשום מופע - אחרי שעזבנו את בית הספר.
אבל אני זוכרת את עינהם המרותקות לבמה כשכן.
הבן הוא חיית במה. באירועים הנדירים שעלה לבמה - הרגיש כמו דג במיים. יש לו נוכחות כזו. הוא מדבר מאד ברור וצלול וממש באופן טבעי ממחיז כל משפט. גם בבית אני רואה את זה. הוא חוזר על משפטים שריגשו אותו בסרט למשל וכל הגוף, הפנים, הקול - שפע של הבעה והכל מבפנים. מילים נוגעות בו בעוצמה. הוא יוצר דרמה ממילים.
הורי נפגשו בחוג הדרמטי בקיבוץ. אמא שנים היתה בבימת הקיבוץ ואבא וויתר על אהבת חייו (הבמה, לא אמא)וכשרונו למען הוראה. מצד הזוגי - אמא שהיתה רקדנית וזמרת ואבא שהייה ידע לרתק בסיפורי סיפורים.

אין כאן חוג דרמטי או משהו דומה. כל הפעילויות התרבותיות לילדים קשורות בבית הספר.
ההבעה הדרמטית, ההופעה מול קהל, הרגע הזה שמוחאים כפיים, שימחת היצירה המשותפת הם בעיני חלק מאד טבעי בחיים. וזה חסר לי.

[u]לחלקנו קשה עם זה שהצרכים של ילדינו לא נענים[/u]
תודה יונת. חיפשתי את המילים הנכונות. |Y|

[u]האם הכניסה שלנו לחינוך הביתי מתחילה בקושי שלנו ולא בצרכים של ילדינו[/u]
לחלקנו קשה עם זה שהצרכים של ילדינו לא נענים.

[u]האם הכניסה שלנו לחינוך הביתי מתחילה בקושי שלנו ולא בצרכים של ילדינו[/u]
בודאי שהכל מתחיל בקשיים שלנו. גם הכנסנו אותם לבית הספר בגלל הקשיים שלנו.
אחר כך הייה לנו קשה לראות אותם משתעממים ונלחצים בבית הספר - אז הוצאנו אותם משם.

.
בעצם, [po]פלוני אלמונית[/po] , מה זה [u]זה[/u] ? כל הדף עד עכשיו?
האם העובדה שיש לי רגשות חצויים לגבי בית הספר?
או, שכאז כן עתה, לא קראתי נכון את רגשותיהם כלפי בית הספר - הם אהבו אותו ואני לא ולכן בלגנו לנו את החיים?

אני רוצה להמשיך אבל חייבת לזוז פתאום.

[u]זה מביא אותי למחשבה מטרידה האם הכניסה שלנו לחינוך הביתי מתחילה בקושי שלנו ולא בצרכים של ילדינו[/u]

רוצה להרחיב ?? ובכלל, השאלה נראית לי נכונה לגבי כל החלטה שאנחנו מקבלים שקשורה גם לילדים (מעבר דירה / תזונה / בחירת הגן / מקום העבודה / שעות העבודה וכו' וכו', אנחנו הרי ההורים שלהם...)

זה מביא אותי למחשבה מטרידה האם הכניסה שלנו לחינוך הביתי מתחילה בקושי שלנו ולא בצרכים של ילדינו

[u]ריגש אותי לקרוא את זה, אולי בגלל שהזדהיתי עם התחושות שלך.[/u]
גמני.
באמת מוזר, גם לי, ליראות לעיתים את הפער בין הרגשות שלי, לשלהם.
מסתבר שאני לא תמיד יודעת מה הם מרגישים...

[u]הבת ענתה, בשם שניהם: אמא, עכשיו שאני לא רגילה לבית הספר, אני לא רוצה להשתתף בזה[/u]
ריגש אותי לקרוא את זה, אולי בגלל שהזדהיתי עם התחושות שלך.

מזל שאנחנו כבר לא בבית הספר!
אחרת הילדים שלי היו צריכים לפגוש בג'ויס פעם בשבוע!

<עדיין לא נרגעתי>

תודה תודה תודה - אני אוהבת שכל דבר במקומו הנכון בדף שלי. ובכלל.

[b]אכזבה מקומית[/b]
בתחילת השנה, חזרנו וסיכמנו עם בית הספר על ביקורים בספריה תמורת סכום (לא סמלי).
הספרנית החדשה - אמריקאית לשם שינוי - התרוצצה ברוב חשיבות והדגישה כמה זה נפלא שיהיה לה כסף לקנות ספרים חדשים.
מאז (לא בגלל) - לא נעים לבוא לשם. אם היא איננה, גם לדקות, הספריה נעולה. אם הגענו והתחלנו לחפש ובנתיים מגיעה כיתה - ברישום, אנחנו בסוף התור, גם אם נעמדנו שם קודם עם 7 הספרים שלנו .
בפעם הראשונה - הציעה ספרים ואמרה שאם יש סוג מסויים אהוב - תעזור למצוא. מאז - יוק. לא עוזרת, לא מציעה, לא בטיח.
לפני שבועיים הגענו - זו נסיעה של חצי שעה - ביום ובשעה שהכי מתאים לה שנבוא - והיא איננה. המקום נעול והמפתח אצלה.
בשבוע שעבר יומיים קודם התקשרתי לברר אם יש עוד זמנים אפשריים. התשובה - כרגיל.
באתי. היתה. שאלתי דרך אגב מתי מסתיים השליש כדי לא לבוא בחופש - היא לא ידעה.
היום שוב באנו. הספריה סגורה.
היום הוא יום הספר שבו הילדים מתחפשים לדמויות אהובות ומעלים גם הצגות ותהלוכות.
הגענו בדיוק לASSEMBLY של בית הספר. המופעים וכל הטררם.
כואב הלב - הארוע הזה הוא הדבר היחיד בית הספר שהבן קצת מתגעגע אליו.
כפי שמייד חששתי - היא המארגנת וברור שהיא עסוקה עכשיו.
בכל זאת ניגשתי. כן, היא אמרה לי, לא בסדר מצידי.
בחצי חיוך עקום ובלי התנצלות.
אנחנו גרים רחוק. שילמתי . אמרתי
(הבנתי שאין מצב עכשיו שתפתח בשבילי את הספריה אבל כל העניין של הנעילה והבלעדיות מעצבן. בשנים קודמות, כמעט תמיד הייה מישהו שם ואפשר הייה להשאיר ספרים, לשאול חדשים ולהשאיר פתק. ולמה, לעזאזאל, לא אמרה לי מילה בשבוע שעבר? ארועים כאלה בבית הספר הרי קובעים לפחות חודש מראש)
you get your money's worth אמרה (הייה רעש מסביב) ועלתה לבמה.

כמעט בכיתי. גם לבוא לקטע די מקסים שקורה שם ולא להיות חלק ממנו וגם שוב, לקבל את התשובות הלא-מתחייבות האלו בסגנון הקלפטעי הזה. קוראים לה ג'ויס והיא איומה בעיני. .

בדרך החוצה אמרתי לילדים שקצת עצוב לי. הם שאלו למה. "כי אהבתם את התחפושות"
הבת ענתה, בשם שניהם: אמא, עכשיו שאני לא רגילה לבית הספר, אני לא רוצה להשתתף בזה.
אני מרגישה שהיא ענתה בכנות. לא כדי להרגיע אותי. שמה שאותי העציב, להם בכלל לא הזיז.
הם רצו לבוא לספריה, לקנות מיץ בקנטינה ולנסוע הביתה.

ואני התעצבתי.

בבית, כבר שלחתי מייל לבית ספר בין לאומי נוסף לברר על שימוש בספריה שלהם (3/4 שעה נסיעה לפחות...)

אופס... רציתי להמשיך והנה אני רואה שאיזה גמד חביב כבר עשה את כל העבודה... {@

אנחנו חיים באפריקה מאוגוסט 2003 והילדים, מגיל שנתיים+ היו במסגרות בארץ ומחוצה לה.
במהלך שנת 2004 התוודעתי לאתר "באופן טבעי" ולחינוך הביתי.
על הדרך שעברנו מאז אפשר לקרוא ב [po]בי''ס טוב או חינוך ביתי[/po]
ב – 4.1.2005 עם תום חופשת הכריסטמס, הילדים נשארו בבית.
בן (1995) בת (1997)
[hr]

רסיסים,
[u]דגנית, אני מקווה שזה בסדר להתפרץ לך לדף ולנצל את הכפפה שזרקתן להעלות קשיים ותהיות. אם לא, תעבירי לאן שנראה לך...[/u]
ודאי. אדרבא. ואם לא אכפת לך, נשאיר את השורה שלי על האח הקטן שנראית כאילו ציטטתי אותך, במקומה. העריכות הולכות לי קשה...

בכוונתי לפצל את הדף לשניים.
הראשון - בשמו הנוכחי עד למעבר הביתה
השני - [po]עכשיו בבית[/po] מהמעבר ועד...

<הולכת לבקש [po]הוראות שימוש[/po]>

_זה הזמן לעצור ולבדוק מה הוא רוצה לעשות. כמובן שמייד הוא עונה: "להרביץ לנועם...". D-:
הלוא האח הקטן הוא הצעצוע האולטימטיבי!

[u]רגעי השעמום_ לי יש רגעי שעמום גם בגלל _עוזרות הבית[/u]
אני נוהגת לומר לעצמי מידי פעם ששעמום הוא כותרת ל "אני רוצה לעשות אבל....''

אני מציעה די הרבה.
ההענות קשורה בטון שלי, בשפת הגוף. 1*
לדוגמא: "אולי נצא לדשא, נורא יפה היום" (תוך היותי שקועה בספר על הספה/במחשב מזה שעתיים).
הבן בתשובה אופיינית :"לא תודה, אמא"
הבת בתשובה אופינית :"-------------" (לא, היא לא מקללת. היא פשוט לא עונה).

1* אולי/לדעתי/לפעמים/עפ"י בולבי/לפחות מזה 12,000 שנה

[u]לפעמים מרגיש לי, כאילו אם לקחתי את הילדים הביתה, אסור לי להציע להם לשחק איתי במשהו או לעשות איתי משהו. כאילו אני חוטאת לאיזה קוד מוסכם שאומר שהילדים צריכים לדעת להעסיק את עצמם. מצד שני, אני באמת לא רוצה להיות קצינת בידור ותרבות.[/u]
אם היית גרה עם חברים, לא היית יוזמת מדי פעם פעילויות משותפות איתם? יוזמה זו לא מלה גסה. (ניהול בלתי פוסק של הילדים זה כבר משהו אחר...)

[u]מבינות ????[/u]
מאוווווווווווד מבינה.
גם אני כל הזמן מתלבטת מתי להציע פעילות ומתי לא.
גם אני הייתי מאוד שמחה אם היו מעסיקים את עצמם כל היות בלעדי.
אבל,לצערי, זה לא תמיד עובד.
אצלי זו השניה שבריגעי שיעמום מתחילה להציק ולהפריע.
ואני לא תמיד מצליחה למצוא איתה משהו לעשות.
וזה בסדר שתשתעמם קצת. לפעמים יוצא מזה גם רעיונות נחמדים.
אבל להציק? את זה אני לא יכולה להרשות.
קל להגיד. קשה לבצע.:-P

ושוב על הגדולה, שפתאום לקחה סיפרון באנגלית והתחילה לקרוא לעצמה.
דברים שלא הייתי בטוחה שהיא מסוגלת לקרוא כבר. אבל עובדה שכן.
עדיין לא מוכנה לקרוא לי בקול רם, אבל יושבת עם הספר, מרוצה מעצמה,אז כנראה שבאמת קוראת את הכתוב.
קצת חבל לי שהיא לא עושה את אותו הדבר בעברית, אבל כנראה שהיא צריכה להחליט מתי יגיע זמנה של העיברית...

_אז כנראה שבין תכנית טלויזיה אחת לשניה, (או משחק גיים בוי אחד לשני, במקרה שלכם), דברים כן קורים, מתבשלים מתחת לפני השטח.
רק שלי קשה עם הקצב הזה, ועם הפסיביות._

דגנית, אני מקווה שזה בסדר להתפרץ לך לדף ולנצל את הכפפה שזרקתן להעלות קשיים ותהיות. אם לא, תעבירי לאן שנראה לך...

אני מוצאת את עצמי המון בהתלבטות הזאת בהקשרים של עשייה ויוזמה.
אני מנסה להשתדל להיות נאמנה לעצמי ולילדים שלי ולא לאיזה אידיאולוגיה או משהו נחמד שקראתי איפה שהוא...

הבן הצעיר מלא בהמון דמיון וביכולת מדהימה להעסיק את עצמו ולמצוא משחק כמעט בכל ומכל דבר.
הבן הגדול יותר מתקשה. אני מזהה את רגעי ה"שעמום" שלו כשהוא מתחיל להטריד את השני ולהרביץ לו, לפרק לו ולהפריע לו במשחק שהוא יזם והתחיל. התחלתי לזהות את הרגעים האלו ולדבר איתו על זה. להגיד לו שמבחינתי, זה הזמן לעצור ולבדוק מה הוא רוצה לעשות. כמובן שמייד הוא עונה: "להרביץ לנועם...". היום הסברתי לו שמבחינתי התשובה הזאת רק אומרת שהוא לא רוצה עזרה ולא באמת רוצה לחפש פתרון.
אחרי קצת בכי ותסכול שיצא, הוא אמר שבא לו לבשל איתי... החלטתי להצטרף ליוזמה ואמרתי שאחרי שאגמור לעשות כמה דברים במטבח אפשר שנאפה יחד עוגיות. אני יזמתי עוגיות שהתאימו לי, ואח"כ הוא יזם עוד מבצע עוגיות שהוא אוהב. אחרי הפעילות המשותפת הזאת, הם פתאם התנדפו להם למשחק משותף יפה וממושך...

לפעמים מרגיש לי, כאילו אם לקחתי את הילדים הביתה, אסור לי להציע להם לשחק איתי במשהו או לעשות איתי משהו. כאילו אני חוטאת לאיזה קוד מוסכם שאומר שהילדים צריכים לדעת להעסיק את עצמם. מצד שני, אני באמת לא רוצה להיות קצינת בידור ותרבות. אני יודעת היום שיש טווח רחב בין הקצוות, ומנסה ללמוד לקרוא מה טוב ונכון לי, לאני האמיתי שלי, לא לזה שעסוק באידיאולוגיות...

מבינות ????

[u]חושבת לפתוח דף: עוזרות הבית-הגנן-השומר-הנהג-ואני[/u]
אני מצטרפת...

אנחנו במצב דומה, במציאות דומה.
גם אנחנו התחלנו בטניס, כבר לפני חודשים.
דוקא התחילו בהתלהבות רבה.
היום, השניה כבר היגיע למצב שהיתה נהיית עצבנית מאוד בשיעורים, ואני הייתי עסוקה בלהרגיע אותה כל השיעור.
כשהיינו קמים בבוקר והייתי אומרת לה שיש טניס היום, היא היתה עושה מן פרצוף מעוס שכזה.
אמרתי לה שאם זה לא כיף לה, אז שתפסיק. זה לא שווה את הכעסים שלי ושלה, ואת הזמן של המורה.
אז היא אמרה שקשה לה להפסיק. ודמעות מילאו את עיניה.
"למה?", ניסיתי להבין, "הרי את לא נהנית בשיעורים".
לאחר כמה שניות של משיכה באפה, היא הצליחה להגיד: "כי אני אוהבת את המורה"...
גם הגדולה כבר פחות מתלהבת, אבל ממשיכה בנתיים.
אולי החום הנוראי כאן מקשה עליהן.
ואולי פשוט מיצו את עניין הטניס לבנתיים. לא יודעת.
אז יש גם שחיה. שיעורי שחיה פעם בשבוע, וסתם בילוי בבריכה, שמן הסתם כולל הרבה תנועה.
יש להן גם שיעור "אירובי לילדים", שהן אוהבות.,פעם בשבוע.
זה בעייתי בעיני, כל עניין הספורט. אצלנו לא מטפסים על עצים, ולא רצים עם הכלבה בגלגלונים. אין לנו אפילו דשא בחצר, מה גם שממש לא נעים להיות בחוץ בימים אלו (לשלושה-ארבעה חודשים הבאים :-P ), כך שאם אין משהו יזום, הן בעיקר [u]מן משהו מרוח כזה על הספה[/u]. וזה מאוד מתסכל אותי.

והנה, אתמול, הגדולה אמרה שהיא מספרת את הסיפור לפני השינה.
מסתבר שהכינה סיפור בתמונות, שהיא ציירה ,כמובן.
ולאחר ההצלחה של זה, הבטיחה שתכין עוד שכאלה.
אז כנראה שבין תכנית טלויזיה אחת לשניה, (או משחק גיים בוי אחד לשני, במקרה שלכם), דברים כן קורים, מתבשלים מתחת לפני השטח.
רק שלי קשה עם הקצב הזה, ועם הפסיביות.

אין לי תשובות ברורות, מן הסתם.
צריך ,לדעתי, ליזום פעילויות שדורשות גם תזוזה של הגוף.
כדאי לוודא שהילדים ישמחו לזה.
לא פשוט.

[u]מה שלומכם חוץ מזה?[/u] את חמודה!
קצת ארושה-בלוז...
חושבת לפתוח דף: עוזרות הבית-הגנן-השומר-הנהג-ואני (-;

כל מיני מרעין בישין גופניים באים והולכים אצלנו אבל זה עובר.
מתלבטת ומתלבטת על ביקור בארץ בחנוכה כי יש גם הזמנה לחתונה במאי שתקועה בין זה לבין הביקור של הקייץ ואי אפשר הכל וזה טורף את קלפי.

[b]בקשר לכושר[/b]
התחלנו בשיעורי טניס וזה לא כל כך מוצלח. המדריך בסדר אבל הילדים לא מתלהבים כל כך. הוא גם מבריז מידי פעם (ומזה הם דוקא מתלהבים...)
[po]תמרוש רוש[/po] גרמה לי לחשוב שוב את המחשבה הזו:
יש תועלת בעיני למאמץ גופני ספציפי שממשיכים איתו טיפה מעבר למה שנוח. יש תועלת באימון ממוקד ויוצא דופן בדגשים שלו לעומת הפעילות הגופנית הטבעית שלנו.
נניח בקלנטיקס - שהתחלתי לפני מספר שבועות - אני מגלה שרירים חדשים!
או בטניס - הקשר בין העיין ליד, לרגליים, לקצב - זה סוג של אימון שמועיל בעיני לגוף. סוג של גירוי מכיוון אחר.

<וגם סוג של יציאה מהבית...>
וזה, לגבי מבוגרים. חשבתי שגם לילדים.
אבל הם - ילדי- לא מתלהבים. ואז אני מרגישה שאני כופה עליהם את זה וזה לא טוב בעיני.

ובנתיים אני רואה שהם פעילים גופנית. למשל אתמול, ב-11 בלילה הבן עבר שלב בגיים בוי! |יש| רגע, זו לא הפואנטה.
גיים בוי = שעות של ישיבה כפופה ומתמשכת כשהעיניים דבוקות לריבוע הפיצפון, האצבעות לוחצות עד זוב דם (כמעט). וזהו.
הצפייה הזו אגב (כך קראתי) גורמת למיעוט במיצמוץ-התייבשות העיין-תחושת עייפות-ואולי ירידה בראייה.
בקיצור - כיף אבל....
א ב ל מכיון שגם הבת פיצחה איזה שלב דומה, הם יצאו בפסטיבל ריקודי מעגל/סטפס/ברייק דאנס/קפיצות (11 בלילה) שפסטיבל כרמיאל, לעומתם, הוא [u]מן משהו מרוח שכזה על הספה,[/u] ובקושי הצליחו להרדם מרוב התרגשות.

הם מוציאים המון אנרגיה למרות שהם יושבים ע"י המחשב ומול הטלויזיה.
הוא מתהלך בחוץ וחושב; מקפץ ומטפס על עצים ןעל החומה שבחוץ. עומד ומסתובב תוך כדי אכילה. תוך כדי צפייה בטלויזיה גם.
היא פורצת החוצה לדשא, תחרות עם הכלבה, תרגילי גילגולים לאחור או גלגלון או עמידת נר. אתמול היא החליטה לנסות את האופניים לבד. דילוגי משוכות מעל שיחים.
על המזרון בסלון משחקים טאקי בכל תנוחה .
אבל יש גם רביצה/ישיבה לא מעט. אנחנו לא מטיילים ברגל ומגרשי המשחקים כאן מאד לא מפתים.

ואיך מתחבר פה הציטוט: זה קשור לכך ש [b]הם התנסו כבר בבית ספר וגן[/b].
מצד אחד, שיעורי התעמלות פעמיים בשבוע; נחמדים, אבל לא תמיד. ו- ה ר ב ה שעות בישיבה על יד שולחן. גם שהגוף ממש מבקש לקום, להסתובב, להתגלגל, להשתרע או לצאת במחול! (או מהכיתה).
ואני חשה את ההבדל.
תמרוש_ רוש פגעה בול! כמו בגיים בוי - תפיסת השבי התפזרה על המסך ברעש מתכתי ובגשם של ניצוצות .
אנחנו יכולים להמשיך לשלב הבא.

אבל בכל זאת אני שואלת: האם המאמץ המתמשך, הנוסף, השונה, הממוקד נחוץ להם?
ואני מזמינה כאן תגובות.

<ואולי גם להעביר את [po]כושר גופני בחינוך הביתי[/po] לקבוצה, לכאן. שכחתי איך ולא יודעת איפה לחפש הדרכה. ניסיתי>

חייבת להגיב.
אצלנו התנוחה המועדפת היא משהו בין שכיבה לישיבה, מן משהו מרוח שכזה על הספה, לחלוטין לא בריא, בכדי לצפות בטלויזיה.
למרות שאין לי השגות על חוסר ההתאמה של כיסאות בית ספר והערות נלוות שם.:-P

מה שלומכם חוץ מזה?

[po]תמרוש רוש[/po] מתוך כושר [po]גופני בחינוך הביתי[/po]

[u]אני עדיין חושבת שבבית, גם אם "לא זזים" כל היום, בכל זאת זזים יותר מאשר בבית ספר, ויש אפשרות לסגל יציבה שיותר מתאימה לצרכים של הגוף ולשמירה על הגב, למשל שכיבה על הבטן עם הישענות על המרפקים, ישיבה על הרצפה עם הישענות לקיר, ישיבה על הברכיים, וזה יותר טוב מהכסאות והשולחנות האיומים שאף פעם לא מתאימים לתלמיד. יש גם אפשרות לשנות תנוחות בתדירות יותר גדולה, בלי שאף אחד יצעק עליך "לשבת יפה".[/u]

[po]רון ג[/po] מתוך (הדף בעל השם המכוער) [po]מתים לרדת מהארץ[/po]

_אני חושב שיש קשר בין לחיות [po]באופן טבעי[/po] לבין לגור ליד המשפחה (= עבור רובינו להשאר בארץ).
אני חושב שילדים [po]באופן טבעי[/po] זקוקים למשפחה מורחבת. למה ? נו, זה [po]עקרון הרצף[/po]. כפי שילדים מצפים להנשא
ע"י מבוגרים, כך הם מצפים להיות בקשר עם עוד בני משפחה אוהבים מלבד ההורים. מדוע ? כי כך זה היה מליוני שנים. ילדים גדלו על ידי ועל יד הוריהם והורי הוריהם._

מילים שהופיעו בזמן הנכון בשבילי.

הבת שלך מקסימה אותי ב"יציאות" שלה בכל פעם מחדש.
ואת מקסימה אותי בהבנות שלך בכל פעם מחדש.
איך את מצליחה לצאת מהכעס, מהסיטואציה, ולראות את הדברים כהווייתם, ללמוד מהם, מילדייך, מהחיים איתם.
מעורר השראה.
תודה. @}

[u]ולכן, לעיתים, הם צריכים לצעוק אלינו ולדחוף אותנו עם כל כבדותנו . לצמצם את הרווח, להתקרב.[/u]

דגנית, אני כל-כך נהנית ומועדרת לקרוא אותך ואת הילדים שלך ואת החיים שלכם ומפיקה המון מכל עדכון.
ופתאם חושבת לעצמי, שהרווח הזה הוא לא רק שלי, אלא גם של ילדיי וסביבתי, כי אני לוקחת מכם דברים, כמו הציטוט שלעיל, ומנסה להביא אותם אל עצמי והם עוזרים לי לקרוא נכון יותר את ההתנהלויות של הילדים ובכלל.

תודה וחג שמח {@

אורית [-:

אתמול הבת רצתה שנוציא מזרונים לדשא. עשינו את זה בשבת ואבא התנגד נחרצות וטען שחבל על הרכוש.
מדובר ב2 מזרונים יחידים+מזרון זוגי ישן+שמיכה ענקית שקניתי בג'מייקה בחנות לסוג ב'. כל אלו מונחים ללא שימוש כמעט. מהם עשינו מרבץ לקפיצות, האבקויות, והתכרבלות על הדשא. ממש כיף. כאמור, אבא מתנגד.
המזרון הזוגי מאד כבד. כשהכנסתי אותו פנימה (מחשש גשם ואבק) כלו כוחותי.
הפעם, אמרתי לבת שכבר מאוחר, עוד מעט חושך ואין לי כוח לסחוב.
היא החליטה לסחוב לבד.
ראיתי אותה (והייתי עצבנית כבר מכל העניין כי אני בעד והוא נגד וכבר מאוחר) נאבקת עם המזרון בחדר האורחים. דוחפת מהקיר בשתי ידיה הדקות. נהמתי כלפיה שזה כבד מידי והיא עלולה להינזק.
"אמא" (היא צועקת עלי) " סיפרת לי שקראת בספר שאם הילדים רוצים לעשות משהו, צריך לסמוך עליהם שהם יכולים לעשות את זה. [b]אז למה את לא סומכת עלי כמו שאת סומכת על הספר!!!![/b]"
ובמילותיה ! why dont you trust me like you trust that book.
(היא לא הצליחה..)

והיום כבר הוצאנו הכל מוקדם ושישו ושמחו.

חשבתי שאני וזוגי כל כך רחוקים מהם לפעמים. ככה גידלו ולימדו אותנו על עצמנו.
ולכן, לעיתים, הם צריכים לצעוק אלינו ולדחוף אותנו עם כל כבדותנו . לצמצם את הרווח, להתקרב.

נהנית מכל מילה שלך.
_שיש לי רצון לשמר את מחשבותי ולהעבירן לזולת ומיציתי ציור ופיסול - יש כתיבה.
שיש לי רצון ללמוד את מחשבות האחר ומיציתי הקשבה, התבוננות ומגע (ותקשור..), חיקוי - יש קריאה.
שיש לי רצון לדעת כמה יש לי ומיציתי את תחושת הכובד, ראיית המלא והריק, הערכת הגודל ביחס אלי - יש חשבון._
פשוט הוקסמתי.

[u]החלטתי לראות אותם ככלים שעומדים בארון עד שנזדקק להם.[/u] |Y|

[po]אביב חדש[/po] - תודה בשם בת השמונה וחצי.
היום היא אמרה לי שהכלבה מביטה בה במין מבט מיוחד כזה, עצוב. כאילו רוצה להגיד לה משהו. ששאלתיה מה היא חושבת שהכלבה חושבת, כמובן ששוב היא אמרה שהיא מתגעגעת לגורים שלה (שאחד ניתן במתנה והשניה הלכה לאיבוד).

אתמול והיום בילינו הרבה בחוץ. יש אצלנו פרחים לבנים שנראים כמו קיפודים לבנים נעוצים בקצהו של גבעול ארוך מאד ועבה. כל כדור כזה מורכב מהרבה פרחים נפרדים.
דבורים מבלות בינהם מידי פעם. הבת יזמה מחקר - איפה הצוף בפרחים האלה?
פרקנו כמה פרחים סגורים וכמה פתוחים וטעמנו (...) את חלקיהם. אבקה והכל. דגמנו לבסוף שהבסיס הירוק של עלי הכותרת מתקתק מעט. אבל אולי לדבורים יש חוש טעם שונה?
הדבורים נראו מתוסכלות קצת למען האמת.

כתבתי ומחקתי מחשבות בוסר שלי בעניין הכתיבה הקריאה והחשבון.
החלטתי לראות אותם ככלים שעומדים בארון עד שנזדקק להם. כמו מטאטא שעד שלא יודעים מה זה לכלוך ועד שלא רוצים להפטר מליכלוך ועד שלא גומרים למצות שיטות אלטרנטיביות לסילוקו (ליקוק, ניגוב בחולצה ואצבע צרידה א-לה מרי פופינס) - הוא מקסימום ישמש לתיפוף, לחימה, דהירה, חפירה והריגת מקקים.

שיש לי רצון לשמר את מחשבותי ולהעבירן לזולת ומיציתי ציור ופיסול - יש כתיבה.
שיש לי רצון ללמוד את מחשבות האחר ומיציתי הקשבה, התבוננות ומגע (ותקשור..), חיקוי - יש קריאה.
שיש לי רצון לדעת כמה יש לי ומיציתי את תחושת הכובד, ראיית המלא והריק, הערכת הגודל ביחס אלי - יש חשבון.

[u]אולי בעצם הם השלדים הכי מפחידים בארון שלנו, המבוגרים?[/u]
אולי...

דגנית, איזה כיף לקרוא את הדברים שאת כותבת.
ילדים מקסימים.
כשתגיעו סוף סוף לביקור, תביאו איתכם את סיפורי הקומיקס של הבן...

[u](הבת מתארת את המיים כעשויים בשכבות. למעלה, יש בהם אויר ואלו שהכי בקרקעית, טבעו! )[/u]
איזו מחשבה מקסימה. בת כמה היא?

אתמול שמחנו לגלות שסיפור שהבן שלח לעיתון ילדים חדש של מזרח אפריקה (קניה וטנזניה) - התפרסם! וגם ישלח לו מילון כפרס.
מייד סרקנו ושלחנו לכל המשפחה. ממש סיפור חמוד - מלא דמיון והומור.
מאז היציאה מבצפר הוא כתב וצייר איזה 40 פרקים של קומיקס ולא מזמן ישבנו יחד להכין מצגת בפאור פוינט - למדנו יחד את התוכנה הזו ויצא יופי.
הבת מצידה חזרה לשחק בבוץ. בעצם, לא חזרה אלא התחילה. יושבת באמצע הדשא, חופרת עם כף וממלאה קערת פלסטיק. אחר כך היא אספה פירות יבשים שנפלו מהעץ, פוררה וקישטה את העוגה. כמו כן, מילאה 2 כוסות פלסטיק בבוץ ותקעה בהן ענפים - לא לפני שקילפה מהם את הקליפה החיצונית - ועכשיו היא מחכה לראות הישרישו? (ושוכחת להשקות..)
בגנים היא שנאה את ארגז החול שנכנס לה לנעליים ולגרביים.
היום היא עסקה בפירור גירי לוח צבעוניים, ערבוב הגוונים ותהייה על הצבע שיוצא.

התלבטות שלי שחוזרת בוריאציות שונות - כמה להסביר/לכוון/לתקן טעויות - בקיצור: ללמד?
למשל - בלי קליפה הענף לא יצמיח שורשים או עלים.
למשל - לא. מיים לא טובעים! (הבת מתארת את המיים כעשויים בשכבות. למעלה, יש בהם אויר ואלו שהכי בקרקעית, טבעו! )
עד כה אני רוב הזמן מתאפקת.
יש שאלות שאין לי עליהן תשובה כמו: בחשמל, מה ההבדל בין וולט לאמפר?
הזוגי אמר: כמו מיים. וולט הוא הלחץ ואמפר - הספיקה (פ' רפויה). אני ממש צריכה להתאמץ כדי להבין את זה.
עד שאני מבררת, הבן איבד עניין.

הבן "איזה יום יפה! ביום כזה אנשים כותבים שירים!"
יושב על העץ ומודיע "מכאן העולם נראה כמו חצר מלאה צעצועים"

משחקי מחשב - הבן, חוזר ומשחק במשחקים מוכרים בד"כ. נמנע ממשחק על זמן ומנמיך את הסאונד (המפחיד לפעמים).
הבת - לוקחת סיכון. מתחילה גם בלי להבין את כל הכללים, טועה, חוזרת, מתחילה שוב.
שניהם יושבים יחדיו והוא קורא לה את הכללים של המשחק.

עוד התלבטות - מתמקדים כאן ולא רק כאן (כאן=חינוך ביתי) הרבה בקריאה, כתיבה חשבון. כאילו אלו הם הגשרים הכי חשובים שצריך לעבור; המיומנות האולטימטיבית.
אולי בעצם הם השלדים הכי מפחידים בארון שלנו, המבוגרים?

[u]ביתי למדה[/u] רוצה לחדד - זה מה שהמורה עשתה עם הילדים בכיתה. ביתי נסחבה עם העניין הזה .
האנגלית היתה לה חדשה לגמרי. גם "המוכנות" בגן חובה בישראל נכנסה מפה ויצאה משם, בלי עקבות.

("יש לנו בעיה" אמרה הגננת בסבר חמור "אני צופה קשיים בכיתה א' ". "אין בעיה" אמרתי אני בלב שמח "אנחנו נוסעים לאפריקה!")

טלוויזיה - טוב. כאן עשינו איזה טריק שקשור בהתקנת כפתור סמוי לממיר. אנחנו, ההורים,מדליקים רק בשלוש וחצי אחרה"צ והילדים, על פי הסכמים קודמים, מכבים בשש בערב. זה לא מפריע לצפות בקלטות או די.וי.די בפעם האלף. אני לא חושבת שזה פתרון בריא במיוחד כי הוא מחייב אותנו לשקר לפעמים: "הכבלים האלה..." וכד. הילדים מקבלים זאת כי פה יש [po]באופן טבעי[/po] תקלות רבות. כיום הם רגילים ולא בודקים לפני אחת שתיים בצהריים.
ועדיין הם אומרים [u]בעיקר "ראינו טלויזיה".[/u]

[po]אביב חדש[/po] - איזה רעיון יפה! ואיזו שמחה שאת שם, יחד איתו, מלמדת ולומדת ולא מחמיצה את הרגע.
רסיסים - שלי בת שמונה. האוריינות (מילה יפה בעיני) שלה נובטת רק עכשיו. לראות את זה זו חוויה נהדרת.
האחריות על בעלך ואת 0-| ( [po]מנוחת אחריות[/po] ).

ביתי למדה בבי"ס לשיים (?) או לזהות את ה- ABC( במקרה שלנו) לפי הצליל הנפוץ בשעת הקריאה
למשל, C=K, ולא SEE או F=FF ולא EF (כמו "בלי סודות"אולי?).
בבית -
בערך פעמיים שרנו אי בי סי די אי אף ג'י.... במשחקי מחשב יש מילים חוזרות כמוNAME START GAME END PLAY ועוד. כתובות על חולצות. סיפורים עם הרבה תמונות, רצוי על גורים, שמות בני המשפחה שמופיעים בכלמיני הזדמנויות . ועוד ועוד ועוד.
ועכשיו היא שואלת למשל : "אמא, מה זה קיי קיי או?" KOO (שם המפעל שמייצר שימורי רסק עגבניות ומפיע על הקופסא).
לאט ובהיסוס, מעדיפה טלויזיה ומשחקי מחשב, את הכלבה ועוף קר אבל - קוראת! אין לה ברירה - לקרוא זה טבעי.

ואיזה כיף שאתן משתפות. אני מוצאת את עצמי לפעמים בחרדה אמיתית שהילדים שלי "לא ידעו כלום...".

הקטע של הקריאה והכתיבה מלחיץ אותי מאד מאד. בעלי חושב שהלחץ שלי לגמרי לא רלבנטי, ושאם אנחנו אנשים קוראים וכותבים אז גם הילדים שלנו יגיעו לזה.
אני לא יודעת. אני משוכנעת שאם הגדול היה נשאר במסגרת הוא כבר היה קורא וכותב, כי בגן פמפמו את זה והוא לקח מכל הבא ליד.
אני משתדלת להזהר, כי יש לי נטיה לדחוף אותו מעבר לרצון שלו, ואני עושה הרבה עבודה על עצמי לא לגעת בנושא הזה כדי לא ליצור כוויות...

אני שונאת את הפחד הזה, הוא משתק ומעוור ולא מאפשר לי לסמוך עליהם ולהאמין בהם וכמובן גם לא מאפשר לסמוך עליי ולאפשר לי...

איזה סיפור מקסים. ואיזה יופי לחוות את הלמידה הזו ביחד.

טוב, לא יודעת איפה לכתוב את זה, אבל אולי זה קשור ל [u]שואלים אותי אם אני מלמדת אותם. אני אומרת שקצת. כן ולא. אני מרגישה צורך לשייף את הפינות שדוקרות את התפיסות של בית הספר[/u]
יש לנו לוח מחיק גדול מאוד שעומד בחוץ ולידו טושים מתאימים (עבים, לא דקים). לרוב זהו לוח קשקוש וציור של כולם.
אתמול הצעיר שלי (7) ביקש ממני לכתוב לו מילים. כתבתי וניקדתי: אדמה, אגס, דבר 1 (מחתול תעלול). הוא קרא בהיסוס בהתחלה ואחר כך עם הרבה יותר ביטחון. בהמשך הוא ביקש שאכתוב לו מילים מסויימות: כלב, חתול, טיגריס.
הוא היה ממש מאושר אבל קצת נבוך.
היום בצהריים המצאתי לו סיפור וכתבתי אותו על הלוח:
מוֹר הָלָך לַ[בית (מצוייר)]
שַׁם רַאָה נָחָש
הַנָחָש הָיָה [צבעוני (מצויר)].

אמרתי לו שהכנתי לו משהו מיוחד והוא מוזמן לראות. הוא כל כך שמח כשקרא את הסיפורון וביקש שאכתוב לו עוד. המצאתי עוד שניים עם הרבה קמץ ופתח ובמקום המילים שלא בקמץ ופתח מצאתי ציורים בגוגל. הדפסתי בגדול בוורד והקדשנו קלסר עם תמונות של פוקימונים אהובים עליו. את הנוספים הוא לא רצה לקרוא כשהראיתי לו אבל כשחזרנו מהטיול היום בערב הוא ביקש שאעזור לו לקרוא, והוא פשוט קרא כמו גדול. ענק הילד שלי.

הילד שלי לומד לקרוא בחינוך ביתי. יו-הו.

[u]But dad, we are not homeschooling. we are just relaxing ">[/u]
ע-נ-ק-י!!
דגנית, אתם נפלאים. את וילדייך.

אצלנו, למשל, עשינו כבלים לא מזמן, והטלויזיה דלוקה הרבה יותר מידי זמן, והבנות שלי הופכות לזומביות עם מוח דייסה.
מחריד.
פעם בכמה שעות אני נכנסת מרוגזת לסלון ומוחה על צפיית הייתר, ואז הן מכבות לשעה, וחוזרות שוב.
אז אם היית שואלת אותן "מה עשיתן היום?" התשובה היתה בעיקר "ראינו טלויזיה". שזה מביך, אם רוצים להיות יצוגיים...

כמו תמיד, איך להתחיל?
אתמול חגנו את ראש השנה עם עוד 3 ישראלים חדשים כאן. הייה יפה ונעים. כולם עוסקים בגידול וורדים והבית התמלא בפרחים יפייפיים.
הבת החליטה שהיא לא יורדת למטה! הגיעה לשנייה לכרסם עוף. אני רואה שקצת נשבר לשניהם לפגוש אנשים חדשים שלפעמים פשוט נעלמים אחרי זמן קצר. זה בסדר.
אני שמחתי למפגש. יש כאן הרבה ימים שבהם אני מרגישה לבד. הילדים מעסיקים את עצמם הרבה. הגעתי עם ערימת ספרים מהארץ ובמשך שבועות ממש לא רציתי להפסיק לקרוא כשקראו לי לעזרה.

גם בארץ וגם כאן, שואלים אותי אם אני מלמדת אותם. אני אומרת שקצת. כן ולא. אני מרגישה צורך לשייף את הפינות שדוקרות את התפיסות של בית הספר. בסב טקסט זה כמו: " אני לא כזאת קיצונית ותמהונית. לא הפכתי את עורי. לא להבהל.אל תתרחקו ממני בבקשה!" נשמע קצת נואש, אני יודעת.

לפני כשבוע שתינו קפה אצל חברים לכבוד יומולדת.
ושוב שאלו אותי איך הולך, אם אני משתמשת בחוגי בי"ס (לא), איך לומדים, מה קורה במשך היום.
למזלי, ישבה שם בחורה שסיפרה שהתוודעה לח"ב בקליפורניה לאחרונה. היא רצתה מאד לדבר על זה.
כשהיא שמעה את הפירכוסים שלי על "חוברות ודרישות בית ספר" וכאלה היא אמרה: "אז את עושה UNSCHOOLING!"
פוה! אנחת רווחה. בשר ודם שמסתובב בפלנטה שלי! היא תיארה את הקהילה בקליפורניה (בקריצה הכרחית לגבי אורח החיים הטרנדי שם) אבל בהתלהבות ועניין ותמיכה. זה מאד עזר לי. היתה שיחה מעניינת מאד.
גם לאחרים אני חושבת.
אחת, שלא הכרתי קודם, אמרה : "אני בטוחה שלא אוכל לעשות את זה. בני בן 4 ורוצה כל הזמןלבנות רובוט. איך אני יכולה לעזור לו בזה? אין לי מושג בחשמל או מכניקה או WHAT EVER ".
פתאום מצאתי את המילים להגיד לה ככה:

"את יודעת, אחד הדברים שגיליתי אחרי שהתחלנו בחינוך ביתי הוא שזהו תהליך של למידה [b]להורים[/b].
קודם כל, אנחנו לומדים להכיר את הילדים שלנו, באמת. אחר כך, אנחנו לומדים להכיר את עצמנו מחדש.
וגם, ביחד, צוברים ידע על העולם, במיוחד בתחומים שתמיד חשבנו שרחוקים מאיתנו וממש לא בשבילנו".

הייה לי נעים לומר את זה. כי זה לא תוקפני ושיפוטי וכי זה כל כך נכון.

מה שרציתי לכתוב כאן בעצם הוא שבחודש האחרון יש ימים רבים מאד בהם אני מרגישה שיש כאן כיתה ואני מורה.
זה כותב סיפור לעיתון חדש במחשב, זו רוצה שאקרא את ההוראות בחוברת שעליה היא עובדת, כמעט כל יום היא או שניהם מבקשים שאקרא להם סיפור בהמשכים, שנשחק כדורגל בחוץ או שפשוט אקשיב לרעיונות שעולים כמעיין המתגבר אצל הבן (כל בוקר, אחרי שאבא יוצא לעבודה, אני עם כוס קפה והוא מדבר, מדבר, מדבר: שאלות, רעיונות, סיפורים, שאלות, תשובות, תוכניות).

אני אומרת לעצמי "וואלה, אנחנו לומדים כאן כל הזמן. כל הזמן"

<אבא שאל את הבת: מה עשיתם היום בהום-סקולינג?
הבת: "But dad, we are not homeschooling. we are just relaxing ">

דגנייייייייייית, חידשו לכם את החוזה ל 3 שנים!!
ואוו.
לפי הליריות שלך, את מרוצה.

_באלי לרשום את הטלפון שלי ב [po]קו חם לתמיכה בחינוך ביתי[/po] אבל בשיחה בינ"ל?
I don't think so עוד לא._
סקייפ, מסנג'ר... יש עוד דרכים פרט לשירותי הבזק :-)

הי דגנית !!

אם יש לך כוחות, ספרי קצת מה קורה אתכם, ואיך הולך ובכלל....
וכמובן - שנה טובה {@ {@ {@

שלום לך דף שכוח ויקר שלי!
עברת דירה ל"חינוך ביתי"? מה, נגמרו ההתלבטויות? יפה לך!
מתאימה לי השכונה הזו. הגם רק באופן וירטואלי.
באלי לרשום את הטלפון שלי ב [po]קו חם לתמיכה בחינוך ביתי[/po] אבל בשיחה בינ"ל?
I don't think so עוד לא.

שש בערב. היום ירד כאן הגשם הראשון מזה חודשים רבים. האבק נכנע והנוף חזר לפוקוס:
גבעות עגולות, רכות ומוריקות מפורקדות לרגלי הר המרו - ענק מסוקס, החותך את השמיים כשומר נאמן, נפוח מחשיבות עצמית.
ברחובות העיר הרחוצים, המבט משתחרר ועולה אל תלתליהם הסגולים של עצי הג'קרנדה הגדולים מעל לערמות האשפה, הקבצנים, וילדי הרחוב.

חידשו לנו את החוזה. על הנייר, עוד 3 שנים.

אני במקרים כאלה מסמנת V על מפגש חברתי, בכל מקרה.
וגם מציינת לעצמי שלפעמים אולי באמת עדיף בלי:-P
קשה כל כך לראות את הילדים שלנו נפגעים. זה מרתיח! אבל ראיתי שאת לא התערבת. כל הכבוד. אני לא יודעת אם הייתי עומדת בזה...
מזדהה עם "תולעת הספק השמנמנה". גם אצלי היא שם בתקופה האחרונה, ובגדול.
נוווווווו, אז אולי בכל זאת תעברו לדאר?..

גם אני עוקבת ומקווה שאצליח גם לכתוב לך בקרוב...

(())
הילדים שלך נשמעים עסוקים ומרוצים. החלק החברתי במקום שאתם נמצאים בו כנראה קשה, בלי קשר לחנוך הביתי. חבל שאין אפשרות למפגש רב-גילאי, עם ילדים צעירים או מבוגרים ופחות בדינמיקה של תחרות, שכנראה מקבלת עידוד..

מאוד מרגש לקרוא את מה שאת מאפשרת לילדים שלך.

[u]יש לי עוד הרבה מה ללמוד[/u]
וגם ללמֵד
(())

חוזרת. שם הדף במקומו. לא נורא. אולי אני עדיין שם לפעמים.
חברים.
לא פשוט.
עוברים החופשים והחברים הישנים פשוט נעלמים. המרחק, שגרת בית הספר שלהם
ואולי, מכרסמת בתוכי תולעת-הספק השמנמנה, גם ההורים, מעכבים את הפגישות לכמעט אין. אני מתקשרת ומזמינה: למדורת ל"ג בעומר, או לצהריים משותף ביום ראשון במגרש משחקים נחמד.
"מאוחר" ו"יש כבר התחייבות אחרת".
הילדים שלי בכלל לא מגלים התלהבות.
ללכת לחברים? בתנאי שאני נשארת בשטח. שיבואו אלינו.
כהנה וכהנה תנאים, כמו לפני חתונה.

הולכים בכ"ז לצהריים ביום ראשון. הפתעה נעימה - 2 משפחות שאנחנו מכירים טוב. המורה האהובה על הבת משנה שעברה. יש לה בן מהכיתה לשעבר של הבן שלי. ובמשפחה השנייה, הבכורה היתה משתתפת נלהבת בחוג העיתון שעשיתי בגילגול הקודם.
השנייה, מהכיתה לשעבר של הבת. בין הבנות - "שלום שלום". ביתי משחקת עם אבא באולינג (הוא סיכם איתה שמי שמפסיד משלם על הבירה D-: )
הבן ניגש במאור פנים אל בן הכתה. אחרי רגע אני רואה את הבן שלי נכנס לאיזו מצוקה, התרגשות, מחפש מילה, תשובה. אני זזה משם כדי לתת לו מרחב.
הוא מסתובב והולך לשחק במתקנים. לבד. נוצר דו שיח עם הילדים הצעירים יותר שמבלים על המתקנים. יש ילדים זרים. אחר כך אחותו מצטרפת.

אין המשך ל"שלום ומה נשמע" ביננו לבין המשפחות. אין ביננו מכנה משותף.
אמריקאיים. נוצרים חובבי כנסיה. מחוברים לבית הספר באופן הדוק.
הם עוזבים. בדרך החוצה מתפתח דו שיח בין בני לבן הכיתה. חוזרת המילה LOOSER ואני מתכווצת. קורה שם משהו לא טוב. מתקרבת ומבינה שנוצרה תחרות בין הבנים: מי יפיל את השני בפח - מי "פתי מאמין". אני שונאת את זה.
הילד השני כל כך רהוט. גם לבני לא חסרים רעיונות שובבים כשהוא רוצה להקניט את אחותו.
אבל אצל א., ילד שקורא הרבה ובעצמו מבלה הרבה לבד, זה בזילזול כזה. בשימחה לאיד. בני פנה אליו בשמחה וההוא מייד מנסה אותו, מתחרה איתו.

התחרות האוטומטית הזו, הטריטוריאליות הבלתי נסבלת הזו, היא תוצר ישיר של השהייה בבית הספר, של הפושריות הבלתי נלאית של ההורים (שמעתי עליה לא מעט מהאם) ושל המרחק שלהם מעצמם ומהילדים שלהם.

בפעם אחרת הבן שלי שמע, שתק, המשיך בנסיונות הקירבה. אחר כך ראיתי גילוי של התקרבות, משחק ושיתוף גם מא.
אבל המחסום הזה " |!| הנה אני חובש את הקרניים המסועפות שלי/חושף את השיניים המשוננות שלי/משגר את הציפורניים שלי ואחרי שתראה לי את הזנב שלך - נדבר!"
יאק!

נזכרתי בדברים שקראתי כאן וסיכמתי לי:
א. הייה מפגש חברתי. לאו דוקא חד גילי.
ב. הייה מפגש חברתי. קרו כל מיני דברים. הילדים שלי נראו בחלק מהזמן מרוצים. לא תמיד אני יודעת הכל. שיעור ב [po]מה עושים עם אנשים בעלי אנרגיות שליליות[/po]
ג. הייה מפגש חברתי צולע? חוזרים הביתה ושלום על ישראל.
לא צריך לחזור לכיתה, לשבת על ידו עוד 3 שיעורים,לעמוד על ידו בתור לאוכל או להכין איתו שיעורים.
ד. מידע כללי - טריטוריאליות בין זכרים [po]באופן טבעי[/po]
ה. יש לי עוד הרבה מה ללמוד

דגנית,דגנית,אתם בחינוך ביתי.
יש חדש כל הזמן... ;-)

תודה לך שרון על התעניינות. זה נעים.
הכל בסדר.
אנחנו בחינוך ביתי.
אין חדש.

דגנית יקרה,

טיילתי לי כאן היום בין הדפים ונכנסתי גם איליך.
אני רואה שכבר תקופה את לא כותבת כאן.
מקווה שכולכם בסדר ושהתהליך עדיין במהלכו...

אשמח לשמוע ממך.

הי דגנית
התיאורים שלך מקסימים.
ונשמע,שבין ההתלבטויות על המשך החיים, את מרגישה טוב עם בחירת הדרך בכל מה שקשור לילדים.
כיף לכם.

גם אני עוקבת, שמחה על ההתפתחויות ומחכה לשמוע @}

איזה יופי חזרת...
מזדהה עם הרבה מדבריך - הבלבול הזה בין פה לשם.
גם אני מחכה פה בסבלנות לשמוע עוד.

מחכה בשקט בשקט (())

חודש! בפעם האחרונה כתבתי לפני חודש!
וסליחה סליחה אבקש מ [po]שרון המתחדשת[/po] ו [po]רסיסים של אור[/po] (מקסים) על שלא עניתי.
יש לי זמן וקראתי אבל לא ידעתי מה לכתוב.

אפילו הכותרת של הדף כבר לא מתאימה. למעשה, אני משתעשעת בשתי מחשבות שהן אחת:
אחת - לזנוח את הדף. מה שהייה הייה. עכשיו אני בחינוך ביתי. חייה את חיי ומשתתפת בדפים אחרים על פי הנושאים.
שתיים - שם חדש. אולי [po]פרידה מבית הספר[/po] . גם אז, מדובר בפרק שנגמר פחות או יותר.

לפחות הצד הפורמלי. החלטנו שגם בשליש הבא אנחנו בבית. אחר כך חופשה. אחר כך - מי יודע?
החוזה נגמר בדצמבר. האם נמשיך? אולי בגלל שעל זה אני חושבת הרבה בזמן האחרון, לא כתבתי כאן.

היציאה מבית הספר המחישה את הניתוק מהחיים כאן. ארושה היא עיר שקל לחבב. צבעונית וסואנת אבל במידה,
כפרית, אפריקאית ומתפתחת לכל הכיוונים (לא לגובה בנתיים). הרחובות שלה מאד מעניינים אותי. תמיד מתרחשים בהם סיפורים. אבל אני מרגישה מאד זרה. אני רוצה לפעמים להיות המוכרת בחנות הפיתות, החייט שתופר על המדרכה,
הרוכלת עם סליה הפרושים לצד הכביש ותינוקה לצידה (בלי חיתולים..באבק,ברר...), נהג המונית שמנפנף להנה ושם,
אחת מגדודי הפקידים, עובדי בתי מלון, עוזרות בית וגננים והשד יודע מה - שצועדים או מדוושים לעבודה. הם בעלי הבית - עם משכורתם הזעירה, ביתם העלוב והלבנים שחולפים על פניהם ב4X4 ממוזג ומעיפים עליהם ענן אבק.
אני לא רוצה לחיות את חייהם. אני רוצה להרגיש בבית. להכיר את האנשים ברחוב ולא כ"הנה המוזונגו הפריירית שתמיד קונה פרחים וברוקולי. אולי היום היא תתרצה גם למנגו ".

חברים רבים שלנו קונים פה אדמה ובונים בית. תוקעים יתד בבוש, 20-30 דקות מהעיר. בדרכים לא דרכים, רחוק מההמון הסוער, כל אחד בוחר שדה נידח ומקים לו בית חלומות. לא תמיד יש מיים בסביבה. וסביר שאת רוב החשמל יספק גנרטור.
ובכל זאת - הם למדו את השפה ומרגישים כאן נוח. האדמה זולה וזול גם לבנות בית (12 אלף דולר בערך!!!).
ויוצאים בתים יפים. שמשקיפים על סוונות פתוחות או על גבעות עגולות, עם עדרים במרעה או מטעי קפה.

וזה הבל(ו)גן שלי עכשיו. כן ולא, כאן ושם. (ולכבוד פסח - אצלנו או אצלם?)
אולי זה בכלל הפסח והאביב בארץ שהביאו את כל הגעגועים.
לפני יומיים נזכרתי שעדיף להפסיק לדאוג. עכשיו יותר קל ;-)
רוב הזמן אנחנו בבית. יש כמה יציאות קבועות - שיעור גיטרה+ספריה, סיבוב יום שישי של קלטת וגלידה איטלקית. הבן מצטרף אלי לקניות.
מפגשים חברתיים מתרחשים או בארועים שבית הספר מארגן בשבתות (באים מעט ילדים יחסית. מי רוצה לבוא בשבת לבי"ס?) כשאנחנו ממילא שם, בבריכה. או בבתים של ידידינו. לאו דוקא ידידים מבית הספר. פעם בשבועיים בערך. לילדים זה מספיק,
ולי?????

אני חושבת שיבוא המשך.

שלום דגנית יקרה,

גם אני נכנסתי לדף שלך, המון זמן לא יצא לי לקרוא בו.
שמחתי לקרוא על ההתקדמות שעשיתם, ומקווה שהכל באמת זורם בינתיים כמו שאת מצפה.
גם אני אשמח לשמוע ממך. אכנס בימים הקרובים להתעדכן.

הי דגנית. מה שלומכם ?
אני מניחה שאין לך זמן / כח לעדכן ומקווה שאתם בטוב {@

גמני רציתי להציע לתת להן לקרוא ספרים.

[u]. הם לא צריכות להשתכנע אלא רק אולי להצליח להבין אתכם יותר[/u]
מסכימה.

וחוץ מזה,את מסבירה נהדר.
אפשר לצטט אותך במקרה הצורך שלי להסברים? ;-)

לפחות הן שואלות ומתעניינות ולא מתקיפות.(או מתעלמות)
עוד מתנה.
וזה מכריח אותך לשבת ולסדר מחשבות ומילים ומשפטים.
אולי עוזר לך לסדר מחשבות מבולבלות?...

_אני רואה עכשיו את הרצונות שלהם כדבר לגיטימי כמו הרצונות שלי. והגבולות יותר ברורים, בעיני.
יותר קל לי לבקש מהם התחשבות כי גם אנחנו יותר מתחשבים בקצב שלהם ובהחלטות שלהם._

[u]אני רוצה להדגיש שדרך החיים שלנו עכשיו מתאימה לנו.[/u]

מסכימה איתך המון וחושבת, שאולי כדאי להציע להן, לא מחייב, את הספר "חינוך בביצת ההפתעה" שרק יקראו בו. כי הוא עוזר לאנשים שלא בעסק להתחיל טיפונת לחשוב על בית ספר בצורה קצת אחרת. הם לא צריכות להשתכנע אלא רק אולי להצליח להבין אתכם יותר .

וחוצמזה שמחה שאת כותבת כי מזמן לא שמענו מכם... {@

מכתב נוסף, לאחות הגדולה ששאלה: "איך את יוצרת אצלם תחושת הצלחה, התגברות על מכשול, השגת מטרה?
***

"בקשר לשאלה שלך –
לא פשוט לפרק את החיים ולשאול שאלות ולמצוא תשובות מספקות.
כאשר שלחתי את הילדים בגיל שנתיים לגן, לא שאלתי שאלות כאלה. עשיתי את זה כי ככה עושים כולם. אם עלו בעיות,ראיתי אותן כהכרח המציאות. הרגשתי אמנם שזה מלחיץ לפעמים אבל המשכתי למזער נזקים ולקוות לטוב.
הנושא של תחושת הצלחה והתגברות על מכשולים והשגת מטרות בעצם מתרחש אצל כולנו כל הזמן.
מרגע לידתנו. לפעמים המכשול מופיע בלי שתכננו את הדרך ובלי שחשבנו על המטרה. המכשול מחייב אותנו, לדעתי, לשאול – מה בעצם אני רוצה? למה יש כאן בעיה? איזו דרך לבחור?

יש גישה שמכשולים בבית הספר הם יותר רציניים וחשובים ומשמעותיים מ"סתם" קשיים של החיים. כך גם המטרות שלו. שבית הספר מכין אותנו לחיים האמיתיים – בהם נצטרך להאבק, לא לוותר,
להיות ממוקדים במטרה, לא תמיד יעודדו אותנו ויתמכו בנו וגם נכשל ונתבאס הרבה.
מישהו כתב פעם – אם אני יודע שבעוד 10 שנים אני אוכל חר.., אז אני אתחיל עכשיו?
בית הספר שלי לא הכין אותי למה שקורה בחיי עכשיו. איך הוא יכול? אני לא זוכרת כ"כ מה שלמדתי שם. אני זוכרת כמה מורים נהדרים וכמה לא, המון שעמום, יחסים חברתיים ממש לא פשוטים ורצון לא להיות במסגרת הזו. ואני, נניח, הייתי תלמידה בסדר. היו לי הצלחות, עברתי מבחנים. האם נוצרה
תחושת הצלחה כזאת שנשארת זמן רב ומחזקת את הבטחון העצמי שלי? לא ממש. תחושות של כשלון – הרבה. כמה אפשר לעשות את מה שאחרים חושבים שטוב בשבילי ולהרגיש טוב עם זה?
אני בהחלט מקבלת שיש אנשים וילדים שמרגישים אחרת; שיוצאים בשמחה לגן/בית ספר.

הייתי רוצה להיות זו שתיצור תחושת הצלחה אצל הילדים שלי. אבל אז אצטרך לקחת אחריות לכך שאני יוצרת גם תחושת כשלון. הם באים יחד. והם באים ממני, או מהחברה או מהמורים השונים שבאים והולכים. עכשיו אנחנו מפנים מקום לתהליך הזה שיבוא מבפנים. מההעדפות והפרשנות והחיים של הילדים עצמם. אז מטרות הן אותנטיות, מכשולים הם דבר מעצבן, מסקרן ומרחיב, כשלון הוא אפשרות אחת מיני רבות שלא התאימה והההצלחה היא הנאה והתרגשות וגם, המקום ממנו עוברים להרפתקאה הבאה, לשיעור הבא.
נשאר מעט מקום אז – שבת שלום ונשיקות לכולכם"
***

אני צריכה הפסקה. קצת מעייף לכתוב כל כך הרבה. אשמתי - הזמנתי את כולם לשאול...
ואני מאד אוהבת אותן ומאד מתגעגעת אליהן והן המשפחה שלי.

מה שמעסיק אותי עכשיו הם השיחות עם בנות המשפחה מעבר לים. אחרי שיחה קצרה בטלפון, עולות עוד שאלות בכתב.
לנסח תשובה לוקח לי מספר ימים של התלבטות. אני מרגישה שאני בוחרת אפשרות אחת מתוך מליון. הרבה פעמים אני חושבת על השימוש במילים שפעם היו אוטומטיות ועכשיו יש להן קונוטציה אחרת לגמרי. עכשיו, אחרי שחשבתי עליהן.

הכנסתי מכתב ששלחתי לאחותי הצעירה. היא העירה ש"השקט התעשייתי" מדאיג אותה. ככה היא הגדירה
את התיאור שלי שהאוירה בבית מאד השתפרה והילדים עושים מה שהם רוצים רוב הזמן.
וגם, היא אמרה שיש מסגרות חשובות בחיים וצריך לקחת אותן בחשבון.
***
"בנתיים אנחנו ממשיכים ב"שקט התעשייתי" שלנו. המונח הזה עורר אצלי כל מיני מחשבות. שלא מדברים פנים אל פנים אז לא תמיד אפשר לדייק. האם התכוונת שהילדים עושים מה בראש שלהם? גם דברים שאני חושבת שלא צריך לעשות או יותר מידי טלויזיה וכדומה? חלק מהזמן זה ככה אבל זה הייה גם כשהיו בבית הספר...
מה שלא נראה לי או דברים שחשובים לי שהם כן יעשו - כמו עם כל ילד, עובדים על זה. יש ימים ככה ואחרת.
מה שיש זה הרבה זמן שקט בו אפשר לברר דברים איתם ועם עצמנו. לא צריך לקצר ולעצור את החיים בצורה שרירותית. יש זמן לדבר, לשאול, להגיע להסכמה, לשנות עמדות ולמצוא פתרונות שמתאימים פחות או יותר לכולם. לא תמיד אבל הרבה יותר מקודם. וזה טוב בעיני. אני רואה עכשיו את הרצונות שלהם כדבר לגיטימי כמו הרצונות שלי. והגבולות יותר ברורים, בעיני.
יותר קל לי לבקש מהם התחשבות כי גם אנחנו יותר מתחשבים בקצב שלהם ובהחלטות שלהם.
בקשר למסגרת - האם הכוונה למסגרות חברתיות שונות כמו: חוג, צבא, אוניברסיטה, עבודה? יש לי הרגשה שמשפחה יכולה להיות הכנה טובה להשתלבות במסגרת. צריך להתחשב, צריך לדעת לעמוד על שלי ולהתדיין, צריך לעשות גם דברים שלא כל כך רוצים וכל זה כי רוצים להשתייך ולהרגיש טוב במסגרת.
לכל מסגרת יש מטרה ואם אתה מעוניין במטרה, סביר להניח שאחרי תקופת לימוד והסתגלות, שאותה כל אחד צריך, תרגיש נוח ותרוץ קדימה. ואם לא? יתכן ומשהו במסגרת, בתוכן שלה (כולל האנשים) אכן לא מתאים לך. ואם רכשת כלים לברר את הדברים עם עצמך, תוכל גם להחליט על שינוי.
אולי המשפחה יכולה לתת את התחושה שזה בסדר גם כשיש בעיות. זה לא אומר שאתה לא יוצלח אלא שצריך להמשיך לחפש, לנסות.
אני מרגישה שנתתי כאן הרצאה. בטח יש לך השגות. אולי בכלל לא קלעתי למה שהתכוונת...
ולכן, אני לא ממשיכה על למה בית הספר בעייתי בעיני כהכנה לעתיד.

אני רוצה להדגיש שדרך החיים שלנו עכשיו מתאימה לנו. כל משפחה מחליטה על מה שמתאים לה ורוב המשפחות הרי לא בוחרות בזה.


נשיקות"

הי דגנית.
חזרתי.
ומייד נכנסתי לבדוק מה קורה איתך ולהתעדכן.
עדיין אין לי טלפון להתקשר אלייך.
אני עוד קצת בהלם אז בוחרת לא להגיב לעיניין.
את מוזמנת למחוק אחרי שתקראי אם נראה לך לא שייך לכאן.
שמחה שאתם עדיין בדרך ...
דרך אגב,אצלנו עכשיו אנחנו ב"בהייה מתמדת". בטלויזיה כמובן...
אני נושכת שפתיים ומחכה שירגע. כבר יש ימים ש"בוהים"פחות...

דגנית,
אני אשמח אם תעני, אבל תעני רק על מה שמתחשק לך או מעניין לך... השאלות הן מין חלק כזה "מהדיבור",
וזה גם בסדר גמור מבחינתי אם את לא עונה וממשיכה הלאה.
אני לא מצפה ממך להיות "מדופלמת מספיק בחינוך הביתי" אני פשוט אוהבת לקרוא את דברייך, ההתלבטויות שלך מעניינות אותי, ועם חלקן אני גם מאוד מזדהה.

בגיל 16 קראתי את "סמרהיל" (ספר על בית ספר פתוח שהוקם בשנות ה-30 וקיים עד היום) מאז היה לי ברור שילדי לא יהיו בבית ספר רגיל אלא בי"ס פתוח או משהו בסגנון, בו יוכלו לבחור מה ואיך ללמוד, ואם ירצו יוכלו גם לשחק כל היום.
כשהגיע הזמן שבני יעלה לכתה א' שקלנו פה ברצינות גם חינוך ביתי, אך אז נפגשתי עם הקבוצה שהחלה בהקמת בית ספר דמוקרטי לידנו והצטרפתי לקבוצה ובני הצטרף לבית ספר, ופרח שם בשנתו הראשונה.

כן, דמוקרטי עולה הרבה כסף. ואם הילד לא מאושר כ"נדרש" ולא אץ רץ לו לבית ספר בהתלהבות מדי בוקר, אז באמת חראם.

חצי דמוקרטי- מה זה? אכן גם המורים וגם ההורים פה שואלים זה את זה, מה זה?
המורים מעוניינים להוריד את המקצועות שהוכתרו כמקצועות חובה(חשבון,אנגלית,עברית) אך ההורים נעמדים על רגליהם האחוריות ומסרבים בתוקף. באמת מעניין מה יהיה. בית ספר בהתהוות.
כרגע אם יש רצון של הילד וההורים להוריד מקצועות חובה מהמערכת אז אפשר, אבל אז יש התחייבות ללמוד לבד. (אף אחד לא בודק את זה).

אז כרגע אנחנו מתלבטים איך ללמוד בבית, את החומר של בית ספר.
(וצד מסויים בי מתייחס לכך בבוז כי ממתי אני חושבת שמה שלומדים בבית ספר זה מה שצריך ללמוד..)
ונוסף על כך אנחנו ממשיכים לעקוב: האם בננו אץ רץ לו בשמחה המיוחלת לבית ספר, לשחק כל היום...


.

יוליה יקרה מאד,
קודם כל סליחה שאז לא התייחסתי לדבריך. אז וגם עכשיו קצת-לא-ממש ראיתי בעצמי מדופלמת מספיק בחינוך הביתי.

[u]בשביל מה להמשיך בית ספר?[/u]
שאני אענה?

תגידי עוד משהו -
[u]בית ספר (חצי דמוקרטי)[/u] מה זה? ואם זה דמוקראטי, זה גם עולה הרבה כסף לא?
לא חראם?

יש מי שיהיה איתו בבית בזמן שהוא מלמד [u]את עצמו מה שהוא צריך[/u] ? @}

ולאפרת - השותפה לדרך
תמיד איתי במחשבתי בתפילתי
אבל הבת רוצה לשחק בסופר אנג'לו..

דגנית,
וואו... קראתי כאן לפני כחודשיים, חשבתי לשתף קצת בהתלבטויות לגבי חינוך ביתי ובינתיים את כבר קפצת למים ולגמרי בפנים!
קראתי ב...התפעלות, התרגשות, עניין, וסקרנות גדולה לגבי ההמשך...

לגבי הלמידה בבית-
אצלנו, יש שינוי קטן: בני מחק מהמערכת 95% מהשיעורים והסביר שהוא רוצה זמן חופשי. בבית ספר (חצי דמוקרטי) אמרו שיוכל אם הוא לומד את מקצועות היסוד(עברית חשבון אנגלית) בעצמו.
הפתיע אותי לגלות שכשסידרנו לו את מערכת השליש היה לי ממש קשה פיזית למחוק את כל השיעורים ולהגיש מערכת כמעט צחה ולבנה מרוב ריקנות. וזאת למרות שפה מדובר בילד שכולנו (הורים ומורים) כבר יודעים שיודע ללמד את עצמו מה שהוא צריך. (
וג'ון הולט כבר מזמן אמר שזה נכון לגבי ילדים בכלל)

לגבי תוכנות מחשב ולמידה- רכשתי לבני בן ה 8 כמה לומדות במתמטיקה ואנגלית, הוא התלהב בהתחלה אבל מהר מאוד ניפנף אותם. כיום הוא מעדיף לעבוד בחוברות עבודה של בית ספר, בעצמו. אני דואגת שיהיו כל מיני סוגים של חוברות עבודה בחשבון, עברית, אנגלית כדי שבימים שלא בא לו על חוברות בית ספר, הוא יכול למצוא לעצמו משהו בחוברת אחרת.
במקביל אני בכלל מפקפקת, אם ממילא כל שבוע יש יום חופש קבוע, (הרגל מאז ימי הגן) ואם ממילא הוא לא הולך לשיעורים.
בשביל מה להמשיך בית ספר?
בינתיים הוא היה נורא מנוזל אז ניצלתי את זה כדי שישאר כמה ימים בבית.

[u]לשחרר את ההורים מבית הספר כבר קראתי. עכשיו אני מפנימה.[/u]
דגנית, הדרך הזאת שיצאתם אליה, המסע הזה שילדיך מובילים אותך אליו, הוא באמת נורא קשה כיוון שהוא דורש מאתנו לנטוש ו/או לבחון כל-כך הרבה דברים בסיסיים (פרות קדושות ובכלל...) שהיו לנו. ולפעמים זה מרגיש כאילו כל מגדל הקלפים שהיה הבסיס שלנו בחיים הולך ומתפרק. נכון, זהנורא קשה, זה נורא מבלבל וזה נורא מאיים. אז אנחנו משתמשים בכלים הישנים שלנו, כי עוד לא רכשנו חדשים, כי מדובר בתהליך שמצריך זמן. וספציפית לעניין הטלויזיה - אותי היא כל-כך הטריפה שפשוט חתכתי לגמרי. אפשר לראות אצלנו רק קלטות ודי.וי. די. וגם למדתי עוד משהו - מה שנכון לאחרים לא בהכרח נכון לי ומה שנכון לי לא בהכרח נכון לאחרים. כלומר: יש לי אישית נטיה שכזו, לחפש את התשובות אצל מישהו אחר, לחפש מישהו שאולי יקל עליי קצת את המסע הזה. אבל בסופו שלי יום, אני מגלה שאני חייבת לעבור את זה בעצמי. לגמרי לגמרי בעצמי. אבל אני נעזרת בדפים שונים כאן ובאנשים שונים כאן כדי לקבל חיזוק לאורך הדרך ואת כמובן מוזמנת לעשות זאת {@
ולגבי -

[u]בירכתי בליבי את הבת על האור ששפכה בהתנגדותה על הצורך בשחרור[/u] לא יודעת למה אבל אצלי מתגבשת התחושה שבילדים השניים שלנו טמון שיעור עצום בשבילנו. הם לא מתפשרים, הם לא מוותרים, הם כל הזמן יודעים בדיוק מה הם רוצים מאתנו, מהעולם ולרוב גם מעצמם. יש בהם (לפחות באלו שעליהם בניתי את השערת המחקר הנוכחית שלי ;-) ), רגשות בעוצמה אדירה והם מביאים אותנו המון פעמים אל צמתים חשובים...

(()) גדול ובהצלחה !

יש לי סוד - מנוטרל בעיקר מחוסר עניין. גם אני התייחסתי אליו יותר כמו כמו שיר או ספר, מאשר שיטת למידה.
קיבלתי 4 לומדות בעת רכשתי פעם את ספרי סדרת התגליות של דיסקברי שהיו מספיק יקרים כדי לחלק מתנות. אבל- שילמנו כסף ושוויים זהב!

סדר היום משתנה תדיר. אבל היתוש שזמזם לי בהתחלה לגבי הצורך בו בכלל - הפך היום לפיל!
הבן, כאמור מוכן לכבות את המקלט. הבת, התנגדותה גוברת. היום כבר גם שכנועים ופיתויים שונים היו לאל.
התפתח מרדף אחרי השלט. ואני, אבדתי את כל העצות!
"בלי אלימות!!!" צעקתי. "עזוב את החולצה!" ו"תנו לי את השלט!"
הבת כעסה מאד. התחלתי לדבר איתה והיא ממש לא רצתה לשמוע. כשהיא שוב פנתה לעבר השלט יצא לי איום בסגנון - או שלט או בריכה! ןאז היא פנתה ממני בחצי חיוך, ניגשה למחשב והצטרפה לבן במשחק שם.

מה זו הכפייה הזו? מדוע אני יוצרת כאן מאבק שכזה?
ולמה היא מחייכת ועוזבת את הריב כאילו כלום? כאילו מכירה את הרוטינה של - החלטה שרירותית |>| התנגדות |>| מאבק |>| הסלמה |>| |איום ריק מתוכן=איבוד שליטה |>| ממשיכים הלאה תוך ליקוק הפצעים....

לשחרר את ההורים מבית הספר כבר קראתי. עכשיו אני מפנימה.
שמתי לב זה מכבר כמה הבת רגישה ללחצים. להכרחות.
נזכרתי איך לפעמים אני מטיחה בליבי או בפנים (לבן זוגי למשל) "אל תגיד לי מה לעשות!"
כמה גם אני נלחצת מלחץ. כמה זה עושה לי להרגיש חסרת ערך וחסרת בטחון.

בירכתי בליבי את הבת על האור ששפכה בהתנגדותה על הצורך בשחרור. בחוסר שליטה. באמון מלא.

[u]לקום בבוקר ולדעת שמתחילים חיים חדשים שלא מכוונים לדבר אחר אלא לשמם[/u]
איזה יופי! תהנו לכם. {@

[u]עדיף ללמד כשהילדים מראים עניין[/u] מסכימה לגמרי. גם עם זה וגם עם לימוד האותיות משירים ואחר-כך שמות. בקשר ליש לי סוד, אני לא מבינה כל כך בשיטות לימוד, אצלנו, במיוחד עם בתי, היא נהנתה מהתכנה כמשחק. אני התרשמתי מהרמה של השירים, כאמור, ואולי בלי קשר, בערך בסוף הגן היא התחילה לקרוא ולא מפסיקה.

[u]'יש לי סוד, אני קורא', של מט"ח.[/u]
סתם הערה:
אני מתנגדת באופן נחרץ לשיטת הלימוד של "יש לי סוד, אני קורא" הנ"ל.
עדיף ללמד כשהילדים מראים עניין - את האלף-בית, בהתחלה אותיות שהם מתעניינים בהם, אחרי שהם כבר מכירים חלק - את כל האלף-בית (יש גם שירים, כמו מדיג דיג דוג, או השיר של נעמי שמר אלף אוהל בית זה בית ועוד), ואחרי האלף בית את הניקוד (יש ספר מקסים - של אלתרמן, נדמה לי - על הניקוד), וגמרנו.
אלה אבני הבניין.
מהאותיות ומהניקוד בונים מלים.
שמות של הילדים, של ההורים, של אנשים אהובים, של מקומות, וכן הלאה.
לפי הקצב של הילדים.

מה הוא הבאג הזה שעוצר אותי כל כך הרבה זמן מלכתוב כאן? האם [po]תפישות שבי[/po] ?

במשך היום אני חושבת "הנה, על [b]זה[/b] שווה לספר בדף שלי" אבל הימים חולפים.
מקננת מחשבה שעכשיו אני אמורה לכתוב יותר תובנות; שהדף יהפוך למשהו שיכול ללמד אחרים "מה עושים בחינוך הביתי". הנה, עברתי את הגדר, אני במציאות המקבילה וככה [b]זה[/b] נראה וכו.
כלומר, לפרק את חיי היום יום לפרקים ופסקאות שכאילו יש להם חיים משל עצמם.


[list=1]
[*] זה דומה אבל אחר - עברנו ל"חינוך ביתי" מחודש של חופשה. חשבתי שזה יהיה המשך של החופשה.
[/list]
זה לא. לקום בבוקר ולדעת שמתחילים חיים חדשים שלא מכוונים לדבר אחר אלא לשמם זו הרגשה שלא חשתי מימי. הימים הראשונים הזכירו לי את האופוריה שאחרי הלידה. כולנו ריחפנו כאן בחיוך ושיר.

[list=1]
[*] סדר יום - כרגע, מכבים את הטלויזיה בעשר בבוקר. הבן מתיישב בשמחה על חוברת חשבון שקנה
[/list]
בארץ. פותר בעיות די קשות. אני עוזרת. הבת דוחה בשאט נפש כל חוברת או פעילות יזומה שקשורה בשולחן, כיסא,
נייר ועיפרון. ממשיכה בלגו ומרבה לכתוב לי פתקים באנגלית משובשת כולל I LAV וחץ המורה לדמותי - בבוץ על הקיר בחוץ.
PE =התעמלות: יוצאים לאויר העולם ומשחקים במשחקים שהם מכירים. עושים הפסקות
כדי שאני אוכל לנוח :-P אחרי ארוחת צהריים חוזרים להדליק טלויזיה ולעשות על ידה את מה שהם עושים.

אחרי היום הראשון נבהלתי שככה אני מגבילה את היצירתיות והלמידה שלהם לשעות מסויימות ועכשיו מיוזמתם הם לא ינסו בכלל.
הבת אמרה: "את רוצה בעצם לכבות את הטלויזיה". אמרתי שכן. אמרתי שבריא להיות בחוץ, באור השמש.
היום הPE הפך לקפיצות על המזרון הישן לקצב SCHOOL OF ROCK .

[list=1]
[*] תגובת הסביבה - המשפחה הגיבה בהפתעה. כתבתי מכתב הסבר ושלחתי לכולם. הם גם צפו בסרט "אנשים חופשיים", הקליטו לנו אבל לא ממש הביעו את דעתם ;-) מתעניינים מאד.
[/list]
חברים כאן - הגיבו בצורה חיובית מאד. בןזוגי סיפר לכל מי שרק שאל "מה שלום הילדים?". מדהים כמה אנשים עזבו את בית הספר באמצע/חינכו בבית שנה או שנתיים/ מכירים משפחות בחינוך ביתי ובכלל - מתייחסים כל כך בחיוב.

3א. הפתעה - התקשרתי לברך חברה ישראלית שחזרה לכאן אחרי לידה . היא אמרה:"אם את רוצה, יש לי כאן כמה חוברות של "באופן טבעי" :-0 היו לי המון אבל כשעברנו, לא מצאתי אותן. וגם הזמנתי את הספר "חינוך ביתי" :-9 "


הפסקה. סנדויצ'ים במזנון.

[po]רסיסים של אור[/po], רציתי לצטט את כל מה שכתב הפעם...|Y|
הסברת יותר טוב ממני....

דגנית, להתקשר ולדבר עם בעלך? :-D
האמת שגם אני קצת נילחצת מלימוד כתיבה. אור בת 8 ולומדת שתי שפות בו זמנית, עיברית ואנגלית.
בעברית יש לה עדיין המוווווון תאויוט ובאנגלית היא מתחילה להבין מה קורה.
היא כל הזמן מנסה לקרוא,בשתי השפות,בכל כתוב שהיא נתקלת בו, ומנסה לכתוב בעברית המון.
אני משתדלת לא לתקן לה טעויות (על פי ג'והן הולט...),אלא אם כן היא מבקשת.
משתדלת לתת לה את הזמן,אבל מודה שלפעמים זה קשה.
גאיה כבר בת 5 וחצי, ועדיין לא מתעניינת בקריאה וכתיבה. פעם בחודש היא מבקשת שאראה לה איך כותבים את השם שלה... ואני כבר מרגישה את הלחץ שלי כלפי זה, אבל משתיקה אותו כל הזמן.
כשהיגענו לכאן,היא לא היסכימה לדבר מילה באנגלית במשך כחצי שנה, ואז,יום אחד היא התחילה "לקשקש" באנגלית.
אולי ככה גם תלמד קריאה וכתיבה?...
אולי את צריכה להראות לבן זוגך את הדף על [po]תפישות שבי[/po] ?

דגנית, ב'טכני' אני לא יכולה לעזור, מגיעה למצבים מביכים מול המכשיר הזה, אבל יש פה כמה אלופים.
למט"ח יש שירותי תמיכה מצויינים (שבדרך כלל מביכים אותי עוד יותר, כי הפתרונות כל כך פשוטים..):

09-8922919 בימים א'-ה' בין 16-20 ובימי ו' 9-13.
אם תרצי, אוכל לשוחח איתם ולצ'וטט איתך במקביל.

[u]'יש לי סוד, אני קורא', של מט"ח[/u]
הוי [po]ב דחילו[/po] ! הבאנו מהארץ לפני שנתיים כמה לומדות של מט"ח ואני לא מצליחה להפעיל אותן!
יצא ג'יבריש מג'וברש. ניסיתי כמה פעמים.
אולי לא ניסיתי מספיק כי הילדים לא הראו כל רצון להוסיף למידה על בית הספר.
כשיעלה עניין, אנסה שוב.
אבל תודה.
אולי מישהוא שקורא כאן יכול להציע איזה פתרון טכני?

דגנית, אם את מתכוונת ללמוד קריאת עברית, יש משחק מחשב-לומדה מוצלחת מאוד בעיני, הן בצורה ובאפשרויות המשחק והן בתכנים (שירים וסיפורים משובחים) שממש מלמדת קריאה וכתיבה. (טוב, הקלדה..): 'יש לי סוד, אני קורא', של מט"ח. קצת יקר, אבל אפשר אולי להשיג ממשהו.

@}