על ידי עוד_לא_אמא* » 09 יולי 2003, 10:59
יאיר, תודה על שאלת מיליון הדולר! (כן, זאת קריאת שמחה, אני
שמחה שאתה שואל, וכן הרגישות וההבחנה שלך העלו אותך ללב העניין).
כשניסיתי לחשוב איך לנסח את התשובה על השאלה הזאת, הרגשתי שהמון קטעי משפטים ורעיונות קופצים לי לראש: בגלל ההוא, בגלל ההיא, בגלל הניתוק מהחיים, בגלל הפחד, בגלל השקר, בגלל תחושת המחנק, בגלל תחושת הכישלון.
אני חושבת שהתשובה הכי ישירה לעניין הזה היא לומר שבאיזשהו שלב לא הצלחתי לכתוב יותר.
מה שהביא אותי למשבר הזה (הפרפקציוניזם, הרצון לרצות אחרים, אובדן שמחת הגילוי) ומה שקרה בעקבות המשבר הזה (ההסתבכות במה שהרגיש כמו שקר ענקי, אי יכולת לעמוד בקרדיט שניתן לי, רגשי אשמה נוראיים, חוסר יכולת לחשוב על שום דבר מלבד הלימודים והכשלון המתמיד שלי), ומה שגיליתי על עצמי בדרך ליציאה מהמשבר הזה (בסופו של דבר סיימתי את העבודות שלי, שהיו, לדעתי, מרתקות, אבל לא הגשתי תזה) - כל אלה הובילו אותי להגיד - אני צריכה לצאת מהמקום הזה. עכשיו.
זה שיצאתי מ'המקום הזה' (יציאה הדרגתית ומלאת כאב), איפשר לי לפתח תחומים והיבטים נוספים בחיי (בין היתר אהבה וחתונה... ענק, נכון? ויש עוד!). בסופו של התהליך, הבנתי שיש עוד סיכוי שאני אחזור, אבל אם וכאשר, זה יהיה באופן אחר לגמרי.
לסיפור הזה כמובן יש גם שמות ואירועים, מאבקי כוח שהייתי בהם, דברים שלמדתי על החיים האקדמיים, דוגמאות חיות שעמדו לנגד עיני. איך להסביר, ניגשתי ללימודים באוניברסיטה מתוך תשוקה ענקית. אני זוכרת את עצמי בשנה א' מרחפת. פשוט מרחפת. חיה את הרעיונות הגדולים. יושבת בסיפריה, קוראת חומר וצוחקת. זה היה מדהים. היו שם תשובות לשאלות שהעסיקו אותי (תמיד תרגמתי שאלות אישיות ורגשיות לשאלות אינטלקטואליות), למדתי בשבילי. איכשהו, בלי ששמתי לב, זיהו אותי וסימנו אותי. הפכתי ל'תלמידה מצטיינת', 'פוטנציאל', התחילו לקיים איתי דיאלוג. בהתחלה זה היה מדהים, משכר, נפלא. ממכר. וכן, זה מאוד ממכר שאומרים לך 'את טובה'.
התשוקה הגדולה, והרצון לחיות את הדברים עד סופם, הביאו אותי גם לתוך 'הבראנז'ה', שזכתה לימים לכינוי 'הביצה'. שם היו מתרגלים בכירים יותר ופחות, מרצים צעירים, בנות... כולם ריכלו על כולם, יצאו עם כולם, כשהארוס האינטלקטואלי מצית תשוקות עמוקות... ביצה.
הייתי עדה גם למאבקי הכוח, למשחקי הפטרונים, לפוליטיקה הזעירה והזעירה פחות של החיים האקדמיים. אני חושבת שאני מצליחה להעביר לך את תחושת הסערה והטוטאליות שהייתה שם, וגם את הדכדוך.
בירח הדבש שלנו, יצא לנו לבקר באוניברסיטת ברקלי. רמי שלי הסתכל עלי וראה שאני קורנת וכואבת. אני חייבת גם להתוודות שבזמנו, המחשבה על לנסוע ללמוד במקום אחר, לעבור את כל תהליך הרישום די איימה עליי. אבל שם בברקלי, כשהסתובבנו על המדשאות, הבנתי, שגם שם , הייתי יכולה תוך זמן קצר לעבור אותו תהליך, בהתחלה לחוות שיאים של התרגשות, אח"כ רצון להוכיח את עצמי, ואח"כ, בהדרגה, להפוך לדמות בולטת ומוערכת. ועוד הבנתי, שאיפשהו הלך לי לאיבוד משהו, שיכול היה להיות לגמרי אחרת. שהייתי יכולה לקרוא יותר חומר קריאה משקראתי (למרות שהייתי מאלה שקראו יחסית המון), שיכולתי להעמיק יותר רק במה שעניין אותי, ו'לדלג' מעל מה שרק חייבים. שיכולתי למשוך את המרצים שלי לכיוונים שעניינו אותי, במקום לנסות ולרצות אותם. שיכולתי לראות שהדרך היא שלי, והם האורחים בה, שצריכים לשמש אותי למטרותי, ולא להיפך. האם זה נשמע טריוויאלי? לי בכל אופן, רק המרחק איפשר להבין את זה.
וידעתי, שרק כאשר אני אהיה במקום הפנימי הזה, ואני אדע מה השאלה שלי, שאיתה אני יוצאת למסע הזה, בלי לרצות למצוא חן, ובאמונה פנימית שתאפשר לי לבקש, לקבל, לקחת את מה שאני רוצה וצריכה, אז אני אוכל לחזור לאוניברסיטה. אז תהיה לי החסינות הפסיכולוגית שדרושה כדי לעמוד בזה, מבלי להשאב כל כולי לפוליטיקה, מאבקי כוח ותחרות, רק אז אני אוכל לעמוד באכזבות, בטעויות, בזמן שלוקח לדברים להבשיל.
יש עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, ושמתי לב שגם מה שכתבתי יצא קצת בקודים, אבל רציתי לצייר רישום בקווים כלליים, וזה מה שיצא לי נכון להבוקר (ביום אחר אולי הייתי כותבת את זה קצת אחרת, אבל בטח לא הרבה אחרת). אני מניחה שחלק מהדברים שכתבתי גם מסבירים למה אני
באופן טבעי כאן.
ונסיים בקריאת "היא עוד תשוב!" (או שלא, אם יהיה לה יותר טוב במקום אחר).
יאיר, תודה על שאלת מיליון הדולר! (כן, זאת קריאת שמחה, אני [b]שמחה[/b] שאתה שואל, וכן הרגישות וההבחנה שלך העלו אותך ללב העניין).
כשניסיתי לחשוב איך לנסח את התשובה על השאלה הזאת, הרגשתי שהמון קטעי משפטים ורעיונות קופצים לי לראש: בגלל ההוא, בגלל ההיא, בגלל הניתוק מהחיים, בגלל הפחד, בגלל השקר, בגלל תחושת המחנק, בגלל תחושת הכישלון.
אני חושבת שהתשובה הכי ישירה לעניין הזה היא לומר שבאיזשהו שלב לא הצלחתי לכתוב יותר.
מה שהביא אותי למשבר הזה (הפרפקציוניזם, הרצון לרצות אחרים, אובדן שמחת הגילוי) ומה שקרה בעקבות המשבר הזה (ההסתבכות במה שהרגיש כמו שקר ענקי, אי יכולת לעמוד בקרדיט שניתן לי, רגשי אשמה נוראיים, חוסר יכולת לחשוב על שום דבר מלבד הלימודים והכשלון המתמיד שלי), ומה שגיליתי על עצמי בדרך ליציאה מהמשבר הזה (בסופו של דבר סיימתי את העבודות שלי, שהיו, לדעתי, מרתקות, אבל לא הגשתי תזה) - כל אלה הובילו אותי להגיד - אני צריכה לצאת מהמקום הזה. עכשיו.
זה שיצאתי מ'המקום הזה' (יציאה הדרגתית ומלאת כאב), איפשר לי לפתח תחומים והיבטים נוספים בחיי (בין היתר אהבה וחתונה... ענק, נכון? ויש עוד!). בסופו של התהליך, הבנתי שיש עוד סיכוי שאני אחזור, אבל אם וכאשר, זה יהיה באופן אחר לגמרי.
לסיפור הזה כמובן יש גם שמות ואירועים, מאבקי כוח שהייתי בהם, דברים שלמדתי על החיים האקדמיים, דוגמאות חיות שעמדו לנגד עיני. איך להסביר, ניגשתי ללימודים באוניברסיטה מתוך תשוקה ענקית. אני זוכרת את עצמי בשנה א' מרחפת. פשוט מרחפת. חיה את הרעיונות הגדולים. יושבת בסיפריה, קוראת חומר וצוחקת. זה היה מדהים. היו שם תשובות לשאלות שהעסיקו אותי (תמיד תרגמתי שאלות אישיות ורגשיות לשאלות אינטלקטואליות), למדתי בשבילי. איכשהו, בלי ששמתי לב, זיהו אותי וסימנו אותי. הפכתי ל'תלמידה מצטיינת', 'פוטנציאל', התחילו לקיים איתי דיאלוג. בהתחלה זה היה מדהים, משכר, נפלא. ממכר. וכן, זה מאוד ממכר שאומרים לך 'את טובה'.
התשוקה הגדולה, והרצון לחיות את הדברים עד סופם, הביאו אותי גם לתוך 'הבראנז'ה', שזכתה לימים לכינוי 'הביצה'. שם היו מתרגלים בכירים יותר ופחות, מרצים צעירים, בנות... כולם ריכלו על כולם, יצאו עם כולם, כשהארוס האינטלקטואלי מצית תשוקות עמוקות... ביצה.
הייתי עדה גם למאבקי הכוח, למשחקי הפטרונים, לפוליטיקה הזעירה והזעירה פחות של החיים האקדמיים. אני חושבת שאני מצליחה להעביר לך את תחושת הסערה והטוטאליות שהייתה שם, וגם את הדכדוך.
בירח הדבש שלנו, יצא לנו לבקר באוניברסיטת ברקלי. רמי שלי הסתכל עלי וראה שאני קורנת וכואבת. אני חייבת גם להתוודות שבזמנו, המחשבה על לנסוע ללמוד במקום אחר, לעבור את כל תהליך הרישום די איימה עליי. אבל שם בברקלי, כשהסתובבנו על המדשאות, הבנתי, שגם שם , הייתי יכולה תוך זמן קצר לעבור אותו תהליך, בהתחלה לחוות שיאים של התרגשות, אח"כ רצון להוכיח את עצמי, ואח"כ, בהדרגה, להפוך לדמות בולטת ומוערכת. ועוד הבנתי, שאיפשהו הלך לי לאיבוד משהו, שיכול היה להיות לגמרי אחרת. שהייתי יכולה לקרוא יותר חומר קריאה משקראתי (למרות שהייתי מאלה שקראו יחסית המון), שיכולתי להעמיק יותר רק במה שעניין אותי, ו'לדלג' מעל מה שרק חייבים. שיכולתי למשוך את המרצים שלי לכיוונים שעניינו אותי, במקום לנסות ולרצות אותם. שיכולתי לראות שהדרך היא שלי, והם האורחים בה, שצריכים לשמש אותי למטרותי, ולא להיפך. האם זה נשמע טריוויאלי? לי בכל אופן, רק המרחק איפשר להבין את זה.
וידעתי, שרק כאשר אני אהיה במקום הפנימי הזה, ואני אדע מה השאלה שלי, שאיתה אני יוצאת למסע הזה, בלי לרצות למצוא חן, ובאמונה פנימית שתאפשר לי לבקש, לקבל, לקחת את מה שאני רוצה וצריכה, אז אני אוכל לחזור לאוניברסיטה. אז תהיה לי החסינות הפסיכולוגית שדרושה כדי לעמוד בזה, מבלי להשאב כל כולי לפוליטיקה, מאבקי כוח ותחרות, רק אז אני אוכל לעמוד באכזבות, בטעויות, בזמן שלוקח לדברים להבשיל.
יש עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, ושמתי לב שגם מה שכתבתי יצא קצת בקודים, אבל רציתי לצייר רישום בקווים כלליים, וזה מה שיצא לי נכון להבוקר (ביום אחר אולי הייתי כותבת את זה קצת אחרת, אבל בטח לא הרבה אחרת). אני מניחה שחלק מהדברים שכתבתי גם מסבירים למה אני [po]באופן טבעי[/po] כאן.
ונסיים בקריאת "היא עוד תשוב!" (או שלא, אם יהיה לה יותר טוב במקום אחר).