על ידי אנונימי » 09 דצמבר 2002, 17:26
דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים
הלידה של שירה, 19/6/05, 02:47
אני קוראת את הסיפור של יותם, שהוא היום בן שנתיים ושמונה חודשים, ילד גדול, והנה שוב אני עם תינוקת בת חודש. יותםכל כך גדול, ומיוחד ומצחיק וממלא את נשמתי באהבה. מוזר כל כך לחשוב שיום אחד גם איתה יהיה לי את כל זה. בינתיים אנחנו עדיין מתוודעות זו לזו, מגששות. נבט של אהבה.
במהלך ההריון כתבתי:
אני ואת
לאט לאט גדלות
אני ואת
אחת אחת
אחת
תנועותייך ולבך
בי פועמים
אך פנייך, מגעך,
בי חתומים.
כמו סוד, מגילה
את מגולגלת בי
באצבעות עדינות יפתח הזמן את צפונותייך
ויגלה לי אותך
אהבה שכבר נבטה בי
בואי לטלטל שוב את חיי
ונתבונן יחד
איך אנחנו נעשות
שתיים
בשבת לפני 4 שבועות, אכלנו ארוחת ערב, והצירים הרגישו לי רציניים יותר מהצירונים שליוו אותי בכל השבועות האחרונים של ההריון. אבל עדיין לא יכולתי לומר שזה זה. הדלקנו טלוויזיה ונדבקנו לאיזה סרט עם וויל סמית, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. כי בדיוק כשהתחיל להיות ממש מותח, אמרתי לשי שנראה לי שלא נראה את סופו. אם מישהו ראה, נשמח לשמוע את הסוף (סתאאם).
אמרתי לו שיאללה, צריך להכניס את יותם לאמבטיה, להעביר טאטוא בסלון, ולארגן את כל הציוד הנדרש, כי הלילה הוא הלילה. בזמן האמבטיה של יותם התחלנו למדוד זמנים. כל 7 דקות בדיוק, ציר של 35 שניות. טוב, צריך להתקשר לשיין.
שיין אומרת שהיא בדיוק בדרך הביתה מהצפון, ובמקרה נמצאת לא רחוק. היא תיכנס אלינו לבדוק מה העניינים, ואם צריך היא פשוט תישאר ותחזור בבוקר עם מונית. כשהיא הגיעה, כעבור 20 דקות, הצירים כבר היו כל 4 דקות, וממושכים יותר. היא בדקה פתיחה, 2 ס"מ.
יותם, שכבר היה שפוך, קם לחיים חדשים כשהיא הגיעה. הוא פגש אותה כבר אי אילו פעמים, וידע שהיא "תעזור לאימא להוציא את התינוקת". הוא גם ידע שהיא עזרה לו לצאת מהבטן (והוא תמיד מתקן, לא מהבטן, מהפות) של אימא. הוא התרוצץ בבית, ואנחנו, תוך כדי סידורים וארגונים וצירים, מנסים להרדים אותו. בסוף זה הצליח (אני על ארבע על המיטה, מספרת לו סיפור ארוך ומייגע עם הפסקות צירים ועוקבת אחרי העיניים שלו שנעצמות לאט... לאט... לאט...)
כשהוא נרדם היה אפשר ללדת סוף סוף. התלבטנו לגבי הנוכחות שלו בלידה. הכנו את האפשרות שנתקשר לאמי והיא תיקח אותו אליהם, וגם דיברנו עם אחותי ועם כמה חברות שיהיו מוכנות לבוא ולהיות איתו בבית אם זה מה שיתאים. התכוננו לכל האפשרויות, כשהאפשרות המועדפת עלינו היא מה שהיה בפועל, שהוא יישן ונהיה אנחנו, שי ואני, באינטימיות שלנו בלי עוד אנשים מבחוץ חוץ משיין.
הלכנו לסלון. שם הייתה פינת הלידה שלי, עם פסלים מחימר שהכינו לי חברותיי בטקס לידה שעשינו שבועיים קודם. היו שם גם משפטים חיוביים על הלידה שמזכירים לי לקבל את התהליך, להודות עליו ולחגוג אותו. הדלקנו נרות והבאנו את הלפטופ עם כל השירים שהורדנו בשבועות האחרונים.
התחלנו עם let it be, ואז בוב מארלי. every little thing, gonna be alright, no woman no cry... ואני רוקדת, מתנועעת על הכדור הגדול ושרה יחד איתם. בלידה הקודמת לא עניינה אותי המוזיקה, עכשיו הייתי כמו במסיבה: נו, מה יהיה השיר הבא... וזה תמיד התאים לי, המלים התאימו בול והקצב...
שיין עיסתה אותי ברגליים ושי בגב, המון שמן על הגוף וניחוחות נפלאים, כמה נעים. שיין אומרת לי לנוח קצת בין הצירים, אחרת תהיה לי התכווצות שרירים ברגליים אחר כך, אני מנסה אבל לא ממש מצליחה, חייבת לקום, לזוז ולרקוד. שי איתי בכל ציר, רוקד איתי, תומך בי.
הצירים מתחזקים, קאט סטיבנס ברקע (שיין ושי מדברים עליו). לא מתאים לי המוזיקה, להחליף!
כשאני נכנסת לבריכה המוזיקה מתחלפת בשירים של אניה, מוזיקה טקסית והרמונית. והלידה, בהתאמה מעבירה הילוך. אני כבר לא משועשעת, כואב לי. אני שרה "אה אי אה", מתפתלת בתוך המים, נשענת על שי.
מהר מהר זה נהיה כואב נורא, קשה לי להאמין שכל כך מהר. אני שואלת את שיין אם היא רוצה לבדוק פתיחה, היא אומרת שלא, שזה מתקדם נהדר. ואני אומרת : יכול להיות שכל כך מהר?... והיא מהנהנת. היא אומרת לי "זה עניין של דקות". כל כך מהר אני מגיעה לצירים הקשים קשים, ואני כבר לא נוהמת "לשחרר לשחרר", אלא " אלוהים תעזור לי אימא תעזרי לי אלוהים תהיה איתי" ועד ל "אני לא יכולה אני לא יכולה אין לי כוחות" ושי מזכיר לי "תחשבי על כל החברות שלך שחושבות עלייך ומאמינות בך, ואני מאמין בך" "אלוהים איתי?" "כן, אלוהים איתך, את חזקה ומדהימה".
יכול להיות שכבר לוחץ לי? מותר לי ללחוץ? שיין רק מהנהנת ממקום מושבה בצד. ואני מתחילה ללחוץ. אני נבהלת לרגע, כי יוצא לי קקי ואני לא בטוחה שאוכל להישאר במים. שיין אומרת לי שאין בעיה והיא ושי מתפעלים שתי מסננות ביעילות מרשימה. אבל כל הקטע הזה עם הקקי קצת עיכב אותי בשלב הזה, קצת סגר. "ילדה שלי בואי אליי אני מחכה לך אני רוצה להחזיק אותך" אני מתפללת אליה. אני נוגעת, מרגישה את הראש. אני מבקשת משיין להוציא אותה בעצמי. אין בעיה, היא אומרת, רק תגידי לי מתי את מרגישה את הראש בפתח.
עוד ציר אחד ועוד אחד, אני שואגת כמו חיה, משתוללת במים, מאבדת את עצמי לחלוטין בתוך הצירים האלה. ואז זה בא, הראש מתחיל לצאת. חכי רגע, היא אומרת, לא ללחוץ. תני לה לעשות את הדרך החוצה לבד. ואני מחזיקה, זה קשה לי, מדברת איתה "בואיבואיבואיבואי" ואז היא יוצאת אליי לידיים. שיין מנחה את הידיים שלי מתוך המים ואלי לגוף. לא יאמן אני ממלמלת.
אדומה, קטנה, מכוסה המון שעווה. התינוקת שלי. בעיניים גדולות ופקוחות לרווחה היא מסתכלת על העולם. לאן הגעתי? בשקט ושלווה היא מתבוננת.
ופתאום צ'יקו. יותם. הוא הגיע בציר האחרון, עמד במסדרון ושי לקח אותו בידיים והוא בא לבריכה בדיוק כדי לראות אותה עליי.
אני יוצאת מהמים, ויותם אומר "משפחה". אנחנו שוכבים על המזרון בסלון ביחד. הוא בצד אחד והיא בצד השני. היא יונקת. איזו תחושה מוזרה. 8 חודשים לא הינקתי ופתאום שוב, האינטימיות הזאת, הואקום הזה. קשה לי להוציא את השיליה, שיין לוחצת לי על הבטן, הקלה. אחר כך אני מנסה לעשות פיפי ולא מצליחה. כאילו משהו תקוע, לא יכולה לשחרר יותר. ומיד מתחילים הצירים החדשים, ההתכווצויות של הרחם בהנקה. כאבים נוראיים, לא תיארתי לי.
מתחילת הסיפור ועד שהיא יצאה לעולם עברו פחות מ5 שעות.
ובבוקר הלכנו לבית החולים, כדי לקבל את תרומתם הצנועה לאוברדרפט שלנו. היינו שם 6 שעות ארוכות ומייבשות, וכבר שכחנו כמעט את הלילדה המופלא, את העוצמה והביחד שהיו שם.
הכאבים החדשים, העייפות, הבלבול תפסו את מקומם במהירות.
ומאז אנחנו מתרגלים, לומדים להכיר, וזוכרים לחיות מרגע לרגע, כמו בלידה. זוכרים שאנחנו צוות מדהים, כמו בלידה. זוכרים שהקושי הוא כלי, הוא מפתח, כמו בלידה. ויודעים שהכול עובר, כמו בלידה.
אני כותבת את הסיפור כדי להזכיר לעצמי כמה נפלאה הייתי וכמה נפלא היה שי. כמה כוח שאבתי ממגעו וכמה ביטחון הוא השרה עליי. מי אמר שלידה נגמרת כשהתינוק יוצא לאוויר העולם? מבחינתי אנחנו עדיין שם.
@} @}
[sup][po]דף סיפור לידה[/po], [po]דף סיפור לידת בית[/po], [po]דף סיפור לידה במים[/po][/sup]
[b]הלידה של שירה, 19/6/05, 02:47[/b]
אני קוראת את הסיפור של יותם, שהוא היום בן שנתיים ושמונה חודשים, ילד גדול, והנה שוב אני עם תינוקת בת חודש. יותםכל כך גדול, ומיוחד ומצחיק וממלא את נשמתי באהבה. מוזר כל כך לחשוב שיום אחד גם איתה יהיה לי את כל זה. בינתיים אנחנו עדיין מתוודעות זו לזו, מגששות. נבט של אהבה.
במהלך ההריון כתבתי:
אני ואת
לאט לאט גדלות
אני ואת
אחת אחת
אחת
תנועותייך ולבך
בי פועמים
אך פנייך, מגעך,
בי חתומים.
כמו סוד, מגילה
את מגולגלת בי
באצבעות עדינות יפתח הזמן את צפונותייך
ויגלה לי אותך
אהבה שכבר נבטה בי
בואי לטלטל שוב את חיי
ונתבונן יחד
איך אנחנו נעשות
שתיים
בשבת לפני 4 שבועות, אכלנו ארוחת ערב, והצירים הרגישו לי רציניים יותר מהצירונים שליוו אותי בכל השבועות האחרונים של ההריון. אבל עדיין לא יכולתי לומר שזה זה. הדלקנו טלוויזיה ונדבקנו לאיזה סרט עם וויל סמית, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. כי בדיוק כשהתחיל להיות ממש מותח, אמרתי לשי שנראה לי שלא נראה את סופו. אם מישהו ראה, נשמח לשמוע את הסוף (סתאאם).
אמרתי לו שיאללה, צריך להכניס את יותם לאמבטיה, להעביר טאטוא בסלון, ולארגן את כל הציוד הנדרש, כי הלילה הוא הלילה. בזמן האמבטיה של יותם התחלנו למדוד זמנים. כל 7 דקות בדיוק, ציר של 35 שניות. טוב, צריך להתקשר לשיין.
שיין אומרת שהיא בדיוק בדרך הביתה מהצפון, ובמקרה נמצאת לא רחוק. היא תיכנס אלינו לבדוק מה העניינים, ואם צריך היא פשוט תישאר ותחזור בבוקר עם מונית. כשהיא הגיעה, כעבור 20 דקות, הצירים כבר היו כל 4 דקות, וממושכים יותר. היא בדקה פתיחה, 2 ס"מ.
יותם, שכבר היה שפוך, קם לחיים חדשים כשהיא הגיעה. הוא פגש אותה כבר אי אילו פעמים, וידע שהיא "תעזור לאימא להוציא את התינוקת". הוא גם ידע שהיא עזרה לו לצאת מהבטן (והוא תמיד מתקן, לא מהבטן, מהפות) של אימא. הוא התרוצץ בבית, ואנחנו, תוך כדי סידורים וארגונים וצירים, מנסים להרדים אותו. בסוף זה הצליח (אני על ארבע על המיטה, מספרת לו סיפור ארוך ומייגע עם הפסקות צירים ועוקבת אחרי העיניים שלו שנעצמות לאט... לאט... לאט...)
כשהוא נרדם היה אפשר ללדת סוף סוף. התלבטנו לגבי הנוכחות שלו בלידה. הכנו את האפשרות שנתקשר לאמי והיא תיקח אותו אליהם, וגם דיברנו עם אחותי ועם כמה חברות שיהיו מוכנות לבוא ולהיות איתו בבית אם זה מה שיתאים. התכוננו לכל האפשרויות, כשהאפשרות המועדפת עלינו היא מה שהיה בפועל, שהוא יישן ונהיה אנחנו, שי ואני, באינטימיות שלנו בלי עוד אנשים מבחוץ חוץ משיין.
הלכנו לסלון. שם הייתה פינת הלידה שלי, עם פסלים מחימר שהכינו לי חברותיי בטקס לידה שעשינו שבועיים קודם. היו שם גם משפטים חיוביים על הלידה שמזכירים לי לקבל את התהליך, להודות עליו ולחגוג אותו. הדלקנו נרות והבאנו את הלפטופ עם כל השירים שהורדנו בשבועות האחרונים.
התחלנו עם let it be, ואז בוב מארלי. every little thing, gonna be alright, no woman no cry... ואני רוקדת, מתנועעת על הכדור הגדול ושרה יחד איתם. בלידה הקודמת לא עניינה אותי המוזיקה, עכשיו הייתי כמו במסיבה: נו, מה יהיה השיר הבא... וזה תמיד התאים לי, המלים התאימו בול והקצב...
שיין עיסתה אותי ברגליים ושי בגב, המון שמן על הגוף וניחוחות נפלאים, כמה נעים. שיין אומרת לי לנוח קצת בין הצירים, אחרת תהיה לי התכווצות שרירים ברגליים אחר כך, אני מנסה אבל לא ממש מצליחה, חייבת לקום, לזוז ולרקוד. שי איתי בכל ציר, רוקד איתי, תומך בי.
הצירים מתחזקים, קאט סטיבנס ברקע (שיין ושי מדברים עליו). לא מתאים לי המוזיקה, להחליף!
כשאני נכנסת לבריכה המוזיקה מתחלפת בשירים של אניה, מוזיקה טקסית והרמונית. והלידה, בהתאמה מעבירה הילוך. אני כבר לא משועשעת, כואב לי. אני שרה "אה אי אה", מתפתלת בתוך המים, נשענת על שי.
מהר מהר זה נהיה כואב נורא, קשה לי להאמין שכל כך מהר. אני שואלת את שיין אם היא רוצה לבדוק פתיחה, היא אומרת שלא, שזה מתקדם נהדר. ואני אומרת : יכול להיות שכל כך מהר?... והיא מהנהנת. היא אומרת לי "זה עניין של דקות". כל כך מהר אני מגיעה לצירים הקשים קשים, ואני כבר לא נוהמת "לשחרר לשחרר", אלא " אלוהים תעזור לי אימא תעזרי לי אלוהים תהיה איתי" ועד ל "אני לא יכולה אני לא יכולה אין לי כוחות" ושי מזכיר לי "תחשבי על כל החברות שלך שחושבות עלייך ומאמינות בך, ואני מאמין בך" "אלוהים איתי?" "כן, אלוהים איתך, את חזקה ומדהימה".
יכול להיות שכבר לוחץ לי? מותר לי ללחוץ? שיין רק מהנהנת ממקום מושבה בצד. ואני מתחילה ללחוץ. אני נבהלת לרגע, כי יוצא לי קקי ואני לא בטוחה שאוכל להישאר במים. שיין אומרת לי שאין בעיה והיא ושי מתפעלים שתי מסננות ביעילות מרשימה. אבל כל הקטע הזה עם הקקי קצת עיכב אותי בשלב הזה, קצת סגר. "ילדה שלי בואי אליי אני מחכה לך אני רוצה להחזיק אותך" אני מתפללת אליה. אני נוגעת, מרגישה את הראש. אני מבקשת משיין להוציא אותה בעצמי. אין בעיה, היא אומרת, רק תגידי לי מתי את מרגישה את הראש בפתח.
עוד ציר אחד ועוד אחד, אני שואגת כמו חיה, משתוללת במים, מאבדת את עצמי לחלוטין בתוך הצירים האלה. ואז זה בא, הראש מתחיל לצאת. חכי רגע, היא אומרת, לא ללחוץ. תני לה לעשות את הדרך החוצה לבד. ואני מחזיקה, זה קשה לי, מדברת איתה "בואיבואיבואיבואי" ואז היא יוצאת אליי לידיים. שיין מנחה את הידיים שלי מתוך המים ואלי לגוף. לא יאמן אני ממלמלת.
אדומה, קטנה, מכוסה המון שעווה. התינוקת שלי. בעיניים גדולות ופקוחות לרווחה היא מסתכלת על העולם. לאן הגעתי? בשקט ושלווה היא מתבוננת.
ופתאום צ'יקו. יותם. הוא הגיע בציר האחרון, עמד במסדרון ושי לקח אותו בידיים והוא בא לבריכה בדיוק כדי לראות אותה עליי.
אני יוצאת מהמים, ויותם אומר "משפחה". אנחנו שוכבים על המזרון בסלון ביחד. הוא בצד אחד והיא בצד השני. היא יונקת. איזו תחושה מוזרה. 8 חודשים לא הינקתי ופתאום שוב, האינטימיות הזאת, הואקום הזה. קשה לי להוציא את השיליה, שיין לוחצת לי על הבטן, הקלה. אחר כך אני מנסה לעשות פיפי ולא מצליחה. כאילו משהו תקוע, לא יכולה לשחרר יותר. ומיד מתחילים הצירים החדשים, ההתכווצויות של הרחם בהנקה. כאבים נוראיים, לא תיארתי לי.
מתחילת הסיפור ועד שהיא יצאה לעולם עברו פחות מ5 שעות.
ובבוקר הלכנו לבית החולים, כדי לקבל את תרומתם הצנועה לאוברדרפט שלנו. היינו שם 6 שעות ארוכות ומייבשות, וכבר שכחנו כמעט את הלילדה המופלא, את העוצמה והביחד שהיו שם.
הכאבים החדשים, העייפות, הבלבול תפסו את מקומם במהירות.
ומאז אנחנו מתרגלים, לומדים להכיר, וזוכרים לחיות מרגע לרגע, כמו בלידה. זוכרים שאנחנו צוות מדהים, כמו בלידה. זוכרים שהקושי הוא כלי, הוא מפתח, כמו בלידה. ויודעים שהכול עובר, כמו בלידה.
אני כותבת את הסיפור כדי להזכיר לעצמי כמה נפלאה הייתי וכמה נפלא היה שי. כמה כוח שאבתי ממגעו וכמה ביטחון הוא השרה עליי. מי אמר שלידה נגמרת כשהתינוק יוצא לאוויר העולם? מבחינתי אנחנו עדיין שם.
@} @}
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.