סיפורי הלידה של ענת גיגר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

הלידה של שירה, 19/6/05, 02:47

אני קוראת את הסיפור של יותם, שהוא היום בן שנתיים ושמונה חודשים, ילד גדול, והנה שוב אני עם תינוקת בת חודש. יותםכל כך גדול, ומיוחד ומצחיק וממלא את נשמתי באהבה. מוזר כל כך לחשוב שיום אחד גם איתה יהיה לי את כל זה. בינתיים אנחנו עדיין מתוודעות זו לזו, מגששות. נבט של אהבה.
במהלך ההריון כתבתי:

אני ואת
לאט לאט גדלות

אני ואת
אחת אחת
אחת

תנועותייך ולבך
בי פועמים
אך פנייך, מגעך,
בי חתומים.

כמו סוד, מגילה
את מגולגלת בי
באצבעות עדינות יפתח הזמן את צפונותייך
ויגלה לי אותך

אהבה שכבר נבטה בי
בואי לטלטל שוב את חיי
ונתבונן יחד
איך אנחנו נעשות
שתיים

בשבת לפני 4 שבועות, אכלנו ארוחת ערב, והצירים הרגישו לי רציניים יותר מהצירונים שליוו אותי בכל השבועות האחרונים של ההריון. אבל עדיין לא יכולתי לומר שזה זה. הדלקנו טלוויזיה ונדבקנו לאיזה סרט עם וויל סמית, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. כי בדיוק כשהתחיל להיות ממש מותח, אמרתי לשי שנראה לי שלא נראה את סופו. אם מישהו ראה, נשמח לשמוע את הסוף (סתאאם).
אמרתי לו שיאללה, צריך להכניס את יותם לאמבטיה, להעביר טאטוא בסלון, ולארגן את כל הציוד הנדרש, כי הלילה הוא הלילה. בזמן האמבטיה של יותם התחלנו למדוד זמנים. כל 7 דקות בדיוק, ציר של 35 שניות. טוב, צריך להתקשר לשיין.
שיין אומרת שהיא בדיוק בדרך הביתה מהצפון, ובמקרה נמצאת לא רחוק. היא תיכנס אלינו לבדוק מה העניינים, ואם צריך היא פשוט תישאר ותחזור בבוקר עם מונית. כשהיא הגיעה, כעבור 20 דקות, הצירים כבר היו כל 4 דקות, וממושכים יותר. היא בדקה פתיחה, 2 ס"מ.
יותם, שכבר היה שפוך, קם לחיים חדשים כשהיא הגיעה. הוא פגש אותה כבר אי אילו פעמים, וידע שהיא "תעזור לאימא להוציא את התינוקת". הוא גם ידע שהיא עזרה לו לצאת מהבטן (והוא תמיד מתקן, לא מהבטן, מהפות) של אימא. הוא התרוצץ בבית, ואנחנו, תוך כדי סידורים וארגונים וצירים, מנסים להרדים אותו. בסוף זה הצליח (אני על ארבע על המיטה, מספרת לו סיפור ארוך ומייגע עם הפסקות צירים ועוקבת אחרי העיניים שלו שנעצמות לאט... לאט... לאט...)
כשהוא נרדם היה אפשר ללדת סוף סוף. התלבטנו לגבי הנוכחות שלו בלידה. הכנו את האפשרות שנתקשר לאמי והיא תיקח אותו אליהם, וגם דיברנו עם אחותי ועם כמה חברות שיהיו מוכנות לבוא ולהיות איתו בבית אם זה מה שיתאים. התכוננו לכל האפשרויות, כשהאפשרות המועדפת עלינו היא מה שהיה בפועל, שהוא יישן ונהיה אנחנו, שי ואני, באינטימיות שלנו בלי עוד אנשים מבחוץ חוץ משיין.
הלכנו לסלון. שם הייתה פינת הלידה שלי, עם פסלים מחימר שהכינו לי חברותיי בטקס לידה שעשינו שבועיים קודם. היו שם גם משפטים חיוביים על הלידה שמזכירים לי לקבל את התהליך, להודות עליו ולחגוג אותו. הדלקנו נרות והבאנו את הלפטופ עם כל השירים שהורדנו בשבועות האחרונים.
התחלנו עם let it be, ואז בוב מארלי. every little thing, gonna be alright, no woman no cry... ואני רוקדת, מתנועעת על הכדור הגדול ושרה יחד איתם. בלידה הקודמת לא עניינה אותי המוזיקה, עכשיו הייתי כמו במסיבה: נו, מה יהיה השיר הבא... וזה תמיד התאים לי, המלים התאימו בול והקצב...
שיין עיסתה אותי ברגליים ושי בגב, המון שמן על הגוף וניחוחות נפלאים, כמה נעים. שיין אומרת לי לנוח קצת בין הצירים, אחרת תהיה לי התכווצות שרירים ברגליים אחר כך, אני מנסה אבל לא ממש מצליחה, חייבת לקום, לזוז ולרקוד. שי איתי בכל ציר, רוקד איתי, תומך בי.
הצירים מתחזקים, קאט סטיבנס ברקע (שיין ושי מדברים עליו). לא מתאים לי המוזיקה, להחליף!
כשאני נכנסת לבריכה המוזיקה מתחלפת בשירים של אניה, מוזיקה טקסית והרמונית. והלידה, בהתאמה מעבירה הילוך. אני כבר לא משועשעת, כואב לי. אני שרה "אה אי אה", מתפתלת בתוך המים, נשענת על שי.
מהר מהר זה נהיה כואב נורא, קשה לי להאמין שכל כך מהר. אני שואלת את שיין אם היא רוצה לבדוק פתיחה, היא אומרת שלא, שזה מתקדם נהדר. ואני אומרת : יכול להיות שכל כך מהר?... והיא מהנהנת. היא אומרת לי "זה עניין של דקות". כל כך מהר אני מגיעה לצירים הקשים קשים, ואני כבר לא נוהמת "לשחרר לשחרר", אלא " אלוהים תעזור לי אימא תעזרי לי אלוהים תהיה איתי" ועד ל "אני לא יכולה אני לא יכולה אין לי כוחות" ושי מזכיר לי "תחשבי על כל החברות שלך שחושבות עלייך ומאמינות בך, ואני מאמין בך" "אלוהים איתי?" "כן, אלוהים איתך, את חזקה ומדהימה".
יכול להיות שכבר לוחץ לי? מותר לי ללחוץ? שיין רק מהנהנת ממקום מושבה בצד. ואני מתחילה ללחוץ. אני נבהלת לרגע, כי יוצא לי קקי ואני לא בטוחה שאוכל להישאר במים. שיין אומרת לי שאין בעיה והיא ושי מתפעלים שתי מסננות ביעילות מרשימה. אבל כל הקטע הזה עם הקקי קצת עיכב אותי בשלב הזה, קצת סגר. "ילדה שלי בואי אליי אני מחכה לך אני רוצה להחזיק אותך" אני מתפללת אליה. אני נוגעת, מרגישה את הראש. אני מבקשת משיין להוציא אותה בעצמי. אין בעיה, היא אומרת, רק תגידי לי מתי את מרגישה את הראש בפתח.
עוד ציר אחד ועוד אחד, אני שואגת כמו חיה, משתוללת במים, מאבדת את עצמי לחלוטין בתוך הצירים האלה. ואז זה בא, הראש מתחיל לצאת. חכי רגע, היא אומרת, לא ללחוץ. תני לה לעשות את הדרך החוצה לבד. ואני מחזיקה, זה קשה לי, מדברת איתה "בואיבואיבואיבואי" ואז היא יוצאת אליי לידיים. שיין מנחה את הידיים שלי מתוך המים ואלי לגוף. לא יאמן אני ממלמלת.
אדומה, קטנה, מכוסה המון שעווה. התינוקת שלי. בעיניים גדולות ופקוחות לרווחה היא מסתכלת על העולם. לאן הגעתי? בשקט ושלווה היא מתבוננת.
ופתאום צ'יקו. יותם. הוא הגיע בציר האחרון, עמד במסדרון ושי לקח אותו בידיים והוא בא לבריכה בדיוק כדי לראות אותה עליי.
אני יוצאת מהמים, ויותם אומר "משפחה". אנחנו שוכבים על המזרון בסלון ביחד. הוא בצד אחד והיא בצד השני. היא יונקת. איזו תחושה מוזרה. 8 חודשים לא הינקתי ופתאום שוב, האינטימיות הזאת, הואקום הזה. קשה לי להוציא את השיליה, שיין לוחצת לי על הבטן, הקלה. אחר כך אני מנסה לעשות פיפי ולא מצליחה. כאילו משהו תקוע, לא יכולה לשחרר יותר. ומיד מתחילים הצירים החדשים, ההתכווצויות של הרחם בהנקה. כאבים נוראיים, לא תיארתי לי.
מתחילת הסיפור ועד שהיא יצאה לעולם עברו פחות מ5 שעות.
ובבוקר הלכנו לבית החולים, כדי לקבל את תרומתם הצנועה לאוברדרפט שלנו. היינו שם 6 שעות ארוכות ומייבשות, וכבר שכחנו כמעט את הלילדה המופלא, את העוצמה והביחד שהיו שם.
הכאבים החדשים, העייפות, הבלבול תפסו את מקומם במהירות.
ומאז אנחנו מתרגלים, לומדים להכיר, וזוכרים לחיות מרגע לרגע, כמו בלידה. זוכרים שאנחנו צוות מדהים, כמו בלידה. זוכרים שהקושי הוא כלי, הוא מפתח, כמו בלידה. ויודעים שהכול עובר, כמו בלידה.
אני כותבת את הסיפור כדי להזכיר לעצמי כמה נפלאה הייתי וכמה נפלא היה שי. כמה כוח שאבתי ממגעו וכמה ביטחון הוא השרה עליי. מי אמר שלידה נגמרת כשהתינוק יוצא לאוויר העולם? מבחינתי אנחנו עדיין שם.

@} @}

[ענת_גיגר*]

יותם בא לעולם: זה קרה לפני חודש ונראה כאילו הוא כאן מתמיד...
זו הלידה הראשונה שלי והיה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית. ההריון עבר ממש בקלות ולכל אורכו ליווה אותי ביטחון שאני יודעת לעשות את זה (כמו שכתבה חבצלת). שבית חולים יכווץ אותי (גופנית ונפשית) וששם יהיה לי קשה יותר ללדת. כששאלו אותי "את לא מפחדת?" עניתי שאני כן מפחדת, אבל דווקא מבית החולים. כשפגשנו את שיין והבנו שזה לא מעשה לחלוטין בלתי אחראי ושיש על מי לסמוך, הביטחון שלנו התחזק.

הלידה הגיעה שלושה ימים לפני המועד המשוער. כבר כמה שבועות היו לי כאבי "מחזור" פה ושם, וככה גם היה באותו יום חמישי. הלכתי לסופר ואני זוכרת שציינתי לעצמי שהתחלתי סוף סוף ללכת "כמו אישה בהריון". ממש לא חשדתי שזה זה, והיו לי תוכניות לחגוג בסוף השבוע את יום ההולדת שלי (שחל שלושה ימים קודם). כששי חזר הביתה, בסביבות 22 אמרתי חצי משועשעת שאולי נתחיל למדוד כל כמה זמן יש ציר. וזה היה כל 5 דקות. הצירים היו עוד ממש קצרים, אז שיין אמרה לי לשתות כוס יין וללכת לישון ולהתקשר אליה כשאני כבר לא אוכל לדבר תוך כדי הציר... שתיתי כוס יין, ונכנסתי למיטה, אבל הכאבים לא אפשרו לי לשכב. כל ציר קמתי והתחלתי לזחול בחדר על ארבע. בשלוש לפנות בוקר התקשרתי אליה ברווח שבין ציר לציר וזה עדיין לא נשמע לה תכוף מספיק. אבל אם את רוצה שאני אבוא, היא אמרה, אז אני באה. הצלחתי להחזיק מעמד עוד איזה שעה וחצי והתקשרתי אליה שוב. שמישהו יגיד לי מה לעשות עם הכאב ומתי זה ייגמר!

היא הגיעה בסביבות חמש וחצי לפנות בוקר ולאכזבתי אמרה שהפתיחה בסך הכול של ס"מ אחד. איך זה יכול להיות? אחרי לילה שלם של כאבים? הייתי בטוחה שאו-טו-טו... היא שלחה אותנו לסיבוב בחוץ. תל אביב ביום שישי לפנות בוקר לא הומה במיוחד, אז לא הרבה אנשים ראו אותי כורעת כל 3 מ' מעל תיבת דואר או גדר של בניין ומנסה לנשום. חזרתי ונכנסתי מיד לאמבטיה. בתוך המים הצירים היו נסבלים ובין ציר לציר שקעתי במן שינה, שאפילו חלמתי בה חלומות. זה אחד הדברים המוזרים בלידה, שממש עד הצירים האחרונים עוד שקעתי בשינה, כאילו הגוף ידע לשמור כוחות לציר הבא.
בשלב מסוים התקררו לי המים באמבטיה ויצאתי לסלון. שי חיכה לי שם יחד עם נורית, מיילדת שמתלמדת להיות מיילדת בית ובאה לעזור לשיין, שבינתיים הלכה לנמנם. נורית עיסתה לי את הגב והנחתה אותי לנשום ובעיקר לנשוף ואז הלידה התחילה להתקדם. הפקק הרירי יצא. תקפה אותי בחילה עזה והקאתי (את כוס היין מהלילה), דבר שלא עשיתי שנים (גם לא בהריון). כאילו התגברתי על איזה מחסום שהיה לי מפני ההקאה.

כששין קמה ובדקה שוב, הייתה פתיחה של 3 ס"מ. היא נתנה לי איזה תכשיר הומאופטי והלידה התחילה להתקדם במהירות. נורית, שי ושיין הקימו את הבריכה והתחילו למלא אותה במים וברגע שהיה אפשר, נכנסתי אליה. בשלב הזה כבר הייתי במקום אחר, כאילו שקועה בטרנס, מתעוררת לציר, נושמת ונוהמת אותו, ושוב נרדמת. אני זוכרת ששאלתי את שיין כל הזמן "כמה זמן עוד יש" ואמרתי ש"אני לא מסוגלת לעבור עוד ציר", והיא עודדה אותי שכל ציר מקרב את הלידה. אני זוכרת שהיא אמרה שיתכן שהלידה תהיה ב6 בערב (השעה הייתה 9 בבוקר) ואני יללתי לה "לא 6 בערב! אני לא אחזיק מעמד עד 6 בערב!!! תגידי לי 12 בצהריים!!" בינתיים המשיכו למלא את הבריכה בסירים וקומקומים, ומתברר שגם צילמו אותי די הרבה.

רוב הזמן הייתי ממש בתוך עצמי ובו בזמן כאילו מחוץ לעצמי, כאילו ענת הרגילה הושעתה מהמקום, ומי שנכנס לפעולה הייתה ענת אחרת, ענת "כוח הטבע".

ככל שהיה לי קשה יותר, היה לי גם ברור יותר שאני עושה את זה. בשלב מסוים ראיתי את שיין מחשיכה את החדר, מדליקה נרות. היא התייעצה עם שי איזו מוזיקה אני אוהבת והם שמו דיסק (סזריה אבורה ואניה, הצלחתי להבחין למרות הערפול), הדליקו נרות, סידרו את המיטה. את רואה, היא אמרה לי, אנחנו כבר מכינים את החדר לקראתו. זה נתן לי כוח אדיר! זאת אומרת שזה ייגמר! זאת אומרת שאני קרובה לצלוח את הים הזה!

פתאום, אחרי שחשבתי שכל חיי יהיו צירים והפוגות קצרות בין צירים, פתאום הסוף של זה התקרב. כשצירי הלחץ הגיעו שמחתי שסוף סוף אני יכולה לעשות משהו, לא להיות סבילה לכאב, אלא לפעול, לדחוף. זה היה קשה נורא, אבל להפתעתי קצר למדי (20 דקות בערך). ביקשתי משיין שתגיד לי מתי לדחוף והיא אמרה לי שאני כבר אדע, ובאמת ידעתי. היה איזה תענוג בהיענות לדחף הזה. תענוג שהוא גם סבל. הכנסתי אצבע והרגשתי את הראש שלו בדרך החוצה. שיין שמה מראה במים וראיתי בצירים האחרונים את הראש הלבן-אפור מבצבץ. פחדתי כל הזמן שאני אקרע ושאלתי תוך כדי את שיין אם נראה לה שזה יקרה, והיא אמרה שממש לא, ושהשריר רך וגמיש ושלא אחשוש לדחוף בכל בכוח. הייתי כל כך גאה בעצמי על זה!

עוד דחיפה ועוד אחת ופתאום, ב12:30, הוא נפלט למים וראיתי אותו יוצא, כמו דג אפרפר... רגע אחרי זה הוא היה אצלי על הידיים. חשבתי שאבכה כשזה יגיע, אבל משום מה לא בכיתי. שי, לעומת זאת, שאינו בוכה אף פעם, דווקא כן... יצאנו מהמים, עדיין מחוברים בחבל הטבור ועל המיטה התחלתי לנסות להניק אותו (זה לקח קצת זמן). אחרי חצי שעה בערך, כשפסק הדופק בחבל הטבור, שי חתך את החבל (כמה שהוא עבה! זה הפתיע אותי).

אימא שלי, שתכננה להיות במהלך הלידה והגיעה ממש בדקות האחרונות, הכינה לכולנו ארוחת צהריים ושיין ונורית סידרו וקיפלו את הבריכה. שי עדיין התרוצץ. היה לו נורא קשה לראות אותי ככה סובלת, לקח לו כמה שעות להתמודד עם זה שאני עדיין אני ואני עדיין פה...
ואני כבר שכבתי במיטה שלי עם הפיצפון שלי, מבינה שעשיתי את זה וכל כך גאה בעצמי.
לא הייתי מוכנה לזה שאחרי המסע המפרך הזה ישר אצא למסע נוסף לא פחות קשה (ההנקה ובכלל), אבל אחרי הלידה אני יודעת שגם כשנדמה לי שאני לא מסוגלת יותר, אני מסוגלת ועוד איך, עובדה. וגם כשאני מרגישה חסרת ביטחון, שבטח כולן יודעת לעשות את זה ורק אני לא, אני יודעת מצוין, וגם זו עובדה. ושקיבלתי את התמיכה הכי נפלאה שאפשר, שכל מי שהיה סביבי האמין שאני מסוגלת ובלי התערבויות ואפילו בלי עצות מיותרות ובמיוחד בלי דאגות ופחד, אלא אמון ואהבה, וזאת הסביבה שאני רוצה ליצור במשפחה החדשה שלנו. כשיותם בוכה עכשיו מכאבי בטן או אלוהים יודע מה, אני אומרת לו: אהוב יקר שלי, אני מאמינה בך שתצליח לעבור את הקושי הזה, ואני פה לצדך.
זה היה השיעור שלי.

[ענת_גיגר*]

שיהיה במה חדש...

[סיגל_ב*]

מי אמר שלידה נגמרת כשהתינוק יוצא לאוויר העולם? מבחינתי אנחנו עדיין שם.
ואוו!!!
איזה סיפור מרגש...!

מזל טוב! @}

[דנה_ה*]

ואוו! כבר המון זמן אני שואלת את עצמי - ילדה או עדיין לא? ואם כן - אז איך היה? ואיזה כיף לקרוא את הסיפור. מאחלת לכל הנשים בעולם לידות כאלו יפות ועוצמתיות כמו שהיתה לכם. מאחלת הרבה אהבה ושמחה. איך אמר יותם? משפחה.

[טרה_רוסה*]

מרגש @}

[תמר_מתחילה*]

מרגש

זוכרים שהקושי הוא כלי, הוא מפתח, כמו בלידה. ויודעים שהכול עובר, כמו בלידה.
@}

[ההולכת_בדרכים*]

מקסים!

[אביב_חדש*]

מקסים

[עדי_ל*]

אני יוצאת מהמים, ויותם אומר "משפחה"
איזה יופי, מזל טוב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה יופי, מזל טוב
@}

[בתנועה_מתמדת*]

אני יוצאת מהמים, ויותם אומר "משפחה"
מרגש עד דמעות....
המון המון מזל טוב!!!|בלונים|

[בת_ההרים*]

מזל טוב!!!
קאט סטיבנס ברקע (שיין ושי מדברים עליו). לא מתאים לי המוזיקה, להחליף!
אוח. אני יכולה להבין בדיוק על מה את מדברת. קאט סטיבנס ולידה? הו לא!

[מי_כל*]

אהובים. אהובים.
כמה מדהים.

"כולם נשא הרוח, כולם סחף האור. שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה"

[עירית_לוי]

_ואוו!!!
איזה סיפור מרגש...!_
מזל טוב!

[אמא_גמדים*]

ואוו ענתי
איזה יופי של סיפור
איזו עוצמה
את נפלאה!!!

[יערת_דבש*]

|דמעות|

[ט_לי*]

להזכיר לעצמי כמה נפלאה הייתי וכמה נפלא היה שי
איזה כוח זוגי מדהים שיכול ליצור משפחה. מזל טוב!

[רסיסים_של_אור*]

והתרגשות עצומה

[מ_י*]

סיפור מרגש.

ויותם אומר "משפחה".
איזה יופי.
המון מזל טוב.

[מיצי_החתולה*]

אוף, מרגש כל כך. מזל טוב!

[אישה_אחת*]

מקסים. ילדה שנולדה לתוך המון אהבה...

המון מזל טוב והצלחה בהמשך הדרך

[ה_עוגיה*]

את נפלאה.
תודה על הסיפור @}

[דנה_יחזקאלי*]

דמעות בעיני.
תבורכו כולכם.

[פלוני_אלמונית*]

ענת, אני קוראת את סיפור הלידה שלך ופשוט לא מבינה: מצד אחד את אומרת שרצית לידה אינטימית, בבית, בהשתתפות אנשים אהובים. מצד שני, את בוחרת לשתף אנשים אקראיים (בואי נאמר כל מי שמריץ חיפוש בגוגל ל"לידת-בית") בפרטים הכי אינטימיים של הלידה שלך. אני מבינה את הצורך לשתף בחוויות שגם נשים אחרות עתידות לעבור, אבל היו בסיפור שלך פרטים מאד אישיים לעניות דעתי. אני לא באה בביקורת, פשוט לא מבינה את הסתירה הזו.

[פלוני_אלמונית*]

לפלונית , יש הבדל בין הלידה עצמה בכאן והעכשיו האינטימי לבין מה שבוחרים לשתף אחר כך ,
ולענת תודה , המון תודה על השיתוף , גם בעיני דמעות התרגשות , את גדולה .
אתם נפלאים .
תודה ששיתפת ככה אני אדמיין לי את הלידה הבאה .

[ענת_גיגר*]

פלוני (הראשונה),
אין לי בעיה לחשוף פרטים אישיים, כפי שגם הראיתי לאנשים רבים תמונות מהלידה הראשונה, כולל תמונות פלסטיות מאוד... זה פשוט לא נורא מביך אותי (ואולי זה נושא לעוד דף בסגנון של אוף אבא תתלבש כבר) לא היה מפריע לי להראות את הלידה בסרט לאנשים קרובים. לעומת זאת, היה מפריע לי מאוד נוכחות של צלמת ומצלמה בלידה עצמה, ולכן אין סרט כזה.
והאמת היא שכשאני כותבת כאן אני חושבת על לא מעט חברים וחברות קרובים ורחוקים שהכרתי באמצעות האתר ואני בקשר איתם בין השאר מעל דפיו. ברור לי שכל העולם יכול לקרוא, אבל זה פשוט לא מעניין אותי. וחוץ מזה, אני חושבת שאולי מישהו יכול למצוא בזה ערך או עניין, גם אם הוא/היא לא מכירה אותי.
מקווה שהבהרתי את הסתירה.
ותודה לכולם על התגובות. @}

[רונית_סלע*]

איזה סיפור מופלא, מרגש. תודה, שיהיו לכם ימים טובים ביחד @} .

[עודד_המחפש*]

איזה יופי של סיפור!! מקסים!
מזל טוב לכם, ענת, שי, יותם ו-
@}

[יולי_פעלולי*]

סיפור לידה מעצים, מעורר השראה ומרגש!
הרבה מזל טוב ל"משפחה"!
תודה שאת מוצאת זמן ואנרגות לשתף.

[ברונית_ב*]

_דמעות בעיני.
תבורכו כולכם._

והרבה מזל טוב!

[מיכלולה*]

מזל טוב לכל משפחת גיגיר
סיפור מרגש, גם לי היו דמעות בעיניים, מאחלת לכולן לידות כאלו

[אילנה_לשם*]

איזה סיפור יפה מרגש ועוצמתי
אהבתי את - משפחה של יותם
וענת את באמת מופלאה

[טושו*]

ענת יקרה,
התרגשות גדולה להיכנס לפורום אחרי כל כך הרבה זמן של העדרות ולקרוא את הסיפור המרגש הזה.
המון מזל טוב לכולכם.

[הגמד_חיוכון*]

גם אני התרגשתי מאוד לקרוא.
וגם את התובנות שבסוף כל סיפור
ואת השיר המקסים
_כמו סוד, מגילה
את מגולגלת בי
באצבעות עדינות יפתח הזמן את צפונותייך
ויגלה לי אותך_
(נדמה לי שאני בדיוק שם עכשיו...)
המון מזל טוב

[יפעת_הר_אבן*]

וואו.

[מאמא_מאוהבת*]

רק עכשיו גיליתי שכבר כתבת את הסיפור לידה
מקסים ומרגש! איזו לידה מעצימה!

וגם שבוע טוב וחודש טוב @}

[עדינה_ניפו*]

ענת, flower (עדיין קוראים לו ככה עד שנמצא לו שם של בן!) ישן במיטה דוד והילדים איתכם במפגש ואני החלטתי להציץ לרגע כאן באתר
והנה מצאתי את סיפור הלידה של שירה
זה מקסים, הביא לי דמעות לעיניים וגם עזר לי במשהו שאני עוברת בקשר ללידה הזאת
אני אספר לך באפן אישי
אני מקווה שנמצא זמן בקרוב לדבר
אוהבת אותך המון

[Manty_T*]

מקסים

[נבט_חיטה*]

אוי, מדהים. @}

[טליה_אלמתן*]

הגעתי דרך דפים באקראי ושמחתי מאוד!
לידות מדהימות, וסיפורים מעוררי השראה.

[רותי_תותי*]

בכיתי מרב התרגשות תוך קריאת סיפור הלידה שלך, אני שואבת כוחות רבים מסיפורי לידה כאלה אמיתיים וחיים. שיש בהם הכל שמחה וכאב. ובעיקר תינוק ואם בריאים ושלמים.

[טאו_להורות*]

ענת
נעים לקרוא ולהאמין שלידה נפלאה כזו אפשרית
תודה

[בלה*]

רק עכשיו קראתי, וככה גם הסתבר לי שבקרוב יש (גם) לך יומולדת.


מקסימים אתם.