על ידי צ'ילי_ושמן_זית* » 26 דצמבר 2010, 00:41
כל יום אני מתכננת להתיישב על המחשב ולסיים את הסיפור, אבל... כמו שאתן רואות הסיפור ימשיך בדילוגים גדולים.. המרוץ המטורף של היום יום עם עולל חדש וזאטוט ותיק רק במעט מוכיח לי שוב ושוב כמה תיכנון הזמן הוא ממני והלאה. אבל אני מאוד מאוד רוצה לכתוב, הכל וכמה שיותר מהר, כי אני חייבת את זה יותר מכל לעצמי, אני מרגישה שאני שוכחת מיום ליום. ואני מאוד רוצה לזכור.
ובכן, הצירים פסקו. חיברתי את עצמי אפילו למוניטור וגורנישט. המיילדת בדקה פתיחה, אני תקועה על 4-5 ס"מ. הרופא עובר ומציע שנעבור למחלקת יולדות להמתין שם לשוב הצירים כי אי אפשר סתם ככה לתפוס חדר לידה.
אני משום מה דאגתי להכין איתי כרטיס ביקור של מדקר שקיבלתי עליו המלצות חמות מאוד למקרה שאצטרך עזרה או זירוז. כנראה שמשהו בפנים הרגיש לי שזה עלול לקרות. לא חרדתי מזה, אפילו לא כל כך הופתעתי, אבל ידעתי שחייבים לעשות משהו בנידון. אני חייבת לחזור למסלול של הלידה שלי, אני לא יכולה לתת לה לחמוק ממני ולהפוך לתסריט של בי"ח. אז הזמנו את אורן כחולי. מרפא ברפואה סינית. יום שישי בצהריים. האיש שומר מצוות אדוק למראה, אבל הגיע. נשאר איתי ממש עד הרגע האחרון, כדי להספיק לשבת הביתה. כשהגיע, למרות שידעתי שהוא דתי, הופתעתי ממראהו. הוא נראה כמעט נער, אם כי ברור שהוא מבוגר ממני. לבוש בצורה מוקפדת ונקייה, תהיתי לרגע אם אינו שומר מגע ואיך בכלל יטפל בי. אך זה הכל היה שטויות של רגע בלבד כי מייד לאחר שהניח את הג'קט המחוייט שלו בצד החל למשש את בטני, לבדוק דופק בכפות רגלי, למשש בצקות וכולי. אחד הדברים הראשונים שאמר זה שיש כאן מבנה אנטומי בעייתי של הרחם. אני לא הבנתי. הוא פירט מעט - הבטן מתוחה, בולטת, נוקשה מאוד. לעובר יהייה קשה להתברג באגן, הזוית קצת מקשה. ואז הוא התחיל לפשפש בציוד הרפואי במגירות, הוציא אלכוהול ופדי גזה, מחט גדולה מאוד יחסית למה שראיתי אצל מטפלים אחרים והחל לטפל. תוך שניות הבנתי שיש לי כאן עסק עם משהו שונה לגמרי. היה מדהים לראות ולהרגיש אותו עובד. כל כך מדוייק ועוצמתי. כל נקודה פגעה בול, משלחת זרמים עזים כמו מכות חשמל קטנות. הוא עבד מהר, שאל שאלות תוך כדי. הזיז את המחט האחת (זו השיטה שלמד ממאסטר סיני שריפא את אביו באוסטרליה, שיטה שלא נלמדת בארץ ועל פיה מדקרים באותה מחט כל פעם נקודה אחת בלבד) ממקום למקום, מידי פעם לוחץ על המחט או מקיש עליה במקצבים שונים, מפמפם זרמים חשמליים הולכים ומתחזקים אל נקודת הדיקור. באיזה שהוא שלב שמתי לב שהוא שרט שתי נקודות ברגלי והוא מוחה מכל אחת מהן טיפות דם קטנות בפד גזה טבול באלכוהול בזו אחר זו. לא ממש הבנתי מה הוא עושה. חשבתי שזו פשוט עוד שיטת דיקור מוזרה שלא הכרתי. אחרי שהלך התבוננתי ברגלי וראיתי שהוא דקר את שתי הורידים הבולטים מאוד שנוצרו במהלך ההריון וניקז מהם מעט דם ולמעשה כל פרח הנימים שהתפרש מתחתיהם ונראה כמו מכה סגולה ענקית ברגלי נעלם. נדהמתי מכך. לא שמעתי על טיפול כזה מעולם ובמשפחתי סובלים זה דורות מדליות וורידים ברגליים.
לאחר קצת יותר משעתיים שאלתי למה עלי לצפות. הוא אמר שהדיקור לא יתחיל לי את הצירים דווקא אלא הוא מחזק את הכיוון שאליו הולך הגוף ומאזן את התהליך. אם הגוף זקוק עכשיו למנוחה אז הוא יקבל עכשיו מנוחה טובה ושלא כדאי להלחם בזה. וכך היה. לפני שהלך הוא השאיר לי שתי תמציות תה והוסיף, כמעט בדרך אגב, שאם יציעו לי זירוז, אפידורל ואפילו קיסרי שאני אשקול זאת ולא אמהר לסרב, כי יתכן שזה יעזור ויתכן שאני צריכה את זה ולמרות שכולנו שואפים אל הטיבעי מה שחשוב בסופו של דבר הוא שאני והתינוק נצא שלמים ובריאים. אמרנו שבת שלום וקבענו שנעדכן אותו במוצש ואם נצטרך יבוא שוב לחזק את מה שצריך לחזק. על דבריו האחרונים והתמוהים על ההתערבויות הרפואיות העדפתי לא לחשוב בשלב זה כדי לא להכניס את עצמי למצב תודעתי לא רצוי. אבל בתוך תוכי היתה לי הרגשה מוזרה לגבי זה, כאילו הוא רואה משהו, והוא לא סתם אומר את הדברים. בכל אופן, זנחתי את זה. הדס ואני שגם מאוד התרשמה מאורן רק מצפיה בו מהצד, ניצלנו את ההפוגה לשינה.
אחרי שעה וחצי או שעתיים התעוררנו עם החלפת המשמרת החדשה, הופתענו שלא סילקו אותנו בעקבות המלצת הרופא אל מחלקת היולדות והניחו לנו לישון כך בחדר הלידה. אך נראה שזו היתה האווירה לאורך כל הדרך - גם אם ממליצים ואומרים כל מיני דברים, ניטור רציף, בלה בלה בלה, בסופו של דבר מניחים לך לעשות הכל כמו שאת מבקשת ועוזרים בכל מה שצריך.
המשמרת החדשה הביאה לנו רוח חיה בשם דרורה - מיילדת מדהימה ונמרצת שבדקה פתיחה ולשאלתנו האם אנו עוברות למחלקת יולדות מחתה בחיוך - מה פתאום! את בפתיחה חמש, את בלידה, בואי קומי ונתחיל לעבוד! אני בהחלט קמתי מהשינה הברוכה עם אנרגיות מחודשות, נכנסתי למקלחת וכשיצאתי משם כבר הרגשתי את חזרתם של הצירים. הפעם, היה לי ברור, לא מנדלות ולא מוסיקה - עכשיו צריך להתכוונן פנימה, לרכב על כל ציר, לקדם את הפתיחה הזו ולעבוד קשה. דרורה היתה שם, מציעה עצות ומדריכה, מחייכת ומעודדת, מפיחה אנרגיות של טוב שמחה ותקווה ואנחנו מלאות הודיה וקבלה. האמת שמפרק הזמן הזה אינני זוכרת הרבה. היו שם עוד כמה שעות של צירים, עדיין לא חזקים מספיק, לא כואבים באמת, אבל תכופים למדי ונוכחים. הפתיחה מתקדמת אבל מאוד לאט. לקראת סוף המשמרת שלה דרורה נכנסת ולצערנו אנחנו מבינים שלא נזכה שהיא תיילד אותי. "עכשיו", היא אומרת, "ג'קוזי או פקיעת מי שפיר. הגיע הזמן לתת לעבודה שלך עוד פוש". אני אומרת לה שאני רוצה גם וגם. "אז קודם ג'קוזי ואח"כ מי שפיר" היא אומרת. השעה כבר אחרי עשר בלילה. באחת עשרה מסתיימת המשמרת של דרורה. היא מכינה לנו את הג'קוזי בחדר הלידה הטיבעי. בשלב הזה הדס, שאיתי כבר מהלילה הקודם, גמורה לחלוטין. אימי, שהגיעה מת"א במפתיע, למרות שלא ביקשתי ואף לא רציתי שתבוא, היתה בסופו של דבר לעזר רב, במיוחד כשהבנו שהדולה השניה שלי לא ממש מעוניינת להגיע והלידה מתארכת מאוד והדס איתי לבד. ביקשתי מהדס שתתרווח על המיטה המפוארת והמצועצעת משהו של חדר הלידה הטיבעי ומאימי ביקשתי שתשמור עלי בג'קוזי. דרורה הנחתה אותה ואותי מה לעשות: אני נכנסתי עם הכותונת לתוך המים החמימים, דרורה ישרה את רגלי והניחה מגבת לתמיכה מתחת לצווארי. "לפחות שעה" היא אומרת "פחות מזה זה לא אפקטיבי, תישארי כאן שעה - שעה וחצי". אני הופתעתי - ציפיתי לרבע שעה עד עשרים דקות גג.. את אימי היא הנחתה להגיש לי מים לשתיה כל כמה דקות ולנגב את פני במים קרירים או להניח מטלית לחה על מיצחי. תוך דקות נעלמתי לגמרי אל תוך הרעש העמום של הבועות והמנועים. גיליתי שבתוך המים הצירים כל כך רכים וכמעט נעימים, שאיני זקוקה לנשיפות ולסיבובי האגן אלא מספיק לי להשמיע "אום" נמוך וגרוני שמתמזג עם רעש הג'קוזי ולהתמתח מעט. עד מהרה הבנתי למה התכוונה דרורה ומה בא הג'קוזי לקדם בדיוק בשלב הזה של הלידה. למעשה, לא הבנתי לפני כן מה תפקידו של הג'קוזי בחדר הלידה, הבנתי שזה קצת מקל על כאב הצירים, אך זה נראה לי בעיקר כמו גימיק שיווקי של בתי החולים וכמו מן סמל יוקרה ופינוק. אך בעודי שם נוהמת אל כל ציר בתוך הרעש שסוכך עלי מן החוץ, בחדר החשוך והרחב, הבנתי בדיוק מה מטרתו של הכלי הנהדר הזה, ומדוע "פחות משעה זה לא אפקטיבי". השהייה בג'קוזי איפשרה לי לקחת צעד קדימה בהתכנסות פנימה והניתוק מן החוץ. לצלול לעומק של התהליך, כאילו אני בעצמי צפה בתוך רחם שוקקת חיים ולוחצת, נמתחת מחוץ ומפנים, כשכל חושי עמומים ומרוככים מן הרעש והחמימות הנעימה.
לאחר כשעה וחצי ביקשתי מאימי להוסיף כמות נכבדה של מים קרים כדי להרגיל את עצמי לטמפ' שמחוץ לג'קוזי וקמתי אל השלב הבא - רפה ומרוככת מהשהייה הארוכה במים החמים אך מלאת אנרגיה מן המנוחה והחוויה המעצימה.
חזרתי עם אימי לחדר הלידה שלנו, ביררתי מי המיילדת שהחליפה את דרורה וקראתי לה לבדוק פתיחה. הגיעה בת שבע - מיילדת נעימה וחמה, שנראית כמו שם רק כדי לעזור ולעשות הכל כמו שמתאים לי ולחזוני, מכל הלב ובאהבה. שקטה, כמעט לא מדברת, מחייכת ברכות. היא בודקת פתיחה ואני על 7-8. היא מכניסה מסרגה ופוקעת מי שפיר. אני שולחת את אימי לקרוא להדס שעוד ישנה על המיטה בחדר הלידה הטיבעי כי אני מרגישה שהצירים מתחזקים ואני זקוקה לעזרתה. הדס מגיעה ומייד נכנסת לפעולה. הצירים עכשיו קשים, כואבים, ארוכים. אני מתחילה להבין סוף סוף על מה מדברים, מה זה צירים כואבים. אני ממשיכה להתמקד בעצמי פנימה, מבינה שאני חייבת להשתחרר ממש, לאבד שליטה, להכנס למקום החייתי שלי. אני מבקשת מאימי לצאת. אני יודעת שהיא תיעלב אבל כך רציתי מלכתחילה - דולות בלבד. לא רוצה להיות מעוכבת, לא רוצה לחשוב על ההתנהגות שלי, לא רוצה לחוש באנרגיות של אדם קרוב עם מעורבות רגשית גדולה מידי. לא רוצה את אמי חרדה ודואגת, לא רוצה את בעלי נלחץ ומבולבל. רוצה רק דולות, שהן שם כי הן יודעות למה באו וכי הן שם רק בשבילי ובשביל הלידה הזו.
וכך היה. הדס ואני עובדות במרץ, כמעט ללא מנוחה בין הצירים, נושפות, הדס מעסה את גבי (לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. באמת. מדהים כמה מגע ידיים במקום הנכון יכול לעזור), נושמת ונושפת איתי, תומכת בי. אני נשענת עליה ומלמלת כמו הוזה "יש לך עוד כח בשבלי?", "תעזרי לי לאבד שליטה? זה הפחד הכי גדול שלי, זה הכי קשה לי, לאבד שליטה, זה בסדר?", "יש לך עוד כח, את בטוחה? אני צריכה אותך" ושוב - נשימות, סיבובים, עבודה עבודה עבודה. אני חושבת על העובר, מדברת אליו. מתכווננת, מדמיינת אותו יורד ומתברג באגן. בת שבע המיילדת נכנסת, שותקת, מחייכת, כאילו מרוצה מאיתנו, עושות עבודה טובה. אני כבר למטה על הרצפה, נשענת על הכדור פיזיו, לא מסוגלת יותר לעמוד. בת שבע מביאה מזרון קטן מאחת העריסות ומניחה מתחת לברכי. כך חולף לו זמן שנראה ארוך מאוד ומעייף ולאחר שעתיים או שלוש (לא הייתי ממש מאופסת על הזמנים בשלב הזה..) בת שבע בודקת פתיחה. ו - שום דבר. אין שום התקדמות. אני עדיין לא ממש שמונה אפילו. אני המומה. כל העבודה הזו, הצירים החזקים, האמיתיים ! -כך חשבתי, אם הם כואבים יותר הם סוף סוף צירים אמיתיים ולא הצירים החלושים והידידותיים, הספק מדומים, שהיו לי לפני פקיעת מי השפיר.
איך יכול להיות שעבודה כזו וצירים כה חזקים וכואבים לא קידמו פתיחה כבר יותר משלוש שעות?? בת שבע רואה את העייפות הרבה והייאוש הקל בעייננו. היא יודעת שאנחנו כאן כבר יותר מיממה. היא מאוד בראש טיבעי ומאוד שמחה לראות אותנו עובדות קשה ובהתכוננות מלאה, אבל היא מציעה אפידורל. למנוחה. שיהייה לי כח לסוף, לדחיפות. אני מסכימה. למען האמת, אני ממש רוצה בזה. לא מבינה איך צירים כה חזקים לא מקדמים פתיחה, מרגישה כל כך מותשת ועם סיבולת מאוד מעטה להמשיך כך לסבול ולהתאמץ, להתרכז ולהתכוונן. הרוח החיובית ומלאת האמונה קיבלה מכה ניצחת כשגיליתי שאני על אותה פתיחה ואני כבר סופרת את הדקות עד לבואו של המרדים.
המרדים מגיע, איטי ומסורבל. שעת לפנות בוקר כלשהי, שלוש או ארבע, אינני בטוחה. אני כבר ממש סובלת וחסרת סבלנות. אין לי יותר כוחות להתמודד. מחכה רק שהמרדים יסיים לעבוד על הגב שלי, מוחצת להדס את כף היד עם כל ציר ומשתדלת לא לזוז (בלתי אפשרי - המרדים זקוק לכמה נסיונות בין הצירים להכניס את המחט). זה הופך לסיוט ממושך, לשכב כך מכופפת על המיטה בלי יכולת להתנועע עם הצירים. זה למעשה לקח אולי 20-25 דקות, אך אני הייתי המומה כי בתאילנד, כאשר הובילו אותי לקיסרי והרדימו אותי, זה לקח פחות משתי דקות ותוך חמש דקות כבר לא הרגשתי את הרגליים. בכלל, למדתי להעריך את החוויה הרפואית בתאילנד בהשוואה לארץ -זה היה אמנם בי"ח בינלאומי ופרטי, אך כל היחס שם והטיפול היה מקצועי ויעיל לפחות בעשרים רמות מעל הטיפול בארץ.
נזכרתי עכשיו שלפני האפידורל הביאה לי בת שבע גז צחוק. אבל זה היה ממש כמו כוסות רוח למת, לא עזר כלל וכל ההתעסקות עם זה רק עצבנה והפריעה. תוך כמה דקות ויתרתי על זה.
האפידורל נתן לי מנוחה מבורכת. ממש שמחתי לא להרגיש יותר בכאב ויותר מכל רציתי לישון. כבר היה ממש כמעט בוקר ואני והדס שוב כיבינו את האור וניסינו לישון קצת.
כל יום אני מתכננת להתיישב על המחשב ולסיים את הסיפור, אבל... כמו שאתן רואות הסיפור ימשיך בדילוגים גדולים.. המרוץ המטורף של היום יום עם עולל חדש וזאטוט ותיק רק במעט מוכיח לי שוב ושוב כמה תיכנון הזמן הוא ממני והלאה. אבל אני מאוד מאוד רוצה לכתוב, הכל וכמה שיותר מהר, כי אני חייבת את זה יותר מכל לעצמי, אני מרגישה שאני שוכחת מיום ליום. ואני מאוד רוצה לזכור.
ובכן, הצירים פסקו. חיברתי את עצמי אפילו למוניטור וגורנישט. המיילדת בדקה פתיחה, אני תקועה על 4-5 ס"מ. הרופא עובר ומציע שנעבור למחלקת יולדות להמתין שם לשוב הצירים כי אי אפשר סתם ככה לתפוס חדר לידה.
אני משום מה דאגתי להכין איתי כרטיס ביקור של מדקר שקיבלתי עליו המלצות חמות מאוד למקרה שאצטרך עזרה או זירוז. כנראה שמשהו בפנים הרגיש לי שזה עלול לקרות. לא חרדתי מזה, אפילו לא כל כך הופתעתי, אבל ידעתי שחייבים לעשות משהו בנידון. אני חייבת לחזור למסלול של הלידה שלי, אני לא יכולה לתת לה לחמוק ממני ולהפוך לתסריט של בי"ח. אז הזמנו את אורן כחולי. מרפא ברפואה סינית. יום שישי בצהריים. האיש שומר מצוות אדוק למראה, אבל הגיע. נשאר איתי ממש עד הרגע האחרון, כדי להספיק לשבת הביתה. כשהגיע, למרות שידעתי שהוא דתי, הופתעתי ממראהו. הוא נראה כמעט נער, אם כי ברור שהוא מבוגר ממני. לבוש בצורה מוקפדת ונקייה, תהיתי לרגע אם אינו שומר מגע ואיך בכלל יטפל בי. אך זה הכל היה שטויות של רגע בלבד כי מייד לאחר שהניח את הג'קט המחוייט שלו בצד החל למשש את בטני, לבדוק דופק בכפות רגלי, למשש בצקות וכולי. אחד הדברים הראשונים שאמר זה שיש כאן מבנה אנטומי בעייתי של הרחם. אני לא הבנתי. הוא פירט מעט - הבטן מתוחה, בולטת, נוקשה מאוד. לעובר יהייה קשה להתברג באגן, הזוית קצת מקשה. ואז הוא התחיל לפשפש בציוד הרפואי במגירות, הוציא אלכוהול ופדי גזה, מחט גדולה מאוד יחסית למה שראיתי אצל מטפלים אחרים והחל לטפל. תוך שניות הבנתי שיש לי כאן עסק עם משהו שונה לגמרי. היה מדהים לראות ולהרגיש אותו עובד. כל כך מדוייק ועוצמתי. כל נקודה פגעה בול, משלחת זרמים עזים כמו מכות חשמל קטנות. הוא עבד מהר, שאל שאלות תוך כדי. הזיז את המחט האחת (זו השיטה שלמד ממאסטר סיני שריפא את אביו באוסטרליה, שיטה שלא נלמדת בארץ ועל פיה מדקרים באותה מחט כל פעם נקודה אחת בלבד) ממקום למקום, מידי פעם לוחץ על המחט או מקיש עליה במקצבים שונים, מפמפם זרמים חשמליים הולכים ומתחזקים אל נקודת הדיקור. באיזה שהוא שלב שמתי לב שהוא שרט שתי נקודות ברגלי והוא מוחה מכל אחת מהן טיפות דם קטנות בפד גזה טבול באלכוהול בזו אחר זו. לא ממש הבנתי מה הוא עושה. חשבתי שזו פשוט עוד שיטת דיקור מוזרה שלא הכרתי. אחרי שהלך התבוננתי ברגלי וראיתי שהוא דקר את שתי הורידים הבולטים מאוד שנוצרו במהלך ההריון וניקז מהם מעט דם ולמעשה כל פרח הנימים שהתפרש מתחתיהם ונראה כמו מכה סגולה ענקית ברגלי נעלם. נדהמתי מכך. לא שמעתי על טיפול כזה מעולם ובמשפחתי סובלים זה דורות מדליות וורידים ברגליים.
לאחר קצת יותר משעתיים שאלתי למה עלי לצפות. הוא אמר שהדיקור לא יתחיל לי את הצירים דווקא אלא הוא מחזק את הכיוון שאליו הולך הגוף ומאזן את התהליך. אם הגוף זקוק עכשיו למנוחה אז הוא יקבל עכשיו מנוחה טובה ושלא כדאי להלחם בזה. וכך היה. לפני שהלך הוא השאיר לי שתי תמציות תה והוסיף, כמעט בדרך אגב, שאם יציעו לי זירוז, אפידורל ואפילו קיסרי שאני אשקול זאת ולא אמהר לסרב, כי יתכן שזה יעזור ויתכן שאני צריכה את זה ולמרות שכולנו שואפים אל הטיבעי מה שחשוב בסופו של דבר הוא שאני והתינוק נצא שלמים ובריאים. אמרנו שבת שלום וקבענו שנעדכן אותו במוצש ואם נצטרך יבוא שוב לחזק את מה שצריך לחזק. על דבריו האחרונים והתמוהים על ההתערבויות הרפואיות העדפתי לא לחשוב בשלב זה כדי לא להכניס את עצמי למצב תודעתי לא רצוי. אבל בתוך תוכי היתה לי הרגשה מוזרה לגבי זה, כאילו הוא רואה משהו, והוא לא סתם אומר את הדברים. בכל אופן, זנחתי את זה. הדס ואני שגם מאוד התרשמה מאורן רק מצפיה בו מהצד, ניצלנו את ההפוגה לשינה.
אחרי שעה וחצי או שעתיים התעוררנו עם החלפת המשמרת החדשה, הופתענו שלא סילקו אותנו בעקבות המלצת הרופא אל מחלקת היולדות והניחו לנו לישון כך בחדר הלידה. אך נראה שזו היתה האווירה לאורך כל הדרך - גם אם ממליצים ואומרים כל מיני דברים, ניטור רציף, בלה בלה בלה, בסופו של דבר מניחים לך לעשות הכל כמו שאת מבקשת ועוזרים בכל מה שצריך.
המשמרת החדשה הביאה לנו רוח חיה בשם דרורה - מיילדת מדהימה ונמרצת שבדקה פתיחה ולשאלתנו האם אנו עוברות למחלקת יולדות מחתה בחיוך - מה פתאום! את בפתיחה חמש, את בלידה, בואי קומי ונתחיל לעבוד! אני בהחלט קמתי מהשינה הברוכה עם אנרגיות מחודשות, נכנסתי למקלחת וכשיצאתי משם כבר הרגשתי את חזרתם של הצירים. הפעם, היה לי ברור, לא מנדלות ולא מוסיקה - עכשיו צריך להתכוונן פנימה, לרכב על כל ציר, לקדם את הפתיחה הזו ולעבוד קשה. דרורה היתה שם, מציעה עצות ומדריכה, מחייכת ומעודדת, מפיחה אנרגיות של טוב שמחה ותקווה ואנחנו מלאות הודיה וקבלה. האמת שמפרק הזמן הזה אינני זוכרת הרבה. היו שם עוד כמה שעות של צירים, עדיין לא חזקים מספיק, לא כואבים באמת, אבל תכופים למדי ונוכחים. הפתיחה מתקדמת אבל מאוד לאט. לקראת סוף המשמרת שלה דרורה נכנסת ולצערנו אנחנו מבינים שלא נזכה שהיא תיילד אותי. "עכשיו", היא אומרת, "ג'קוזי או פקיעת מי שפיר. הגיע הזמן לתת לעבודה שלך עוד פוש". אני אומרת לה שאני רוצה גם וגם. "אז קודם ג'קוזי ואח"כ מי שפיר" היא אומרת. השעה כבר אחרי עשר בלילה. באחת עשרה מסתיימת המשמרת של דרורה. היא מכינה לנו את הג'קוזי בחדר הלידה הטיבעי. בשלב הזה הדס, שאיתי כבר מהלילה הקודם, גמורה לחלוטין. אימי, שהגיעה מת"א במפתיע, למרות שלא ביקשתי ואף לא רציתי שתבוא, היתה בסופו של דבר לעזר רב, במיוחד כשהבנו שהדולה השניה שלי לא ממש מעוניינת להגיע והלידה מתארכת מאוד והדס איתי לבד. ביקשתי מהדס שתתרווח על המיטה המפוארת והמצועצעת משהו של חדר הלידה הטיבעי ומאימי ביקשתי שתשמור עלי בג'קוזי. דרורה הנחתה אותה ואותי מה לעשות: אני נכנסתי עם הכותונת לתוך המים החמימים, דרורה ישרה את רגלי והניחה מגבת לתמיכה מתחת לצווארי. "לפחות שעה" היא אומרת "פחות מזה זה לא אפקטיבי, תישארי כאן שעה - שעה וחצי". אני הופתעתי - ציפיתי לרבע שעה עד עשרים דקות גג.. את אימי היא הנחתה להגיש לי מים לשתיה כל כמה דקות ולנגב את פני במים קרירים או להניח מטלית לחה על מיצחי. תוך דקות נעלמתי לגמרי אל תוך הרעש העמום של הבועות והמנועים. גיליתי שבתוך המים הצירים כל כך רכים וכמעט נעימים, שאיני זקוקה לנשיפות ולסיבובי האגן אלא מספיק לי להשמיע "אום" נמוך וגרוני שמתמזג עם רעש הג'קוזי ולהתמתח מעט. עד מהרה הבנתי למה התכוונה דרורה ומה בא הג'קוזי לקדם בדיוק בשלב הזה של הלידה. למעשה, לא הבנתי לפני כן מה תפקידו של הג'קוזי בחדר הלידה, הבנתי שזה קצת מקל על כאב הצירים, אך זה נראה לי בעיקר כמו גימיק שיווקי של בתי החולים וכמו מן סמל יוקרה ופינוק. אך בעודי שם נוהמת אל כל ציר בתוך הרעש שסוכך עלי מן החוץ, בחדר החשוך והרחב, הבנתי בדיוק מה מטרתו של הכלי הנהדר הזה, ומדוע "פחות משעה זה לא אפקטיבי". השהייה בג'קוזי איפשרה לי לקחת צעד קדימה בהתכנסות פנימה והניתוק מן החוץ. לצלול לעומק של התהליך, כאילו אני בעצמי צפה בתוך רחם שוקקת חיים ולוחצת, נמתחת מחוץ ומפנים, כשכל חושי עמומים ומרוככים מן הרעש והחמימות הנעימה.
לאחר כשעה וחצי ביקשתי מאימי להוסיף כמות נכבדה של מים קרים כדי להרגיל את עצמי לטמפ' שמחוץ לג'קוזי וקמתי אל השלב הבא - רפה ומרוככת מהשהייה הארוכה במים החמים אך מלאת אנרגיה מן המנוחה והחוויה המעצימה.
חזרתי עם אימי לחדר הלידה שלנו, ביררתי מי המיילדת שהחליפה את דרורה וקראתי לה לבדוק פתיחה. הגיעה בת שבע - מיילדת נעימה וחמה, שנראית כמו שם רק כדי לעזור ולעשות הכל כמו שמתאים לי ולחזוני, מכל הלב ובאהבה. שקטה, כמעט לא מדברת, מחייכת ברכות. היא בודקת פתיחה ואני על 7-8. היא מכניסה מסרגה ופוקעת מי שפיר. אני שולחת את אימי לקרוא להדס שעוד ישנה על המיטה בחדר הלידה הטיבעי כי אני מרגישה שהצירים מתחזקים ואני זקוקה לעזרתה. הדס מגיעה ומייד נכנסת לפעולה. הצירים עכשיו קשים, כואבים, ארוכים. אני מתחילה להבין סוף סוף על מה מדברים, מה זה צירים [b]כואבים[/b]. אני ממשיכה להתמקד בעצמי פנימה, מבינה שאני חייבת להשתחרר ממש, לאבד שליטה, להכנס למקום החייתי שלי. אני מבקשת מאימי לצאת. אני יודעת שהיא תיעלב אבל כך רציתי מלכתחילה - דולות בלבד. לא רוצה להיות מעוכבת, לא רוצה לחשוב על ההתנהגות שלי, לא רוצה לחוש באנרגיות של אדם קרוב עם מעורבות רגשית גדולה מידי. לא רוצה את אמי חרדה ודואגת, לא רוצה את בעלי נלחץ ומבולבל. רוצה רק דולות, שהן שם כי הן יודעות למה באו וכי הן שם רק בשבילי ובשביל הלידה הזו.
וכך היה. הדס ואני עובדות במרץ, כמעט ללא מנוחה בין הצירים, נושפות, הדס מעסה את גבי (לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. באמת. מדהים כמה מגע ידיים במקום הנכון יכול לעזור), נושמת ונושפת איתי, תומכת בי. אני נשענת עליה ומלמלת כמו הוזה "יש לך עוד כח בשבלי?", "תעזרי לי לאבד שליטה? זה הפחד הכי גדול שלי, זה הכי קשה לי, לאבד שליטה, זה בסדר?", "יש לך עוד כח, את בטוחה? אני צריכה אותך" ושוב - נשימות, סיבובים, עבודה עבודה עבודה. אני חושבת על העובר, מדברת אליו. מתכווננת, מדמיינת אותו יורד ומתברג באגן. בת שבע המיילדת נכנסת, שותקת, מחייכת, כאילו מרוצה מאיתנו, עושות עבודה טובה. אני כבר למטה על הרצפה, נשענת על הכדור פיזיו, לא מסוגלת יותר לעמוד. בת שבע מביאה מזרון קטן מאחת העריסות ומניחה מתחת לברכי. כך חולף לו זמן שנראה ארוך מאוד ומעייף ולאחר שעתיים או שלוש (לא הייתי ממש מאופסת על הזמנים בשלב הזה..) בת שבע בודקת פתיחה. ו - שום דבר. אין שום התקדמות. אני עדיין לא ממש שמונה אפילו. אני המומה. כל העבודה הזו, הצירים החזקים, [b]האמיתיים[/b] ! -כך חשבתי, אם הם כואבים יותר הם סוף סוף צירים אמיתיים ולא הצירים החלושים והידידותיים, הספק מדומים, שהיו לי לפני פקיעת מי השפיר.
איך יכול להיות שעבודה כזו וצירים כה חזקים וכואבים לא קידמו פתיחה כבר יותר משלוש שעות?? בת שבע רואה את העייפות הרבה והייאוש הקל בעייננו. היא יודעת שאנחנו כאן כבר יותר מיממה. היא מאוד בראש טיבעי ומאוד שמחה לראות אותנו עובדות קשה ובהתכוננות מלאה, אבל היא מציעה אפידורל. למנוחה. שיהייה לי כח לסוף, לדחיפות. אני מסכימה. למען האמת, אני ממש רוצה בזה. לא מבינה איך צירים כה חזקים לא מקדמים פתיחה, מרגישה כל כך מותשת ועם סיבולת מאוד מעטה להמשיך כך לסבול ולהתאמץ, להתרכז ולהתכוונן. הרוח החיובית ומלאת האמונה קיבלה מכה ניצחת כשגיליתי שאני על אותה פתיחה ואני כבר סופרת את הדקות עד לבואו של המרדים.
המרדים מגיע, איטי ומסורבל. שעת לפנות בוקר כלשהי, שלוש או ארבע, אינני בטוחה. אני כבר ממש סובלת וחסרת סבלנות. אין לי יותר כוחות להתמודד. מחכה רק שהמרדים יסיים לעבוד על הגב שלי, מוחצת להדס את כף היד עם כל ציר ומשתדלת לא לזוז (בלתי אפשרי - המרדים זקוק לכמה נסיונות בין הצירים להכניס את המחט). זה הופך לסיוט ממושך, לשכב כך מכופפת על המיטה בלי יכולת להתנועע עם הצירים. זה למעשה לקח אולי 20-25 דקות, אך אני הייתי המומה כי בתאילנד, כאשר הובילו אותי לקיסרי והרדימו אותי, זה לקח פחות משתי דקות ותוך חמש דקות כבר לא הרגשתי את הרגליים. בכלל, למדתי להעריך את החוויה הרפואית בתאילנד בהשוואה לארץ -זה היה אמנם בי"ח בינלאומי ופרטי, אך כל היחס שם והטיפול היה מקצועי ויעיל לפחות בעשרים רמות מעל הטיפול בארץ.
נזכרתי עכשיו שלפני האפידורל הביאה לי בת שבע גז צחוק. אבל זה היה ממש כמו כוסות רוח למת, לא עזר כלל וכל ההתעסקות עם זה רק עצבנה והפריעה. תוך כמה דקות ויתרתי על זה.
האפידורל נתן לי מנוחה מבורכת. ממש שמחתי לא להרגיש יותר בכאב ויותר מכל רציתי לישון. כבר היה ממש כמעט בוקר ואני והדס שוב כיבינו את האור וניסינו לישון קצת.