על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 28 יוני 2007, 13:46
אז איפה היינו...
אני יוצאת מהשירותים, המיילדת שולחת אותי לראות רופא. זה 10 צעדים מהחדר, אבל אני בקושי עושה את זה...
נכנסת לחדר, מתיישבת - ציר.
איפה הוא????
אני קמה, הולכת אליה חזרה ומתחננת "תני לי אפידורל...לא יכולה עם הכאב הזה"
"טוב, בואי נבדוק אותך קודם, תעלי על המיטה"
"בבקשה, תבדקי אותי בעמידה, טוב? אני לא מסוגלת לשכב עם הכאב הזה"
"לא!" אין דבר כזה לבדוק בעמידה.
אני לא יכולה יותר...אני נשכבת לשניה בדיוק בין הצירים אצבע וחצי פתיחה.
"את לא יכולה לקבל אפידורל, את רוצה טישטוש?"
"לא! אני לא רוצה להיות מטושטשת אני רוצה אפידורל, בבקשה, אני לא עומדת בזה"
לידי בחדר המתנה היתה בחורה מאוד צעירה דתיה חמודה שבכל ציר שלה היא ישבה
עם עינים עצומות מרוכזת ואמרה "שששששש".
"את רואה?" אומרת לי המיילדת "תעשי כמוה"
"לא רוצה לעשות ששששש" אני אומרת לה וממשיכה עם הקולות "אההההה" העמוקים שיצאו לי מהבטן.
מה היא רוצה אני חושבת לעצמי שאני אגיד שה שה שה שקט בבקשה לצירים?
המיילדת מעיינת בקלסר ופתאום אומרת לי "אההה, את אחרי קיסרי בשבוע 31? אז יש לך זכויות! ניתן לך מייד אפידורל!"
מסתבר שבגלל שקיסריות בד"כ מגיעות לקיסרי נוסף בקפלן, לא אכפת להם להרדים אותי כבר עכשו, אין להם את החשש שהלידה תתעכב כי בכל מקרה הם לא מאמינים
שאני אלד.
יופי, בבילון איתי!!!
אני נכנסת לחדר לידה, הכל קורה כל כך מהר, כל רגע ציר כואאאבבבבבב.
כל מי שאני רואה אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
מכניסים אותי לחדר, ומבקשים שאשכב על המיטה.
"אני לא עולה על המיטה הזו"
" אבל את רוצה אפידורל..."
דיסוננס קוגנטיבי...אני לא יכולה גם לקבל אפידורל וגם לעשות עמידת 6.
חה חה חה...איזה בלבול.
אני עולה על המיטה, מבקשת שירימו לי את המשענת 90 מעלות שעוזרת לי להשאר זקופה.
אני מזיעה, כואב לי כל הזמן מפיקה צלילים שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
לא עשיתי הכנה ללידה וזה פשוט הגיע טבעי.
רוצים להכניס לי קטטר - מסרבת.
רוצים לבדוק שוב - מסרבת (שזה בדיעבד היה טעות כי אם היו בודקים אותי היו רואים כמה אני מקודמת כבר ולא היו נותנים לי את האפידורל המיותר)
נכנסת הרופאה. בספר האלכימאי שקראתי אולי לפני עשור, אני זוכרת איזה מוכר ערמונים שכתוב שם שרואים שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כי הוא עושה את זה בשמחה..
הרופאה הזאת לא אוהבת את העבודה שלה.
היא פונה אלי בצורה הכי קרה בעולם, ומבקשת פרטים.
אלוהים ישמור, הרי יש את כל הפרטים שלי בקלסר מה רוצים ממני, מה, לא רואים שאני יולדת עכשו??!!!
אני נותנת לה ואחרי זה בקול מקפיא וקר היא מבשרת לי את מה שאני כבר יודעת:
"את לידה בסיכון מאוד מאוד גבוה בגלל שעברת קיסרי בשבוע מוקדם מאוד. אם המוניטור אפילו לשניה יזוז - את תעברי מייד לחדר ניתוח."
תודה רבה לך באמת. זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על מנת להמשיך להפריש את כל ההורמונים שיקדמו את הלידה שלי. אהה, דרך אגב, תודה על התמיכה והעידוד.
מצויין. (ברור שלא אמרתי לה את זה...)
לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו...
איפה הוא ואיפה אני...
אפילו להסתכל לו בעינים לא יכולתי, הייתי בטרנס והוא בשוק.
"את רוצה שאלחץ לך בגב?" הוא שואל.
"לא!" אני שידועה כפריקית של טיפולים ומסגים לא מסוגלת שיגעו בי עכשו.
"תפתח את החלון, חם לי!!"
"עד הסוף, זה חץ רעל" (כשפינה של רהיט מכוונת אליך בפאנג שוואי זה נקרא חץ רעל ותמיד משבש תפקוד)
" אפידורללללל....אההההה"
"אבי, תקרא למיילדת תבקש אפידורל...לא יכולה יותר...."
הוא הולך לצלצל לה בפעמון.
"תלך אליה!!!! מה אתה מצלצל, אני מתה...."
הוא הולך, חוזר. עומד מסתכל עלי.
זה שיגע אותי...
"אל תסתכל עלי..."
הייתי ממש בלידה פעילה, זועקת כמו חיה, מדברת עם אלוהים,
"אלוהיםםםםםם, תעזור לי....תפסיק את הצירים...."
התחרפנתי לגמרי.במקום להגיע אל הלידה שלב שלב תוך שאני מסתגלת אל הכאבים
הכל קרה כל כך מהר - צונאמי.
זו היתה החווית הווה הכי חזקה שהיתה לי. אין עבר אין עתיד, בכלל לא זכרתי שאני עומדת לפגוש את התינוקת שלי.
לא היה אכפת לי שאני ערומה כמעט לגמרי (מה שהטריד אותי מאוד לפני הלידה), לא הטריד אותי הפלורסנט הבוהק, לא הטריד אותי כלום.
אדם בתוך עצמו הוא גר, זה מה שהיה שם ובמישור המקביל אני זועקת לאפידורלללל.
לפני הלידה החלטנו אני ואבי שאם הילה צריכה אותי (לילה זהזמן מאוד רגישה עבורה ובגלל הפגיה החלטנו שהיא לעולם לא תישאר בלעדינו בניגוד לרצונה) הוא ייסע.
ידעתי שהתודעה שלי והגוף שלי ירפו ויפתחו אם אני אדע שהיא בטוב, ולהפך.
בית החולים זה 15 דקות מהבית שלנו.
הרי לידה ראשונה לוקחת זמן, לא?
אבי מבקש ממני אישור להזמין את י'.
אני מסרבת, הרי רציתי אותה ללידה טבעית, עכשו תכף יתנו לי אפידורל אז בשביל מה אני צריכה דולה...
נכנסת מיילדת חדשה.
להלן תיקרא : "הציקלופ" - יסלחו לי כל בעלי המומים בעולם, היתה לה רק עין אחת
והיא היתה כלכך נוראית, אני אפרט בהמשך.
לבנתיים היא מחזיקה לי את הראש, מטה אותו אחורה ואומרת "תנשמי"
יופי, התחיל טוב.
ציר...זה לא נוח לי איך שהיא מחזיקה לי את הראש, אני מנסה להשתחרר
והיא לא מרפה!!! עד שקילפתי לה את היד מהראש שלי, "די!!! זה לא נוח לי כך"
היא נעלבת ויוצאת.
טלפון לחדר לידה. אמא של אבי על הקו, הילה בוכה ברקע, קשה לה מאוד מאוד.
"תקשיבי", הוא אומר לי "אני מזמין את י' וקופץ הביתה להרדים את הילה".
אני לא עונה, אני בעולם משלי, מהנהנת בראש.
מוזר, אפילו העובדה שהילה בקושי, לא מטלטלת אותי כמו שהיתה מטלטלת אותי בזמן רגיל.
גם העובדה שהוא תכף הולך לא מטרידה יותר מידי.
אני לא פנויה לזה...אני יולדת.
לקח לי כמה שבועות לבוא איתו חשבון על הדרך שבה הוא הלך, אפילו בלי להפרד.
שוקיסט, בהלם, הלך בלי בכלל להבין שאני תכף יולדת.
הוא גם לא ממש הבין איך זה שאני לא רוצה מגע ונסגר ונאטם מול המצב.
הוא הרי כל כך עזר לי כל זמן ההריון, תמך בכל דרך אפשרית...
אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
המשך יבוא...
אז איפה היינו...
אני יוצאת מהשירותים, המיילדת שולחת אותי לראות רופא. זה 10 צעדים מהחדר, אבל אני בקושי עושה את זה...
נכנסת לחדר, מתיישבת - ציר.
איפה הוא????
אני קמה, הולכת אליה חזרה ומתחננת "תני לי אפידורל...לא יכולה עם הכאב הזה"
"טוב, בואי נבדוק אותך קודם, תעלי על המיטה"
"בבקשה, תבדקי אותי בעמידה, טוב? אני לא מסוגלת לשכב עם הכאב הזה"
"לא!" אין דבר כזה לבדוק בעמידה.
אני לא יכולה יותר...אני נשכבת לשניה בדיוק בין הצירים אצבע וחצי פתיחה.
"את לא יכולה לקבל אפידורל, את רוצה טישטוש?"
"לא! אני לא רוצה להיות מטושטשת אני רוצה אפידורל, בבקשה, אני לא עומדת בזה"
לידי בחדר המתנה היתה בחורה מאוד צעירה דתיה חמודה שבכל ציר שלה היא ישבה
עם עינים עצומות מרוכזת ואמרה "שששששש".
"את רואה?" אומרת לי המיילדת "תעשי כמוה"
"לא רוצה לעשות ששששש" אני אומרת לה וממשיכה עם הקולות "אההההה" העמוקים שיצאו לי מהבטן.
מה היא רוצה אני חושבת לעצמי שאני אגיד שה שה שה שקט בבקשה לצירים?
המיילדת מעיינת בקלסר ופתאום אומרת לי "אההה, את אחרי קיסרי בשבוע 31? אז יש לך זכויות! ניתן לך מייד אפידורל!"
מסתבר שבגלל שקיסריות בד"כ מגיעות לקיסרי נוסף בקפלן, לא אכפת להם להרדים אותי כבר עכשו, אין להם את החשש שהלידה תתעכב כי בכל מקרה הם לא מאמינים
שאני אלד.
יופי, בבילון איתי!!!
אני נכנסת לחדר לידה, הכל קורה כל כך מהר, כל רגע ציר כואאאבבבבבב.
כל מי שאני רואה אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
מכניסים אותי לחדר, ומבקשים שאשכב על המיטה.
"אני לא עולה על המיטה הזו"
" אבל את רוצה אפידורל..."
דיסוננס קוגנטיבי...אני לא יכולה גם לקבל אפידורל וגם לעשות עמידת 6.
חה חה חה...איזה בלבול.
אני עולה על המיטה, מבקשת שירימו לי את המשענת 90 מעלות שעוזרת לי להשאר זקופה.
אני מזיעה, כואב לי כל הזמן מפיקה צלילים שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
לא עשיתי הכנה ללידה וזה פשוט הגיע טבעי.
רוצים להכניס לי קטטר - מסרבת.
רוצים לבדוק שוב - מסרבת (שזה בדיעבד היה טעות כי אם היו בודקים אותי היו רואים כמה אני מקודמת כבר ולא היו נותנים לי את האפידורל המיותר)
נכנסת הרופאה. בספר האלכימאי שקראתי אולי לפני עשור, אני זוכרת איזה מוכר ערמונים שכתוב שם שרואים שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כי הוא עושה את זה בשמחה..
הרופאה הזאת לא אוהבת את העבודה שלה.
היא פונה אלי בצורה הכי קרה בעולם, ומבקשת פרטים.
אלוהים ישמור, הרי יש את כל הפרטים שלי בקלסר מה רוצים ממני, מה, לא רואים שאני יולדת עכשו??!!!
אני נותנת לה ואחרי זה בקול מקפיא וקר היא מבשרת לי את מה שאני כבר יודעת:
"את לידה בסיכון מאוד מאוד גבוה בגלל שעברת קיסרי בשבוע מוקדם מאוד. אם המוניטור אפילו לשניה יזוז - את תעברי מייד לחדר ניתוח."
תודה רבה לך באמת. זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על מנת להמשיך להפריש את כל ההורמונים שיקדמו את הלידה שלי. אהה, דרך אגב, תודה על התמיכה והעידוד.
מצויין. (ברור שלא אמרתי לה את זה...)
לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו...
איפה הוא ואיפה אני...
אפילו להסתכל לו בעינים לא יכולתי, הייתי בטרנס והוא בשוק.
"את רוצה שאלחץ לך בגב?" הוא שואל.
"לא!" אני שידועה כפריקית של טיפולים ומסגים לא מסוגלת שיגעו בי עכשו.
"תפתח את החלון, חם לי!!"
"עד הסוף, זה חץ רעל" (כשפינה של רהיט מכוונת אליך בפאנג שוואי זה נקרא חץ רעל ותמיד משבש תפקוד)
" אפידורללללל....אההההה"
"אבי, תקרא למיילדת תבקש אפידורל...לא יכולה יותר...."
הוא הולך לצלצל לה בפעמון.
"תלך אליה!!!! מה אתה מצלצל, אני מתה...."
הוא הולך, חוזר. עומד מסתכל עלי.
זה שיגע אותי...
"אל תסתכל עלי..."
הייתי ממש בלידה פעילה, זועקת כמו חיה, מדברת עם אלוהים,
"אלוהיםםםםםם, תעזור לי....תפסיק את הצירים...."
התחרפנתי לגמרי.במקום להגיע אל הלידה שלב שלב תוך שאני מסתגלת אל הכאבים
הכל קרה כל כך מהר - צונאמי.
זו היתה החווית הווה הכי חזקה שהיתה לי. אין עבר אין עתיד, בכלל לא זכרתי שאני עומדת לפגוש את התינוקת שלי.
לא היה אכפת לי שאני ערומה כמעט לגמרי (מה שהטריד אותי מאוד לפני הלידה), לא הטריד אותי הפלורסנט הבוהק, לא הטריד אותי כלום.
אדם בתוך עצמו הוא גר, זה מה שהיה שם ובמישור המקביל אני זועקת לאפידורלללל.
לפני הלידה החלטנו אני ואבי שאם הילה צריכה אותי (לילה זהזמן מאוד רגישה עבורה ובגלל הפגיה החלטנו שהיא לעולם לא תישאר בלעדינו בניגוד לרצונה) הוא ייסע.
ידעתי שהתודעה שלי והגוף שלי ירפו ויפתחו אם אני אדע שהיא בטוב, ולהפך.
בית החולים זה 15 דקות מהבית שלנו.
הרי לידה ראשונה לוקחת זמן, לא?
אבי מבקש ממני אישור להזמין את י'.
אני מסרבת, הרי רציתי אותה ללידה טבעית, עכשו תכף יתנו לי אפידורל אז בשביל מה אני צריכה דולה...
נכנסת מיילדת חדשה.
להלן תיקרא : "הציקלופ" - יסלחו לי כל בעלי המומים בעולם, היתה לה רק עין אחת
והיא היתה כלכך נוראית, אני אפרט בהמשך.
לבנתיים היא מחזיקה לי את הראש, מטה אותו אחורה ואומרת "תנשמי"
יופי, התחיל טוב.
ציר...זה לא נוח לי איך שהיא מחזיקה לי את הראש, אני מנסה להשתחרר
והיא לא מרפה!!! עד שקילפתי לה את היד מהראש שלי, "די!!! זה לא נוח לי כך"
היא נעלבת ויוצאת.
טלפון לחדר לידה. אמא של אבי על הקו, הילה בוכה ברקע, קשה לה מאוד מאוד.
"תקשיבי", הוא אומר לי "אני מזמין את י' וקופץ הביתה להרדים את הילה".
אני לא עונה, אני בעולם משלי, מהנהנת בראש.
מוזר, אפילו העובדה שהילה בקושי, לא מטלטלת אותי כמו שהיתה מטלטלת אותי בזמן רגיל.
גם העובדה שהוא תכף הולך לא מטרידה יותר מידי.
אני לא פנויה לזה...אני יולדת.
לקח לי כמה שבועות לבוא איתו חשבון על הדרך שבה הוא הלך, אפילו בלי להפרד.
שוקיסט, בהלם, הלך בלי בכלל להבין שאני תכף יולדת.
הוא גם לא ממש הבין איך זה שאני לא רוצה מגע ונסגר ונאטם מול המצב.
הוא הרי כל כך עזר לי כל זמן ההריון, תמך בכל דרך אפשרית...
אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
המשך יבוא...