בשמחה טדליק
שילחי לי מייל , הוא בראש דף הבית.

הי, הסיפור שלך מצמרר.
לא יאמן הכח שלך לעמוד שם מול המערכת הדפוקה תוך כדי לידה.
אשמח אם תוכלי לתת לי את השם של י' לקראת הלידה הרחוקה אך מתקרבת.

לגבי הנימול. אם יש רופא משפחה טוב, למה לא להרים לו טלפון למרפאה או לנייד אם יש לך, ולשאול מה הוא אומר?
מקווה שמחר היה כלא היה

אהלן
אני אשאל את י' אם זה מתאים לה.
כרגע היא אחרי לידה אז אני לא יודעת אם היא פנויה
בכל מקרה, אני אשאל אותה.
שילחי לי למייל את הכתובת מייל שלך ואקשר בין שתיכן.

תודה על השיתוף המרגש שלך
מחזק ומכוון אותי
חיבוק גדול ללידה העוצמתית שלך על הכוחות ותהליכי הסליחה שאת חווה.
אני מבינה ומאמינה שכל אחד במארג הזה בא להוסיף משהו טוב והכוונון שלך עזר לזה להיות לאן שרצית.
את מורה נפלאה עבורי ממש ברגע זה.

אהבתי מאד את י'
האם יש איזושהיא דרך לקבל את שמה?
האם כאן?
או שאני אשאיר מייל?
מאד עודדת אותי עם העוצמה של הכוונה.
הרבה ניסים לכולנו
הזנה התחדשות והצלחה להיות בלב פתוח ואמונה אמיתית
תודה שוב ושוב.

וואו חוויה קשה!
לפחות זה מאחוריך
מה שאני יכולה להגיד לך שמהלידה הראשונה שלי שהייתה נוראית 28 שעות אז השניה הייתה מעולה כי ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה לדרוש ועל מה לא לוותר. היה מעולה!!

- את פשוט מדהימה! עמדת מולם כמו גדולה! מעט מאוד נשים היו מסוגלים להגיב כפי שאת הגבת, ובמסגרת האפשרויות - היית על הגובה
תודה (-:

אחרי ים זמן- סוף סוף קוראת את הסיפור המדהים הזה.

לידה קשה מאוד, אין ספק. אבל תשמעי - את פשוט מדהימה! עמדת מולם כמו גדולה! מעט מאוד נשים היו מסוגלים להגיב כפי שאת הגבת, ובמסגרת האפשרויות - היית על הגובה והצלחת לגרום להם להגיש קטנים (והגיע להם!) - זו הסיבה שהציקלופית הזו ברחה לך מהחדר, ומזל שכך.

אני נפעמת מכך שלמרות היחס המזעזע שקיבלת ממנה, הצלחת לעמוד על שלך ובגדול. ואל תשכחי שהיית במצב בלתי צפוי (צירים חזקים וצפופים "ללא התרעה מוקדמת") - עוד גורם מחליש במצב שבו היית נתונה = במקום ללדת להתווכח עם אנשי הצוות. זה היה צריך להיות הפוך - הצוות בחוץ, הצירים מקדמים ואת בתוך עצמך. על פי הסיפור נראה שהצוות ניסה והשתדל נואשות להוציא אותך מעצמך אל הפחדים שלהם - היית במאבק תמידי! איך הצלחת בסוף ללדת? אני מחזיקה ממך! ושואבת המון מהסיפור הזה!

חיבוק ענקי ממני!

קיבלתי לפני שבועיים בערך תשובה מהבית חולים
הם כתבו שהמילדת מצטערת שהיתה לי חוויה לא טובה
שדרוש שיתוף פעולה בין יולדת ומילדת ובסך הכל היא ניסתה לעשות לי רייקי...
אההה , עוד משהו,
הם כתבו שהיו לה הרבה לידות טובות.
חכמים בלילה...
לפני שבועיים ישבתי מחוץ לחוג של הבת שלי ואיזו אישה אמרה שם
שכשהולכים ללדת, אסור להיות יותר מידי מעורבים בלידה, צריך לתת לרופאים
לעשות את העבודה שלהם...
רוב הנשים חושבות ככה וזה כל כך עצוב.
אני בכל מקרה משחררת את כל ענייני המכתבים
עשיתי את שלי, כתבתי את המכתב, הצפתי את הנושא
אולי היא תחשוב פעמיים לפני שהיא תגיד למישהי להפסיק לרחם על עצמה...
אני כבר במקום אחר...

(-:

זוהי זכות ענקית, לא רק לקרוא את סיפור הלידה, אלא גם להכיר אותך הכי קרוב שאפשר.
ולהשלים עם העקשנות המנצחת שלך. את אדם מיוחד.
אני אוהבת אותך מאוד.

הי מותק!
איזה כייף לראות אותך כאן!!!!
אוהבת אותך בחזרה
(מתי תחזור כבר???)

אחותי המדהימה
אני גאה בך והסיפור שלך מדהים.
את אישה גדולה
ואת מוקפת באור
+סחטיין על התגובות:)
אוהב
אלור דלור מגדלור

מיום ליום אני מתחזקת וכנראה שלגוף הנשי יש מנגנון מדהים של ריפוי

אני מוצאת את עצמי הרבה בין שני הקטבים: רצון אמיתי לתקן, להבדיל, לחשוף את השקר, לא להכנע לעמימות ומצד שני עבודה פנימה, להתרכך, לשחרר, לתת. אחרי הסיפור שלך הרגשתי די בברור את הצורך השני: את אחרי לידה עברת הרבה, הרבה עוד לפנייך (דברים טובים, כמובן) תתמסרי לריפוי.

אם את מרגישה הנעה לפעול ולהשפיע אז תחשבי על זה שבחסידות מדברים על להרבות אור במקום להתעסק בחושך, אני מאוד התחברתי לזה וזה גם קשור ל"ה סוד".
נסי אולי להפיץ את הסיפור שלך, להודות על מה שניתן וללוות עוד נשים לגדול ולהתעצם. כמו שאת עושה עכשיו. ועל כך תודה.

עזבי את זה בינתים תתחזקי,
מעניין מה שאת כותבת...מיום ליום אני מתחזקת וכנראה שלגוף הנשי יש מנגנון מדהים של ריפוי כי אני ממש ממש היום לא מרגישה כבר פוסט טראומה...
כן, אני לא בעניין של להלחם על העניין אלא לעשות משהו, אפילו קטן על מנת לעורר טיפונת את המערכת...
אני בטח לא הולכת להתראיין בתקשורת...(-:
אבל לכתוב עוד מכתב אני בטח אעשה...

כוסמת יקרה, הסיפור שלך מרגש ומדהים
זה נשמע כאילו שיצא ממך כזה טוב שהביא את הסביבה שלך להיות לטובתך (שלא התעקשו על ניתוח ופעם אחר פעם נתנו לך להמשיך באמונה)
זה חזק בסיפור שלך למרות הדברים המאוד קשים של הסוף
קראתי את כל הדף בשוונג אחד ותחושת הטוב הזו והעוצמה מאוד נוגעים ובמיוחד האמת הגדולה שהבאת:
כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
אולי לכן אני מרגישה התכווצות כשאני קוראת את הדיאלוג האחרון, לא יודעת אם יש לי זכות אבל רוצה להגיד לך: עזבי את זה, הציקלופית נבלה( ומטה) וצריך לא לתת לה להמשיך להדהד ולהרעיל (לצערי אני לא מאמינה שיעיפו אותה או יעשו דבר אחר שיגרום לה לשינוי משמעותי) עזבי את זה בינתים תתחזקי, תתענגי על מרבצי הזהב ועל הבנות האהובות שלך, אח"כ יהיה מקום לעבודה.

לכתבי הבריאות של העיתונים השונים
וגם של ווי-נט, וגם לתוכניות הבוקר של ערוצים 2 ו-10.

אני אעשה את זה
קשה לי לחשוב על עוד מישהי שתעבור את מה שאני עברתי...
מצד שני, כל הנשים שפגשתי בבית חולים לצערי היו כל כך כנועות וכל כך מפחדות מהמערכת שיכול להיות שאף אחת לא נתקלה ביחס הזה ממנה...

למי בתקשורת??
לכתבי הבריאות של העיתונים השונים. לידות ובתי יולדות זה נושא תמיד חם.

עותק למשרד הבריאות ולתקשורת?
ממממ. לא חשבתי על זה
למשרד הבריאות אני אכתוב עותק אבל למי בתקשורת??

_ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב._
עם עותק למשרד הבריאות ולתקשורת? (רק כך זה יעבוד).

תודה מאמא, על המילים (-:

קרן יקרה,
מברכת אתכן על לנלק מתוקתק בענק.
את אדירה! לביאה ממש! סיפור מדהים, מרגש, מטלטל, מעורר השראה!
תודה שכתבת אותו ושיתפת אותנו! @}

_ומה את חושבת? שלא כתבתי???
ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב.
אין מצב שאני אעבור על זה בשתיקה..._
כל הכבוד!! כך צריך. זה הדבר הנכון לעשות.

האם יש סכוי שתכתבי מכתב תלונה לבית החולים כך שנשים אחרות לא יקבלו יחס מזעזע ומשפיל?
ומה את חושבת? שלא כתבתי???
ברור שכתבתי, ואפילו קיבלתי מכתב שכתוב בו שהנושא בטיפול...
אני אחכה עוד קצת ואכתוב שוב.
אין מצב שאני אעבור על זה בשתיקה...

מזל טוב!
סליחה על האלימות אבל הציקלופית הגועלית הזו צריכה לקבל סטירה מ צ ל צ ל ת!!!
האם יש סכוי שתכתבי מכתב תלונה לבית החולים כך שנשים אחרות לא יקבלו יחס מזעזע ומשפיל?
רק טוב.

פרנצ' מניקור באורך של סירה, וזה אמור להכנס אלי??? כולי צמרמורות של הזדהות

"אפידורררללללל".. שומעת עד לפה את צעקותיך חודרת זמן ומרחק

לשמחתי אני קוראת עכשו את הסיפור רציף (על אף שאני כבר מכירה אותו), הייתי משתגעת אם הייתי קוראת אותו בחלקים.

אבל הכי חשוב שבסופה של חוויה מציקה הגיעה אורה
ברוך בואך קטנה, שמחים לראותך

א-כ-ןיקירה,
כל אשה 'יולדת את עצמה'
כאשר היא יולדת. אך אם חיפשת
סיבה לקשיים פלוטו, שליט בית5 בבית 4
ב 180 למארס בטלה וב90 לשמש ולסאטורן
בבית 12 ובסרטן, מצביעים על האתגר, לעשות
טרנספורמציה. מוות ולידה מחדש בכל הקשור להשקפת
הבית, השורשים, המשפחה וההיבטים של הורה/ילד כשני
היבטים של אותה ישות. מציאת הבית הפנימי שלך, המרכז הפנימי
במקום לחפש משענת על 'בית' חיצוני. זה עוד מחוזק על ידי ה
בשור בבית 11- כמיהה לבית שהוא אידיאל, אך גם צורך רב בייחודיות
ואינדיוידואליות, כפי שמשתקף גם מן האורנוס ב 4. בקיצור, ניתוק חבל הטבור
הקושר אותך לקשרי משפחה סבוכים ורכושנות עד כדי אי יכולת לשחרר אותם ובניית
מרכז פנימי חזק. איך אמרת בעצמך:"אדם בתוך עצמו הוא גר". כן, לפניכן אמר זאת שלום חנוך:-)
אז איך אומר מורך המהולל משכבר הימים : "Die each moment so you can grow a new each moment"
זהו הדיבר התשיעי מתוך 10הדיברים שלו. רק שזה דווקא מתאים מ-א-ד לבית 8 שם יש לך את יופיטר (מימדים) בדלי(חוציים/מנותקים
/מאפשרים בוננות/ דיטאצ'מנט) וא-ג-ב, אואנוס במאה שמונים לשליט בית 4- חירון עוד מחזק את הצורך להתנתק מן השורשים, ליצור 'שורשים
חדשים' אינדיווידואליים, תבניות חיים חדשות. ואת זאת את א-כ-ן עושה. ומשמח אותי לראות את הדרך שלך (אני מכירה אותך 'קצת שנים' יקרה:-/
וכמו שאני זוכרת אותך עדיין נשארת "אמא אווזה"סרטנית, כמו שהיית עוד הרבה לפני שהיית בכלל אמא:-Dחחחחחחחחחההההההההההההה
נשיקות מתוקה ושבת שלום(())
L&L
TALYA

בכל מקרה, עם פלוטו שליט חמש בבית ארבע, כמובן ילדת את עצמך.
מה זאת אומרת??
פלוטו הרי במפה הנטלית שלי נמצא בבית ארבע שזה טרנספורמציות בבית כל הזמן...
אז מה הקשר ללדת את עצמי? (למרות שכל אישה יולדת את עצמה, נראה לי כשהיא יולדת)...

נפלא|L|קרן,
מעורר נשכחות.
כזכור לך, הלידה
הראשונה שלי הייתה
עשרה ימים אחרי שאת
נולדת!!!:-) אמנם היא לא
הייתה כל כך טראומטית(את יודעת
לתאר זאת בדרמטיות מופלאה כראוי
לסרטנית עם מרקורי ונוס בבית ראשון:-)

אך למרות שקראתי ה-כ-ל על לידה טבעית אז,
וגם עברתי קורס הכנה ללידה טבעית, מה שנחשב אז
ל'לוקסוס' , כ'פישרית' בת עשרים לא ידעתי מהן זכויותי כמוך
והרופא עם הסטאז'רים שלו שעמדו כולם לפי התור 'לבדוק לי
את הפתיחה' לוו את סיוטיי זמן רב לאחר מכן כמו גם המיילדת שלא
הרשתה לי לקום לשירותים אך לא ענתה לקריאותי להביא את ה'סיר'. הייתי
צריכה 'לזחול' ולהוציאו מתחת למיטה וכשהיא הגיעה ואמרתי לה שאם הייתי מחכה
לה, הייתי מרטיבה את המיטה, היא צעקה עלי:"מה את חושבת, שאת בת יחידה כאן"?
וזה אחרי ששמעתי אותה מספרת לחברתה למשמרת את כל הסרט של יום שישי בערב בטלוויזיה:-)
(ילדתי ביום ראשון) ואת המוצר את מכירה כמובן ( חחחחחהההההה דפי ליווייי -בלי מפיק בפה -זה מה יצא)|תינוק|
|||ZZZ||||H||*|
בכל מקרה, עם פלוטו שליט חמש בבית ארבע, כמובן ילדת את עצמך. אז מזל טוב כפול ומשולש
וד"ש לאב, לאמ'שלך ולכל הסטיסטים במחזה כולל הרבי מליובביטץ':-)
אוהבת'ותך מ-א-ד
L&L
TALYA

מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום
אמן.

איזה סיפור!!!
מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום

מאחלת לך הרבה אור והמון מזל טוב|מתנה||בלונים|@}

מזל טוב מזל טוב ליומולדת @}
יופי שאת כותבת. הספקתי לקרא בינתיים ת'חלק הראשון, אמשיך בקרוב. אני במתח.
ושלווה על הידייםםםםם...
נשיקות נשיקות

את פשוט אלופה.

אני יכולה לראות את הפרצוף שלך.....
אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
D-:

היה לי שם תפקיד בבית חולים הזה להעיר כל מיני נשים מתרדמת הקורבן.
הללויה!

מזל טוב
כל הכבוד על הדרך. מי יתן ולידה זו תתן לך כיוון להסתכלות לחיים. כי כמו שהסיפור נקרא נשמע הוא שיעור טוב לחיי היום יום.
בהצלחה מזל טוב.
יהודית.

כל ההצהרות החיוביות התגשמו.
תשמעי, את משהו מיוחד במינו. באמת קוסמת.
כמה כוח,עוצמה ואמונה.

אם לא הייתי יודעת כמה זמן עבר מאז שילדת לא הייתי יכולה לנחש - כל השיחות האלו שאת זוכרת וכותבת בהומור ובכאב - כאילו קרו אתמול!
הצלחת לרגש אותי, להצחיק ולהדמיע.
כל הכבוד לך אהובה @}
חיבוקים לכולכם

הקוסמת מארץ עוץ, מזל טוב וכל הכבוד @}

מברכת אתכן על לנלק מתוקתק בענק.
מזל טוב וחיים מוצלחים לאורה היקרה.

איזה סיפור... מזל טוב, כוסמת יקרה. עשית מעל ומעבר עם כל הלידה. כל כך חבל שזה הצוות שבו נתקלת ויחד עם כל הקשיים והמכשלות עולה כאן המון כוח שלך. כל הכבוד.
(עדי יותם)

סיפור מדהים ומרגש @}

<אלונ צ'יק מכורה לסיפורי לידה>

תודה חמודות!
איזה כייף לקבל כאלו תגובות,
עושה חשק לבלגג ולבלגג ולבלגג לנצח....

קוסמת, תודה על הכתיבה והשיתוף! איך עם הלחץ המתמשך מהצוות הרפואי העויין- הצלחת ללדת כמו שרצית, איך שמרת על הילה (בעזרת אבי) גם כשהיית בתוך הלידה, את ממש לביאה!

מאחלת לך את כל השלווה שלא קיבלת בלידה עכשיו,עם גידול האוצרות האלו.
המון בריאות ושמחה @}

_היי כוסמת - את קוסמת!!!
כמה אמונה וכח וכנות, מקסים!_

את גדולה!!!!!!!!!

מצטרפת
את גם כותבת מקסים.
תודה על הסיפור וברכות על אורה במלרע
חיבוקים לכולכן
לילך

באמת מזל שהכל נגמר בטוב.

היי כוסמת - את קוסמת!!!
כמה אמונה וכח וכנות, מקסים!

_לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו..._
(-:

ברוך השם שהכל נגמר בטוב! איזה סיוט!!! את גיבורה ומאמינה גדולה וכל הכבוד לך על האמונה. את נותנת השראה גדולה
אכן סיפור מדהים וכמות עצומה של כוחות נפש.

ברוך השם שהכל נגמר בטוב! איזה סיוט!!! את גיבורה ומאמינה גדולה וכל הכבוד לך על האמונה. את נותנת השראה גדולה @} @} @} תודה על השיתוף @} @} @}

את גדולה!!!!!!!!!
תודה...(-:

את גדולה!!!!!!!!! (-:

Mazal tov lots of hugs and kisses! you are a brave strong woman!
תודה, גם את!!

Mazal tov lots of hugs and kisses! you are a brave strong woman!

תודה על השיתוף ועל האמונה החזקה
קבלי חיבוק בחזרה...
תודה על המילים...

בתור מישהי שלא מכירה בכלל לידה בבית חולים וכלום ממה שתארת (תודה לאל...) לקרוא את הספור שלך זה כמו מדע בדיוני...נשמע מאד מאד קשה....
נראה שהתינוקת פשוט חיכתה לשקט כדי לצאת ושהתינוקת באמת ידעה מה טוב לה גם בבטן וגם בדרך החוצה וגם את והגוף שלך!!
תודה על השיתוף ועל האמונה החזקה שהדהימה אותי לאורך כל הקריאה!
אתן מדהימות את והתינוקת!! שולחת לך המון חיבוקים (אפילו שלא מכירות...)

"אני רואה שיש לך קעקוע", ממשיכה הציקלופית להציק - "הוא בטח כאב לך יותר מהלידה הזו"....
הטלפון של המרדים מצלצל - הציקלופית עונה ומעבירה לו "זאת המאהבת שלך" היא אומרת לו.
כמה מגניבה הציקלופית הזאת.
המרדים מתחיל לבקש פרטים, "תעשה לי טובה" אני אומרת לו בין ציר לציר (אולי יש רווח של דקה) "אפשר בין הצירים"?
מסכים.
נותן לי לחתום על משהו, אפילו על המשכנתא שלו הייתי חותמת עכשו.
"לא, לא ככה " הוא אומר לי "תקראי ממש".
"קראתי, קראתי" אני לוחשת.
הציקלופית תופסת אותי ואומרת לי :
"עכשו אסור לך לזוז, מותר לך לצעוק אבל לא לזוז.
באמת תודה, היא מרשה לי להשמיע קולות...
"תקמרי את הגב" היא אומרת לי.
"בבקשה, בין הצירים" אני מתחננת...
"אי אפשר, יש רווחים קטנים מידי"
ציר - והוא מזריק לי את האפידורל בדיוק בציר.
אני מרגישה את הגב שלי נשבר.
אחרי שהאפידורל בפנים, אחרי כמה דקות, י' נכנסת חזרה.
היא רואה אותי, כולי קפוצה, כתפיים מוחזקות.
"תרפי את הכתפיים" היא מבקשת.
אני משחררת אותן - יותר טוב.
" את הכנת אותה ללידה"? שואלת הציקלופית אותה.
"כן" היא עונה.
" אז תדעי לך שהיא לא מוכנה ללידה!!!" - סחה הציקלופית מעל הראש שלי.
י' מבקשת ממנה לא לדבר על זהעכשו והציקלופית אומרת שהיא כבר לא מוכנה
לעבוד איתי ויוצאת מהחדר.
איזה מזל!!!!!
עוברות עוד כמה דקות - שום השפעה לאפידורל.
צירים ...צירים ...צירים
אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לשבת.
המיילדת שמחליפה את הציקלופית מציעה לי לבדוק פתיחה
אני לא רוצה
"עכשו חייבים" היא אומרת לי
בודקת - פתיחה של 10.
"את יכולה ללחוץ" היא אומרת לי.
אני לא מרגישה עדיין שום צורך ללחוץ ואומרת את זה.
תוך אולי דקה הגיע הצורך ללחוץ.
מופרע מי שהמציא את כאב הלידה באמת...
זה מטורף והזוי.
השלב הזה לא זכור לי במדוייק.
אני רק זוכרת שהייתי כל כולי הכאב ורק הכאב.
י' מנסה לאפס אותי מידי פעם עם כל מיני דברים שאמרה
אני לא זוכרת כלום.
זה רק כאבבבב לי כל כך .
בכלל לא זכרתי שאני עומדת תכף לפגוש את הילדה שלי.
"היא לא יוצאת" אני ממלמלת..."היא לא יוצאת"...
י' רוצה להתקשר לאבי, שימהר לחזור.
אני לא רוצה, אני לא קולטת שטני תכף יולדת ואני לא רוצה שהיא תפריע לו
להרדים את הילה.
י' לא מוותרת ומתקשרת אליו.
אני מרגישה את הידיים של המיילדת בפנים.
זה ממש כאב
"תוציאי את הידיים שלך" אני צועקת.
היא לא מוציאה.
הכאב מחרפן אותי.
היום בראיה לאחור , אני ממש לא מבינה את זה.
מה, התינוק לא יכול לצאת בלי שהיא תעזור לו??
הרי אני לא לוחצת שעות זה עניין של דקות
למה היא לא הניחה לי ללדת כרצוני???
וגם אם נניח שזה הכרחי לתחוב את הידיים בצורה כזאת, למה היא לא הסבירה
לי את זה נניח משהו כמו " אני יודעת מתוקה שזה כואב, אני פשוט עוזרת לה לצאת"
היא לא אמרה מילה וגם לא הוציאה את הידיים.
"זה לא היא" אומרת י' "זה הראש".
ותוך שניה היא בחוץץץץץץץץץ!!!!!!
זהו. הכל נגמר. 2350 גרם של חסד מונחים עלי.
רגועה, שלווה.
כל הסערה נגמרה ברגע.
איזה אושר.
היא קטנה ב400 גרם לפחות מכל הערכות משקל בכל האולטראסאונדים שעשיתי.
גם זה נס. אם היו יודעים את המשקל האמיתי הייתי רק יכולה לחלום על לידה רגילה. היו מבהילים אותי מייד לקיסרי.
"פעם הבאה אני רק מאמצת" אני אומרת לי'.
אני מבקשת שיחכו עם חיתוך חבל הטבור והמיילדת נענת.
אחרי שהיא חותכת, היא פשוט לוקחת אותה ממני לניגוב ושקילה.
"היי...אני אומרת...אני לא רוצה שתנגבי אותה"
מי שם עלי.
זה מרתיח אותי, היום, באמת.
למה צריך לשקול אותה כמה דקות אחרי שהיא נולדה, בלי לשאול אותי.
נכון שזה עניין של כמה שניות.
אבל בכל זאת.
הבכי הראשון שלה היה על המשקל. למה?
ולמה מנגבים אותה.
אני רוצה אותה עם כל הג'יפה. אני אוהבת אותה ככה.
י' אומרת שקר בחדר, בגלל זה עוטפים אותה.
מה, אי אפשר לשים עלי שמיכות או משו?
אבי נכנס, מרוגש לגמרי בשוק מוחלט שכבר ילדתי
הוא היה בדרך חזרה, בטוח שנכונו לנו עוד שעות ארוכות לפני הלידה
כשי' הודיעה לו בטלפון שילדתי.
נשארתי איתה שעתיים ואז היא הלכה עם אבי לבדיקות
הסכמנו רק לבדיקות שמנסות לברר למה היא לא גדלה, לא לשום דבר אחר.
הוא לא עזב אותה לרגע ואני הצטרפתי אליו אחרי חצי שעה.
לילה שלישי ללא שינה...
כל הבדיקות יצאו תקינות, חתמנו על שחרור מוקדם ועזבנו.
קראנו לה אורה (במלרע).
היא באמת אור גדול (טפו טפו טפו), הביאה הרבה חן וחסד לחיים שלנו
ולחיים של אחותה הגדולה שאהבה אותה כבר ממזמן...
יש בינהן קשר קרמתי מבחינת תאריכי הלידה שזה מדהים...
אני מעבדת את הלידה הזו כבר ארבעה חודשים...
בשבוע הראשון אחרי הלידה לא נכנסתי לשירותים בכלל. פחדתי ללחוץ,
נכון שזה לא רציונלי אבל כל פעם בשירותים הזכירה לי את הלידה וכאילו פחדתי
לחזור לשם.
מצחיק, לא?
שבוע שלם לגמתי ארניקה בגלונים - וזה עזר לי...
הרגשתי שאני פוסט טראומה והבנתי שיש לי הרבה עבודה...
נכון - היתה לי לידה טובה.
קצרה מאוד...מהציר הראשון אולי שעתיים וחצי.
ולמרות כל "נוגדי הלידה" כמו שאני קוראת לכל העיכובים
הגוף שלי ידע את העבודה והתינוקת שלי היתה חזקה לאורך כל הדרך
למרות שטענו שהיא תגיע ללא רזרבות.
פיזית הכל היה מעולה.בשום שלב, הלידה לא נתקעה.
אבל ריגשית, זימנתי לי זוועות ועל זה יש הרבה עבודה לפעם הבאה...
כשחזרנו הביתה, הורדנו את השלטים שתלינו בחודשיים האחרונים של ההריון
כל ההצהרות החיוביות התגשמו.

הלו?! אי אפשר ככה באמצע המתח!

אוףףףףף!!!!!
שבת שלום

אבי הולך.
בדרכו החוצה פוגש את י' שאומרת לו ברוב חכמתה "אל תלך, היא תכף יולדת"
רק משמיעה את הצלילים שהפקתי היא קלטה את מה שאף אחד שם לא קלט סביבי...
אבל הוא היה חייב והלך.
אני שומעת את הצעדים הנמרצים שלה והיא נכנסת.
גם לה אני לא יכולה להסתכל בעיניים.
אני רק אומרת לה את המנטרה המרגיעה "אפידורררללללל"..
"את בטוחה"? היא שואלת.
"כןןןןןןן"....."אהההההההההה".
אנחנו לבד בחדר. היא אומרת לי דברים מדהימים שרק אחרי זה הבנתי כמה הם מדהימים.
"איזה יפה את....את כמו לביאה....את עושה בדיוק מה שרצית...."
אבל הדברים האלו לא מדברים אלי באותו הרגע. אפילו מציקים לי. כמו זימזום של דבורים ומצד שני האנרגיה החיובית היחידה באזור.
אני סומכת עליה, לא מתייחסת אליה אבל רוצה שתישאר.
מגיע המרדים, י' יוצאת...
אני ממלמלת אליו "אתה מלאך משמיים...מלאך משמיים...תעזור לי...."
אני לא ממש זוכרת מה קרה בדיוק .
אני זוכרת שהוא אכל איזה חטיף משקית מרשרשת וזה נראה לי מוזר.
נכנסת הציקלופ.
מסתכלת עלי זועקת.
"תפסיקי לרחם על עצמך!!!!" היא רועמת עלי.
חשבתי שאני מתה.
אני יושבת שם חשופה לגמרי בכל דרך אפשרית...
כל הקרביים והנשמה שלי בחוץ והמיילדת הזה מפלחת לי את הנשמה.
פשוט ככה.
"תפסיקי לצעוק!!!" היא רועמת שוב.
אני, אחד האנשים הכי אסרטיביים שאני מכירה, מיוזעת לגמרי, מסתכלת עליה ואומרת לה בלחש, בין הצירים "למה את כועסת עלי????"
בימים האחרונים כשכל הסיפור הזה מוצף שוב אני מדמיינת כל הזמן איך אני פוגשת אותה ככה בחיים כשאני לא בצירים של כל דקה.
מדמיינת איך אני מעיפה "בלי כוונה" איזה קפה בבית קפה עליה..כל מיני מחשבות נקמה לאישה הנוראית הזו.
אחזור אחרי שבת...

נו, מה קורה?! ככה לפני שבת? נגמר לי האוייר..

יא אללה איזה מדהימה את. במתח כאן...

מה זה? חשבתי שאני מגיעה לסיפור גמור!

את מדהימה, את יודעת?
זהב טהור...
מחכה במתח להמשך (לסוף, כן?)

היי!!!! את רואה מה השעה???? אנשים פה במתח!!!
להשלים את הסיפור לפני שבת בבקשה...
<והמרגיעון מוסיף: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. רמז קוסמי שאומר לי ללכת לישון כבר?>

חיבוק

וואו כוסמת. איזו אדירה את. איזה כוח מול כל העולם. מעריצה אותך. ומזל טוב!

אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
היקום מזמן את מה שאת מזמינה. מקווה מאמינה ויודעת שהזהב מתחיל לצאת .(בשעה טובה) אז תהני מהטוב.

כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.

אז איפה היינו...
אני יוצאת מהשירותים, המיילדת שולחת אותי לראות רופא. זה 10 צעדים מהחדר, אבל אני בקושי עושה את זה...
נכנסת לחדר, מתיישבת - ציר.
איפה הוא????
אני קמה, הולכת אליה חזרה ומתחננת "תני לי אפידורל...לא יכולה עם הכאב הזה"
"טוב, בואי נבדוק אותך קודם, תעלי על המיטה"
"בבקשה, תבדקי אותי בעמידה, טוב? אני לא מסוגלת לשכב עם הכאב הזה"
"לא!" אין דבר כזה לבדוק בעמידה.
אני לא יכולה יותר...אני נשכבת לשניה בדיוק בין הצירים אצבע וחצי פתיחה.
"את לא יכולה לקבל אפידורל, את רוצה טישטוש?"
"לא! אני לא רוצה להיות מטושטשת אני רוצה אפידורל, בבקשה, אני לא עומדת בזה"
לידי בחדר המתנה היתה בחורה מאוד צעירה דתיה חמודה שבכל ציר שלה היא ישבה
עם עינים עצומות מרוכזת ואמרה "שששששש".
"את רואה?" אומרת לי המיילדת "תעשי כמוה"
"לא רוצה לעשות ששששש" אני אומרת לה וממשיכה עם הקולות "אההההה" העמוקים שיצאו לי מהבטן.
מה היא רוצה אני חושבת לעצמי שאני אגיד שה שה שה שקט בבקשה לצירים?
המיילדת מעיינת בקלסר ופתאום אומרת לי "אההה, את אחרי קיסרי בשבוע 31? אז יש לך זכויות! ניתן לך מייד אפידורל!"
מסתבר שבגלל שקיסריות בד"כ מגיעות לקיסרי נוסף בקפלן, לא אכפת להם להרדים אותי כבר עכשו, אין להם את החשש שהלידה תתעכב כי בכל מקרה הם לא מאמינים
שאני אלד.
יופי, בבילון איתי!!!
אני נכנסת לחדר לידה, הכל קורה כל כך מהר, כל רגע ציר כואאאבבבבבב.
כל מי שאני רואה אני מתחננת אליו כמו קבצנית "בבקשה אפידורלללללל, אאאאהההה"
מכניסים אותי לחדר, ומבקשים שאשכב על המיטה.
"אני לא עולה על המיטה הזו"
" אבל את רוצה אפידורל..."
דיסוננס קוגנטיבי...אני לא יכולה גם לקבל אפידורל וגם לעשות עמידת 6.
חה חה חה...איזה בלבול.
אני עולה על המיטה, מבקשת שירימו לי את המשענת 90 מעלות שעוזרת לי להשאר זקופה.
אני מזיעה, כואב לי כל הזמן מפיקה צלילים שלא ידעתי שקיימים בתוכי.
לא עשיתי הכנה ללידה וזה פשוט הגיע טבעי.
רוצים להכניס לי קטטר - מסרבת.
רוצים לבדוק שוב - מסרבת (שזה בדיעבד היה טעות כי אם היו בודקים אותי היו רואים כמה אני מקודמת כבר ולא היו נותנים לי את האפידורל המיותר)
נכנסת הרופאה. בספר האלכימאי שקראתי אולי לפני עשור, אני זוכרת איזה מוכר ערמונים שכתוב שם שרואים שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כי הוא עושה את זה בשמחה..
הרופאה הזאת לא אוהבת את העבודה שלה.
היא פונה אלי בצורה הכי קרה בעולם, ומבקשת פרטים.
אלוהים ישמור, הרי יש את כל הפרטים שלי בקלסר מה רוצים ממני, מה, לא רואים שאני יולדת עכשו??!!!
אני נותנת לה ואחרי זה בקול מקפיא וקר היא מבשרת לי את מה שאני כבר יודעת:
"את לידה בסיכון מאוד מאוד גבוה בגלל שעברת קיסרי בשבוע מוקדם מאוד. אם המוניטור אפילו לשניה יזוז - את תעברי מייד לחדר ניתוח."
תודה רבה לך באמת. זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על מנת להמשיך להפריש את כל ההורמונים שיקדמו את הלידה שלי. אהה, דרך אגב, תודה על התמיכה והעידוד.
מצויין. (ברור שלא אמרתי לה את זה...)
לתוך כל הטריפ הזה - מגיע אבי.
כל כולו עמוס בכל אביזרי הלידה הטבעית...שרפרף לידה, כדור ענק,גביש מלח, תיק עם שמנים ועוד ועוד...ממש קרקס מדראנו...
איפה הוא ואיפה אני...
אפילו להסתכל לו בעינים לא יכולתי, הייתי בטרנס והוא בשוק.
"את רוצה שאלחץ לך בגב?" הוא שואל.
"לא!" אני שידועה כפריקית של טיפולים ומסגים לא מסוגלת שיגעו בי עכשו.
"תפתח את החלון, חם לי!!"
"עד הסוף, זה חץ רעל" (כשפינה של רהיט מכוונת אליך בפאנג שוואי זה נקרא חץ רעל ותמיד משבש תפקוד)
" אפידורללללל....אההההה"
"אבי, תקרא למיילדת תבקש אפידורל...לא יכולה יותר...."
הוא הולך לצלצל לה בפעמון.
"תלך אליה!!!! מה אתה מצלצל, אני מתה...."
הוא הולך, חוזר. עומד מסתכל עלי.
זה שיגע אותי...
"אל תסתכל עלי..."
הייתי ממש בלידה פעילה, זועקת כמו חיה, מדברת עם אלוהים,
"אלוהיםםםםםם, תעזור לי....תפסיק את הצירים...."
התחרפנתי לגמרי.במקום להגיע אל הלידה שלב שלב תוך שאני מסתגלת אל הכאבים
הכל קרה כל כך מהר - צונאמי.
זו היתה החווית הווה הכי חזקה שהיתה לי. אין עבר אין עתיד, בכלל לא זכרתי שאני עומדת לפגוש את התינוקת שלי.
לא היה אכפת לי שאני ערומה כמעט לגמרי (מה שהטריד אותי מאוד לפני הלידה), לא הטריד אותי הפלורסנט הבוהק, לא הטריד אותי כלום.
אדם בתוך עצמו הוא גר, זה מה שהיה שם ובמישור המקביל אני זועקת לאפידורלללל.
לפני הלידה החלטנו אני ואבי שאם הילה צריכה אותי (לילה זהזמן מאוד רגישה עבורה ובגלל הפגיה החלטנו שהיא לעולם לא תישאר בלעדינו בניגוד לרצונה) הוא ייסע.
ידעתי שהתודעה שלי והגוף שלי ירפו ויפתחו אם אני אדע שהיא בטוב, ולהפך.
בית החולים זה 15 דקות מהבית שלנו.
הרי לידה ראשונה לוקחת זמן, לא?
אבי מבקש ממני אישור להזמין את י'.
אני מסרבת, הרי רציתי אותה ללידה טבעית, עכשו תכף יתנו לי אפידורל אז בשביל מה אני צריכה דולה...
נכנסת מיילדת חדשה.
להלן תיקרא : "הציקלופ" - יסלחו לי כל בעלי המומים בעולם, היתה לה רק עין אחת
והיא היתה כלכך נוראית, אני אפרט בהמשך.
לבנתיים היא מחזיקה לי את הראש, מטה אותו אחורה ואומרת "תנשמי"
יופי, התחיל טוב.
ציר...זה לא נוח לי איך שהיא מחזיקה לי את הראש, אני מנסה להשתחרר
והיא לא מרפה!!! עד שקילפתי לה את היד מהראש שלי, "די!!! זה לא נוח לי כך"
היא נעלבת ויוצאת.
טלפון לחדר לידה. אמא של אבי על הקו, הילה בוכה ברקע, קשה לה מאוד מאוד.
"תקשיבי", הוא אומר לי "אני מזמין את י' וקופץ הביתה להרדים את הילה".
אני לא עונה, אני בעולם משלי, מהנהנת בראש.
מוזר, אפילו העובדה שהילה בקושי, לא מטלטלת אותי כמו שהיתה מטלטלת אותי בזמן רגיל.
גם העובדה שהוא תכף הולך לא מטרידה יותר מידי.
אני לא פנויה לזה...אני יולדת.
לקח לי כמה שבועות לבוא איתו חשבון על הדרך שבה הוא הלך, אפילו בלי להפרד.
שוקיסט, בהלם, הלך בלי בכלל להבין שאני תכף יולדת.
הוא גם לא ממש הבין איך זה שאני לא רוצה מגע ונסגר ונאטם מול המצב.
הוא הרי כל כך עזר לי כל זמן ההריון, תמך בכל דרך אפשרית...
אבל כנראה היקום זימן לי דווקא בזמן הלידה חוסר תמיכה מכל הכוונים כדי שאוכל לפנות פנימה ולחפש את מרבצי הזהב שלי עצמי, ולשאוב מהם את כל הכוחות שבעולם.
המשך יבוא...

כוסמת, אני אוהבת אותך!
איזה סיפור! יום הולדת שמח ומחכה בדמעות להמשך.

את אכן שאקלית! חשבת להעביר קורס לנשים לפני בית חולים? בעצם לא רק לנשים. איך רובינו נהיים קורבנות מול אנשים בחלוקים.
והמון מזל טוב ליומולדת (העוגה עשויה , כמובן, מקמח כוסמין אורגני עם ציפוי יוגורט מאגוזי מקדמיה)

_איזה סיפור מדהים, כמה כוחות יש לך!
מזל טוב כפול ליומולדת,
ומהר להמשיך לכתוב!!!_

איזה סיפור מדהים, כמה כוחות יש לך!
מזל טוב כפול ליומולדת,
ומהר להמשיך לכתוב!!!

גם אני במתח כבר מאתמול. איזה שאקלית את. אני מעריצה בחורות כמוך (אני כבר הייתי שוכבת שם לניתוח ואומרת להם תודה על כמה שהם דואגים לי...).

מזל טוב כפול ומכופל.

מרתק!!!!!!
את עושה לי חשק לכתוב את סיפור הלידה שלי.

איזה מתח!!!!!!

תודה על התגובות...מחמם את הלב כל כך...
בקיצור, אני מוצאת עוד מיילדת חמודה (עם ציפורניים גזוזות) שעושה לי סטריפינג אחרון (מקווה לכל החיים)...
שוב מרגישה פצועה, אחרי 2 לילות ללא שינה, עליתי ארבע קומות ברגל בבית החולים, קיבלתי שיחת טלפון מי'.
"די" היא אומרת. "זה הזמן להרפות ולתת את עצמך בידי השכינה..."
התחברתי מאוד. כבר עייפתי פיזית ונפשית.
ר' נחמן אומר שיש מה שנקרא "איש בחירה" ויש "איש ידיעה"
איש בחירה בוחר במודע בכל רגע בחייו, הוא אקטיבי, יוזם, זז...איש ידיעה חי בתחושה שמה שצריך לקרות יקרה.
צריך הרבה אמונה בשביל זה.
כל הקטע הוא שבכולנו יש את שני הסוגים והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש בכל אחד מהם.
אז הרפתי. מעכשו אני איש ידיעה.
אחר הצהריים, עשיתי הליכה קצרה אל הפארק שם פגשתי
את אמא שלי יחד עם אבי(בן זוגי).
ישבתי על הדשא זקופה, חיכיתי להם עם המון שקט בפנים.
הפגישה היתה נעימה ליווינו את אמא שלי לאוטו שלה, בדרך- ציר חזק של כמה שניות, מאלץ אותי לעצור ולנשום.
אמא שלי נבהלת "אל תעזוב אותה" היא אומרת לאבי כי היא
ידעה שהוא בדרך להביא את הילה אלי להגיד לילה טוב...
"אל תדאגי" אני פוטרת אותה, "זה רק ציר אחד וזהו."
נפרדנו ואבי ליווה אותי לחדר. בדיעבד הסתבר לי שהיא התקשרה אליו מאוחר יותר ואמרה לו שהיא מרגישה
שזה אוטוטו ושלא יעזוב אותי.
נפרדתי מאבי שהלך להביא את הילה, אכלתי ארוחת ערב
ושכבתי לי במיטה. מידי כמה דקות היו לי מין כאבי מחזור
אבל הם לא התגברו וגם הגיעו כל כמה דקות אז לא ממש יחסתי לזה חשיבות.
שיחה עם אחותי הדוסית מצפת בה היא מבקשת ממני
לא לשכוח בזמן הצירים לבקש בקשות במיוחד על נשים שלא מצליחות להכנס להריון.
בסוף השיחה, אני מרגישה טיפות זורמות לי על הרגליים...
מה, יכול להיות שזה זה?? אני חושבת לעצמי...
שמתי תחבושת, סימסתי לאבי שיעשה פרסה כי קצת כואב לי ואני לא רוצה שהיא תראה אותי ככה.
שוב ציר, אני משתעשעת עם התנוחות הטובות מ"לידה פעילה"
לא ממש עוזר.
"לקרוא לאחות? את רוצה לחדר לידה?" שואלת אותי הבחורה ששוכבת מיטה לידי.
"לא, אני רוצה להגיע ברגע האחרון לחדר לידה" אני כל כך בסיכון גבוה שישגעו אותי שם...
עוד ציר שלא משתמע לשום פנים - ומכאן אני כבר לא מוכנה להרגיש את הכאב.
"אחות!!!!!" אני קוראת חזק וכל מה שיש לי בראש זה שאני רוצה שהכאב יפסק עכשו.
לא תיכננתי להתחיל לידה עם כל 2 דקות ציר. מה זה???
חשבתי שיעברו 20 דקות בין לבין..שאוכל לנוח, לחשוב,לשתות...לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר הרי הגוף שלי אמור להתנהג כמו לידה ראשונה .
אני בקושי מגיעה אל הדלפק של האחות והיא בנונשלנטיות מגישה לי את הקלסר עב הכרס שאיתו אני אמורה לרדת (לבד!!!) לחדר לידה.
כל מה שעולה לי בראש זה שאני רוצה אפידורל.
לא יכולה להרגיש את זה.
אני לבד, אבי בדרך כואב לי רע לי....
מגיעה שוב לחדר לידה מנומנם...מה זה הדבר הזה. חדר לידה לא אמור להיות מקום שמשמיעים בו קולות???
אני ניגשת אל המיילדת, נותנת לה את הקלסר ומתחילה עם המנטרה "אפידווורל!!!!"
" חכי , היא אומרת לי, קודם נבדוק פתיחה, אחרי זה תראי רופא ואחרי זה נראה"
אני חייבת שרותים. "איפה הם" שאני שואלת אותה.
"את לא נכנסת לשרותים" היא עונה לי "קודם נעשה בדיקה"
" אני חייבת עכשו שירותים!!!" אני אומרת לה.
איזה בחור חמוד, בעל של איזה מישהי מצביע לי בלי שהיא תראה ואני ממהרת לשם, נועלת אחרי את הדלת שלא תעיז להוציא אותי...(עכשו בדיעבד זה פשוט נראה לי מגוחך כל הסיטואציה הזו, לנסות למנוע מאישה יולדת דבר בסיסי כמו להתרוקן לפני לידה, הרי זה אלמנטרי...)
"אל תלחצי!!!" אני שומעת אותה צועקת אלי אחרי שקלטה
שבכל זאת נכנסתי לשירותים.
אני, שכל ביקור שלי בשרותים בבית חולים לווה ברבע שעה של קירצוף האסלה עם ניירות - פשוט לא ראיתי ממטר.
התיישבתי , התרוקנתי ויצאתי.
הבייבי קוראת לי...אחזור אחר כך...

גם אני מחכה,
מזל טוב כפול ללידה וליום ההולדת@}

כמה ה' אוהב אותך,איך הוא עוטף אותך באהבה, בחסד ובניסים.

איזה סיפור מדהים!!!!! ואת עצמך - שאלוהים יברך אתכם!!!! - את מדהימה!!!!
תודה-תודה-תודה שאת חולקת עמנו את הסיפור המדהים הזה ומעניקה לי/לנו כ"כ הרבה השראה וכח ועצמה @} תבורכו @}

מזל טוב ליום ההולדת !!! @} @}

קוראת את החסד, הכוח והאהבה שלך, מצפה להמשך "ניסים ונפלאות".
(())

המיילדות שם זה סיפור בפני עצמו...
סהדי שבמרומים, תגזרו ציפורניים לפחות!!!!
פרנצ' מניקור באורך של סירה, וזה אמור להכנס אלי???
"בואי, אני אעשה לך" התנדבה שם איזו מיילדת, משל ביקשתי
שתעשה לי חפיפה לפני פן...
מבט קצר בידיים שלה הבהיר לי שהיא לא האחת.
"הציפורניים שלך יפות" אמרתי לה "אבל זה, לא נכנס אלי".
הצלחתי למצוא בסוף מישהי מקסימה, עדינה, ביקשתי ממנה שלא תמהר, שתיתן לי לנשום ושתפסיק אם כואב.
היא היתה בסדר פחות או יותר, לא כמו אילנה שמש כמובן אבל מספיק טוב כדי שאבקש ממנה שהיא תעשה לי גם את הסטריפינג השני כמה שעות אחרי זה...
כשחזרתי יותר מאוחר הסתבר שהיא הלכה הביתה. השתגעתי מזה שהיא הקדימה את שעת היציאה שלה, הרי קבענו והייתי מאושפזת שם היא יכלה לקרוא לי.
אבל אף אחד שם לא מייחס חשיבות לאינטימיות...אז שמישו אחר יעשה לי...מה אכפת להן??
אוף!!!! עוד פעם למצוא מישהי אחרת....
פרצופים לא נעימים היו שם באותה משמרת ודמעות חנקו את גרוני.
לא מספיק שאני צריכה לעבור את הסיוטים האלו, אז לפחות שזה יעשה ע"י דמויות נחמדות לא?
חזרתי לקראת משמרת ערב, מצאתי עוד אחת חמודה, הסברתי לה את כל מה שהסברתי לראשונה והיא עשתה.
היה גם בסדר. למדתי בבית חולים שכדי לקבל אנרגיה חיובית אסור לבוא בהאשמות...
כל פעם שכאב לי אמרתי לה " זה לא את..זה אני אני מה זה רגישה את יכולה להיות יותר עדינה?"
חייבת לעוף לחגיגות היומולדת שלי...אחזור אחר כך...

וואי...ככה באמצע המתח......

מזל טוב ליומולדת קוסמת!

גם לאמא שלי יש היום יום הולדת...

@} לשתיכן.

שש בבוקר.
אני קמה לאחר שעת שינה חטופה, עדיין בחתיכה אחת.
אצה רצה אל דלפק האחיות ומבקשת מהן לשלוח אותי כמה שיותר מהר אל הבדיקה הגורלית.
שולחים אותי.
מחברים אותי ואופס...יש זרימות!!! עוד נס!!!
איך זה יכול להיות? אתמול לא היו זרימות והיום יש!!!
כל כך שמחתי אבל הפרופסור שם צינן את ההתלהבות שלי. אמנם יש זרימות אבל העוברית שלך עדיין לא גדלה, היא עדיין במצוקה והיא צריכה להיות בחוץ.
"אבל לפחות אין מצב חירום" - אני אומרת לו.
"כרגע אין, אבל אם לא תלדי ממש בקרוב יהיה" הוא אומר לי.
הרופא הנחמד מאתמול שוב ביקר אותי, מציע לי לבדוק פתיחה.
תגיד לי, אני אומרת בלב, מה , אתה סוטה? מה זה הקטע הזה כל יום לבוא ולדחוף לי אצבעות.
"אין מצב" אני עונה לו "אין לי צירים, אני נראת לך כמו אחת שיולדת"?
שלושה ימי אשפוז להשגחה - והביתה.
יצרתי שם קשרים מדהימים עם האחיות ועם הרופא הזה שלמרות הסטיה
המוזרה שלו התגלה כאדם עדין ביותר.
בכלל, היה לי שם תפקיד בבית חולים הזה להעיר כל מיני נשים מתרדמת הקורבן.
אף אחת שם למשל לא ידעה שהיא יכולה לסרב לבדיקה והשמיים לא יפלו.
היתה שם אחת בחדר אוכל שממש פחדה כל בוקר מהרופא ומהבדיקות הכואבות שלו.
היא לא האמינה שאני מאושפזת בסיכון גבוה בלי אף בדיקה פנימית...
והיתה עוד אחת שכלכך פחדה מאותו רופא, כל היום קיללה אותו בלי שאף אחד שמע.
הדרכתי אותה מה להגיד לו ולמחרת בבוקר היא רצה אלי עם עינים זורחות.
"סרבתי לבדיקה!!!, אני לא מאמינה, הכל בזכותך"
איזה כייף.
אז שוחררתי הביתה עם הוראה למוניטור שלוש פעמים בשבוע ואולטרסאונד
פעם בשבוע ואזהרה שאני חייבת ללדת ממש ממש בקרוב.

איזה אושר היה להגיע הביתה . הרגשתי כאילו יובלות לא הייתי עם הילה ומי
שלא ראה אותה באותו יום שחזרתי לא ראה שמחה מימיו, למרות שכל יום היא באה לבקר אותי שלוש פעמים אלו היו הלילות היחידים שלה בלעדי והיה לה מאוד קשה.
בשארית היום נחתי ולמחרת התחלתי במרץ מחודש להזמין את הלידה.
מה לא עשיתי. הייתי אצל מדקרת מומחית, טופלתי ברפלקסולוגיה בנקודות מיוחדות, עשיתי את כל מה שאסור, ניקיתי את הבית נימרצות, צעדתי בעליות המושב כל יום,
לקחתי פרחי באך, תרופה הומאופטית,שתיתי מרווה, כל היום הרמתי את הילה,קפצתי
נסעתי לכותל לדבר עם בורא עולם,מה לא עשיתי....
אני שכל חיי פחדתי מכאב - ששתי אליו עכשו , הזמנתי אותו, רציתי בכל כוחי צירים.
ואכן היו בריקסטונים, התקשויות, צירונים, אבל לא התפתח שום דבר אפקטיבי.
הרופאת נשים שלי כמעט גרשה אותי מהמרפאה. היא לא הבינה איך לא יילדו אותי
ומאוד מאוד דאגה.
וככה בשני מישורים (כמו כמעט כל דבר בחיי) מצד אחד עובדת תודעתית, כל הבית שלטים של הצהרות חיוביות ומצד שני כל יום כמעט בקופת חולים...
קיבלתי המון המון תמיכה אפילו האחות והטכנאית מהקופה התקשרו אלי לשאול מה קורה. נכנסתי להן ללב והן לא יכלו לשכוח איך יצאתי בוכה מהקופה באותו היום.

שבוע 39 - הלכתי לעשות מוניטור ואולטראסאונד.הפער בין גיל ההריון והגודל שלה
גדל.5 שבועות שהיא לא אוכלת.
אללי, למה מגיע לי העונש הזה?
למה הילדים שלי לא אוכלים בבטן??
זה כל כך ייסר אותי. מי שמכיר אותי יודע שאני ההפך הגמור מזה...
הרופאת נשים שלי ביקשה ממני לא להגיע אליה יותר. היא לא מוכנה לקחת אחריות על ההריון הזה.
מבחינתה הייתי אמורה ללדת מזמן.
החלטתי ללכת באותו יום לפרופסור מומחה ואם הוא יחליט שהעוברית בסכנה
אני אלך להוציא אותה. וזהו. די, אין לי כוח יותר.
כבר שבועות אני רק מתעסקת בזה במקום להנות מסוף הריון רגוע.
הפרופסור אמר שהעוברית צריכה לצאת. שהיא תגיע ללידה בלי רזרבות ושהיא
יכולה לא להחזיק מעמד.
חשבתי שאני מתה...הוא נתן לי הפניה לבית חולים. נסעתי הביתה בוכה.
איך אני עושה עוד קיסרי...איך...???.
בדרך התקשרתי לאילנה שמש. זה המפלט האחרון שלי.
החלטתי ללכת אליה לעשות סטריפינג כדי לקדם את הלידה. כל כך פחדתי והיא היתה מקסימה. זה ההליך הרפואי הכי עדין שנעשה בי בחיי.
עשינו את זה בצימר שלה וממש קינאתי בכל הנשים שילדו אצלה, יכולתי להרגיש
את האנרגיה שלהן שם...אנרגיה נשית, חזקה, מדהימה.
הסטריפינג הצליח, הפקק הרירי התחיל לצאת, צלעתי לאוטו, הרגשתי פצועה, חלשה...
החלטנו שאני אשן הלילה בבית ורק מחר בבוקר ניסע לבית חולים.
ידעתי שבגלל שאני אחרי קיסרי לא יתנו לי זרוז אבל חשבתי אולי בלון...
כל הדברים שהכי פחדתי מהם בתחילת ההריון הפכו למאוד מבוקשים כי רק הם יכולים לעזור לי לא להגיע לניתוח...
קמתי בבוקר, לבשתי את בגדי הלידה שלי (חולצה כתומה לחיזוק וחצאית ארוכה שהביאה לי חברה דוסית).
שוב אני מגיעה לחדר לידה מנומנם...איזה שקט...
אני מסבירה לאחות שבאתי לזרז לידה אבל לא פיטוצין כי אני אחרי קיסרי.
"אין אצלנו שום זרוז לידה אחרי קיסרי" היא אומרת לי."אם יחליטו שאת צריכה ללדת זה יהיה שוב קיסרי"
"את לא מבינה" אני אומרת לרופאה שם" "אני לא אלד בניתוח שוב. הגוף שלי מוכן ללדת, רק צריך קצת לעזור לו"
אני הולכת לדבר עם מנהל המחלקה, מתחננת בפניו שיסכים לשנות את נהלים ושיתן לי בלון הוא לא מסכים.
אני הולכת לדבר עם מנהל מחלקת יולדות. הוא חמוד,מתבדח איתי על העגיל שלי באף, זוכר אותי מהפעם הקודמת.
"אני מצטער," הוא אומר לי "זה חייב להיות קיסרי"
אני מתקשרת לאבי ומבקשת ממנו שירים מהר טלפונים לעוד בתי חולים, אולי יש בית חולים שיסכים לעזור לי.
אבי מתקשר חזרה: "הדסה עין כרם מסכימים".מעולה.
אני מודיעה לרופאים שאני עוזבת למחרת בבוקר את הבית חולים.
באותו היום גם קיבלנו טלפון מחבר חב"דניק שפתח לנו בספר.
החבדניקים אספו את כל התשובות שהרבי שלהם נתן לכל האנשים וקיבצו את זה להמון ספרים עבי כרס וכשהם רוצים לקבל עיצה מהרבי (שכבר לא נמצא בגופו) הם פשוט טומנים דף עם שאלה בצורה אקראית ועושים בדיוק מה שיוצא להם לעשות.
הוא שאל בשבילנו ויצאה בצורה מדהימה תשובה שהרבי עונה לבחור שנמצא בבית חולים ששואל לגבי קטטר. (ורק לידיעה כללית הדבר הזה שנקרא בלון בבית חולים זה בעצם קטטר) הרבי עונה לו שה"גוף ייצא בעקבות הראש" - שזה מבחינתי בדיוק מה שאני רוצה, לידה רגילה....וגם אמר לו שהכל יהיה בסדר רק צריך להמתין כמה ימים.
התחזקתי.
למחרת בבוקר, מסתבר שהרופאים התכנסו לדבר עלי, הסכימו לעשות לי בלון בניגוד לנהלים שלהם, והתנו את זה בעוד סטריפינג שאני אעשה שאולי יבטל את הצורך בבלון. הסכמתי. איזה כייף....
אחות אחת ניגשה אלי ואמרה לי " במשך כל השנים שעבדתי פה לא ראיתי שהסכימו לאישה אחרי קיסרי לעשות איזשהו סוג של זרוז"
הזמן עובר..יש לי יומיים לייצר לידה...לבנתיים הילה באה לבקר אותי 3 פעמים ביום
קשה לה...ואני כל כך רוצה הביתה.
במקום לבלות איתה את הימים האחרונים רק אני והיא אני צריכה לשכנע פרופסורים
שאני לא מסכנת את העוברית שלי.
יום שלישי. סרבתי לסטריפינג של רופא והלכתי לחפש מיילדת סימפטית בשביל זה...