טוב, אז הנה
זהו סיכום חופשי שרשמתי מהרצאה על הנקיון ומשמעותו
< אני מקווה שאני לא מבלבלת יותר מדי, ויסלחו לי על שגיאות שפה, ההרצאה ניתנה באנגלית, ואני מעתיקה כאן ממה שרשמתי לי וזה היה לפני כמה חודשים. בעוונותי אפילו לא רשמתי את שמה המלא של המרצה. בכל מקרה, שמה הראשון לינדה ואם יש ענין אני אעשה מאמצים לאתר יותר פרטים >
לינדה החלה לנקות לפני 10 שנים, בשוויץ. היא פתחה חברה שהתחייבה להשתמש רק במוצרים אקולוגיים, זה היה אז דבר חדש.
נקיון אינו הפעילות החביבה על כל אחד אבל זהו דבר שאפשר ממש ללמוד לאהוב כאשר מבינים את המשמעות שבכך. בחצי השנה הראשונה שלינדה ניקתה היא עשתה זאת בלילה כי לא היה לה כסף לביביסיטר ביום, כל לילה עבדה מאחת עד חמש בבוקר והקשיבה קשב רב למה שהתרחש שם
< אני עוברת לגוף ראשון, אז בהמשך כשאכתוב "אני" הכוונה ללינדה, ובסוגריים הבאתי את ההערות שלי (שלי, יעל) >
כשמנקים אפשר להרגיש מאד בודדים ובתקופה זו הייתי במשבר אישי ושאלתי את עצמי, האם אוכל להמשיך כך 18 שנה? (לינדה החלה לנקות כדי לממן את לימודי בנה, אז החשבון הוא שנות לימוד שעוד צפויות להם)
שני דברים שאדם פוגש כשהוא מנקה הם אדישות, וחוסר מחויבות. כשאנשים יודעים שמישהו ינקה אחריהם הם פשוט מלכלכים על הכל. ישנה אמרה (בגרמנית?) שאומרת (בקירוב) שאין מי שמכיר את מצב החברה יותר טוב ממי שמנקה, כי כשאתה מנקה אתה מגיע למקומות שאנשים בד"כ מחביאים. בזמן המשבר חייתי בתוך שלוש שאלות, הראשונה- כבר אמרנו- האם אוכל להמשיך בכך 18 שנה?
השניה- ניקיתי מקומות פרטיים וציבוריים. בכל חדר אפשר למצוא דברים כל כך שונים- האם יש לכך אפקט על האנשים שחיים שם?
השלישית- אחרי שניקיתי, האם לנקיון יש אפקט על מי שחי שם?
הבית לא רק מגן עלינו מפני האלמנטים (קור, חום וכולי), עם אווירתו הוא יכול להבריא או להזיק.
בקשר לשאלה הראשונה, עלה המשפט- אם אינך יכול לעשות את מה שאתה אוהב, למד לאהוב את מה שאתה עושה. קל לומר, קשה לבצע, העובדים החדשים בחברה תמיד צוחקים כשאני אומרת להם את זה.
כיצד אלמד לאהוב את מה שאני עושה? נזכרתי בסיפור על נזיר שעשה את כל העבודות השחורות שאף אחד לא רצה לעשות, בכל פעם שהוא עשה אותן, הוא נשא תפילה, בסגנון "כשאני שוטף את הצלחות אלוהי שטוף את לבי ונקה אותו"... "הלוואי שמלאך ילווה אותי בשטיפת הרצפות כך שכאשר אנשים ילכו על הרצפה הזאת הם יזהו את נגיעתו"... אחרי כמה שנים הוא זכה בהארה ואנשים באו לשמוע אותו ממרחקים
(הערה, הדוברת היא כמובן ממוצא נוצרי ועולם המושגים הרוחני שלה הוא נוצרי עד אנתרופוסופי. אני מניחה שהיא מתרגמת למושגיה את הקונספטים הרוחנים, הסיפור הנ"ל, למשל, אינו נוצרי)
נזכרתי בעוד סיפור מילדותי. אחרי מות סבי באה סבתי לגור איתנו בחווה, אני הרביעית בין 6 אחים ואחיות, ואמי אמרה שאנו הבנות נוכל לעשות משהו מאד מיוחד עבור סבתא- להציע את מיטתה. היא הראתה לנו דרך מיוחדת לעשות זאת, היה עלינו לנער את הכרית היטב היטב מהחלון כדי לנער את דמעותיה של הסבתא, כשהחזירו אותה היה עליהן להחליקה ולומר תפילה קטנה כדי שהסבתא תישן היטב. היה בזה משהו מקודש, ואת כל זה שכחתי עד שהתחלתי לעבוד בנקיון.
סיפורים אלו עזרו לי למצוא את הדרך לשינוי הגישה, ניסיתי "לחזור" על כך לשם הנסיון בלבד. נניח, לומר תפילה בשעה שאני עושה משהו. אחרי זמן מה חוויתי שזה הפך לצורך, אח"כ לעונג, ומאז לחלק מחיי. מה שמענין הוא שהאנשים שעבדתי עבורם הבחינו בשינוי וגם הם השתנו. כי כשאנחנו מנקים אנחנו מסירים לכלוך והתוצאה היא קצרת טווח, אבל כשאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ונותנים לכך את תשומת לבנו וחיבתנו משהו משתנה- ראשית אנחנו תופסים את החדר בדרך אחרת, מתחילים להביא מע' יחסים מסוימת עם החדרים שבהם אנחנו מטפלים. מתחילים לשים לב שפינות הן פינות (כלומר מה קורה בפינה..) כשמתחילים להיות מודעים, נכנסים ממש לתקשורת עם החלל ונעשים מודעים לתנועות שלנו. לפעמים אנשים שמנקים נראים כאילו הם במלחמה, יש אגרסיביות בתנועה, שאין לה צורך בעצם. למשל, כשמשתמשים בשואב אבק, אין צורך להכות בו ולדחוף אותו בכח, השואב הוא חשמלי... ואז לומדים את החסכון בתנועה, תנועה הרמונית שונה לגמרי וחוסכת נקיון כפול של אותו השטח. בשלב מסוים אתה כבר לא מנקה, אלא "מטפל" (בעיות תרגומיות.. אפשר לומר "דואג",
care for
בחרתי לכתוב "מטפל בחלל)
וכשאתה מטפל בחלל, זה כבר משנה משהו באטמוספירה. מעבר לפיזי. קרה לי ששאלו אותי אם צבעתי את החדר מחדש... עבדתי פעם אם אשה שהיה לה בן עיוור, פעם ניסתה האשה לנקות את חדרו בדרך המיוחדת שהצעתי בזמן שהיה בביה"ס. היא סיפרה לי שהוא חזר ואמר "אמא, מה עשית לחדר שלי? נהיה פה כל כך גבוה?) בשלב זה אתה יודע שאתה לא רק מסיר לכלוך, אלא מכין מקום להתרחשות חדשה בחלל הזה, וכך מביא להתחדשות, לא רק בחדר אלא גם ביחסים הבינאנושיים שקורים בחלל הזה.
(עוד דוגמאות שלא רשמתי...)
כמובן צריך לאזן את עצמנו בעניני נקיון, אנשים רבים אומרים שהם מרגישים טוב בחלל נקי, אבל האם זה רק בגלל חיזוק החולשה שלהם (הכוונה ל"חולי נקיון")? יש למצוא איזון- אף אחד לא רוצה לגור בבי"ח. מאידך- לכלוך וכאוס גם הם אינם בריאים. בנקיון, כמו בבישול, אי אפשר להשביע את רצון כולם.. (דוגמאות על נקיון בבית עם ילדים, מתבגרים, אנשים שאינם מהמשפחה..לא רשמתי. הבהרה- ההרצאה ניתנה לפני אנשים שגרים בקהילה ורובם חולקים את ביתם עם עוד אנשים)
כשאנו מנקים אנחנו באים במגע עם כל האלמנטים והישויות הבסיסיות, לכן זה כל כך חשוב שיהיה ריתמוס בנקיון, גם מתי מנקים (באיזה יום נניח) וגם בתוך הנקיון (מה מנקים קודם ומה אח"כ). כשמוצאים סדר זה, כאילו קיבלנו זמן בחזרה. לכן אם יש לי 20 משרדים לנקות עכשיו, הראשון ייקח 15 דקות והאחרון 5 דקות, ואיכות הנקיון תהיה זהה.
חשוב לנצל את הזמן שיש לנו לנקיון בצורה יעילה, כי זו לא העבודה שמעייפת אותנו, אלא המחשבה על כל מה "שלא עשינו". רק המבט בכל מה שצריך לעשות יכול כל כך לעייף, עוד לפני שהתחלנו.
כשמתחילים לנקות יש לכך את אותו אפקט כמו תרפיה באמנות, כשמשלחים את הכוחות וזה מפעיל את כח הריפוי שלך. אם אתה לגמרי המום מהמצב, עליך לבחור במקום בבית שהכי מפריע לך. אם מצאת את החדר שהכי מפריע לך, עמוד בדלת ומצא מה זה הדבר הזה בחדר שמפריע לך ביותר, לפעמים תגלה שזה מכתב אחד שלא ענית עליו, ואז כל החדר הופך מטונף, כי נמנעים מלהכנס אליו... אם תצליח לענות בכנות לעצמך תוכל לזהות כיצד הכוחות מתמלאים לעשות את השאר.
(פה בא סיפור על זוג שהיא פגשה שהסתדרו רק מחוץ לבית, ובבית רבו כל היום. הם ניסו את השיטה הזאת וגילו שהבעיה היתה בפסנתר שעמד בכניסה ושהיה שנוא על בת הזוג מילדותה..)
עצות פרקטיות- לעתים קרובות כשאנחנו מתחילים לעבוד על משהו דעתנו מוסחת. וכך יתכן שכל היום עבדנו, אבל בסופו אנחנו מרגישים כאילו לא עשינו כלום. אם ניקח מבט לאחור (אז מה עשית היום?) נגלה דפוס שאולי יראה כך- התכוונתי לנקות את האמבטיה, אבל לא מצאתי את חומר הניקוי, אז ירדתי לחדר הכביסה לקחת את החומר, ובדרך ראיתי את קופסת החתול שהבן לא החליף לה חול כבר שבוע.. וכולי וכולי. המסקנה היא שכשיש כוונה לעשות משהו כדאי להכין את כל מה שאתה זקוק לו בערב הקודם.
בגלל שההפך מטיפול הוא הזנחה. הזנחה מתחילה בכל המקומות שאנחנו לא שמים את המודעות שלנו בהם. היא מרגישה שטיפול (במובן טיפול בחלל) הוא דבר שזוהר (זורח). בעוד שהזנחה, הוא דבר שמזדחל ומחשיך את החדר.
לאיטו... הפינות או המנורות שמושכות חום ולכן מתמלאות אבק, השואב שמעל לתנור במטבח... יש אנשים שדוחפים את הכל במגירות, וכך מדי פעם יש לעבור על המגירות ולזרוק את מה שאין בו יותר צורך. יש אנשים שלא זורקים עיתונים, כי הם מתכוונים לקרוא אותם יום אחד. ואז, יום אחד הם מחליטים לנקות, אלא שבמקום לנקות הם מתיישבים לקרוא, ולבסוף עוד מחליטים לשמור את העיתונים... לדחוף מתחת למיטה, או מעל הארון, כל אלו הן צורות של הזנחה. בשלב מסוים כבר קשה לפתור את זה לבד, במצב כזה עוזר לעבוד עם מישהו, למשל עם חבר- ננקה היום אצלי ומחר אצלך.
בניקוי למדתי הרבה על טמפרמנטים (הכוונה כאן לטמפרמנטים כפי שתופסים אותם האנתרופוסופים: כולרי, סנגויני, מלנכולי ופלגמטי. למי שלא מכיר הנה קישור ויקיפדיה
)
http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Four Temperaments[/po]
חשוב לנסות להתאים את העבודה לטמפרמנט. למשל, לתת את הדברים הכי קשים שזקוקים להכי הרבה תשומת לב- למלנכולים. לעולם לא לשים פלגמטים בספריה... להמנע מלמקם אדם סנגוויני בחדר גדול כי הם רצים מפינה לפינה ולא יודעים מה לעשות. ולהמנע מלתת לכולרים לשאוב אבק כי הם תמיד מושכים את הכבל מהקיר מרחוק ו"מרביצים" לפינות החדר...
חשוב לדבוק בהישגים קטנים למען התחושה שהשלמתי משהו, ולא לרצות דברים גדולים מדי. דבר חשוב שיש לנסות להמנע בעיקר בקהילה (שוב, ההרצאה ניתנה מול קהילה) – תחושת חוסר שביעות הרצון. אם פותחים לה את הדלת פותחים את הדלת לכל השדים. שטיינר הזכיר את הסיפור על ישו שגירש שדים (לתוך חזירים, לא?), ואמר שזה חשוב ללמוד לגרש את השדים בחברה וביחסינו לאדם אחר, ושניתן להשיג זאת על ידי שינוי גישתנו לעבודתנו, ובמיוחד במקצועות הסוציאליים. אני מאמינה שנקיון וטיפול (בחלל) הוא עיסוק סוציאלי במהותו- כי העבודה היא תמיד עבור אנשים, עבור הגברת איכות החיים של האנשים. ולכן אדם שעובד כאן (בקהילה הטיפולית) וחושב "אני לא כאן כדי לנקות אלא כדי לטפל באנשים" טועה, כי כשמטפלים באדם הטיפול בסביבתו הוא פשוט הרחבה של הטיפול בו, ואין בעצם להבחינם זה מזה.
(פה באו כמה סיפורים שדווקא כן רשמתי, חלקית. בהקשר טיפולי יותר, למי שמענין לו-
סיפור על שירותים. לינדה ניקתה פעם בחדר שירותים אחד והיתה לה הרגשה משונה, היא מספרת שהיא מנקה שירותים על הברכיים, אז היא שלחה את הצוות לנקות את כל שאר הבית והיא ירדה על הברכיים והחלה לנקות, לקח לה 6 שעות לנקות את השירותים הללו. ואחר כך היא שאלה את האנשים שעבדו במקום האם יש איזה סיפור מיוחד שם. סיפרו לה שבשירותים האלו אף אחד לא משתמש כי הנערה שמשתמשת בהם מורחת צואה על הקירות לעתים קרובות. לאחר הטיפול שהיא העניקה לשירותים הללו סיפרו לה על שיפור עצום בהתנהגות הנערה. אז מה קרה שם, מה היא שינתה בחלל הזה שגרם לנערה להפסיק למרוח? לדעתה, עבודה היא תמיד טרנספורמציה. היא מכירה הורים שניסו לשנות את המודעות שלהם בעת טיפול (במובן טיפול בחלל) ושינו את התנהגות ילדם. היא מכירה אשה שעובדת בנקיון וכשאתה פוגש אותה אתה חושב לא שהיא מנקה אלא שהיא מרפאת בתירפיה (היא אמרה, יוריתמיה מרפאת...) כי זה הרושם שהיא משאירה. והיא ראתה את האשה הזו נכנסת לחדר, בבית שהיו בו 5 אנשים שהוגדרו "מקרים קשים", בעיצומו של התקף אפילפטי של אחד מהחמש, שאליו הגיבו השאר תגובות קשות וקולניות. היא נכנסה לחדר עם סמרטוט בידה והחלה לנקות את הליסטים, היא הלכה סביב, בפריפריה, וככל שהלכה כך הפכו השאר שקטים. עד שסיימה הכל היה רגוע כולל ההתקף, זהו הקסם שיש בטיפול (בחלל) שיש בו אלמנט אלכימי.
לסיום לינדה הקריאה את השיר, אלוהי הסירים והמחבתות (אני חושבת שאין בעיה לצטט, כי הוא בן 100 שנה, השיר, או הדקלום הזה, שבאמת מקורו אאל"ט בנערה קתולית שהיתה מנקה באיזה מוסד. מצאתי אותו באינטרנט, עם שמה של המחברת)
Lord of all pots and pans and things, since I’ve no time to be
A saint by doing lovely things, or watching late with Thee,
Or dreaming in the dawn-light, or storming Heaven’s gates,
Make me a saint by getting meals and washing up the plates.
Although I must have Martha’s hands, I have a Mary mind,
And when I black the boots and shoes, Thy sandals, Lord, I find.
I think of how they trod the earth, what time I scrub the floor:
Accept this meditation, Lord, I haven’t time for more.
Warm all the kitchen with Thy love, and light it with Thy peace;
Forgive me all my worrying, and make my grumbling cease.
Thou who didst love to give men food, in room or by the sea,
Accept this service that I do -— I do it unto Thee.
by Cecily Rosemary Hallack (1898-1938)
טוב, זהו מה שרשמתי מההרצאה. היו לי עוד שיחות וכמה עצות פרקטיות עם לינדה, אם אנשים מעונינים. למרות שרשמתי בדפים רלוונטים את העצות הפרקטיות.
אני מקווה שיצא ברור,ושזה מענין מישהו.
(הערה מאוחרת- כשהלכתי לברר פרטים, ראיתי ששמה של המרצה לינדה תומס, ולא מרתה כפי שחשבתי בהתחלה. השארתי את השיחה להלן כפי שהיתה, הטעות והכל.)