רוית - תודה על החיאת הדף, כל כך חשוב,
יש כאן לא מעט דפים באתר על הנושא- אינפורמציה, דיונים וסיפורים אישיים. למרות זאת אחרי הקיסרי שלי הרגשתי שאני צריכה עיצה ואין, שכולם מדברים על איך ללדת טבעי ובריא
לי זימנו לידה אחרת משחשבתי ובכל זאת רציתי טבעי: להבריא באופן טבעי, להתמודד פיזית ונפשית עם מה שקרה באופן טבעי
היה לי קיסרי חירום, בפתיחה מלאה מלידת בית. (בגלל חבל כרוך מספר מכובד של פעמים)
אני חושבת שהמעבר לבלגן ולקור האנושי בבי"ח מהלידה הכל כך מופלאה שהיתה בבית היה מאוד טראומתי עבורי, אם יש דרך לרכך מעברים במהלך הלידה- דרך טכנית או תמיכה רגשית זה יכול לעזור.
בגלל שהייתי מעל שעתיים בפתיחה מלאה הניתוח היה יותר ארוך ומסובך מהרגיל +סיבוכים וכן בגלל השוק הרגשי נראה לי שהיתה לי החלמה יותר קשה ממה שנשמע שנשים אחרות חוות וגם סימנים שיכולים לדמות לPTSD (פוסט טראומה) כולל חלומות פגיעה ושחזורים אינסופיים. בעידוד חברה התחלתי כעבור כשבועיים לספר לפרט ולכתוב את החלק הטוב והמעצים של הלידה (הצירים בבית) וזה מאוד עזר.
בניתוח- ע"פי מה שהבנתי מבי"ח וחברות, בקיסרי חירום לרוב בן הזוג לא נכנס, באלקטיבי או מתוכנן מראש הוא יכול להיות נוכח
במבט לאחור (שנתיים!) אחד הדברים הטראומתיים בניתוח עצמו היה היחס של הצוות, לא אפרט, הם היו לא נחמדים ומטה לפני ואחרי, תוך כדי התעלמו:אני חושבת שאם מישהו היה בא אלי, לצד שלי שמעבר למסך, דורש בשלומי, מספר מה קורה, נוגע בי או רק מחייך ומביט בי- הייתי מרגישה אחרת
ברגעים שלפני הניתוח- ממתי שהבנתי שזה הולך לקרות ותוך כדי נזכרתי בעיצה המופלאה שקיבלתי ב"דבש מסלע":
"להציף את התינוק באוקסיטוצין" דיברתי אליו העליתי גלים של אהבה והרגעה כדי להכין אותו רגשית והורמונלית למה שהולך לקרות, מאוד עזר לי, מקווה שגם לו
שמעתי על מקרים שנתנו לאמא את
התינוק בחדר הניתוח , לי רק נתנו הצצה ובעלי רדף אחריו ונאבק על זכותם להיות ביחד בשעתיים הראשונות עד שעליתי מהתאוששות ויכלתי להניק, ייתכן שאלו דברים שאפשר להסכים עליהם עם הצוות מראש
אחרי
כאב - כואב. מאוד. כואב לזוז, לדבר, לצחוק, להשתעל, להניק.
הכי קשה היה לקום משכיבה לישיבה, מישיבה לעמידה בימים הראשונים, נזקקתי להפסקות ארוכות תוך כדי הקימה עד שיכלתי לאסוף את עצמי ולקבל את התינוק, לא יודעת איך הייתי מתמודדת אם לא היה איתי מישהו שירגיע אותו בזמן הזה.
המילדת שלי המליצה לי
לכרוך בד (לונגי) מסביב לבטן .התחושה שלי אחרי הניתוח היא שהבטן מפורקת והאברים הפנימיים מפוזרים, הבד הידק לתוכי הכל חזרה, עזר מאוד בקימה משכיבה, איכשהו עזר גם נפשית. היה עלי 24 שעות (כולל שינה) במשך כחודשיים, בחודש הראשון היה חיוני להשרדות , אח"כ היה לי קשה להוריד אותו
להוציא את הפיפי הראשון היה כרוך בעבודה מנטלית ורוחנית ודמיון מודרך שעשיתי עם עצמי. והקקי הראשון עוד יותר, לוקח כמה ימים של גזים וכאבים חזקים עד שמגיע, האוכל בבי"ח לא רלוונטית למי שרוצה להחלים וצריך שמישהו ידאג להביא אוכל מחזק מברזל ועוזר לשירותים.
חשוב וחיוני שתהיה
עזרה (פיזית) 24 ש', ב-5 ימים עד שבוע הראשונים, כי כואב ואי אפשר לזוז ולטפל בתינוק
צריך היה שמישהו ירים אותו מהעריסה ויביא לי אותו לישיבה או שכיבה, לקום איתו לבד יכלתי רק כעבור כמה ימים (3-4 תודה לאל, שכחתי) וגם אז הלכתי כל כך מדוד וזהיר, בגלל הכאב, שלא יכלתי לשטוף לו ולהחליף
אי אפשר לסמוך על הצוות שיעשה זאת, בטח שלא בביות מלא
וחשוב שתהיה עזרה בבית בשבועות הראשונים
הנקה- עבורינו ההנקה היתה פיצוי והשלמה של העדר הקשר הפיזי בלידה, היה קשה וכואב, צריך עזרה וצריך ממש לרצות ולהתעקש. כתבתי עיצות מפורטות בדף:
הנקה לאחר ניתוח קיסרי