על ידי אהבה_טהורה* » 15 נובמבר 2007, 23:37
המרגיעון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
ועל זה הסיפור
בהריון השני שלי, חיכינו לבן, אני ידעתי מאז ומתמיד שאם יהיה לי בן אני לא אעשה לו ברית, דיברתי על זה עם בעלי והוא הסכים ואז נולד מעיין, אהוב ליבי הקטן וכשהודענו למשפחה הכופרת שלנו הם התפחלצו, אשכרה לא צמים בכיפור אבל אם לא נעשה ברית לנכד השם ישמור d-:
ואנחנו בשלנו בלי תהיות, חברים חוזרים בתשובה מתפללים בשבילנו, וכל מיני אנשים שאנחנו לא מכירים, חוזרים בתשובה גם הם עולים לרגל לביתנו הקט במדבר לדבר על ליבנו, ואצלנו? נכנס באוזן אחת, יוצא מהשניה, עייפים מלידה והנקה והתהקלמות במשפחה שהפכה להיות ארבע נפשות, רק תגידו מה שבאתם לומר, שתו ת'תה ותנו לנו לחזור לנמנם כי התינוק המתוק נרדם.
חודש וחצי אחרי הרוחות נרגעו, אנשים השלימו, ומעיין חולה, יש לו ברונכיוליטיס ושנינו בבית חולים כבר כמה ימים, ערב אחד בעלי מגיע עם חבר הוא יחליף אותי, ישמור על התינוק ואני אצא סוף סוף להתקלח [לראשונה מזה ארבעה ימים] לאכול ארוחה חמה ולנשום אוויר, אז נסענו לאמא של החבר בירושלים, התקלחתי, אכלתי, ונסענו שנינו לבית קפה, החבר אומר: אני חייב להגיד לך משהו ואני ישר יודעת ואומרת לו: אוי לא, בן ציון [שם חיבה] אין לי כוח לזה, בבקשה לא, והוא: תקשיבי, לא נפתח דיון, אני אגיד מה שיש לי לומר ובזה זה נגמר, את לא חייבת לענות, רק תני לי להשתחרר, הסכמתי וישר התחלתי לזרום לי על גלי מחשבות לעולמות אחרים והוא מדבר ולי אין מושג מה הוא אומר שם, פתאום אני מרגישה את הלב שלי נפתח, והלב שלי מתרחב, ואני מרגישה פתאום שנושא הברית של מעיין לא סגור, ובן ציון אומר: אז זהו רק תחשבי על זה, ואני: בסדר, והוא: את סתם אומרת, ואני: לא באמת, בהתחלה התכוונתי להגיד סתם ובאמת בן ציון לא שמעתי מילה ממה שאמרת אבל משהו קרה לי בזמן שדיברת ואני מבטיחה לשקול את העיניין שוב.
חזרנו לבית החולים ובעלי שואל איך היה עם בן ציון? ואני: צריך לשקול שוב את עיניין הברית, בעלי בשוק, אני מספרת לו מה קרה ושנינו מחליטים שצריך להתכוון ולשאול את מעיין מה הוא רוצה.
בעלי חזר הביתה ושנינו מתכוונים בלילה, ושואלים את מעיין, ואני עם הקטנציק בידיים בבית חולים וכל מה שעולה לי זה המחשבות הישנות: אין לי זכות, זה הגוף שלו, וכ"ו, לעומת זאת בעלי התכוונן,ביקש ונרדם ובבוקר הוא יצא החוצה עם הקפה ופתאום שמע קול, קול ברור, צלול ובוטח: אבא אני רוצה שתעשו לי ברית, אבא תעשו לי ברית.
החלטנו שנעשה את זה אצלנו בבית, רק עם ההורים שלנו והאחים, אחיות, אבל מה, כל החברים הדוסים שהתפללו לרגע והחוזרים בתשובה שאנחנו לא מכירים שעלו לרגל וגם השכנים רצו לבוא, אז שוב רק משפחה קרובה מדרגה ראשונה ביותר ודוסים הוזמנו.
בן ציון, השכנים ואחד מעולי הרגל לכולם יש מוהל מצויין שהם רוצים להביא, נתנו לבן ציון את הכבוד מכיוון שבזכותו שמענו את מעיין, ואני אמרתי לבעלי שחייבים לתת לילד עוד שם שיוכרז בברית, ומצאנו לו שם (-:
יום הברית שטוף שמש הלבשתי את מעיין בסגול והכנתי כרית קטיפה סגולה גדולה, מתאספים אצלנו בחצר האנשים, תוקעים בשופר ומתופפים בתופים אני מתחילה ממש להתרגש והאווירה מאוד רוחנית ומרוממת, מגיע המוהל עם בן ציון ועולה הרגל אומר לי ולצור בהתרגשות: הי זה המוהל שרציתי להביא לכם, נגשת השכנה ואומרת: זה המוהל שרציתי להביא לכם הוא מל את הבן שלנו, בקיצור שישו ושימחו שלושה אנשים רצו להביא את אותו מוהל, הסימן הזה מחזק אותי.
הכל עבר בשלום ואז המוהל מכריז על השם המלא של מעיין שאותו לא גילינו לאף אחד, ויקרא שמו בישראל: מעיין פלא האיש
והדוסים צוחקים בהתרגשות ומתחילים לשיר ביחד: אני איש פלא, ונשמתי היא פלא גדול, חידוש כמוני, לא היה עוד מעולם.
ואני מנסה להבין איך, איך הם כבר המציאו עליו שיר? עכשיו הם גם לא מכירים אחד את השני, ומישהו צעק: נולד איש פלא,
הסתכלתי על חברה שלי מהחוזרים בתשובה ואני שואלת אותה: איך ישר שרתם על מעיין שיר? בפליאה, בתמימות והיא [אגב אחת האהובות ביותר שלי בעולם] אומרת לי: זה שיר שרבי נחמן כתב, על עצמו d-:
המרגיעון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
ועל זה הסיפור
בהריון השני שלי, חיכינו לבן, אני ידעתי מאז ומתמיד שאם יהיה לי בן אני לא אעשה לו ברית, דיברתי על זה עם בעלי והוא הסכים ואז נולד מעיין, אהוב ליבי הקטן וכשהודענו למשפחה הכופרת שלנו הם התפחלצו, אשכרה לא צמים בכיפור אבל אם לא נעשה ברית לנכד השם ישמור d-:
ואנחנו בשלנו בלי תהיות, חברים חוזרים בתשובה מתפללים בשבילנו, וכל מיני אנשים שאנחנו לא מכירים, חוזרים בתשובה גם הם עולים לרגל לביתנו הקט במדבר לדבר על ליבנו, ואצלנו? נכנס באוזן אחת, יוצא מהשניה, עייפים מלידה והנקה והתהקלמות במשפחה שהפכה להיות ארבע נפשות, רק תגידו מה שבאתם לומר, שתו ת'תה ותנו לנו לחזור לנמנם כי התינוק המתוק נרדם.
חודש וחצי אחרי הרוחות נרגעו, אנשים השלימו, ומעיין חולה, יש לו ברונכיוליטיס ושנינו בבית חולים כבר כמה ימים, ערב אחד בעלי מגיע עם חבר הוא יחליף אותי, ישמור על התינוק ואני אצא סוף סוף להתקלח [לראשונה מזה ארבעה ימים] לאכול ארוחה חמה ולנשום אוויר, אז נסענו לאמא של החבר בירושלים, התקלחתי, אכלתי, ונסענו שנינו לבית קפה, החבר אומר: אני חייב להגיד לך משהו ואני ישר יודעת ואומרת לו: אוי לא, בן ציון [שם חיבה] אין לי כוח לזה, בבקשה לא, והוא: תקשיבי, לא נפתח דיון, אני אגיד מה שיש לי לומר ובזה זה נגמר, את לא חייבת לענות, רק תני לי להשתחרר, הסכמתי וישר התחלתי לזרום לי על גלי מחשבות לעולמות אחרים והוא מדבר ולי אין מושג מה הוא אומר שם, פתאום אני מרגישה את הלב שלי נפתח, והלב שלי מתרחב, ואני מרגישה פתאום שנושא הברית של מעיין לא סגור, ובן ציון אומר: אז זהו רק תחשבי על זה, ואני: בסדר, והוא: את סתם אומרת, ואני: לא באמת, בהתחלה התכוונתי להגיד סתם ובאמת בן ציון לא שמעתי מילה ממה שאמרת אבל משהו קרה לי בזמן שדיברת ואני מבטיחה לשקול את העיניין שוב.
חזרנו לבית החולים ובעלי שואל איך היה עם בן ציון? ואני: צריך לשקול שוב את עיניין הברית, בעלי בשוק, אני מספרת לו מה קרה ושנינו מחליטים שצריך להתכוון ולשאול את מעיין מה הוא רוצה.
בעלי חזר הביתה ושנינו מתכוונים בלילה, ושואלים את מעיין, ואני עם הקטנציק בידיים בבית חולים וכל מה שעולה לי זה המחשבות הישנות: אין לי זכות, זה הגוף שלו, וכ"ו, לעומת זאת בעלי התכוונן,ביקש ונרדם ובבוקר הוא יצא החוצה עם הקפה ופתאום שמע קול, קול ברור, צלול ובוטח: אבא אני רוצה שתעשו לי ברית, אבא תעשו לי ברית.
החלטנו שנעשה את זה אצלנו בבית, רק עם ההורים שלנו והאחים, אחיות, אבל מה, כל החברים הדוסים שהתפללו לרגע והחוזרים בתשובה שאנחנו לא מכירים שעלו לרגל וגם השכנים רצו לבוא, אז שוב רק משפחה קרובה מדרגה ראשונה ביותר ודוסים הוזמנו.
בן ציון, השכנים ואחד מעולי הרגל לכולם יש מוהל מצויין שהם רוצים להביא, נתנו לבן ציון את הכבוד מכיוון שבזכותו שמענו את מעיין, ואני אמרתי לבעלי שחייבים לתת לילד עוד שם שיוכרז בברית, ומצאנו לו שם (-:
יום הברית שטוף שמש הלבשתי את מעיין בסגול והכנתי כרית קטיפה סגולה גדולה, מתאספים אצלנו בחצר האנשים, תוקעים בשופר ומתופפים בתופים אני מתחילה ממש להתרגש והאווירה מאוד רוחנית ומרוממת, מגיע המוהל עם בן ציון ועולה הרגל אומר לי ולצור בהתרגשות: הי זה המוהל שרציתי להביא לכם, נגשת השכנה ואומרת: זה המוהל שרציתי להביא לכם הוא מל את הבן שלנו, בקיצור שישו ושימחו שלושה אנשים רצו להביא את אותו מוהל, הסימן הזה מחזק אותי.
הכל עבר בשלום ואז המוהל מכריז על השם המלא של מעיין שאותו לא גילינו לאף אחד, ויקרא שמו בישראל: מעיין פלא האיש
והדוסים צוחקים בהתרגשות ומתחילים לשיר ביחד: אני איש פלא, ונשמתי היא פלא גדול, חידוש כמוני, לא היה עוד מעולם.
ואני מנסה להבין איך, איך הם כבר המציאו עליו שיר? עכשיו הם גם לא מכירים אחד את השני, ומישהו צעק: נולד איש פלא,
הסתכלתי על חברה שלי מהחוזרים בתשובה ואני שואלת אותה: איך ישר שרתם על מעיין שיר? בפליאה, בתמימות והיא [אגב אחת האהובות ביותר שלי בעולם] אומרת לי: זה שיר שרבי נחמן כתב, על עצמו d-: