על ידי נפנף* » 16 אוקטובר 2004, 10:45
מרים, הדברים שאת כותבת יכלו בקלות להיכתב על ידי. כל כך לא פשוט להיות אדם ששומר כמעט בקנאות על פרטיותו/עצמאותו/תפיסת עולמו, ולגלות, שבשלב הזה, שכינית אותו כ"כ יפה - טרום אימהות, עולים וצפים החששות והפחדים, ששמא אולי יהיה צורך להתגמש, או "חלילה" להפוך לאדם קצת יותר שבטי. שאלת האם את כ"כ יוצאת דופן באתר. יקרה, אני איתך. כתבת את תחושותי בצורה מדוייקת. גם לי היו (אמנם לפני די הרבה שנים, אך בהחלט היו) פנטזיות על חיים באי בודד. היום, אני מבינה, שאצלי זה נבע מקושי גדול להתמודד עם קשיי שלי, שהקשו עלי להתמודד עם שאר העולם (קצת יותר מדי עם המילה קשה, לא?).
גם אני חייה את חיי בדרך , בואי נאמר, פחות מצופה. כלומר - לא עובדת בעבודה "בטוחה", תשע עד חמש. רק שלאחרונה, אני מתחילה לתהות אם למשפחת בן זוגי באמת יש ציפיה כזו, או שמא זו אני שחוששת לאכזב אותם, ואולי עלי לסמוך שיכולתם להתרגם לרעיון של משהו שונה, הרבה יותר טובה מהקרדיט שאני נותנת? אחד החששות הגדולים שלי לגבי אימהות, הוא הרעיון שהתא הקטן שלי, יהיה "פרוץ" וחשוף. גם לי, איך לומר, עולה הסעיף, כשמבקשים ממני עזרה בלי התרעה מראש. מיד עולים בי הקולות שהעלית את. ומיד מתחילה הבדיקה העצמית - למה זה כ"כ מפריע לי? לא מתאים - אומרים לא! אההה, כמה קשה עם הלא הזה. הרבה יותר קשה להתמודד עם המעגלים שהוא יוצר בפנים, מאשר עם ההדים שהוא יוצר בחוץ. פנטזיית הקהילה שבה האהבה, הנתינה והקבלה, היא באמת ללא תנאים, שבה, אם יש ילדים, וצריך עזרה, פשוט משאירים את הילד אצל השכנה, או מבקשים ממנה לאסוף אותי מהחוג. יותר ויותר אני מבינה, שהקהילה הזו צריכה להתגשם קודם כל בתוכי, לפני שאוכל להגשיםאותה בחוץ. קראתי לא מזמן באיזה ספר (לא זוכרת איזה), על הנושא של תלות מתוך עצמאות. הסופר דיבר על כך שאנחנו כן צריכים לשאוף למקום של תלות הדדית, אך שזו יכולה להתגשם בצורתה הבריאה, רק לאחר שנהיה עצמאיים באמת. יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא, אך כיוון שהוא מהווה חלק כה גדול מחיי, קשה לי לפרוט אותו לרעיונות ומילים. אם יבואו כאלה, אמשיך לכתוב. תודה לך על שפתחת את הדף הזה.
מרים, הדברים שאת כותבת יכלו בקלות להיכתב על ידי. כל כך לא פשוט להיות אדם ששומר כמעט בקנאות על פרטיותו/עצמאותו/תפיסת עולמו, ולגלות, שבשלב הזה, שכינית אותו כ"כ יפה - טרום אימהות, עולים וצפים החששות והפחדים, ששמא אולי יהיה צורך להתגמש, או "חלילה" להפוך לאדם קצת יותר שבטי. שאלת האם את כ"כ יוצאת דופן באתר. יקרה, אני איתך. כתבת את תחושותי בצורה מדוייקת. גם לי היו (אמנם לפני די הרבה שנים, אך בהחלט היו) פנטזיות על חיים באי בודד. היום, אני מבינה, שאצלי זה נבע מקושי גדול להתמודד עם קשיי שלי, שהקשו עלי להתמודד עם שאר העולם (קצת יותר מדי עם המילה קשה, לא?).
גם אני חייה את חיי בדרך , בואי נאמר, פחות מצופה. כלומר - לא עובדת בעבודה "בטוחה", תשע עד חמש. רק שלאחרונה, אני מתחילה לתהות אם למשפחת בן זוגי באמת יש ציפיה כזו, או שמא זו אני שחוששת לאכזב אותם, ואולי עלי לסמוך שיכולתם להתרגם לרעיון של משהו שונה, הרבה יותר טובה מהקרדיט שאני נותנת? אחד החששות הגדולים שלי לגבי אימהות, הוא הרעיון שהתא הקטן שלי, יהיה "פרוץ" וחשוף. גם לי, איך לומר, עולה הסעיף, כשמבקשים ממני עזרה בלי התרעה מראש. מיד עולים בי הקולות שהעלית את. ומיד מתחילה הבדיקה העצמית - למה זה כ"כ מפריע לי? לא מתאים - אומרים לא! אההה, כמה קשה עם הלא הזה. הרבה יותר קשה להתמודד עם המעגלים שהוא יוצר בפנים, מאשר עם ההדים שהוא יוצר בחוץ. פנטזיית הקהילה שבה האהבה, הנתינה והקבלה, היא באמת ללא תנאים, שבה, אם יש ילדים, וצריך עזרה, פשוט משאירים את הילד אצל השכנה, או מבקשים ממנה לאסוף אותי מהחוג. יותר ויותר אני מבינה, שהקהילה הזו צריכה להתגשם קודם כל בתוכי, לפני שאוכל להגשיםאותה בחוץ. קראתי לא מזמן באיזה ספר (לא זוכרת איזה), על הנושא של תלות מתוך עצמאות. הסופר דיבר על כך שאנחנו כן צריכים לשאוף למקום של תלות הדדית, אך שזו יכולה להתגשם בצורתה הבריאה, רק לאחר שנהיה עצמאיים באמת. יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא, אך כיוון שהוא מהווה חלק כה גדול מחיי, קשה לי לפרוט אותו לרעיונות ומילים. אם יבואו כאלה, אמשיך לכתוב. תודה לך על שפתחת את הדף הזה.