אני אנסה כמה הערות קצרצרות, מקווה שיצליח לי.
זה רק רעיון לא מגובש, וכמובן קטעי תובנות תלושים, אז קחי את זה בחשבון - לא משנה סדורה ולא דברי המומחה, אוקיי?
_מרכזי מחליט שהוא כבר לא הוא, אלא ילד אחר, שקוראים לו גיא. הוא דורש שכולם יקראו לו גיא. בכור מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא לא גיא (למה? למה? מה יקרה אם תקרא לו גיא? מה אכפת לך? - את כל זה אמא שואלת בלבה, אבל לא מתערבת). מרכזי נכנס לתאוצה רגשית מתקדמת ומגיע לבכי תמרורים תוך חמש שניות תוך צווחות "אמא, בכור מעצבן אותי! תגידי לוווווווווו"
אמא מנסה להתעלם, הרי זו מריבה ביניהם, נכון?_
אוקיי.
המרכזי יוזם משהו שמטרתו להשיג שיתוף פעולה, או תשומת לב, או משחק מעניין כי האכילה כבר משעממת אותו (-:
הגדול מסרב לשתף פעולה (מסכימה עם התובנות שנכתבו לעיל בנדון. בעיקר עניין של סטאטוס (-: ).
המרכזי נעלב.
הניחוש שלי: מה ש
שניהם רוצים הוא יחס ותשומת לב מוגברת מאמא. הם רבים על תשומת הלב מאמא, כל אחד רוצה "להשתלט" על מרכז הבמה, והם מנסים לדחוף זה את זה הצידה. יש להם כמה טקטיקות: רעיון חביב, משחק חדש, שכלתנות, היגיון וצדק, זעקות קיפוח ופנייה לערכאות הצדק.... מה שנקרא: been there, done that
אמא גם נראית להם פנויה ומחכה להקדיש תשומת לב, כי אמא בעצמה לא אוכלת איתם. אני הייתי אומרת שזה עלול להזמין מריבות.
מה אמא עושה?
"מנסה להתעלם". ובכן, לא נראה לי שהתעלמות היא הפיתרון הטוב למצב שבו הילדים מנסים להתחרות על תשומת לבך ויחסך.
יוצא שאת לא מתייחסת ל"כללי הבית" (לא אומרת להם חד משמעית שההתנהגות הלא נעימה הזאת לא מתאימה לך, ובטח שלא מתאימה עכשיו, ליד שולחן האוכל, כך שהגבולות פרוצים והם יודעים שהם מתנהגים לא בסדר אבל חסר השלב שבו את מזכירה את זה בשלווה ובתקיפות - את קופצת ישר לשלב הכעס על התנהגותם),
ויוצא שאת לא מתייחסת לעניין הרגשי: שהם רוצים תשומי ייחודי מאמא.
לאחר חמש דקות שנדמות כנצח אמא קמה מהשולחן והולכת לחדר העבודה לגלוש בבאופן. שיריבו בלעדיה. תמיד אומרים שזה עוזר.
מה את עושה בחמש הדקות האלה?
מאפשרת להתנהגות הלא מתאימה להמשך? ללא תגובה מצדך?
ניחוש לגבי ההרגשה שלהם: נטושים רגשית, גבולות פרוצים, לא מתווים דרך, כאילו אמא ויתרה עליהם.
ההרגשה שלך - לא שונה בהרבה... אני מנחשת.
<תזכורת חוזרת: סתם ניחושים שלי. אם התובנות מאירות לך משהו - אחלה, קחי מזה. אם לא - לפח>
ואז סוף סוף יש תגובה של אמא: אמא עושה משהו. ומהו? מסתלקת. לגמרי נוטשת את הזירה.
כך מתפספס המסר שהמריבות הן ניסיון להעביר מסר אלייך, ניסיון לקבל ממך משהו, לזכות בתשומת לבך המיוחדת, באהבתך ובהעדפתך לעומת האח השני.
הערה מוסגרת: אפשר ליצור מצבים מובנים שבהם כל אחד מהם מקבל לפי התור יחס מיוחד ואישי. למשל, אולי לפי התור כל אחד זוכה להכין איתך את האוכל או לשבת איתך במטבח ולפטפט לבד (בלי האח השני) על כל מה שהוא רוצה, בזמן שאת שוטפת כלים. או פעילות אחרת כיפית שכל אחד זוכה לתורו בה (יום זה, יום ההוא).
ההמשך נראה לי אותו הדבר: הילדים מנסים כל טריק אפשרי לקבל יחס מיוחד מאמא, אמא מתרחקת.
<תזכורת אחרונה: ניחושים. השערות. היפותיזות פרועות. אפשרויות לבחינה חוזרת. עוזר לך, קחי מזה. לא עוזר לך, תזרקי.>

אני אנסה כמה הערות קצרצרות, מקווה שיצליח לי.
זה רק רעיון לא מגובש, וכמובן קטעי תובנות תלושים, אז קחי את זה בחשבון - לא משנה סדורה ולא דברי המומחה, אוקיי?
_מרכזי מחליט שהוא כבר לא הוא, אלא ילד אחר, שקוראים לו גיא. הוא דורש שכולם יקראו לו גיא. בכור מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא לא גיא (למה? למה? מה יקרה אם תקרא לו גיא? מה אכפת לך? - את כל זה אמא שואלת בלבה, אבל לא מתערבת). מרכזי נכנס לתאוצה רגשית מתקדמת ומגיע לבכי תמרורים תוך חמש שניות תוך צווחות "אמא, בכור מעצבן אותי! תגידי לוווווווווו"
אמא מנסה להתעלם, הרי זו מריבה ביניהם, נכון?_
אוקיי.
המרכזי יוזם משהו שמטרתו להשיג שיתוף פעולה, או תשומת לב, או משחק מעניין כי האכילה כבר משעממת אותו (-:
הגדול מסרב לשתף פעולה (מסכימה עם התובנות שנכתבו לעיל בנדון. בעיקר עניין של סטאטוס (-: ).
המרכזי נעלב.
הניחוש שלי: מה ש [b]שניהם[/b] רוצים הוא יחס ותשומת לב מוגברת מאמא. הם רבים על תשומת הלב מאמא, כל אחד רוצה "להשתלט" על מרכז הבמה, והם מנסים לדחוף זה את זה הצידה. יש להם כמה טקטיקות: רעיון חביב, משחק חדש, שכלתנות, היגיון וצדק, זעקות קיפוח ופנייה לערכאות הצדק.... מה שנקרא: been there, done that
אמא גם נראית להם פנויה ומחכה להקדיש תשומת לב, כי אמא בעצמה לא אוכלת איתם. אני הייתי אומרת שזה עלול להזמין מריבות.
מה אמא עושה?
"מנסה להתעלם". ובכן, לא נראה לי שהתעלמות היא הפיתרון הטוב למצב שבו הילדים מנסים להתחרות על תשומת לבך ויחסך.
יוצא שאת לא מתייחסת ל"כללי הבית" (לא אומרת להם חד משמעית שההתנהגות הלא נעימה הזאת לא מתאימה לך, ובטח שלא מתאימה עכשיו, ליד שולחן האוכל, כך שהגבולות פרוצים והם יודעים שהם מתנהגים לא בסדר אבל חסר השלב שבו את מזכירה את זה בשלווה ובתקיפות - את קופצת ישר לשלב הכעס על התנהגותם),
ויוצא שאת לא מתייחסת לעניין הרגשי: שהם רוצים תשומי ייחודי מאמא.
[u]לאחר חמש דקות שנדמות כנצח אמא קמה מהשולחן והולכת לחדר העבודה לגלוש בבאופן. שיריבו בלעדיה. תמיד אומרים שזה עוזר.[/u]
מה את עושה בחמש הדקות האלה?
מאפשרת להתנהגות הלא מתאימה להמשך? ללא תגובה מצדך?
ניחוש לגבי ההרגשה שלהם: נטושים רגשית, גבולות פרוצים, לא מתווים דרך, כאילו אמא ויתרה עליהם.
ההרגשה שלך - לא שונה בהרבה... אני מנחשת.
<תזכורת חוזרת: סתם ניחושים שלי. אם התובנות מאירות לך משהו - אחלה, קחי מזה. אם לא - לפח>
ואז סוף סוף יש תגובה של אמא: אמא עושה משהו. ומהו? מסתלקת. לגמרי נוטשת את הזירה.
כך מתפספס המסר שהמריבות הן ניסיון להעביר מסר אלייך, ניסיון לקבל ממך משהו, לזכות בתשומת לבך המיוחדת, באהבתך ובהעדפתך לעומת האח השני.
הערה מוסגרת: אפשר ליצור מצבים מובנים שבהם כל אחד מהם מקבל לפי התור יחס מיוחד ואישי. למשל, אולי לפי התור כל אחד זוכה להכין איתך את האוכל או לשבת איתך במטבח ולפטפט לבד (בלי האח השני) על כל מה שהוא רוצה, בזמן שאת שוטפת כלים. או פעילות אחרת כיפית שכל אחד זוכה לתורו בה (יום זה, יום ההוא).
ההמשך נראה לי אותו הדבר: הילדים מנסים כל טריק אפשרי לקבל יחס מיוחד מאמא, אמא מתרחקת.
<תזכורת אחרונה: ניחושים. השערות. היפותיזות פרועות. אפשרויות לבחינה חוזרת. עוזר לך, קחי מזה. לא עוזר לך, תזרקי.>
(())