על ידי אביה_נו* » 10 אוקטובר 2003, 00:16
מהביוטופ שעשיתי בתיכון זכרתי שיש לזכרים בלוטות סירחון בקצה הגוף, והלכתי לוודא באנצ' העברית. בבקשה:
תת סידרה של חרקים ישרי כנף (ע"ע חגבניים). ניכרים בגופם המשוטח ובראשם המופנה באלכסון, כלפי מטה, אל החזה. [במין מחווה בישנית שכזו..] ... תנועתם – ריצה. הזכר נמשך אל הנקבה לפי סימוני ריח – פרומון מין, המופרש מבלוטות בטנה. [ועכשיו בשידור ישיר, פורנו רך בערוץ האנציקלופדיה העברית:] לזכר בלוטות-בטן גביות, המפרישות סם-תאווה (אפרודיזיאק), והנקבה טועמת ממנו לפני ההזדווגות. [תודו שריר עולה בפיכם... ואם כבר הזכרנו ריר:] הנקבה מטיליה את ביציה לתוך תיק רירי, הנקרש באוויר (מכאן שמם בעברית). היא נושאת אותו צמוד לקצה גופה, עד שהיא מטילה אותו במקום סתר. יש מינים שאינם מטילים תיקים, אלא משריצים זחלים חיים. צורת התיק וכמות הביצים בו שונות במינים שונים – 16 בתיקן המזרחי, 40 בגרמני. [אה, קופסית קטנה מתבקעת ו40 ג'וקיקים תינוקים וחסרי ישע רומשים ממנה החוצה... בלי אמא שתגן עליהם... טוב, לפחות הם בחינוך ביתי] הזחלים עוברים 6-7 התנשלויות, ומגיעים לבגרות כעבור שנה.
התיקנים הם אוכלי כל, ברעב יאכלו גם נייר, דבק ספרים, נעליים ועוד... [פעם קראתי סיפור בו נטען שהם מכרסמים להנאתם תינוקות בעריסות, אבל למה להעכיר את האווירה, הבה נחזור אל עולמו הקסום של קפקא:]
בעולם ידועים יותר מ1600 מינים, בארץ – קרוב ל20, 9 מהם נמנים עם משפחת תיקני הבית. נפוצים במקומות חמים, רובם באזורים טרופיים. ע"י הפצת תיקיהם בדרכי מסחר שונות הגיעו לכל מקום בעולם. ... מינים רבים מהתיקנים ידועים כמעבירי מחלות אפשריים, במגעם עם מזון האדם. במעיהם נתגלו [- נכון שנעים לחשוב שיש אנשים שבילו את זמנם בנתיחה מדוקדקת של ג'וקים? וע"ע רני כשר, אנטומולוג.- ] חיידקי בצילוס שונים (הגורמים למחלות מעיים), חיידקי חולירע, וכן ביצי תולעים טפילות של האדם.
[נגעלתם מתאור הארוטיקה של התיקנים? חכו חכו:] בחלקים שונים של רוסיה משמשת אבקת תיקן סם מרפא נגד מחלת הבצקת, ובתוספת סוכר – נגד כיבי מעיים וגידולי סרטן.
[והנה הגעלה אחרונה לקינוח:]... שתי משפחות הנפוצות בכל רחבי הארץ: תיקני הבית, תיקני השדה. תיקני השדה הם
שעירים . צבע גופם השעיר – חום [!!! לא, אין תמונה] .
מוצא התיקן קדום – מתקופת הקרבון. בתקופת הפרם הם הסתגלו לשינויים אקלימיים קשים ע"י הטלת הביצים בתיקים, שאפשרו שמירה עליהן בתנאי-סביבה קשים.
ואכן, נחזור אל דבר דובר-התיקנים-מטעם-עצמו
בועז חן :
אנחנו חיים להנאתנו כבר 250 מליון שנה, ואיזה מין של חיות מטורפות שרק נולד לפני כמה מיליונים והולך להשמיד את עצמו הרבה לפני שיגמר המיליון הקרוב חושב שאנחנו טיפשים.
אז כן, מהבחינה שאין בלתה של שכפול הד.נ.א , אתם הצלחה כבירה, אבל אצלנו יש עוד כמה קריטריונים, וכמו שאמר אורסון ווילס ב"אדם השלישי":
"באיטליה, בשלושים שנות השלטון של משפחת בורג'יה, היו להם מלחמות, טרור, רצח ושפיכות דמים, אבל הן הביאו לעולם את מיכאל אנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס. בשוויץ היו תמיד אחווה ואהבה,500 שנות דמוקרטיה ושלום. ומה הם הביאו לעולם?
The cuckoo clock. "
אצלנו בבית החתולים ממונים לצוד את הג'וקים. כשאחד מהם תופס את הג'וק הוא בורח איתו כשהשלל בפה, כדי שהחתול השני לא יגזול ממנו חלילה את המציאה, (כמה מלבב לראות את חתולך החביב כששתי שפמות שחורות ארוכות מבצבצות ומפרפרות מפיו!), ואז פולט אותו בפינה רחוקה ומחכה להמשך המרדף. אם הג'וק מסרב לשתף פעולה ומעדיף לפוש על גבו, החתול מאבד ענין. בקיץ אני יודעת שכל בוקר יש לחפש את הגופה התורנית (לעתים היא בהמשכים).
הקיץ האחרון, בפעמים הראשונות שהקטן (שנה ו7 חודשים אז) גילה ג'וק מת, הוא היה קורא "אמא! אמא! פוּאית!" (חיפושית - השם הכולל לכל החרקים ופרוקי הרגליים למינהם, וגם לשקיות האצות המיובשות בחנות הטבע, שנראות לו כנראה כאוסף של רגלי ומחושי חרקים).
אחרי כמה מיפגשים למד מפי את השם המפורש: "אמא! אמא! איחְ! ז'וּק! " קרא כשמצא ג'וק נח על גבו באיזה בוקר. ממש כמו שלמד מאמו שלא הצליחה להתאפק מתגובות שיפוטיות.
שינעתי את הפגר עם מטאטא אל היעה ואז התברר שהמשיח כבר כאן, נס תחית המתים קרה לנו. לפיכך הושלך פרנקנשטיין אחר כבוד אל האסלה, כדי שיוכל להתאמן מעט בשחית חזה. או אז התברר שינוקא לא ממש הבין מה פרוש "איח", סתם הוא חשב שזה חלק מהשם, והוא חזר אל הבלטה בה התגלתה האטרקציה, הצביע עליה באצבעו הקטנה וזעק בדמעות שליש: "אמא! פה ז'וק! פה!" (יעני, "תחזירי אותו לכאן יא מאנייקית").
מצד שני, הנה סיפור של קרובת משפחה, ביולוגית שאינה סולדת מאף יצור חי; פעם הלכה לטייל עם בתה כשזו היתה בת שנתיים או שלוש, ונקרה בדרכן חרדון. הילדה זעקה באימה ואצה אל אמא. "פעם ראשונה שחשבתי לי שאולי יש משהו ברעיון הזיכרון הקולקטיבי של יונג", אומרת האם.
למה לסלוד מג'וקים? אולי: כי הם מקושרים עם דברים מזיקים. למה שריח של צואה יישפט אצלנו כמגעיל, בעצם? תשובה אפשרית: כי גורם לנו להתרחק ממקור חידקים מזיקים.
גם אם זה נכון, לא ייתכן שהסלידה הזו מעוגנת עמוק מאד בגֶנים - קרובינו היונקים מרחרחים זה בישבנו של זה ומנקים את הטוסיק בלשונם ללא מורא, ללא משוא פנים. (משהו שאני משתדלת להדחיק כשהם אח"כ באים ומלקקים אותי בחיבה), וגם אצלנו עד לא מזמן ממש (במונחים אבולוציוניים) נהגו אבותינו לחרבן בפינת החדר בו אכלו. כמו שפותח פטריק זיסקינד את ספרו מחמם הלב ומרומם הנפש "הבושם", שעלילתו מתרחשת במאה ה18 (תרגום ניצה בן-ארי):
" בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סירחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העץ המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סרחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; בחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף-מתקתק של סירי הלילה. [יפה שהוא מדלג בנימוס על ריחות השפיך ודם הווסת]. מן הארובות עלה סירחון הגופרית, מן הבורסקיות סירחון בורית הצריבה, מבתי המטבחיים סירחון הדם הקרוש. בני אדם הסריחו מזיעה ומבגדים לא רחוצים; מפיהם נדף סירחון של שיניים רקובות, מקיבתם סרחון הבצל, ומגופם, אם לא היו עולי ימים עוד, סירחון הגבינה העבשה והחלב החמוץ והגידולים הממאירים. הסריחו הנהרות, הסריחו הכיכרות, הסריחו הכנסיות, [אה, בגלל זה הכמרים מנפנפים קטורת!] סירחון עמד תחת הגשרים ובתוך הארמונות. האיכר הסריח כמו הכומר, השוליה כאשת בעל הבית, כל האצולה הסריחה, הסריח אפילו המלך עצמו, הסריח כמו חיית טרף, והמלכה כמו עז זקנה, הן בחורף והן בקיץ.
שכן פעילותם המשחיתה של החיידקים עדיין לא ידעה גבולות בימים ההם של המאה ה18, ולפיכך לא היה עיסוק אנושי, יצרני או הרסני, לא היה ביטוי של חיים בנביטתם או דעיכתם, שלא היה מלווה סירחון."
נו, נראה לכם שאבותינו היו עושים ענין מאיזה ג'וק שרץ להם בפריים?
אנחנו התרחקנו מהטבע, המצאנו את הדטרגנטים, מכונת הכביסה, המקרר והאנטיביוטיקה, ולא בא לנו להתפלש שוב במדמנה המצחינה של מוצאנו. אבל לדעתי זו סלידה שנלמדת מחדש אצל כל סולד:
הרי כולנו מכירים סיפור על איזה תינוק שגרם לאמו התקף לב קל כשבדק את המירקם (ולפעמים גם את הטעם) של הצואה של עצמו;
ומכירים איזה חבר/ה (אצלי מדובר בבחורה ענוגה) שתופס את הג'וקים חיים בכף ידו ומוציא אותם החוצה ברחמים רבים;
ויש את התרבויות בהן אוכלים לתאבון מיני חרקים.
למה דווקא ה מֶמ ( meme – על משקל גֶן - מושג של ריצ'רד דוקינס, מחבר "הגן האנוכי" ו"השען העוור" – תבניות מידע בעלות יכולת שכפול עצמי והפצה והשפעה משלהם על האבולוציה: האבולוציה התרבותית )
"איכס ג'וק" נתפס כל כך יפה? אולי תורמת פה יכולת שמן הסתם ייחודית לבני אדם, תוצר המוח האנושי המשוכלל ורב ההפתעות שלנו -
חשיבה מאגית (ייחוס כוח לחפצים, מעשים, מחשבות – כוח שאין להם באמת – אני לא זוכרת את ההגדרה הרשמית, זה בערך). תחום חזק מאד אצל ילדים, אצל מבוגרים בד"כ מתמתן–עד-נעלם.
יש פסיכולוג אחד שעושה קריירה מחקירת גועל, בין היתר חשיבה מאגית שקשורה בתגובה הזו. חוקר את הבעות הפנים והתגובות הפיזיות, עורך ניסויים נפלאים כגון הגשת מזון בסיר לילה (נקי וחדש, כמובן – אבל זה לא עוזר: אנשים רבים לא מצליחים לאכול מזה), לגעת (או אפילו להסתכל) בציור של ג'וקים...
ולסיכום:
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמש, וזו שעתה היפה של העתונות היומית. חס וחלילה ספר כי לפעמים הג'וק מתנקם בהורגיו בזה האופן שהוא משאיר את גופו המרוצץ דבוק אל כלי ההריגה במרכז כתם מיץ ג'וקים דלוח. מסיבה זו גם לא יצלחו
כל חלקי העתון - אני למשל מקפידה על שימוש במוסף הספורט.
לטעמי עתון גם מניב את האפקט הקולי המספק ביותר, יותר מספר או נעל, צליל עם נוכחות ועומק.
ו
רועי - אולי האונומטופאה אמורה להיות דווקא ה"מקק" – רק שנשמטה שם ה"נ", - מָקְנָק מלשון
קְנָק.מהביוטופ שעשיתי בתיכון זכרתי שיש לזכרים בלוטות סירחון בקצה הגוף, והלכתי לוודא באנצ' העברית. בבקשה:
תת סידרה של חרקים ישרי כנף (ע"ע חגבניים). ניכרים בגופם המשוטח ובראשם המופנה באלכסון, כלפי מטה, אל החזה. [במין מחווה בישנית שכזו..] ... תנועתם – ריצה. הזכר נמשך אל הנקבה לפי סימוני ריח – פרומון מין, המופרש מבלוטות בטנה. [ועכשיו בשידור ישיר, פורנו רך בערוץ האנציקלופדיה העברית:] לזכר בלוטות-בטן גביות, המפרישות סם-תאווה (אפרודיזיאק), והנקבה טועמת ממנו לפני ההזדווגות. [תודו שריר עולה בפיכם... ואם כבר הזכרנו ריר:] הנקבה מטיליה את ביציה לתוך תיק רירי, הנקרש באוויר (מכאן שמם בעברית). היא נושאת אותו צמוד לקצה גופה, עד שהיא מטילה אותו במקום סתר. יש מינים שאינם מטילים תיקים, אלא משריצים זחלים חיים. צורת התיק וכמות הביצים בו שונות במינים שונים – 16 בתיקן המזרחי, 40 בגרמני. [אה, קופסית קטנה מתבקעת ו40 ג'וקיקים תינוקים וחסרי ישע רומשים ממנה החוצה... בלי אמא שתגן עליהם... טוב, לפחות הם בחינוך ביתי] הזחלים עוברים 6-7 התנשלויות, ומגיעים לבגרות כעבור שנה.
התיקנים הם אוכלי כל, ברעב יאכלו גם נייר, דבק ספרים, נעליים ועוד... [פעם קראתי סיפור בו נטען שהם מכרסמים להנאתם תינוקות בעריסות, אבל למה להעכיר את האווירה, הבה נחזור אל עולמו הקסום של קפקא:]
בעולם ידועים יותר מ1600 מינים, בארץ – קרוב ל20, 9 מהם נמנים עם משפחת תיקני הבית. נפוצים במקומות חמים, רובם באזורים טרופיים. ע"י הפצת תיקיהם בדרכי מסחר שונות הגיעו לכל מקום בעולם. ... מינים רבים מהתיקנים ידועים כמעבירי מחלות אפשריים, במגעם עם מזון האדם. במעיהם נתגלו [- נכון שנעים לחשוב שיש אנשים שבילו את זמנם בנתיחה מדוקדקת של ג'וקים? וע"ע רני כשר, אנטומולוג.- ] חיידקי בצילוס שונים (הגורמים למחלות מעיים), חיידקי חולירע, וכן ביצי תולעים טפילות של האדם.
[נגעלתם מתאור הארוטיקה של התיקנים? חכו חכו:] בחלקים שונים של רוסיה משמשת אבקת תיקן סם מרפא נגד מחלת הבצקת, ובתוספת סוכר – נגד כיבי מעיים וגידולי סרטן.
[והנה הגעלה אחרונה לקינוח:]... שתי משפחות הנפוצות בכל רחבי הארץ: תיקני הבית, תיקני השדה. תיקני השדה הם [b]שעירים[/b] . צבע גופם השעיר – חום [!!! לא, אין תמונה] .
מוצא התיקן קדום – מתקופת הקרבון. בתקופת הפרם הם הסתגלו לשינויים אקלימיים קשים ע"י הטלת הביצים בתיקים, שאפשרו שמירה עליהן בתנאי-סביבה קשים.
ואכן, נחזור אל דבר דובר-התיקנים-מטעם-עצמו [po]בועז חן[/po] : [u]אנחנו חיים להנאתנו כבר 250 מליון שנה, ואיזה מין של חיות מטורפות שרק נולד לפני כמה מיליונים והולך להשמיד את עצמו הרבה לפני שיגמר המיליון הקרוב חושב שאנחנו טיפשים.[/u]
אז כן, מהבחינה שאין בלתה של שכפול הד.נ.א , אתם הצלחה כבירה, אבל אצלנו יש עוד כמה קריטריונים, וכמו שאמר אורסון ווילס ב"אדם השלישי":
"באיטליה, בשלושים שנות השלטון של משפחת בורג'יה, היו להם מלחמות, טרור, רצח ושפיכות דמים, אבל הן הביאו לעולם את מיכאל אנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסנס. בשוויץ היו תמיד אחווה ואהבה,500 שנות דמוקרטיה ושלום. ומה הם הביאו לעולם?
The cuckoo clock. "
אצלנו בבית החתולים ממונים לצוד את הג'וקים. כשאחד מהם תופס את הג'וק הוא בורח איתו כשהשלל בפה, כדי שהחתול השני לא יגזול ממנו חלילה את המציאה, (כמה מלבב לראות את חתולך החביב כששתי שפמות שחורות ארוכות מבצבצות ומפרפרות מפיו!), ואז פולט אותו בפינה רחוקה ומחכה להמשך המרדף. אם הג'וק מסרב לשתף פעולה ומעדיף לפוש על גבו, החתול מאבד ענין. בקיץ אני יודעת שכל בוקר יש לחפש את הגופה התורנית (לעתים היא בהמשכים).
הקיץ האחרון, בפעמים הראשונות שהקטן (שנה ו7 חודשים אז) גילה ג'וק מת, הוא היה קורא "אמא! אמא! פוּאית!" (חיפושית - השם הכולל לכל החרקים ופרוקי הרגליים למינהם, וגם לשקיות האצות המיובשות בחנות הטבע, שנראות לו כנראה כאוסף של רגלי ומחושי חרקים).
אחרי כמה מיפגשים למד מפי את השם המפורש: "אמא! אמא! איחְ! ז'וּק! " קרא כשמצא ג'וק נח על גבו באיזה בוקר. ממש כמו שלמד מאמו שלא הצליחה להתאפק מתגובות שיפוטיות.
שינעתי את הפגר עם מטאטא אל היעה ואז התברר שהמשיח כבר כאן, נס תחית המתים קרה לנו. לפיכך הושלך פרנקנשטיין אחר כבוד אל האסלה, כדי שיוכל להתאמן מעט בשחית חזה. או אז התברר שינוקא לא ממש הבין מה פרוש "איח", סתם הוא חשב שזה חלק מהשם, והוא חזר אל הבלטה בה התגלתה האטרקציה, הצביע עליה באצבעו הקטנה וזעק בדמעות שליש: "אמא! פה ז'וק! פה!" (יעני, "תחזירי אותו לכאן יא מאנייקית").
מצד שני, הנה סיפור של קרובת משפחה, ביולוגית שאינה סולדת מאף יצור חי; פעם הלכה לטייל עם בתה כשזו היתה בת שנתיים או שלוש, ונקרה בדרכן חרדון. הילדה זעקה באימה ואצה אל אמא. "פעם ראשונה שחשבתי לי שאולי יש משהו ברעיון הזיכרון הקולקטיבי של יונג", אומרת האם.
למה לסלוד מג'וקים? אולי: כי הם מקושרים עם דברים מזיקים. למה שריח של צואה יישפט אצלנו כמגעיל, בעצם? תשובה אפשרית: כי גורם לנו להתרחק ממקור חידקים מזיקים.
גם אם זה נכון, לא ייתכן שהסלידה הזו מעוגנת עמוק מאד בגֶנים - קרובינו היונקים מרחרחים זה בישבנו של זה ומנקים את הטוסיק בלשונם ללא מורא, ללא משוא פנים. (משהו שאני משתדלת להדחיק כשהם אח"כ באים ומלקקים אותי בחיבה), וגם אצלנו עד לא מזמן ממש (במונחים אבולוציוניים) נהגו אבותינו לחרבן בפינת החדר בו אכלו. כמו שפותח פטריק זיסקינד את ספרו מחמם הלב ומרומם הנפש "הבושם", שעלילתו מתרחשת במאה ה18 (תרגום ניצה בן-ארי):
" בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סירחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העץ המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סרחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; בחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף-מתקתק של סירי הלילה. [יפה שהוא מדלג בנימוס על ריחות השפיך ודם הווסת]. מן הארובות עלה סירחון הגופרית, מן הבורסקיות סירחון בורית הצריבה, מבתי המטבחיים סירחון הדם הקרוש. בני אדם הסריחו מזיעה ומבגדים לא רחוצים; מפיהם נדף סירחון של שיניים רקובות, מקיבתם סרחון הבצל, ומגופם, אם לא היו עולי ימים עוד, סירחון הגבינה העבשה והחלב החמוץ והגידולים הממאירים. הסריחו הנהרות, הסריחו הכיכרות, הסריחו הכנסיות, [אה, בגלל זה הכמרים מנפנפים קטורת!] סירחון עמד תחת הגשרים ובתוך הארמונות. האיכר הסריח כמו הכומר, השוליה כאשת בעל הבית, כל האצולה הסריחה, הסריח אפילו המלך עצמו, הסריח כמו חיית טרף, והמלכה כמו עז זקנה, הן בחורף והן בקיץ.
שכן פעילותם המשחיתה של החיידקים עדיין לא ידעה גבולות בימים ההם של המאה ה18, ולפיכך לא היה עיסוק אנושי, יצרני או הרסני, לא היה ביטוי של חיים בנביטתם או דעיכתם, שלא היה מלווה סירחון."
נו, נראה לכם שאבותינו היו עושים ענין מאיזה ג'וק שרץ להם בפריים?
אנחנו התרחקנו מהטבע, המצאנו את הדטרגנטים, מכונת הכביסה, המקרר והאנטיביוטיקה, ולא בא לנו להתפלש שוב במדמנה המצחינה של מוצאנו. אבל לדעתי זו סלידה שנלמדת מחדש אצל כל סולד:
הרי כולנו מכירים סיפור על איזה תינוק שגרם לאמו התקף לב קל כשבדק את המירקם (ולפעמים גם את הטעם) של הצואה של עצמו;
ומכירים איזה חבר/ה (אצלי מדובר בבחורה ענוגה) שתופס את הג'וקים חיים בכף ידו ומוציא אותם החוצה ברחמים רבים;
ויש את התרבויות בהן אוכלים לתאבון מיני חרקים.
למה דווקא ה מֶמ ( meme – על משקל גֶן - מושג של ריצ'רד דוקינס, מחבר "הגן האנוכי" ו"השען העוור" – תבניות מידע בעלות יכולת שכפול עצמי והפצה והשפעה משלהם על האבולוציה: האבולוציה התרבותית ) [b]"איכס ג'וק"[/b] נתפס כל כך יפה? אולי תורמת פה יכולת שמן הסתם ייחודית לבני אדם, תוצר המוח האנושי המשוכלל ורב ההפתעות שלנו - [b]חשיבה מאגית[/b] (ייחוס כוח לחפצים, מעשים, מחשבות – כוח שאין להם באמת – אני לא זוכרת את ההגדרה הרשמית, זה בערך). תחום חזק מאד אצל ילדים, אצל מבוגרים בד"כ מתמתן–עד-נעלם.
יש פסיכולוג אחד שעושה קריירה מחקירת גועל, בין היתר חשיבה מאגית שקשורה בתגובה הזו. חוקר את הבעות הפנים והתגובות הפיזיות, עורך ניסויים נפלאים כגון הגשת מזון בסיר לילה (נקי וחדש, כמובן – אבל זה לא עוזר: אנשים רבים לא מצליחים לאכול מזה), לגעת (או אפילו להסתכל) בציור של ג'וקים...
ולסיכום:
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמש, וזו שעתה היפה של העתונות היומית. חס וחלילה ספר כי לפעמים הג'וק מתנקם בהורגיו בזה האופן שהוא משאיר את גופו המרוצץ דבוק אל כלי ההריגה במרכז כתם מיץ ג'וקים דלוח. מסיבה זו גם לא יצלחו [b]כל[/b] חלקי העתון - אני למשל מקפידה על שימוש במוסף הספורט.
לטעמי עתון גם מניב את האפקט הקולי המספק ביותר, יותר מספר או נעל, צליל עם נוכחות ועומק.
ו [b]רועי[/b] - אולי האונומטופאה אמורה להיות דווקא ה"מקק" – רק שנשמטה שם ה"נ", - מָקְנָק מלשון [b]קְנָק.[/b]