את נמצאת בשלב שהאמהות נורא טוטאלית ומשם הכל נראה מנקודת ראות מסויימת ודי צרה.... הם יגדלו קצת ויהיו יותר עצמאיים וגם לך תחזור העצמאות ויהיה לך שפע של פנאי למה שאת רוצה

תודה תודה שלא מחקת את הדף! קראתי בשקיקה, מתוך שחיקה...
גם לי רצות מחשבות של איפה הייתי לאן אלך. אני גם לא יודעת איפה אני בדיוק על השביל.
אפילו עם ההנקה יש לי כפילויות מחשבתיות (נותנת מגע כל היום, דוחה מעלי מגע ״עודף״ של הבכורה, רוצה מגע בי, עבורי ולא לספק כל הזמן בגוף. יודעת שזה זמני וכה קצר (שנתיים? שלוש?)

תודה על ששיתפת

תודה אל הלב יקרה ורוצה להיות אני הזקופה...תודה!

זו אני אל הלב

_להתחבר לאהבה ולחסד שבבריאה,ולהרגיש חלק מתוכה. העולם לטובתך.גם אם לא תמיד ראית את זה.
הכול מסתדר בתיאום מושלם ובסדר הנכון._
כל הכבוד על החיוביות והדרך החדשה (-:
לבך שתמחקי את הדף, נשים אחרות יוכלו ללמוד ולשאוב כוחות ממנו.
כייף לקרוא אותך.
חג שמח

איזה כייף לקרוא!
שמחה מאוד בשבילך, ומאחלת לת שחג החופש והחירות ימשך אצלך כל השנה...

אחרי חג אינטנסיבי עם המשפחה,יחסים טעונים עם האמא(מה חדש...) והתפרצות עצבים שלה עליי באוטו בנוכחות ילדיי, שמחה למצוא את עצמי שוב בביתי החדש והמקסים,מתרגלת אליו...
על סדר היום, הכנת מרק עוף עם ירקות לקטנים, סידור ופירוק כמה שקיות,אולי קפה בין לבין...
תודה על מה שיש לי. בקרוב אפתח בלוג חדש.כי כבר מצאתי את הדרך, וכוחותיי הפנימיים, כך נראה, חזרו אליי.

נראה לי שבקרוב אמחק את הדף. אני די מרגישה שאני בדרך חזרה לעצמי, לכוחותיי הפנימיים,לעוצמה הפנימית שלי.
תובנות אחרונות: צריך סבלנות בדרך.לפעמים יש מצבים ותקופות ששואבות את כולך אל תוכן,ולא כדאי להתנגד אלא דווקא להתמסר ולזכור שזה זמני,זה יחלוף ויהיה פחות אינטנסיבי..הכוונה היא כמובן לאימהות לילדים קטנטנים.
לזכור מה את אוהבת לעשות, או לחפש משהו שעושה לך טוב. לדמיין את עצמך עושה אותו ואיך זה מרגיש לך.
לטפח את עצמך.
לדמיין "אני אידאלי" ולהפוך לאותה אחת.(לבוש,יציבה,גישה לעולם,עשייה,עולם חברתי,אופן תחזוקת הבית וטיפול בילדים)
צריך להטוות לעצמך דרך בכול,ואז הדברים יותר פשוטים.
לאט לאט את חוזרת להתאהב בעצמך.באדם שאת.בייחודיות שלך.
להעיז לפרוץ דרך ,לעבור דירה,לעשות שינויים ומעברים ללא חשש ובאמונה שמגיע לך טוב ושנועדת להצליח.(כמובן עם הגיון ומחשבה אחת קדימה).
חיבור לשפע- יש כול כך הרבה שפע בעולם,והכי מגיע לך ממנו. להרגיש מבורכת ולהיפתח לשפע.
להודות על מה שיש.
להישאר סקרנית ופתוחה לקשרים חדשים...
להרגיש שאת אמנית היוצרת את חייך יום יום.
להמציא את עצמך מחדש(כמו שחבר טוב שלי, סופר מפורסם,נוהג לומר)...
להתחבר לאהבה ולחסד שבבריאה,ולהרגיש חלק מתוכה. העולם לטובתך.גם אם לא תמיד ראית את זה.
הכול מסתדר בתיאום מושלם ובסדר הנכון.

מודה לבורא עולם ולמלאך ששומר עליי שהחזיר לי את עצמי בחזרה..מודה על ההשראה. על האמונה שמחכה לי הרבה טוב,כל הידיעה הפנימית שמגיע לי כול הטוב הזה...מרגישה משודרגת יותר, יפה יותר,חכמה יותר.

אנרגיה מיוחדת. "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך."..כמה מדוייק.אנרגיה מיוחדת מאוד. השראה גדולה, תחושה שהכול אפשרי. חיבור לעוצמה הפנימית.לכוח עליון ששומר עליי ומראה לי את הדרך. הליכה זקופה, אהבה עצמית,נשימה עמוקה וארוכה,החיים בעצם יפים מאוד,ארוכים וטובים.תחושת חיות ממלאת אותי, אני מבינה פתאום שהכול אפשרי,כול דבר, כול חלום אפשרי.מעבר לבית אחר.חלום שמתגשם.אוהבת את האישה שאני,האם שאני,האדם שאני..נועדתי להצליח.

טוב בוקר חדש.נשימה ארוכה לפני שהקטנים קמים. ארגון וסדר יום נדרשים,במיוחד אחרי ההחלטה לא לשלוח אותו לגן,אני רוצה אותו קרוב,מרגישה שהוא רגוע ושליו יותר איתי,זמן איכות עם אמא,אז מה אם אין לי זמן לעצמי,בשביל זה יש את השעות הקטנות של הבוקר...רוצה לתת לו,אחד על אחד,אימהות וי איי פי.אוהבת אותו כול כך, למרות הקושי והאתגרים שמנסים בכול פעם לבדוק עד כמה אני מסוגלת להכיל...אז היום: הכנת בגדים לשניהם לטיול בוקר,ביקור במעדניה של הסופר,הכנת מרק עוף ותבשיל.משימות לעצמי: קיפול הכביסה שנותרה.כלים,ניקיון שולחן המטבח.

בא לי שתצא מחיי. היה לי טוב כשהיא הייתה רחוקה ממני. היא פשוט נפרדה מבן הזוג ההזוי שלה ואין לה חיים כרגע. היא מתעללת רגשית בסבתא האהובה שלי,שאיתה היא בחרה לגור ולטפל בה..משיקול כלכלי גם כמובן,כי אין לה גרוש על הנשמה.

שלשום זה היה השיא: היא באה אליי אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלה,העירה על כול דבר שאמרתי ..כשאמרתי "איפה המספריים? " היא אומרת לי" בטח,בבלאגן כזה אי אפשר למצוא כלום.."..אחרי שאמרתי " צריך לסדר את הבית יסודי".היא ענתה במירמור " צריך לסדר אבל הבית הזה,בלתי אפשרי לסדר יסודי,אף פעם לא תצליחו...." כשנכנעתי ונסענו עם הילדים איתה באוטו לטייל,היא העירה כול הזמן שהצעקות שלו מביאות לה עצבים,(הוא עכשיו בתקופה של צרחות,אכן לא נעים)ושהוא צריך להבין שכשמבוגרים מדברים הוא לא צריך להפריע"...היה לה משהו "חשוב" להגיד לי שהיא לא הצליחה.
השיא היה שכשהיינו אצלה,הייתי עם הקטנה והבן היה בסלון,היא עוד לידו " נו יופי,עכשיו אני תקועה עם ל'..."..תקועה עם....זהו,זה הספיק לי. נמאס לי שהיא מוציאה את השיט שלה עליי ועל הילדון..שתחפש לעצמה חיים.אישה הזוייה,ואני אומרת את זה בכאב. היא הרסנית.

אחרי שנפגעתי ממנה כול כך מהתגובה שלה,היא התנצלה ואמרה לי "די נו לא התכוונתי,את צודקת..." בין היתר היא אמרה לי ,לפני שהיא התנצלה" את יודעת למה אני מגיבה ככה? כי עוד לא התרגלתי לרעיון שלא תעבדי במה שלמדת,ופתאום את באה עם רעיון אחר.." ואמרתי לה , ושאת באה כול שני וחמישי עם רעיון אחר אני מגיבה לך ככה?!"...והיא באמת הכי באה ברעיונות ופנטזיות...
איך היא פתאום חזרה לחיי אחרי שנים של התעלמות וחוסר איכפתיות מצידה, פשוט מאוד, כי אין לה כרגע שום דבר בחיים,אף אחד. בודדה וממורמרת. אני הילדה שהכי קרובה פיזית. זה די נמאס לי. שנים ניסיתי להשתחרר מההשפעה והאנרגיות הנוירוטיות שלה והנה שוב אני מוצאת את עצמי נשאבת לשם, היא עושה את זה במירמה, במסווה של "לעזור"..היא הרי לא באמת עוזרת לי. הבית יכול להיות הפוך לגמרי והיא תבוא ולא תרים אצבע אלא "תעשה את הטלפונים " ההזויים שלה.

_האתגר האמיתי זה להבין שההגשמה שלך תלויה רק בך ואם תתעקשי מספיק ותהיי נחושה לעבור את הדרך, אף אחד לא יוכל להפריע לך באמת ומה שצריך לקרות יקרה.
קל לנו לפעמים לתלות את הקושי להגשים את עצמנו ולהיות בעשייה באדם אחר, בבן זוג לרוב._
נכון אל הלב,את צודקת.
הרגשות השליליים מתחילים להיעלם להם. במקום זה אני מפנה מקום לטפח ולהפיח חיים בעצמי בנשמתי. פתאום קיבלתי השראה,מן סוג של אור בקצה המנהרה,יציאה מדכדוך.פתאום יכולתי לראות את עצמי פורחת שוב,יוצרת,מעצבת,מצליחה,מסופקת,יפה.אני בדרך לשם בדהרה.
אתמול זה התחיל,המסע שלי אל עצמי בחזרה,מקווה שאמשיך לצעוד ללא ייאוש בדרך החדשה. כבר אתמול,בתמימותי שיתפתי את אימי בפרוייקט החדש שלי,היא הגיבה בתגובה שכול כך פגעה בי,היא הגיבה בביטל ובהרמת עיניים...כול כך לא הייתי מוכנה לתגובה כאת...כול כך הופתעתי. אבל בימים האחרונים היא לגמרי בלתי נסבלת בתגובות שלה ובביקורת שלה וגם ביחס שלה לבני. היא נכנסת איתו למשחקי כוחות ומתעצבנת ממנו ואני שומעת את עצמי אומרת לה את המשפט "אל תתערבי,זה לאעניינך,אני האמא שלו" יותר מדי פעמים. הוא כבר ממש לא אוהב אותה. כשהיא נוחתת אצלי ,בפעם האחרונה הוא לא רצה שהיא תיכנס ואמר" לא רוצה,סבתא לא נחמדה,היא לא אוהבת אותי,היא כועסת.."..

יום חדש,אופטימי.קמתי מתוך החלטה לקבל ולשפר את הקיים,ולא בהכרח לברוח ממציאות נתונה.
כל הכבוד (-:


איכשהוא אני מרגישה שיהיו לי יותר "כנפיים" אם אהיה בלעדיו. מוזר. כאילו משהו בנוכחות שלו עוצר אותי. מרגישה כאילו יהיה לי יותר קל "להגשים" את עצמי ואפילו לאהוב את עצמי בלעדיו.
האתגר האמיתי זה להבין שההגשמה שלך תלויה רק בך ואם תתעקשי מספיק ותהיי נחושה לעבור את הדרך, אף אחד לא יוכל להפריע לך באמת ומה שצריך לקרות יקרה.
קל לנו לפעמים לתלות את הקושי להגשים את עצמנו ולהיות בעשייה באדם אחר, בבן זוג לרוב.
אבל לרוב אם את תהיי שלמה עם עצמך ותעשי דברים שטובים לך, הוא יזרום עם זה.

יום חדש,אופטימי.קמתי מתוך החלטה לקבל ולשפר את הקיים,ולא בהכרח לברוח ממציאות נתונה.

איכשהוא אני מרגישה שיהיו לי יותר "כנפיים" אם אהיה בלעדיו. מוזר. כאילו משהו בנוכחות שלו עוצר אותי. מרגישה כאילו יהיה לי יותר קל "להגשים" את עצמי ואפילו לאהוב את עצמי בלעדיו. טכנית זה מוזר. כי הוא הרי זה שעוזר עם הילדים...
צריכה עוד להבין את זה.

הגב שלי שוב כואב לו מאוד אחרי תנועה לא נכונה. מ,עבר לזה,מחשבות מחשבות כול הלילה לא הניחו לי.אני
מאוכזבת..מעצמי,מהאיש שאיתי,מהחיים שנקלעתי אליהם. הילדים הם מאור חיי. אני רק חושבת על פרידה אפשרית ממנו וכבר רואה איך הגדול נפגע מזה,וככול שעובר יותר ויותר. הרי אני יודעת מה זה הורים גרושים.
אבל מה אני עושה, איך אני יוצאת מזה? קשה לי ממש לסבול אותו לאחרונה. מדמיינת כמה טוב יהיה אם יעבור לגור בבית אחר. איך אחזור לעצמי שהייתי, איך אעצב את הבית שלי יפה, איך הבית יישאר יותר מסודר. איך אזמין חברים בנים ובנות הבייתה וננגן בגיטרה שירה מקודשת. הוא הרי כול כך רחוק מזה...וזה כול כך כול כך חסר לי..העידון הזה בחיי שאבד לו עם נישואיי..

תודה רוצה להיות יקרה.

אני מרגישה שאת כותבת אותי, את מה שעברתי בשנה האחרונה.
האמהות שאבה ממני המון, והיחסים עם הבעל הגיעו לשפל רציני, הרגשתי מרוקנת ועל סף דכאון.
היום הקטן כבר בן שנה וחצי ובעלי הולך איתי לטיפול,ואני מרגישה שדברים מתחילים להסתדר, שקצת מתפנה לי זמן להקדיש לעצמי ,למי הייתי פעם לפני שהפכתי להיות אישה של ואמא של, למצוא את הדברים שממלאים ומטעינים אותי.
את מחוברת לעצמך מאוד וקשובה, ואני מאחלת לך שתמצאי את הדרך לאושר שלך, שתהיי האישה שמגשימה את
עצמה.

היום עברתי סיוט...זה התחיל ביום יפהפה בטיול בשמורת טבע מרהיבה. הילדה עליי והילד על אבא,בדרך חזרה לאוטו.
השעה כבר הייתה מאוחרת ,והיינו בין אחרוני המטיילים. נפרדנו מחברים שנשארו על מורד הגבעה להתעכב קצת והחלטנו להתקדם ולנסוע הבייתה. הלכנו לאיבוד בחורשה ענקית ללא סימני דרך. נתקפתי חרדה,ניסיתי לשלוט בעצמי אבל רעדתי ונלחצתי מאוד. המון מחשבות תקפו אותי,חששתי מהלילה שתיכף יירד,הפלאפון של שנינו לא היה זמין כי נגמרה הסוללה,דמיינתי איך אנחנו מבלים כאן את הלילה בקור עם שני תינוקות ומחכים לאור הבוקר.כשראיתי שאיבדנו את הדרך ,החלטתי לחזור לכיוון של החברים לפני שגם אלה יילכו ..למרבה המזל עליתי על אותו מסלול שהוביל אליהם, ופגשנו אותם בדרך.כמה הקלה הרגשתי כשראיתי אותם. הרגשתי הכי בודדה בכולם באותם רגעים. משהו לא הולך לי טוב עם בעלי,וזה מורגש ומתחדד ברגעים כאלה...

אל הלב יקרה,תודה ,המילים שלך חכמות ומאוד מחזקות אותי...

שאני רוצה להגן על הילדים שלי ממנו, מהאגרסיות העצורות שלו, מהתסכול הזועם שלו,מהתפרצויות הזעם שלו.
אוי גל של אהבה יקרה, קודם כל גדול גדול, כל כך מזדהה עם זה ברגעים שבעלי מאבד סבלנות ויוצא ממנו שור זועם, וזה קורה לאחרונה הרבה בעקבות מחלה של הקטנה.


לא ראאה את עצמי מתכננת שום דבר איתו בעתיד הקרוב,לא בא לי.די נמאס לי ממנו. אני צריכה לחזק את עצמי נפשית וכלכלית כדי לצאת מכול תלות ואז אוכל לבחור באמת מה אני רוצה.
זה טבעי שיש משברים בזוגיות וריבים על איך להתנהל מול הילדים.
זה המקום להיות אשת חייל כמו שאת, לאגור את כל תעצומות הנפש ולפלס את הדרך מתוך הכעס והשיט.
זה קשה ומתסכל ולעיתים נראה שיותר קל יהיה לבד, אבל לרוב זה חולף ונזכרים גם ביתרונות, לא כל כך מהר מפרקים את החבילה וטוב שכך.
מותר לך לכעוס ולהתרחק כשהוא פוגע בך ולהעמיד אותו במקום שככה לא מדברים אליך, בטח לא ליד הילדים.
וגם הילדים הם חכמים גדולים ולא כל כך מהר "מתקלקלים" ולומדים דברים שליליים, תמיד אפשר לתקן ולמד אותם מחדש שאבא כעס ואמר מילה פוגעת ולא במקום שלא משתמשים בה בבית.

מאחלת לילד בריאות וימים נטולי מתח.

אה, ודבר חשוב ששכחתי,אולי הכי חשוב: הילדון קיבל משהו שנראה כמו אסטמה של העור..רק מהמתח והאגרסיביות של אבא שלו, אני בטוחה בזה....לא רוצה את זה,המציאות הזאת לא טובה לי.

לא רטאה את עצמי מתכננת שום דבר איתו בעתיד הקרוב,לא בא לי.די נמאס לי ממנו. אני צריכה לחזק את עצמי נפשית וכלכלית כדי לצאת מכול תלות ואז אוכל לבחור באמת מה אני רוצה. גירושין ופרידה כבר לא מפחידים אותי,פתאום נראה לי כול כך סביר שלא אהיה איתו לנצח,פתאום נראה לי כול כך ברור שמשהו בזוגיות הזאת תוקע אותי,שאני רוצה לגדל את יליי ברוגע ללא מתח כזה,עם אמא פורחת וחזקה ושמחה. פתאום אני גם מבינה עד מה משפיעה עליי הזוגיות הזאת גם חברתית. כמה עוצר אותי להזמין אנשים מסויימים שאיתם התראיתי לפני כן,רק בגלל שאני יודעת שהם לא יסתדרו...
כמה אני עוצרת את עצמי מלהזמין או ליצור קשר עם אחרים רק בגללו...
בא לי לנהל חיים לבדי,כאילו אני לא קשורה אליו..אם יש לי צורך לדבר עם ידיד שהיה לי עוד לפניו,בא לי לעשות את זה, לחזור לעצמי.

משבר
=====
משבר עם בן הזוג,משבר עם הילדון,משבר עם עצמי..
היום בבוקר הילדון אמר לי " את מטומטמת"..עצוב ומביש אותי לכתוב שהוא שמע את זה מאבא שלו חודש לפני כן מופנה אליי ועוד פעם אחרי שבועיים באמצע מריבה...מאוד נפגעתי ממנו,מהמציאות אליה נקלעתי.
מרגישה שסדק גדול נפער ביני לבעלי.לא יודעת אם אפשר לתקן כזה דבר. להגיד לי בזעם "מטומטמת" עוד ליד הילדים...
קשה לי לסלוח על זה...אני לא פייה וכשאני מתוסכלת אני לא נעימה,אבל מכאן ועד להגי כאלה דברים ולשכוח את נוכחות הילדים הדרך ארוכה. עולה לי בימים האחרונים כול הזמן מחשבה כזאת שאני רוצה להגן על הילדים שלי ממנו, מהאגרסיות העצורות שלו, מהתסכול הזועם שלו,מהתפרצויות הזעם שלו.
הילד שלי,בן שלוש,שמע את אבא שלו צועק על אמא שלו מטומטמת...כמה זה כואב לי...יותר כואב לי שהוא שמע את זה מאשר המילה הנאמרת עצמה..

אינדי אנית תודה על הדברים....
אנונה תודה ...

פתאום נזכרתי בכוחות הפנימיים שלי, העצומים,ועד כמה אני יכולה ומסוגלת לברוא לעצמי את המציאות הרצוייה לי,עד כמה אני יקרה וחשובה וראוייה לחיים טובים ושמחים,עד כמה אני בכלל אדם שמח עם המון הומור וקלילות,עד כמה הלך הרוח שלי משפיע על ילדיי ובן זוגי...ועד כמה זה פשוט לעשות צעד אחד קטן לעבר השינוי על מנת שהעולם ייפתח לך דלת
איזה יופי לקרוא את כול מה שכתבת,, מאמצת לעצמי בעיקר את הציטוט הזה.
@}

קראתי אותך.. היה לי מה להגיד על הרופאה אבל לא היה לי זמן.
שמחה שאתם בריאים יותר.
איזה יופי זה למצוא את המשמעת העצמית הזאת..שמחה בשבילך..

יש לי עוד כשעה וחצי לא יותר ,עד שאחד מהגורים שלי יצטרך אותי ואתמסר.
מה אעשה בשעה הזאת שנותרה לי,משהו שלא מרעיש....אולי אסרוג,אקפל כביסה,אעשה מדיטציה או אכין לו"ז יומי...את כול זה,לא בטוח באותו הסדר...

אני מתחילה את היום בהודיה: אני מודה על הבריאות והחיוניות של משפחתי האהובה,הקרובה והמורחבת. אני מודה על העוצמה שבי והכוחות לטפח ולשמר את הבית,לטפל בילדיי במסירות אהבה וסובלנות.
אני מודה על הבית המדהים שאני גרה בו,על הגינה הנהדרת,על שכנים נדירים ונפלאים.
אני מודה על ילדים מופלאים שהקב"ה שלח אליי,כמה רבה אהבתך ואמונתך בי אם שלחת לי ילדים מדהימים כאלה.
אני מודה על בן זוג מהחלומות-מצחיק,סובלני,אוהב, תומך,נדיב,חכם,רגיש,פתוח,אבא אוהב,וחתיך הורסס..
מודה על ההורים הנפלאים,טובי הלב והמיוחדים שלי.על אבא מיוחד ואמא מיוחדת. על כול מה שקיבלתי מהם.
אני פתוחה לקבל את כול השפע שבחיים מציעים לי באהבה ,בפתיחות ובאמונה.

אתמול למדתי מה זה משמעת עצמית. אחרי ימים קשיםמהולים בתשישות, חוסר שינה,ייאוש,דאגה לקטנים,דכדוך ורצון לברוח מכול זה ,הבנתי שהפתרון נמצא קרוב קרוב,בתוכי פנימה. אחרי שכול סוף השבוע לא מצאתי כוחות לסדר בית שאפשר להגדיר כמוזנח,אלא רק לחפש בטיפשותי בתים אחרים באינטרנט ולהאשים את הסביבה והאיזור והבניין והשכנים שבגללם לא טוב לי ורגע לפני שחשבתי ללכת לפסיכולוגית ולהתלונן על "דכדוך אחרי לידה ובכלל"- הבנתי תודה לאל,שהשינוי מתחיל ונגמר בפנים,רק בתוכי. הבנתי, שאם אני רק רוצה ומבינה,אנ יכולה ליצור לי סביבת גן עדן ממש,שלא חסר לי כלום כלום,להיפך, יש לי שפע רב, שלעיתים קורה לי שאני שוכחת לראות.
פתאום נזכרתי בכוחות הפנימיים שלי, העצומים,ועד כמה אני יכולה ומסוגלת לברוא לעצמי את המציאות הרצוייה לי,עד כמה אני יקרה וחשובה וראוייה לחיים טובים ושמחים,עד כמה אני בכלל אדם שמח עם המון הומור וקלילות,עד כמה הלך הרוח שלי משפיע על ילדיי ובן זוגי...ועד כמה זה פשוט לעשות צעד אחד קטן לעבר השינוי על מנת שהעולם ייפתח לך דלת..הבנתי גם משהו מאוד חשובעל גבולות ותיחומים- שיש לי עבודה על זה ואפרט בהמשך.
הלכה למעשה: אתמול קמתי בבוקר,שלחתי את הילדון לגן,נכנסתי להתקלח וקירצפתי את הגוף בפילינג הטבעי והריחני שהכנתי.הרגשתי שאני מתכוננת לעבודה.הכנתי לי בגדים יפים על הספה מבעוד מועד וגם נעלתי נעליים.רציתי להרגיש טוב בעיניי עצמי והבנתי עד כמה זה משפיע עליי אסטטיקה וצבעים. אספתי את שיערי ,לקחתי מטאטא והתחלתי לטאטא את כול הבית. הרמתי הכול, שטפתי את הבית עם טיפות שמן אתרי אקליפטוס,אמא שלי הגיעה והצטרפה לחגיגה,עזרה לי עם המטבח. הקטנה ישנה כול אותו הזמן. היא אף פעם לא ישנה כול כך הרבה, כאילו ממש רצתה לאפשר לי לסדר ולנקות. הרגשתי כמה עבודה פנימית עשיתי בניקיון והטיהור הזה,הרגשתי שאני מקבלת את עצמי בחזרה. הרגשתי איך הכוחות שלי שבו אליי סוף סוף,שחזרתי למסילה. שהייתי צריכה לעבור את המשבר הזה על מנת להתרומם חזקה וצלולה יותר. תמיד ידעתי שאני ודכדוך לא באמת מסתדרים, ושהמלאך ששומר עליי ואני הפנימי המדהים שלי ימצאו דרך להרים אותי למעלה. תודה

השבוע הקשה נראה שכבר מאחורינו. הילדון מרגיש הרבה יותר טוב(חוץ מתולעים שכנראה חזרו לבקר,אבל ביחס לדלקת ריאות זה נראה פתאום לא נורא על אף שמציק לגמרי..
הקטנה עדיין משתעלת שיעול מאוד סמיך עם הרבה ליחה-אדים קרים,אמבטיה עם טיפות לבנדר ומנטה,אדים חמים עם שמן לבנדר,הגבהה של הראש במיטה,עיטוף יותר חמים...כול אלה והמון חיבוקים ונישוקים ונשיאה על הידיים..
כמה חוסר אונים אפשר להרגיש כשפיצפונת כזאת משתעלת...
מרגישה קצת אשמה שלקחתי אנטיביוטיקה בחודש שעבר,עקב סטרפטוקוק בי אצלי בגרון. אני הכי אנטי אנטיביוטיקה ובטח שלא בהנקה,אך נכנעתי כשהבנתי שהדלקות גרון חוזרות ונישנות אצלי ויכולות גם לגרום לסיבוכים...
עכשיו איך מחזקים את המערכת החיסונית? שלי ושל פיצפונת?

אמא אופטימית,תודה!
אין לי בכלל ספק שחלקים בך שעכשיו רדומים, או ממתינים, יפרחו בהמשך, כשיבשילו התנאים... אמהוּת לקטנים דורשת כל כך הרבה משאבים!
אכן,כול כך הרבה משאבים!
הגדול ב"טרום דלקת ריאות" לפי אבחנת הרופאה...הוא משתעל כבר כשבועיים אבל לפני יומיים שמעתי החמרה,היה לו חום בלילה,נזלת ודמעות שלא מפסיקות מהעיניים. הזעקתי את בעלי שיגיע מהר מהעבודה לקחת אותו לרופאה. הרופאה,לפי דברי בעלי, אמרה שהיינו צריכים להגיע יותר מוקדם,ו"לא לתת לו בערך שתי כפיות אקמולי אלא בדיוק לפי המשקל שלו,ולא לחכות שיהיה סמרטוט כדי לתת אקמול אלא ב37 וחצי כבר לתת ושהיא לא מאמינה בדרך של לתת לגוף להתמודד עם זה...בקיצור,בעלי קיבל "שטיפה" והעביר אותה עמובן אליי כשחזרו עם הבשורות והאנטיביוטיקה לחמישה ימים פלוס משחה לאדמומיות שיש לו בפנים וסביב האף, לאבחנתה-אקזמה,כנראה מהניגובים או מיובש...זה לא הכול, היא אמרה שזה מדבק ושמאוד ייתכן שהקטנה נדבקה. הקטנה אכן נדבקה בשיעול.היא בת חמישה חודשים,ומאתמול היא משתעלת שיעול עם ליחה, ואני לא ממש יודעת מה עושים עם זה. גיליתי שהיא משתעלת בדיוק אתמול.מאין יבוא עזרי? לא בא לי לחזור אליה אלא אם אין לי ברירה אחרת.

קראתי עכשיו הכל. את כותבת מקסים ובהיר. את אדם מיוחד ורבגוני. אין לי בכלל ספק שחלקים בך שעכשיו רדומים, או ממתינים, יפרחו בהמשך, כשיבשילו התנאים... אמהוּת לקטנים דורשת כל כך הרבה משאבים! שמחה לשמוע שהיא גם גורמת לך סיפוק, יחד עם הקושי. את ברת מזל, והאיזון בין רבדי אישיות יגיע בשעתו!

היה לי יום מיוחד אתמול. הגדול חולה ונשאר בבית,הקטנה מדהימה וצחקה בקול לראשונה אתמול.פיזית שום דבר לא השתנה, היה לי עדיין קשה,כמו לתפקד במצב לחץ...אבל הייתי מאושרת. התבוננתי מהצד על ילדיי והרגשתי כמה מזל יש לי,כמה אני אהובה...
עם כול הקושי עם הגדול-הוא די "דרמה קינג"...התפרצויות זעם, בלאגן אטומי תוך שניות בלי לסדר את זה,עדיין לא גמול מחיתולים ועוד מעט בן שלוש,בקושי אוכל...אבל הוא ילד נפלא ומופלא,שובב,כריזמטי,מבריק ,טוב לב ויפהפ,והוא הבן שלי שעליי לטפח לחופש,בטחון ועצמאות..
הלוואי ואקבל כאן עזרה בקשר לגמילה...
באשר ל"הגשמה עצמית"...היום אני יודעת שרק בודדות ספורות זוכות באמת לכך, אם בכלל.. אם יש מספיק משאבים כלכליים אז לוקחים יותר עזרה,אפילו איתי בבית...עוברים לבית גדול יותר,הולכים לחוג או שניים,נושמים כמה רגעים בשבוע לתוך שקט ומתקשרים עם הרצון והתשוקה הפנימית. לוקחים את הזמן,בין ערימות הכלים,ההנקות והכביסות לשאול:"מה אני באמת רוצה לעשות?"..כרגע זה פשוט בלתי אפשרי, ולא שלא ניסיתי...ניסיתי להיכנס לתוך תהליך עבודה יצירתי אבל זה נקטע עוד בתחילתו...זה עוד יותר מתסכל,אז אולי עדיף להמתין לשעה טובה יותר...

לבד על המרבד תודה לך....
בלה ,תודה על הדברים...יש לי חברות, אבל זה לא ממש עוזר לי באמת,זה מצב קיומי שלי שמצריך שינוי .
ב עילום
את נמצאת בשלב שהאמהות נורא טוטאלית ומשם הכל נראה מנקודת ראות מסויימת ודי צרה
כן,זה נכון. תודה,זה עוזר לי להבין שהמצב הזה לא יימשך לנצח...(למרות שאפילו עכשיו כבר חבל לי שהזמן עובר לו בציפייה למציאות אחרת,יותר קלה)

_מה היית רוצה?
באיזו מציאות היית רוצה לחיות: מה היית עושה בה? איזו אישה היית רואה בהשתקפות של דלת חנות?
מה עולה כשאת מדמיינת את זה?_
הגבירה בחום יקרה, אני אענה לך:
הייתי רוצה להרגיש מנצחת בחיי,בעלת חיות,חיונית וזקופה,עירנית וחייכנית...
הייתי רוצה לחיות במציאות בה אני רואה מולי השתקפות של אישה שמחה ומטופחת,מלאה סיפוק ושמחת חיים,אישה שרואים עליה שהיא מגשימה את עצמה. אישה שרואים עליה שהיא נמצאת בתודעת שפע.

ועם זאת חשוב למען בריאותך הנפשית שממנה גם נגזר מצבם הטוב של ילדייך
למצוא כמה דברים שהם למען עצמך ואז לסדר שיהיה אפשרי.
גם חברה טובה זה חשוב בעיני. מה דעתך?

הי גל של אהבה
האמהות היא חוויה מאד טוטאלית במיוחד כשהילדים כה קטנים.

מאד מזדהה עם המשפט הזה

את נמצאת בשלב שהאמהות נורא טוטאלית ומשם הכל נראה מנקודת ראות מסויימת ודי צרה.... הם יגדלו קצת ויהיו יותר עצמאיים וגם לך תחזור העצמאות ויהיה לך שפע של פנאי למה שאת רוצה

אני הפכתי לאמא בגיל 41 והרגשתי הרבה מאד זמן כמו מה שאת מתארת. השנה אני חוגגת 50 ואני עובדת עכשיו במרץ רב על כיוון חדש ומרגש בקריירה שלי....

גם אני קוראת ומזדהה עם התחושות, האמהות היא חוויה מאד טוטאלית במיוחד כשהילדים כה קטנים.
שולחת לך חיבוק

קוראת @}
רחוקה מכול הגשמה עצמית,עצובה,עייפה. רחוקה מכול מה שהייתי רוצה ומכול מה שאי פעם עשיתי.
מה היית רוצה?
באיזו מציאות היית רוצה לחיות: מה היית עושה בה? איזו אישה היית רואה בהשתקפות של דלת חנות?
מה עולה כשאת מדמיינת את זה?

מצב רוח מאוד מוזר היום. אתמול ראיתי את ההשתקפות שלי בדלת שקופה של חנות..ראיתי אישה שהתבגרה,עייפה,סוחבת בכבדות תינוקת עליה במנשא. היה לי עצוב,אני חווה את משבר גיל הארבעים שניים וחצי לפני הזמן. אני קולטת מה נהיה ממני. רחוקה מכול הגשמה עצמית,עצובה,עייפה. רחוקה מכול מה שהייתי רוצה ומכול מה שאי פעם עשיתי. נראה י הזוי לצאת לדרך,למסע הגשמה עצמית בגיל שלי,סוחבת על גבי שני ינוקות כה קטנים.....האם פיספסתי את ההזדמנויות שלי? האם כך נגזר עליי לחיות את שארית חיי?? בתחושת פספוס,החמצה? אני משוועת להארה,למלאך שיושיט לי יד ולא ירפה עד שאגיע למחוז חפצי..אולי אני מאותם אנשים שהגיעו לעולם כדי להתפספס?? ואם זה כך, אז למה בורכתי בכשרונות מובהקים אם לא להגשים אותם?
האור היחידי שיש לי בחיי הוא ילדיי האהובים והמדהימים...אבל זה הם...שיהיו בריאים,הם לא אחראים על אושרי,לא לגמרי כלל וכלל...

ממש כייף להיות אחרי שהכל נקי
נכון,זה באמת היה לי תענוג...תודה אל הלב שאת כאן...

ובתוכנית היום: תיקתוק הסלון,סידור שולחן המטבח וסידור המיטה. כולל ספונגה..נראה אותי..
גם אני כמוך ואתמול התאמצתי ושטפתי את הבית. ממש כייף להיות אחרי שהכל נקי (איפלו שלשנייה וחצי עד שהפיצית מבלגנת שוב).
בהצלחה (-:

הייתי רוצה להיות בלבוסטע כזאת,עם רגליים על הקרקע,מתקתקת,מאורגנת ומסודרת...אני לא. אני אחרת. מבולגנת,חולמנית ועייפה המון.
בכול זאת,מכריחה את עצמי לקום ולסדר,ובתוכנית היום: תיקתוק הסלון,סידור שולחן המטבח וסידור המיטה. כולל ספונגה..נראה אותי..

תודה אל הלב יקרה.

...אני מאמינה שהכול יסתדר בסוף והקושי יחלוף , האיזון יגיע ונצמח מכול זה.
גם אני מאמינה ומקוה בשבילך שיקרה במהרה, אמן

טוב,לנשימה שלום,השטיחים הועפו מהבית..
הגדול הלך לגן לפני חצי שעה,אני מתגעגעת אליו...כול כך הייתי רוצה להשאיר אותו קרוב אליי,כול הזמן. לפחות עוד קצת...אבל לצערי זה בלתי אפשרי..כשהוא איתי בבית הוא עושה המון רעש ובלגן ומציק לתינוקת ועושה בכוונה דברים,ומשעמם לו והוא תקוע מול המחשב המון. בגן הוא רק בבוקר,וזה משאיר לי זמן לפחות להציל את הבית ולארגן אותו כמה שאני רק יכולה בין הנקה להנקה...אני מאמינה שהכול יסתדר בסוף והקושי יחלוף , האיזון יגיע ונצמח מכול זה.

כבר כמה ימים שכואבת לי הקיבה וכול איזור הבטן, יש לי גם קוצר נשימה בימים האחרונים. לא טובים לי השטיחים בבית ,אני אלרגית.

הבלאגן בבית השתלט על כול חלקה. מהנקה לטיפול בגדול להרדמה להחלפת טיטולים ,מנסה לתפקד ולהרים את הראש מעל כול האינטנסיביות הזאת אבל לא תמיד מצליחה. יש בי כנראה צד טיפולי עדיין ואולי יישאר לכול חיי. הילדה שלא קיבלה עדיין מחכה שיבואו אחריה ויכילו את אי הסדר ויכילו (וגם יאכילו אותה.) זו כמו נכות לכול החיים.

חמלה,אהבה,אמונה,קבלה,לחיות למען עצמי,למען ילדיי...הידיעה שהכול נעשה בתאום מושלם וכמו שצריך להיות...
לזכור שאני אהובה וראוייה.תמיד...

גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו....זה בהחלט מרגיעון שנוגע בוך במה שעובר עליי מאתמול...
אט אט אני מרגישה ישות עוצמתית,מקסימה וחיה בתוכי מתרוממת,מתאוששת לה אחרי כלא ארוך ויוצאת לחופשי...אני אוהבת אותה,היא יפה,עוצמתית,בטוחה בעצמה,מוכשרת ושמחה...היא דוהרת בדרך הסלולה רק לה, וחוזרת לטפל במסירות בסייחיה האהובים. מאתמול משהו בי השתנה...אתמול הייתה לי פגישה עסקית בקשר לפרוייקט האמנותי שלי.הדרך ארוכה אולי,אבל יש בה שמחה וחדווה גדולה, מרגישה כמו משב של אויר טהור נכנס לריאותיי אחרי המון זמן. ככה זה כשהולכים במסלול שגורם לנו אושר\ומרגישים שחזרנו הבייתה נפשית....
יש בי חשש עם כול זאת, חשש שמא שוב תיכלא לה אותה יישות שמחה ועוצמתית בתוכי, זו ההולכת בדרך ההגשמה העצמית, ולא תצליח לצאת, אם מתוך ייאוש,חוסר אמונה,או ענישה עצמית ,אולי היא חושבת שלא מגיע לה להיות מאושרת...רגשות אשמה על דברים שנעשו בעבר..איך מתגברים על אלו? איך משכנעים אותה להישאר,שמגיע לה באמת להיות מאושרת ושהיא לא עשתה כול רע? איך גורמים לאישה להאמין בלב שלם שמגיע לה להיות מאושרת ולאורך זמן??

ב עילום יקרה , טוב לדעת:
_דרמה הפנימית שזה מחולל אצלך אינה קשורה לאישו עצמו. ללא ספק שנושא היציאות הוא במה לענייני שליטה. האם זה נורמאלי? מה זה נורמאלי?
אם נורמאלי זה שאצל רב הבכורים והבכורות שאני מכירה סביבי זה היה כך... אז זה נורמאלי._


אין טיטולי חאקי....

מתי ואיך יוצאים מזה? האם זה נורמלי?

הזכרת לי מה שהיינו אומרים לאחותי עם הבן הראשון שלה.... שאין טיטולי חאקי.... כלומר... לא מגיעים עם זה עד הצבא...
(היום הוא כבר באמת בצבא...)

אהבתי את הדימוי של הברבורה

וברצינות- הדרמה הפנימית שזה מחולל אצלך אינה קשורה לאישו עצמו. ללא ספק שנושא היציאות הוא במה לענייני שליטה. האם זה נורמאלי? מה זה נורמאלי?
אם נורמאלי זה שאצל רב הבכורים והבכורות שאני מכירה סביבי זה היה כך... אז זה נורמאלי.

אצלי כאמא- עזבתי את זה לגמרי, פשוט לא התעסקתי עם זה, עד שהגיע הרגע שזה הסתיים מאליו. ידעתי מראש שאני לא נקייה בענייני שליטה ושאם אנסה לנהל את זה בצורה נכונה ובריאה ... זה לא יהיה טוב. אז פשוט הנחתי לזה וזה עבר.

יש לי ילד נבון,מפותח מאוד שכלית,מוטוריקה עדינה נהדרת,חביב חברותי ושובה לב..הוא כמעט בן 3. אנחנו עוברים איתו משבר מאז שהקטנה נולדה. עד שהוא כבר התחיל לעשות בסיר ובשירותים,עכשיו כבר לא רוצה אפילו לשמוע על זה...הוא ממשיך לעשות בטיטול. וזה מדאיג אותי...עד מתי? למה הפער הזה בין השכלי לרגשי והאם ומתי זה יתאזן? אני כמובן נוטה להאשים את עצמי,שאולי הייתי איתו יותר מדיי ,בכול זאת,שנתיים וחצי של דיאדה עם אמא ופתאום אחות ופתאום גן....הוא חווה את זה כבגידה אולי...הוא רוצה על הידיים,הוא מעיר אותי בלילה בבכי ורוצה לישון עליי בסלון...מתי ואיך יוצאים מזה? האם זה נורמלי?

הרבה זמן הרגשתי כמו הברווזון המכוער, לא הבנתי מה לא בסדר אצלי, למה אני שונה ,תחושת הזרות,הניכור,חוסר השייכות...פתאום אני מבינה שזו מתנה גדולה... מתוך הכאב הזה אני צומחת..אני פשוט צריכה להשתמש בפוטנציאל שלי,הרי אני יודעת מה קורה כשאני פורשת כנפיים...אני לא מכוערת כלל וכלל...ישנה בתוכי ברבורה יפהפיה ונדירה,טובה ומוכשרת שרק מחכה שאתן לה להשתמש בכנפיה. הזמן הזה הגיע.ברור ופשוט כול כך.כמו אביב שמגיע אחרי חורף...והפעם אתחזק אותו ולא אתן לו ללכת...

מנצלת את הזמן הקצוב מאוד שיש לי לבד בבוקר,לשתות בשלווה את הקפה הראשון,להקליד כמה מחשבות לפני שהילדים והצרכים שלהם יבריחו אותן מהחלון ...
אני מודה לאלוהים על כול השפע והטוב שיש לי בחיי. על בריאות טובה,לי ולבני משפחתי,על ילדים מדהימים שלא יכולתי לבקש יותר טוב,על בן זוג תומך וטוב ישר מהאגדות שהגיע לחיי,על שפע אוכל טוב,על בית נעים ומקסים,על שכנים נהדרים והרמוניה נדירה עם כול דיירי הבניין ...
אני מודה לאלוהים ,ליישות שמלווה אותי על העוצמה שהיא נתנה לי,אני יודעת שאני צועדת בדרך ההגשמה העצמית גם אם לא תמיד אני זוכרת את זה. ליקום יש דרכים נסתרות להוביל אותנו לייעודינו. צריך פשוט לסמוך על הכוח הכביר והאינטיליגנציה האינסופית הזאת שהיא לטובתינו ולתת לעצמינו לשוט בזרם,כמו במסע בים.

להתענג מכל מה שמתחשק -חשק מגדיל את הלהבה..לא? לגמרי כן...

גם אם דיברת על על יצירתיות פרקטית בעיני זה קשור גם ליצריות מסכימה איתך. אין ספק שזה קשור. יצירה היא סובלימציה ליצר.

תודה על ההבהרה.

נראה לי שאת יוצרת המון עכשיו באופנים וברובדים אחרים,
וגם כרגע,הילדים שלך קטנים ושם את משקיעה את מירב היצירתיות שלך(ואני מקוה שגם אם בן הזוג..)

הזמן הזה עובר מאד מהר ויתפנה לך יותר זמן.
אולי בינתיים תמשיכי ללבות את הגחלת באיזו שהיא דרך שתוביל אותך למרחב חדש..

גם אם דיברת על על יצירתיות פרקטית בעיני זה קשור גם ליצריות. אני חושבת שיש גם מפתח להרגשות האלה וקשרמודע או לא לדמוי הגוף ולסיפוק מיני.
אני מוצאת שכשיש מקום שמעודד המשך תקשורת וקירבה מינית בתוך כל הילדודידה מתוך רצון לענג את עצמך! וליצור לך חויה של התמסרות
למגע פינוק רכות ואהבה הרבה מהלהבה הזו שאני מבינה שאת מדברת עליה נפתחת לעוד מקומות זה כמו לאכול =זה סוג של אוכל.


אני מבינה את זה ועדיין לא ממש מישמת-ורואה שזה קשור אצלי בדיוק למה שכתבת עם הילדה.
ללמוד להשכיב את הילדה שבתוכי לישון עטופה ורגועה
ולהתענג מכל מה שמתחשק -חשק מגדיל את הלהבה..לא?

בהצלחה

שיר יקרה,תודה על תגובתך...אני מאוד מאוד מוקירה את היש בחיי,באמת..אני גם כתבתי את זה לא פעם..יש לי בן זוג וילדים מבורכים ומדהימים,כול מה שכמהתי אליו שנים ארוכות.

_בעיני מה שאת מתגעגעת אליו בחלקו קשור יותר להתאמה דווקא
התאמה לדמוי שהצלחת ליצור בעיני עצמך שאותו אהבת
היית יותר בשליטה
היית יותר במן דיוק אך דיוק חצוני
כי היית מיואשת ובודדה ובעצם כל מה שרצית עם הבגדים היפים ,
הבית האסטטי,החברים ו"כל האפשרויות פתוחות"-אזאז עם כל מה שכביכול היה לך התפללת לבן זוג ומשפחה...

אני לא ממש הייתי מתפתה להתמכר לדמות הזאת._
שיר, לא למי שהייתי אני מתגעגעת,הרי לעולם לא אשכח כמה בודדה הייתי בין כול זה ברגעים רבים, אלא לתשוקה הגדולה שהייתה בי, האש הפנימית הזו שהניעה אותי קדימה והכשרון האמנותי שלי שיצא לאור ובא לידי ביטוי אז והרגשתי בת מזל. לזה אני מתגעגעת. אמן שמפסיק ליצור נהיה אומלל..הדחף ליצור הוא מרפא מאוד,ואם חונקים אותו זה לא המתכון לאושר וסיפוק. כעת כול שנותר לי הוא לשוב לעשייה בתחום שגורם לי הכי הרבה סיפוק,מתוך מקום שליו,מדוייק ובוגר,כאשת משפחה ואמא...ליצור מתוך השפע והטוב...

עשייה,עשייה,עשייה...תכנון יומיומי של מטרות ויעדים קטנים שאני הולכת לעמוד בהם.

על מנת "לחזור לעצמי", נדרשים לי דבקות במטרה,נחישות לשחות נגד הזרם,מיקוד,תעוזה,חזון,כשרון,והאמונה שהיקום לצידי,מפלס לי את הדרך חזרה הבייתה,למקום בו אני מרגישה הכי אני,בו הייתי כול כך מאושרת,שם חייתי כול רגע בתחושה של הגשמה עצמית וחדוות חיים...

תודה יקרה, מסכימה איתך.המילים שלך מחזקות ומכוונות,כמו עוזרות לי לפלס את הדרך ולהזיז את הסחות הדעת.

בעיניי החיים הם מסע והבן זוג הוא השותף למסע . יש כמובן עליות וירידות ואני מקבלת את זה. ההסתכלות הרחבה הזאת עוזרת לי , נותנת פרספקטיבה.
נשמע לי שיש לך כישרונות מובהקים ותחומי עיניין שהם מאוד שלך. דברים שבעבר עסקת בהם ושימחו אותך. את לא צריכה לחפש רחוק את כל החומרים למתכון יש לך , נשאר רק לערבב הכל ולהכין" יופי של עוגה". נישמע שיש לך חיבור חזק עם עצמך . הדברים האלה הם אדירים בעיני, לא מובן מאליו בכלל.

לא רק מקשיבה יקרה, את כול כך צודקת...קראתי את התגובה שלך ואת ציטוט דבריי על בן זוגי,דברים שבאמת כתבתי לא מזמן...זה נכון! כנראה שבאמת בעצמי אני צריכה למצוא את הדרך ולא בבן הזוג. אף אחד לא מושלם ואני עדיין חושבת שהוא הכי טוב שיש מבחינת פרטנר לשיחה,חבר,טוב לב, מגונן ותומך,נאה ומושך,חוש הומור ואבא אוהב. הרי גם אני רחוקה משלמות...תודה שהזכרת לי שהוא לא קשור לתסכול שלי ושאני ורק אני אחראית לאושרי ולשביעות רצון מעצמי....תודה:}

הי גל נשמע שיש בך אנרגיה חזקה, רצון חזק שרוצה לצאת לידי ביטוי, אותה את יצירתית ויצרית. לכי על זה עופי על זה. אבל למה צריך לפרק את הבית? מציעה לך לקחת את האנרגיה הזו למקום של בניה והתחדשות בביתך. תיצרי את את המקום שנעים לך בו לעצמך ולביתך. נשמע לי שאת כרגע בקושי לקבל את עצמך כמו שבאה לידי ביטוי היום. את הפתרון! לא חושבת שבן זוג אחראי למה שאת מרגישה ולא בידיו היכולת לשנות ולשפר את הרגשתך. הוא בטח היה אותו בלאגניסט ולא הכי עדין נפש גם קודם. נשמע לי שמי שבעיקר השתנתה או יותר נכון התרחקה מעצמה זו את. את כתבת לא מזמן:
"מצאתי,אחרי תלאות וייסורים,בן זוג שרק בחלומות העזתי לבקש. עד היום,קורה לי לפעמים להתבונן בו מהצד ולא להאמין שמישהו כמוהו באמת בחר בי מכולן ועוד אוהב אותי ככה...עד היום אני מעריצה אותו בשקט,בלב,ואומרת לעצמי שלא יכולתי לבקש בן זוג טוב יותר או כזה שאוהב יותר..כי אין. הוא מושלם" לא נשמע לי משהו שצריך לוותר עליו.!!! את הפתרון- תתלבשי יפה, תרגישי שוב מושכת, תארגני את הבית ,תיצרי ,מה שעושה לך טוב. לפרק ולהמשיך הלאה תמיד אפשר, אבל ממה שאת כותבת לא נישמע לי שזה נכון כרגע בתוך בלבול וחוסר שביעות רצון עצמית לקבל החלטות כלכך דרמטיות. לא בכדי את קוראת לבלוג שלך "מציאת הכוחות הפנימיים וחזרה לעצמי "- הפתרונות והכוחות ישנם לך וגם את ישנה לעצמך וזה המון. את הפתרון אין מה לחפש במקום אחר...

הי גל.

איך מוצאים את הדרך החוצה,חזרה לעצמי?

התייחסתי לשאלתך בדף הבית שלי אם בא לך לקרוא שם...

אני מתבוננת בסלון,לא בחרתי אף רהיט בו מלבד כורסת ההנקה..הכול קיבלנו מהוריו.
הטעם שלנו כול כך שונה...
ניתקתי קשר עם חברים שאהבתי,מאז שהתחתנתי...אין לנו חברים משותפים. מתגעגעת לידיד מיוחד שהיה לי עד שהתחתנתי...לא הרשיתי לעצמי יותר להתראות איתו. בא לי למצוא חן,לראות שאני עוד מושכת מבטים,שאני עדיין איכותית ומעניינת,עדיין יש לי מה להגיד לעולם,איך מוצאים את הדרך החוצה,חזרה לעצמי?

אני צריכה מישהו מעודן יותר נפשית.שיהיה לו חשוב לייפות ולתחזק את הבית,בפתרונות יצירתיים אפילו בסיסיים...אני פתאום מבינה שהזמן שלי איתו הוא לא לנצח...זה מאוד מפחיד לחשוב על זה...אני חסרת כול,עם שני ילדים קטנים...אבל מתגעגעת לעצמי,למי שהייתי.אני בטוחה שאם הייתי גרה לבד אפילו,עם שני ילדיי,הבית שלי היה נראה אחרת,וגם אני הייתי נראית ומרגישה אחרת. איך יוצאים מהסבך הזה כשאני קשורה עם שני זאטוטים שכול כך צריכים אותי?

נזכרתי,ברגע של חסד אחד נדיר,מי הייתי לפני הזוגיות הזאת,לפני האימהות האת,לפני הקן שבניתי..הייתי בחורה מיוחדת מאוד,שרואה את החיים כיצירת אומנות.הייתי כותבת שירים,הייי מתלבשת כול יום באמירה אסטטית ונעימה,הייתי מרגישה טוב עם עצמי ועם מי ששידרתי החוצה. היה חשוב לי סביבת מחייה אסטטית מאוד,נעימה למראה ומעוצבת יפה.על אף שתמיד הייתי בלגניסטית....אבל עדיין,לא לאורך זמן.היה לי מאוד חשוב לטפח את המקום בו אני גרה,זה כאילו ייצג אותי,אמר עליי,העיד מי אני..הייתי בחורה איכותית ומיוחדת מאוד.אקדמאית,משכילה,אמנית,נראיתי טוב...
הרבה זמן כבר ששכחתי מי אני והיום פתאום היא הפציעה,הבליחה לתוך התודעה שלי...הדמות ההכול כך מזוהה איתי, הכול כך מוכרת לי...לא טובה לי המציאות אליה נקלעתי,לא טובה לי סביבת המחייה המקיפה אותי,ומי שנעשיתי לא מטיבה איתי. יופי הוא סובלימציה למציאות. עידון של המציאות...שנים חייתי כך.היום מסתבר שגם לסובלימציה אני צריכה זמן. היום אני מרגישה שאין לי שום דמות,אני מתפקדת כמו אישה שקשר בינה לבין עולם האמנות והתרבות לא קיים,אני עצובה ודועכת. אני מנסה לחשוב מה גרם לי להיראות טוב,לסדר את הבית שלי ולעצב אותו תמיד בצורה כול כך נעימה ובטוב טעם...כנראה שככה אהבתי.פשוט מאוד. היום אני נשואה לגבר שאין לו שום חוש אסטטי,בלאגניסט בהרבה יותר ממני,הבית שלנו נראה אוסף של ג'אנק,ואני לא מצליחה לסדר אחרי הילדון שמפזר את המשחקים שלו בכול פינה...הבית נראה מאוד רחוק מהאידאל שלי. זוכרת שהיה לי בהתחלה שעברנו לכאן,היה לי עדיין רצון לייפות את הבית,אבל כובד הבלאגן שבעלי יוצר הכניע כול רצון כזה ואנחנו מתפקדים ברמת ההישרדות..אסטטיקה זה מותרות כאן שאני אף פעם לא מגיעה לזה..(למשל,התחלנו לפני הלידה לצבוע את הכניסה,עד היום בעלי לא מצא את הזמן לסיים אותה.זה נראה כאילו אנחנו באמצע שיפוצים,הוא פשוט לא רואה את זה,זה לא מפריע לו בכלל,וכמה שאני לא אבקש אשאל מתי מתי...כמעט חצי שנה עברה וכלום..)...ניסיתי להבין מימה אני בדיכאון ופתאום הבנתי,הזוגיות הזאת לא טובה לי.

מנסה, תודה על התמיכה והנוכחות שלך כאן...
גם אני עם תינוקת בת שלושה חודשים, גם אני עם בן זוג נהדר, גם אני רוצה לחזור לעצמי, ליצור ולמצוא כוחות פנימיים שוב, גם אני עדיין רוצה להשאר ילדה..
מאחלת לך הרבה טוב וצמיחה פנימית..

@}

ב עילום,את נהדרת...המילים שלך מאוד ריגשו אותי ,וגם גרמת לי להבין משהו מהותי,שלא התבוננתי בו לפני כן:
_אם מגיע קושי כלשהו והוא יודע שאת תצילי אותו מיד, הוא לא ימצא את הכוחות שלו להתמודד מולו.
זה מבלבל ומחליש אותו._
תודה על ההארה החשובה הזאת...
המשפט האחרון שלך עודד אותי מאוד,תודה :}

קראתי עכשיו את הבלוג שלך

מצטרפת לברכות על הולדת הבת .

ומשהו שעלה לי:

אני מאד מאמינה שמה שקורה הוא מה שאמור בדיוק להיות.
ואם זו מי שאת ברגע זה- זה בדיוק מי ומה שאת אמורה להיות

ולמה אני טורחת לכתוב משהו שכל כך אובייסלי- כי לפעמים לא מספיקה לנו מציאות לא קלה (2 ילדים קטנטנים , אורח חיים מערבי-כלומר בלי חמולה מסביב וחברה ועזרה כל שעות היום עבורך !! ועבר שמכיל מכאובים וחסכים...) אז יש גם קול שהופך אותה ליותר קשה: מה לא בסדר בי? האם אני מספיקה? כלומר מה שאני זה מספיק?

לפעמים כשמביטים ככה על מציאות חייך, על התפקוד שלך, על מה קורה שם... נכנס רובד יקר של חסד .

ובעניין הגן של הבן-

אם את שמה אותו שם- שימי אותו שם. ותסמכי עליו!!!
יש לו כוח להתמודד. יש לו את הכלים למצוא את הכוח להתמודד.

אל תשאירי לו כל הזמן את חוסר הוודאות הזו: הנה הוא מבקש שאגיע.... אז אקח אותו לפני הזמן.... הנה קשה לו אחרי 3 שעות.... אז אני אקח אותו כי אני אמא שלו ולי הוא הכי חשוב בעולם.

את אמא שלו ומן הסתם לך הוא הכי חשוב בעולם ואין לזה שום קשר עם לתת לו מסר ברור לגבי המסגרת שבה הוא נמצא.

אני כותבת לך מניסיון רב שנים של עבודה במערכות גיל רך (למעלה מ25 שנה!) ילדים שמקבלים מסר לא ברור מהבית, קשה להם יותר להתמודד עם המסגרת.
אם מגיע קושי כלשהו והוא יודע שאת תצילי אותו מיד, הוא לא ימצא את הכוחות שלו להתמודד מולו.
זה מבלבל ומחליש אותו.

אם, לרוע המזל, המסגרת אינה טובה... יש דרכים להרגיש את זה עליו.... כלומר- אני לא אומרת- שימי במסגרת וזהו. ממש לא. להיות עם היד על הדופק אבל... בד בבד לשחרר שליטה.

ו... כמו שכתבתי לך בהתחלה.... מהדף עולה דמות של אמא מסורה ואיכפתית ועם כוחות גדולים. ואני מאחלת לך בהצלחה בהמשך... @}

השבת התחילה לנו טוב והתקלקלה. עשיתי אמבטיה לקטנה,היה לשתינו מאוד נעים. יצאנו מהאמבטיה ונכנסנו לחדר. לא שמתי לב והפכתי את השמיכה על מפזר החום שהיה מונח על המיטה...בעלי צעק עליי: "את מודעת למה שאת עושה??!!!" ....(במקום פשוט למהר ולהזיז את השמיכה..)..הוא כול כך עיצבן אותי שהשבתי לו בצעקה והקטנה הייתה לי על הידיים ונבהלה...והרגשתי כול כך רע ,ומצד שני ההאשמה של בעלי כול כך הכעיסה אותי.....הוא הרי עושה כול כך הרבה דברים אחרים...
מרגישה עוד מאתמול ריחוק ממנו. מקווה שאעבור את זה...מרגישה שצריכה לבצע מהפך בחיי...אחזור לפרט מאוחר יותר.

אמא את שמחה? הוא שאל אותי אתמול הרבה פעמים.
"אמא תהיי שמחה!"

השבוע הייתה מסיבת חנוכה בגן...פעם ראשונה שלנו...יש לי ילד מודע לרגשות שלו,פתוח ומאוד חברותי,שמח ועליז.הוא מאוד נהנה.
הוא התחיל ללכת לגן במתכונת חלקית מתחילת השנה ולאחרונה אני כמעט ולא שולחת אותו. לא בא לי, מרגישה שזה יותר מדי בשבילו.שמתי לב שאם זה עובר את השלוש שעות מתחיל להימאס לו והוא מתחיל להתגעגע. אומרים לי שאני מגוננת עליו יותר מדי,ש"איך כולם מסתדרים עד 13:00?!", אבל אני מרגישה את הבן שלי והוא גם אומר לי ,בפעמים המעטות שהיה נשאר עד 12:00,שהוא חיכה לי הרבה זמן...,ובא לי לחסוך את ההמתנה הזו ממנו,במיוחד בשלב כה רגיש של מהפך בחייו ותוספת אחות קטנה...איך לומר,די איבדתי עניין בגן,ואולי גם הוא..בייחוד אחרי שבפעם האחרונה,אחרי שראיתי שכשאני באה לקחת אותו הוא רוצה להישאר עוד קצת למפגש האחרון,בבוקר אמרתי לו שאבוא לקחת אותו בצהריים ובבית חשבתי שאולי הוא רוצה להישאר למפגש,אז התקשרתי לגננת להגיד לה שתגיד לו שאבוא אחרי המפגש ולא בארוחתצהריים. היא אמרה שהוא בסדר גמור ולא נראה לה שצריך להגיד לו עכשיו ושהיא תגיד לו אחר כך...חמש דקות אחרי שהתקשרתי הוא התחיל לבכות שהוא רוצה אותי...הוא הרי רגיל שאני באה בזמן האוכל וגם אמרתי לו בבוקר...היא סיפרה לי את זה דקה לפני שבאתי לקחת אותו,בטלפון....בפעם הבאה,אם תהיה כזאת, אתעקש לדבר איתו. רק אני מבינה את הבן שלי ומכירה אותו ואת הרגישויות שלו כול כך.לאף גננת שבעולם לא יהיה איכפת ממנו כמו שלי.. אני יודעת שזה באמת חשוב אינטראקציה עם ילדים אחרים,אבל גם פעמיים שלוש בשבוע לשעתיים בלבד זה מספיק בשבילו,ובשבילי. אין עניין למשוך את זה עוד ועוד אם מתחיל להיות קצת קשה, וחוץ מזה, הוא עוד לא בן שלוש!! נראה לי שאיתי הוא הכי בטוח והכי בריא לו להיות איתי ורק מדי פעם גיחה לעולם שבחוץ. כשמתחילים גן, רואים ומרגישים דברים שלא רואים לפני כן...מרגיש לי לא פשוט,לפעוט בן שנתיים וחצי להימצא בחברת 19 ילדים מדי יום,חמש שעות ביום.המולה,רעש,המון גירויים,התמודדויות,חוקי גן(כמו למשל שמי שיוצא מהמפגש לא יכול להיכנס אליו שוב),זה נחמד במינון מוגבל ביותר,לטעום וללכת,לחזור לקן החם והמוגן של אמא ואבא. אולי בשנה הבאה הוא יהיה מוכן יותר,ואם לא,תמיד אהיה כאן בשבילו,אף פעם לא רוצה לתת לו לבכות "ושיתרגל","זה יעבור לו"...

וגם אני ימימאית לשעבר

מזדהה מזדהה כלכך.
את ממש כותבת אותי ועוזרת לי להגדיר לעצמי את עצמי.
תודה לך!
גם אני עם תינוקת בת שלושה חודשים, גם אני עם בן זוג נהדר, גם אני רוצה לחזור לעצמי, ליצור ולמצוא כוחות פנימיים שוב, גם אני עדיין רוצה להשאר ילדה..

אחרי כול התובנה המהותית והמשמעותית שהגעתי אליה היום, איך מתחילים לשנות, להשתנות? האם עצם הידיעה גורמת עצמה לשינוי בתודעה,בנפש,ומשם גם באופן טבעי להתנהגות ותפקוד? בימימה יש את העניין של הבנה,ישום,תוצאה.
כלומר,מגיעים להבנה טובה, מיישמים אותה בפועל,וממתינים בהמתנה ערה(לא פסיבית) לתוצאה. צריכה להתבונן בזה.אחזור עם תובנות

רגעי חסד:
נזכרתי עכשיו שבערך שעה אחרי שפרשתי עם התינוקת למיטה,הילדון בא אליי ,טיפס על המיטה עם הדובי שלו רק כדי להגיד לי בקול המתוק והחכם שלו :" אמא, אני אוהב אותך"..והוא התקרב אל הלחי שלי ונתן לי נשיקה." תודה מאמי אני אוהבת אותך, אני פשוט עייפה ורוצה לישון"
" ועכשיו אני הולך לסלון לאבא,אנחנו הולכים להדליק חנוכייה,אני אוהב מאודדד את אבא,אני אוהב אותו מאודדד....." וכשהוא היה בדלת הוא הביט בי ואמר לי,בטון בוגר שהדהים אותי אפילו חצי רדומה :"אמא תישני, אני אהיה טוב....".....ודקות אחר כך שמעתי אותו מברך על הנרות ושר עם אבא שלו "מה עוז צור..", לא לפני שהוא אמר לו ,כשאבא הדליק את הנרות- "תיזהר אבא,זה עושה שרפה!"

ילדה מגדלת ילד...
איך בכלל חשבתי ללכת עם הבן שלי לייעוץ מקצועי בגלל חוסר השקט שלו והתסכולים העמוקים שהוא חווה כול יום,כמה פעמים ביום...איך בכלל שכחתי,אני,זו שתמיד אמרה שהכול מתחיל מהאמא,ושאם לילד יש בעיה האמא צריכה טיפול...איך לא ראיתי את זה עלינו?? הרי פתאום כול כך ברור לי שאני זו שצריכה לטפל בעצמי,לגדול מבפנים,למצוא איזון,ורק אז,שנייה לא לפני, גם הילדון שלי יהיה שם. הוא הרי סופג ראשון את מה שקורה בתוכי..בעיקר הוא,שהיינו צמודים כול כך אחד לשנייה במשך שנתיים. הנקה עד גיל שנתיים,נוכחות מלאה שלי,לינה משותפת,סבלנות ואהבה עד אין קץ...הוא קורא אותי רגשית עוד לפני שאני קוראת את עצמי...בימים האחרונים הוא שואל אותי,כמעט כול יום ,כשהוא תופס אותי בוהה: "אמא,את שמחה?" "תהיי שמחה..." ואני השבתי לו:" אני שמחה מאמי,אתה אוהב שאני שמחה?"
"כן"...

• "כשאתה שמח גם אני שמחה"....הוספתי..אבל נראה לי שזה ממש ההיפך..כשאני שמחה אז גם הוא שמח...ולכן כול כך חשוב לי עכשיו לטפל בעצמי.

האם כול מה שכתבתי כאן למעלה עכשיו מסביר גם את חוסר היכולת שלי להתמיד במשהו מסויים? כן. שוב מאותה סיבה.הילדה שבי,משותקת מפחד,מונעת מהאישה שבי להרחיק לכת,לזוז מעמדת הילדה המטופלת וחס וחלילה להצליח להיות עצמאית,כי אז מה יהיה עליה,איך תוותר על הטיפול היומיומי שהיה כה חסר לה ומצאה אותו שוב?
הייתי רוצה עכשיו לקבל השראה מאישה בוגרת שאותה אני מעריכה...אפילו כזו דמיונית..מודל האישה שאני רוצה להיות.

אני מבינה עד כמה אני עדיין צריכה לחזק את המקום הפגוע הזה בתוכי.כדי להיות אישה מאוזנת,אמא מאוזנת...ההצמדות הזאת פוגעת לי בכול חלקה טובה.השיתוק הזה,ההתחפרות במקום החולה הזה,הפגוע...יש לי היום שני ילדים מדהימים,בעל מדהים, בית שיכול להיות מאוד נעים. בא לי להגיד לילדה שבתוכי קומי,תראי! תסתכלי מהחלון,המלחמה נגמרה! עכשיו זורחת השמש,אהבה מחכה לך גם בחוץ! כבר לא יהיה לך קר,כבר לא תהיי יותר רעבה לאוכל חם,לחיבוק,ליד מלטפת ומגנה,אל תפחדי,בואי,קבלי בטחון,יותר לא תהיי עזובה ומוזנחת!

שנים שסחבתי צימאון בתוכי.שנים של חוסר יציבות,חוסר אהבה,כאבים וחסכים מהילדות,בדידות גדולה,כמיהה לאהבה ללא תנאים. מצאתי,אחרי תלאות וייסורים,בן זוג שרק בחלומות העזתי לבקש. עד היום,קורה לי לפעמים להתבונן בו מהצד ולא להאמין שמישהו כמוהו באמת בחר בי מכולן ועוד אוהב אותי ככה...עד היום אני מעריצה אותו בשקט,בלב,ואומרת לעצמי שלא יכולתי לבקש בן זוג טוב יותר או כזה שאוהב יותר..כי אין. הוא מושלם. קשה לי להביע אהבה אליו.קשה לי להביע אליו רוך.רק הוא כזה פתוח ומשוחרר,בנתינה,אפילו מאמי קשה לי לקרוא לו..רק הוא קורה לי בשמות חיבה...וכול זה מתקשר לי שוב לילדה שבי...כנראה שאני ממש רואה אותו כדמות מטפלת והורית,ןהילדה שבי כובשת את כולהמקום,לא משאירה יכולת ביטוי ופעולה לאישה שאני היום. היא מקבלת ומקבלת, קשה לה לתת. הרי איזה ילדה תקרא להוריה או לאבא שלה מאמי? ואם אצא מעמדת המטופלת,המקבלת,הפסיבית,מה יהיה על הילדה שבי? אם אתחיל לטפל ולתת,שווה בשווה,אולי היא יותר לא תקבל? ואיך היא תוכל בכלל לוותר על זה,עד שמצאה שוב?(זה כמובןההגיון הייחודי של הילדה)

מתי כול השינוי האנרגטי הזה קרה לי? לאט לאט,זה לא קרה בבת אחת. אני חושבת שמאז שאני כבר לא לבד,אחרי שנים של בדידות,משהו השתנה בי. אולי יש בי משהו שמתנהג כאילו מצא מחסה וכעת פורש,מתחת לכנפיה המגנות של הזוגיות המבורכת.
אחרי הכול, מצאתי את מה שהיה חסר לי שנים...שנים...התברכתי בבן זוג אוהב ומגן,מסור ומלא בנתינה,אבהי ותומך.ייתכן שזה,בין היתר,מסביר את חוסר היכולת שלי "להחזיק" בית במצב נורמלי? אולי בתוך תוכי אני חוששת לעזוב את המקום הזה של הילדה, הנצמדת למה שאבד לה ומשמצאה שוב חוששת לאבד? אולי הילדה שבי פוחדת לתפקד כאישה? היא משותקת ונצמדת לרגליה של האישה שאני כיום כילדה שלא רטצה להיעזב שוב,ומפריעה לה ללכת.

השכל הישר אין לו דיעה,מעולם לא הייתה לו..מרגיעון להתבונן בו..

השחר עדיין לא הפציע. גונבת זמן לעצמי,בשקט בשקט,מבלי שישמעו אותי הקטנטנים. הבנתי פתאום,מסוג הדברים שמבינים רק בלילה, שרצונות ותשוקות שמופיעים בלילה הם הכי קרובים ללב. בלילה יש לנו האומץ לחלום אותם, מחוברים לתת המודע שלנו באיזו דרך קסומה,כשהגנות היומיום וההיסוסים לא דורסים ומבטלים את חשקי הלב.
כמה מהרצונות שעולים בי : ליצור קשר עם המטפלת שעזרה לי כול כך ושנמצאת בחו"ל...(אולי אציע לה המשך טיפול דרך סקייפ או משהו כזה), עולה בי רצון להמשיך את לימודיי,פשוט להיצמד לזה ולא להרפות ולא להיכנע לקושי שבגידול פעוטות.(יש כאלה שעשו דוקטורט עם תינוקות בבית, הכול שאלה של היצמדות למטרה ונחישות),עולה בי רצון להמשיך לכתוב את מה שכבר התחלתי,ועזבתי באמצע, אני רוצה לפתור את העניין הזה שיש לי בלהתחיל משהו ולא לסיים- תוכניות מסויימות ופרוייקטים שאני עוזבת באמצע,אפילו סריגה,התחלתי אתמול שלושה דברים שונים ופרמתי באמצע...אני מבינה שיש לי כאן איזה שהוא קושי... בין הרצון שלי ליישום והוצאה לאור מתרחש קצר...כמעט תמיד. מה שגורם לי להיות אפטית למציאות בתקופות,לא להיות בתפקוד רגיל. יכול להתפתח בי רצון או שאיפה ליצור משהו מסויים,אני יכולה לעבוד למשל על פלאיירים ומודעות כל סדנה שאני מעבירה שבוע ימים...להדביק ולפרסם ואז פשוט לעזוב את זה ולהתייאש.