מרגע הלידה חיי הגוף שלנו תלוי בתמיכה של הסביבה שלנו מבחינות פיזיות. אנו מרגישים שינוי שלא ברור לנו. ברחם אנו חווים תחושה של חום ומיזוג עם הסביבה המאלחשת גירויים וביציאתנו מהרחם אנו נחשפים לסביבת גירויים חדים באופן יחסי. בקטנה דומה הדבר ליציאה ממיטה חמה בחורף. עם זאת צירי הלידה דומים לתחושה שכבר מאסנו בשכיבה במיטה החמה, אנו רוצים לצאת לפעולה.
האמונה של רבים כי העובר הוא מעין קורבן של הלידה ובחוסר אונים נגרם לו סבל ע"י העולם החיצוני, שוגה. העובר הוא חלק אינטגרלי של הלידה לא רק פיזית (המובן מאליו) אלא גם רצונית. הרצון שלו מתרחש מתוך תחושה ספונטנית כמו פעולת הנשימה ולא כרצון מחשבתי. הוא מהווה חלק פעיל בלידה ולא פסיבי. טראומה של הלידה מתרחשת רק מסיבה אחת - העובר הוא לא דף נקי או יצור טהור מכל שנכנס לעולם. העולם עפ"י אמונה זו הוא המזהם, אנחנו הזיהום.
היבט נוסף יש למחשבה על טראומה של הלידה: אנו מאמינים כי עובר הוא חסר אונים ולכן המעבר הדרמטי של היציאה מהרחם אל החוץ פוגעת בו באופן ישיר ללא יכולת להתגונן. נאמר אם מתרחש דבר דומה כשאנו בוגרים אז יש לנו את הכלים להתגונן מהטראומה. אבל דווקא עם המחשבות, האמונות והפעלת מגננות אנו חווים טראומה. למעשה המגננות והאמונות הם הטראומה עצמה.
לעובר תחושת הדחייה כלפי העולם החיצוני היא ספונטנית והיא אינה שונה מהדחייה של המצב הרחמי שהוא היה בו ברגעים שלפני הלידה. מצד אחד יש היקשרות לרחם ומצד שני את בן זוגו, הדחייה מהרחם. עם התעוררות הרצון הספונטנית להתפשט למרחב ועם הבשלת תהליך הצמיחה לחץ הדחייה נעשה גדול מההיקשרות לרחם ואז מתחיל תהליך הלידה . זהו הרגש התוקפני הראשון המוכר לנו כבני אדם, אולם רגש זה נמצא ברמה של האורגניזם ולא נובע מרעיון שיש לעובר. רגש תוקפנות זה הוא בריא בהתייחסות למציאות כפי שהיא.
היולדת עוברת מצב דומה : מצד אחד ההיקשרות לעובר שברחם ומצד שני הלחץ שכבר נעשה גדול מההיקשרות. באחד היא רוצה לשמור על העובר בתוכה, על תחושת המלאות והאחדות, ובשני אין היא עוד יכולה להכיל את העובר ולכן ההתנגדות לקיומו בה גדלה. לאחר הלידה הצורך מתהפך, היא חווה תחושה של ריקנות. כשהיא מתנגדת לתחושת הריקנות היא מחזקת אותה ולכן הדיכאון שלאחר הלידה. אם התינוק נשאר בידיה מיד לאחר הלידה והזמן הקרוב שאחריו, תחושת הריקנות נחלשת.
כתינוקות אנו מחצינים כל רגש שלנו. אין זה נעשה בכדי לבקש מהעולם בתמיכה במקום שאנו חשים מצוקה אלא משום שאנו מרגישים ניתוק מהקיום הרציף של הסיפוקים הפיזיולוגים שלנו. פתאום אנו מרגישים רעבים, זו תחושה חדשה והיא גירוי חיצוני (הגוף חיצוני לאני). התחושה מתבטאת בלבכות החוצה. זה רעב שבוכה ולא תינוק שמרגיש רעב ומחליט לבכות. כל מצוקה מתבטאת באופן זה. גם הרעב הוא רגש תוקפנות של האורגניזם וההיענות לבכי הקשור אליו מעוררת את תחושת תשומת הלב הראשונה שלנו כבני אדם.
מכל תחושה ופעולה אנו מתרשמים באופן מסוים. האופן הזה מותנה במה שאנו.
עם הניסיון נראה לנו כי פעולה מסוימת שלנו גורמת לעולם להגיב לכך בדרכים מסוימות וזה גם מקוטלג במאגר הרשמים שלנו. מכל הרשמים מתחיל אצלנו תהליך רשמים כלפי רשמים של דפוסים בין תחושות פעולות ותגובות. וכמו שזרע צומח לעץ כך גם לאני צומחים שורשים וגזע וענפים ועלים. העץ הוא התגלמות מהות הזרע, וכך גם האני הבוגר. המינרלים, האור והאוויר הם הרשמים שלנו והצמיחה היא עפ"י תגובות המתאימות למהות שלנו - הזרע.
הרשמים הם לא רק של פעולות שלנו אלא גם של פעולות שנעשות מחוץ לנו. אנו מתבוננים בעולם בחושינו ומגיבים באופנים שונים וללא שליטה על אופן התגובה כלפיהם. התגובות הן תגובות ישירות. הגירוי שאנו חשים הוא שצוחק, בוכה, מעורר חושים. זה לא שאנו חושבים שהליטוף על האף עם הצפצופים הנשמעים הוא מצחיק אלא הגירוי הזה גורם לנו לצחוק. הגירוי מביא לצחוק - הגירוי צוחק. כמו שמדגדגים אדם במקומות רגישים לו, הגירוי אצלו יצור תגובה ישירה.
הרושם מתגובות הישירות הללו של התינוקות חודרות דרך השכבות שעטפנו את עצמנו בהם במשך ניסיוננו. אנו מביטים בהם וחלקית מתעוררים גם בנו תגובות שמחה ושחרור שאינן מותנות במבוך מורכב של אמונות, רגשות ופחדים. לכן אנו רואים בהם מעין ישועה לתחושת העצמי הקמל.
ההתמקדות שלנו כתינוקות בגירויים של עולם החיצוני גורמים לנו להרגיש פרוד ממנו ותחושה של תלות בו. תחושת התלות מתעוררת עם התבהרותם של הרצונות שלנו עפ"י הרגשות. כתוצאה מכך אנו ערים לפחד של חוסר היכולת לשלוט בעולם עפ"י רצוננו. זו הכמיהה האומניפוטנטית שלנו – טרום לידה. התגובה לפחד המתעורר מכך. הניסיון להיצמד למושאים שלנו בכוח ובכך להימנע מהמושא הבלתי ידוע של הפחד, מעורר פיצול עצמי.
יכולת הקישור שלנו בין רשמים התרחבה וכן היכולות הפיזיולוגיות שלנו לקליטה וביטוי. הרגשות שהיו במצב גולמי יותר הופכים יותר ברורים ומפוצלים. כשאנו בוכים בגלל רעב ולא מקבלים סיפוק מיידי אנו במתח. התלות שלנו בעולם נעשית ברורה ואנו נעשים חרדים. אם עד כה בכינו בגלל שיקוף של תחושת הרעב מעכשיו אנו בוכים גם בגלל החרדה.
כל המוטיבציות שלנו בחיים מתעוררות עם התעוררות של רעיון מסוים והרצון לבן זוגו – הסיפוק.
כל רעיון הוא תוקפני במהותו והוא אינו שיך לשרידות האורגניזם באופן ישיר.
הפעולות שאנו נוקטים בשלב הבא משתכללות עקב רשמים נוספים שיש לנו. אנו נוכחים לפעולות שלנו ולקשר שלהן לתגובה של הסביבה אליהן. אנו רואים שהם מתעניינים בנו, ומגיבים באופנים שונים אלינו. אנו עושה צליל קטן של בכי והאנשים בסביבה מתייחסים אלינו ומנסים לספק לנו משהו שנראה עם הזמן שקשור לרצון שלנו. הרגשת תשומת הלב מתבהרת יותר ואף היא הופכת עם הזמן למטרה שאנו מנסים להשיג דרכה סיפוק.
כשאנו מתרשמים שיש פעולות שאנו מבצעים והסביבה מגיבה אליהם בעוצמות יותר גבוהות מאשר לפעולות אחרות, אנו מתחילים להפעיל מניפולציות. משלב זה אנו פחות ופחות משקפים את שאנו רוצים בדרך ישירה ומשתמשים בדרכים עקיפות עפ"י הרשמים הנקלטים. התוקפנות נעשית ברורה יותר, גם על מנת לקבל תשומת לב. תשומת הלב מעוררת בנו את התחושה לערך עצמי – אנו קיימים. מניפולציה מאוד שימושית היא משחק הקורבן, חלק מתוקפנות.
אנו רואים משהו, רוצים לחוות אותו ומשקפים את הרצון כלפי חוץ. זה כבר הופך לדברים יותר חיצוניים מצרכי הקיום הבסיסיים שלנו. הערות לכוח שעוצמת פעולה משפיעה על הסביבה בכדי לספק את רצונותינו מביאה לשימוש בהם בהתאם לפעולות שבידינו לבצע – למשל לצרוח. העוצמה נבחרת עפ"י תחושת הפרוד מהסיפוק. כשהנפרדות מתארכת או כשאנו נתקלים בסירוב אנו פועלים בעוצמות גבוהות יותר. הסירוב מבחינתנו אינו אופציה עדיין.
עם התפתחות כושר ההבחנה שלנו אנו שמים לב כי הסביבה רוצה מאיתנו משהו. אנו לא יודעים מה אבל נראה שמשהו לא כשורה. מקרים מסוימים עימנו גורמים להם להתייחס לרצונותינו יותר, ובמקרים אחרים אנו חשים דחייה. עם הניסיון ההבחנות שלנו מתבהרות לגבי הדברים שהם רוצים מאיתנו ויש לנו שתי ברירות : או לתת להם את שהם רוצים או להימנע. ההחלטה על כך נעשית עפ"י תחושה. האם אנו חושבים שהסיפוק שלנו מכך יהיה גדול יותר מהכאב לספק להם את שהם רוצים – פה הבחירה.
מכאן אנו מפתחים קשר עם הסביבה באחד משולשה מאפיינים עיקריים:
- הצורך לספק בכדי לקבל סיפוק מכך.
- הצורך להימנע בכדי לא להפסיד סיפוק.
- הצורך המבולבל בין שני הקיצוניים.
בשלב זה "סירוב" כבר כן יכול להתקבל כאופציה ועימו מתפתחות מניפולציות נוספות למשל אהבה. למניפולציה של קורבנות נצמדת עמדת רגשות האשם כתגובה לכעס הסביבה אלינו כשהיא איננה מרוצה.
כשהאגו שלנו עוד לא היה מפותח בהתאם לשלבים אלו הפעולות שנקטנו בין רעיון לסיפוק היו : תחושה, פעולה, תגובה. עכשיו מופיע גם האגו באופן ברור יותר : תחושה, אגו - רעיון, פעולה, תגובה - תחושה. אגו - רעיון,... וחוזר חלילה.
מקום זה מוביל להתפתחות לבגרות בכיוונים שונים עם פיצולים נוספים - הבגרות של האגו.
יום אחד אנו הורים ואנו נוהגים בילדינו כמו שגדלנו להיות וכמו אלו שגידלו אותנו, רק שאנו מאמינים שאין זה כך ואנו עושים את זה טוב יותר - אגו.
מרגע הלידה חיי הגוף שלנו תלוי בתמיכה של הסביבה שלנו מבחינות פיזיות. אנו מרגישים שינוי שלא ברור לנו. ברחם אנו חווים תחושה של חום ומיזוג עם הסביבה המאלחשת גירויים וביציאתנו מהרחם אנו נחשפים לסביבת גירויים חדים באופן יחסי. בקטנה דומה הדבר ליציאה ממיטה חמה בחורף. עם זאת צירי הלידה דומים לתחושה שכבר מאסנו בשכיבה במיטה החמה, אנו רוצים לצאת לפעולה.
האמונה של רבים כי העובר הוא מעין קורבן של הלידה ובחוסר אונים נגרם לו סבל ע"י העולם החיצוני, שוגה. העובר הוא חלק אינטגרלי של הלידה לא רק פיזית (המובן מאליו) אלא גם רצונית. הרצון שלו מתרחש מתוך תחושה ספונטנית כמו פעולת הנשימה ולא כרצון מחשבתי. הוא מהווה חלק פעיל בלידה ולא פסיבי. טראומה של הלידה מתרחשת רק מסיבה אחת - העובר הוא לא דף נקי או יצור טהור מכל שנכנס לעולם. העולם עפ"י אמונה זו הוא המזהם, אנחנו הזיהום.
היבט נוסף יש למחשבה על טראומה של הלידה: אנו מאמינים כי עובר הוא חסר אונים ולכן המעבר הדרמטי של היציאה מהרחם אל החוץ פוגעת בו באופן ישיר ללא יכולת להתגונן. נאמר אם מתרחש דבר דומה כשאנו בוגרים אז יש לנו את הכלים להתגונן מהטראומה. אבל דווקא עם המחשבות, האמונות והפעלת מגננות אנו חווים טראומה. למעשה המגננות והאמונות הם הטראומה עצמה.
לעובר תחושת הדחייה כלפי העולם החיצוני היא ספונטנית והיא אינה שונה מהדחייה של המצב הרחמי שהוא היה בו ברגעים שלפני הלידה. מצד אחד יש היקשרות לרחם ומצד שני את בן זוגו, הדחייה מהרחם. עם התעוררות הרצון הספונטנית להתפשט למרחב ועם הבשלת תהליך הצמיחה לחץ הדחייה נעשה גדול מההיקשרות לרחם ואז מתחיל תהליך הלידה . זהו הרגש התוקפני הראשון המוכר לנו כבני אדם, אולם רגש זה נמצא ברמה של האורגניזם ולא נובע מרעיון שיש לעובר. רגש תוקפנות זה הוא בריא בהתייחסות למציאות כפי שהיא.
היולדת עוברת מצב דומה : מצד אחד ההיקשרות לעובר שברחם ומצד שני הלחץ שכבר נעשה גדול מההיקשרות. באחד היא רוצה לשמור על העובר בתוכה, על תחושת המלאות והאחדות, ובשני אין היא עוד יכולה להכיל את העובר ולכן ההתנגדות לקיומו בה גדלה. לאחר הלידה הצורך מתהפך, היא חווה תחושה של ריקנות. כשהיא מתנגדת לתחושת הריקנות היא מחזקת אותה ולכן הדיכאון שלאחר הלידה. אם התינוק נשאר בידיה מיד לאחר הלידה והזמן הקרוב שאחריו, תחושת הריקנות נחלשת.
כתינוקות אנו מחצינים כל רגש שלנו. אין זה נעשה בכדי לבקש מהעולם בתמיכה במקום שאנו חשים מצוקה אלא משום שאנו מרגישים ניתוק מהקיום הרציף של הסיפוקים הפיזיולוגים שלנו. פתאום אנו מרגישים רעבים, זו תחושה חדשה והיא גירוי חיצוני (הגוף חיצוני לאני). התחושה מתבטאת בלבכות החוצה. זה רעב שבוכה ולא תינוק שמרגיש רעב ומחליט לבכות. כל מצוקה מתבטאת באופן זה. גם הרעב הוא רגש תוקפנות של האורגניזם וההיענות לבכי הקשור אליו מעוררת את תחושת תשומת הלב הראשונה שלנו כבני אדם.
מכל תחושה ופעולה אנו מתרשמים באופן מסוים. האופן הזה מותנה במה שאנו.
עם הניסיון נראה לנו כי פעולה מסוימת שלנו גורמת לעולם להגיב לכך בדרכים מסוימות וזה גם מקוטלג במאגר הרשמים שלנו. מכל הרשמים מתחיל אצלנו תהליך רשמים כלפי רשמים של דפוסים בין תחושות פעולות ותגובות. וכמו שזרע צומח לעץ כך גם לאני צומחים שורשים וגזע וענפים ועלים. העץ הוא התגלמות מהות הזרע, וכך גם האני הבוגר. המינרלים, האור והאוויר הם הרשמים שלנו והצמיחה היא עפ"י תגובות המתאימות למהות שלנו - הזרע.
הרשמים הם לא רק של פעולות שלנו אלא גם של פעולות שנעשות מחוץ לנו. אנו מתבוננים בעולם בחושינו ומגיבים באופנים שונים וללא שליטה על אופן התגובה כלפיהם. התגובות הן תגובות ישירות. הגירוי שאנו חשים הוא שצוחק, בוכה, מעורר חושים. זה לא שאנו חושבים שהליטוף על האף עם הצפצופים הנשמעים הוא מצחיק אלא הגירוי הזה גורם לנו לצחוק. הגירוי מביא לצחוק - הגירוי צוחק. כמו שמדגדגים אדם במקומות רגישים לו, הגירוי אצלו יצור תגובה ישירה.
הרושם מתגובות הישירות הללו של התינוקות חודרות דרך השכבות שעטפנו את עצמנו בהם במשך ניסיוננו. אנו מביטים בהם וחלקית מתעוררים גם בנו תגובות שמחה ושחרור שאינן מותנות במבוך מורכב של אמונות, רגשות ופחדים. לכן אנו רואים בהם מעין ישועה לתחושת העצמי הקמל.
ההתמקדות שלנו כתינוקות בגירויים של עולם החיצוני גורמים לנו להרגיש פרוד ממנו ותחושה של תלות בו. תחושת התלות מתעוררת עם התבהרותם של הרצונות שלנו עפ"י הרגשות. כתוצאה מכך אנו ערים לפחד של חוסר היכולת לשלוט בעולם עפ"י רצוננו. זו הכמיהה האומניפוטנטית שלנו – טרום לידה. התגובה לפחד המתעורר מכך. הניסיון להיצמד למושאים שלנו בכוח ובכך להימנע מהמושא הבלתי ידוע של הפחד, מעורר פיצול עצמי.
יכולת הקישור שלנו בין רשמים התרחבה וכן היכולות הפיזיולוגיות שלנו לקליטה וביטוי. הרגשות שהיו במצב גולמי יותר הופכים יותר ברורים ומפוצלים. כשאנו בוכים בגלל רעב ולא מקבלים סיפוק מיידי אנו במתח. התלות שלנו בעולם נעשית ברורה ואנו נעשים חרדים. אם עד כה בכינו בגלל שיקוף של תחושת הרעב מעכשיו אנו בוכים גם בגלל החרדה.
כל המוטיבציות שלנו בחיים מתעוררות עם התעוררות של רעיון מסוים והרצון לבן זוגו – הסיפוק.
כל רעיון הוא תוקפני במהותו והוא אינו שיך לשרידות האורגניזם באופן ישיר.
הפעולות שאנו נוקטים בשלב הבא משתכללות עקב רשמים נוספים שיש לנו. אנו נוכחים לפעולות שלנו ולקשר שלהן לתגובה של הסביבה אליהן. אנו רואים שהם מתעניינים בנו, ומגיבים באופנים שונים אלינו. אנו עושה צליל קטן של בכי והאנשים בסביבה מתייחסים אלינו ומנסים לספק לנו משהו שנראה עם הזמן שקשור לרצון שלנו. הרגשת תשומת הלב מתבהרת יותר ואף היא הופכת עם הזמן למטרה שאנו מנסים להשיג דרכה סיפוק.
כשאנו מתרשמים שיש פעולות שאנו מבצעים והסביבה מגיבה אליהם בעוצמות יותר גבוהות מאשר לפעולות אחרות, אנו מתחילים להפעיל מניפולציות. משלב זה אנו פחות ופחות משקפים את שאנו רוצים בדרך ישירה ומשתמשים בדרכים עקיפות עפ"י הרשמים הנקלטים. התוקפנות נעשית ברורה יותר, גם על מנת לקבל תשומת לב. תשומת הלב מעוררת בנו את התחושה לערך עצמי – אנו קיימים. מניפולציה מאוד שימושית היא משחק הקורבן, חלק מתוקפנות.
אנו רואים משהו, רוצים לחוות אותו ומשקפים את הרצון כלפי חוץ. זה כבר הופך לדברים יותר חיצוניים מצרכי הקיום הבסיסיים שלנו. הערות לכוח שעוצמת פעולה משפיעה על הסביבה בכדי לספק את רצונותינו מביאה לשימוש בהם בהתאם לפעולות שבידינו לבצע – למשל לצרוח. העוצמה נבחרת עפ"י תחושת הפרוד מהסיפוק. כשהנפרדות מתארכת או כשאנו נתקלים בסירוב אנו פועלים בעוצמות גבוהות יותר. הסירוב מבחינתנו אינו אופציה עדיין.
עם התפתחות כושר ההבחנה שלנו אנו שמים לב כי הסביבה רוצה מאיתנו משהו. אנו לא יודעים מה אבל נראה שמשהו לא כשורה. מקרים מסוימים עימנו גורמים להם להתייחס לרצונותינו יותר, ובמקרים אחרים אנו חשים דחייה. עם הניסיון ההבחנות שלנו מתבהרות לגבי הדברים שהם רוצים מאיתנו ויש לנו שתי ברירות : או לתת להם את שהם רוצים או להימנע. ההחלטה על כך נעשית עפ"י תחושה. האם אנו חושבים שהסיפוק שלנו מכך יהיה גדול יותר מהכאב לספק להם את שהם רוצים – פה הבחירה.
מכאן אנו מפתחים קשר עם הסביבה באחד משולשה מאפיינים עיקריים:
[list=1]
[*] הצורך לספק בכדי לקבל סיפוק מכך.
[*] הצורך להימנע בכדי לא להפסיד סיפוק.
[*] הצורך המבולבל בין שני הקיצוניים.
[/list]
בשלב זה "סירוב" כבר כן יכול להתקבל כאופציה ועימו מתפתחות מניפולציות נוספות למשל אהבה. למניפולציה של קורבנות נצמדת עמדת רגשות האשם כתגובה לכעס הסביבה אלינו כשהיא איננה מרוצה.
כשהאגו שלנו עוד לא היה מפותח בהתאם לשלבים אלו הפעולות שנקטנו בין רעיון לסיפוק היו : תחושה, פעולה, תגובה. עכשיו מופיע גם האגו באופן ברור יותר : תחושה, אגו - רעיון, פעולה, תגובה - תחושה. אגו - רעיון,... וחוזר חלילה.
מקום זה מוביל להתפתחות לבגרות בכיוונים שונים עם פיצולים נוספים - הבגרות של האגו.
יום אחד אנו הורים ואנו נוהגים בילדינו כמו שגדלנו להיות וכמו אלו שגידלו אותנו, רק שאנו מאמינים שאין זה כך ואנו עושים את זה טוב יותר - אגו.