על ידי עודד_המחפש* » 14 פברואר 2005, 19:44
לי ובן זוגה
קראתי בעיון את כל מה שכתוב בדף הזה. גם לי יש שני בנים בגילאים דומים, וגם אצלנו יש הצקות, אם כי ממש לא בסדר גודל שאת מתארת. למדתי המון מקריאת הדברים שכתבתם ומהתגובות. תודה.
אני גם רוצה לחזור על מה שאמרו לפני: כל הכבוד לכם על ההסתכלות המעמיקה והאמיצה פנימה, על עצמכם. זו משימה לא קלה, ואני גם מבין את התיסכול שבצידה. אבל יש כאן גם נקודת אור גדולה: הקטנים לומדים מאיתנו
הכל, כל הזמן. כלומר, גם את היכולת והרצון לא לטייח אלא להסתכל פנימה באומץ, הם יילמדו. וזו מתנה גדולה שאתם נותנים להם.
אני רוצה להגיב על שני דברים שנאמרו כאן:
הראשון לגבי "הרחקה". אני חושב שהרחקה של הגדול לחדר אחר וסגירה שלו שם אמנם פותרת בעיה בטווח הקצר, אבל בעייתית בטווח הארוך. קודם כל זה מעליב, אפילו משפיל. אני בטוח שזה רק מעלה את מפלס התסכול והכעס של הגדול כשהוא סגור בחדר ורוצה לצאת ממנו, ולא יכול. גם אם זה לא מוגדר כעונש, זה בעצם עונש בפועל.
דבר שני, במקום ללמוד להתמודד עם הסיטואציה (גם אתם וגם הוא), בורחים ממנה. אני רוצה להבהיר: אין כאן ביקורת עליכם או על מישהו אחר. אני מבין שניסיתם כל מיני דרכים, ואני יודע איך זה מרגיש כשלא יודעים מה לעשות. אני פשוט מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד.
לגבי "לא עכשיו כי אני כועס". אני מאוד מסכים עם דברייך, לי. לקשור בין הסירוב שלנו לעשות משהו לבין המעשה שלו זה מסר בעייתי. לעומת זאת לקשור בין ההרגשה שלנו לסירוב זה לגיטימי, בין אם ההרגשה שלנו קשורה אליו או לא (יכול להיות שנסרב לשתף פעולה עם משהו כי מישהו אחר עיצבן אותנו). יחד עם זאת, השימוש ב "לא בא לי" לא מדבר אלי. זה ניסוח שאני לא אוהב. מה שאת כתבת:
"תשמע, אני עכשיו עצבנית מדי בשביל לקרוא את הסיפור. אולי אחר כך כשאני אירגע יהיה לי חשק". נשמע לי מצויין.
אנחנו שמנו לב עם הזמן (ועם עזרה מאחרים), שיש משהו לא מאוזן ביחס שלנו לשני הילדים. כשהגדול "מציק" לקטן, אנחנו לא מסכימים ומעירים לו. אבל כשמסתכלים למה זה, רואים שהרבה פעמים זה כי הקטן מציק לגדול! למשל, הגדול משחק. הקטן בא ורוצה (בתמימות מתוקה) לשחק יחד איתו. לגדול זה מפריע (גם לעצם המשחק ואולי גם כי הוא רוצה להרגיש שהוא משחק במשחקים של גדולים, ואולי מעוד סיבות, מה זה משנה?). ההצקה לקטן היא תגובה להצקה של הקטן לגדול. ואז, אם אנחנו לא מתייחסים לזה ככה, הגדול מקבל את ההרגשה שלקטן אנחנו מרשים להציק לו, אבל לגדול אסור להגיב. זה נורא לא פייר!!
אז אנחנו משתדלים לשים לב בדיוק מה קורה, ולהגיב בהתאם. אם אנחנו רואים שהקטן מפריע לגדול לשחק, אנחנו ניגש לקטן ונגיד לו "אתה לא יכול לקחת את האוטו בלי לבקש מאח שלך, כי הוא משחק עם זה עכשיו. אם אתה רוצה לשחק איתו, אתה יכול לבקש ממנו". זו אמירה שמיועדת לאזניים של שניהם. גם הקטן צריך ללמוד לחיות בהרמוניה ולהתחשב באחרים, ובגיל שנה זה לא מוקדם מדי לעשות את זה. הוא מבין. וכך גם הגדול שומע שאנחנו שמים לב לצרכים שלו.
דבר נוסף שאנחנו עושים זה להקפיד להגיד לשניהם להשתמש במילים כשיש להם מה להגיד. טוב, אני לא מחדש כאן הרבה כנראה. אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה לפני ותוך כדי, לא רק אחרי האירוע. כלומר, אם רואים שהקטן בא למקום שהגדול משחק, אנחנו נבוא, נעצור את הקטן בעדינות ונגיד לו "אתה רוצה לשחק עם הגדול? בוא נשאל אותו. גדול, אתה רוצה/מוכן לשחק ביחד עם הקטן?". יש לזה השפעה מדהימה לפעמים. או שהוא ישתף אותו, או שהוא יביא לו צעצוע אחר, אבל בדרך כלל עם התערבות כזו, הוא לא יציק. וגם הפוך, כשאנחנו רואים שהגדול מתחיל להציק, אנחנו נבוא, נעצור אותו בעדינות, ונתמלל את מה שהוא רוצה להגיד בהצקה (בתקווה שאנחנו צודקים): "מפריע לך שהקטן עושה כך וכך? בוא נגיד לו". והוא כבר יכול להגיד בעצמו, כמובן.
הבוקר זה עבד נפלא. אשתי תפסה משהו בדיוק בזמן, ועזרה לגדול להחליף את ההצקה בדיבורים, תוך שהיא מקפידה לשמור על זכויותיהם של שני הצדדים (אבל בדגש של לא לשכוח את הגדול). זה פשוט עבד.
וחוץ מזה:
לי ובן זוגה
קראתי בעיון את כל מה שכתוב בדף הזה. גם לי יש שני בנים בגילאים דומים, וגם אצלנו יש הצקות, אם כי ממש לא בסדר גודל שאת מתארת. למדתי המון מקריאת הדברים שכתבתם ומהתגובות. תודה.
אני גם רוצה לחזור על מה שאמרו לפני: כל הכבוד לכם על ההסתכלות המעמיקה והאמיצה פנימה, על עצמכם. זו משימה לא קלה, ואני גם מבין את התיסכול שבצידה. אבל יש כאן גם נקודת אור גדולה: הקטנים לומדים מאיתנו [b]הכל, כל הזמן[/b]. כלומר, גם את היכולת והרצון לא לטייח אלא להסתכל פנימה באומץ, הם יילמדו. וזו מתנה גדולה שאתם נותנים להם.
אני רוצה להגיב על שני דברים שנאמרו כאן:
הראשון לגבי "הרחקה". אני חושב שהרחקה של הגדול לחדר אחר וסגירה שלו שם אמנם פותרת בעיה בטווח הקצר, אבל בעייתית בטווח הארוך. קודם כל זה מעליב, אפילו משפיל. אני בטוח שזה רק מעלה את מפלס התסכול והכעס של הגדול כשהוא סגור בחדר ורוצה לצאת ממנו, ולא יכול. גם אם זה לא מוגדר כעונש, זה בעצם עונש בפועל.
דבר שני, במקום ללמוד להתמודד עם הסיטואציה (גם אתם וגם הוא), בורחים ממנה. אני רוצה להבהיר: אין כאן ביקורת עליכם או על מישהו אחר. אני מבין שניסיתם כל מיני דרכים, ואני יודע איך זה מרגיש כשלא יודעים מה לעשות. אני פשוט מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד.
לגבי "לא עכשיו כי אני כועס". אני מאוד מסכים עם דברייך, לי. לקשור בין הסירוב שלנו לעשות משהו לבין המעשה שלו זה מסר בעייתי. לעומת זאת לקשור בין ההרגשה שלנו לסירוב זה לגיטימי, בין אם ההרגשה שלנו קשורה אליו או לא (יכול להיות שנסרב לשתף פעולה עם משהו כי מישהו אחר עיצבן אותנו). יחד עם זאת, השימוש ב "לא בא לי" לא מדבר אלי. זה ניסוח שאני לא אוהב. מה שאת כתבת: [u]"תשמע, אני עכשיו עצבנית מדי בשביל לקרוא את הסיפור. אולי אחר כך כשאני אירגע יהיה לי חשק".[/u] נשמע לי מצויין.
אנחנו שמנו לב עם הזמן (ועם עזרה מאחרים), שיש משהו לא מאוזן ביחס שלנו לשני הילדים. כשהגדול "מציק" לקטן, אנחנו לא מסכימים ומעירים לו. אבל כשמסתכלים למה זה, רואים שהרבה פעמים זה כי הקטן מציק לגדול! למשל, הגדול משחק. הקטן בא ורוצה (בתמימות מתוקה) לשחק יחד איתו. לגדול זה מפריע (גם לעצם המשחק ואולי גם כי הוא רוצה להרגיש שהוא משחק במשחקים של גדולים, ואולי מעוד סיבות, מה זה משנה?). ההצקה לקטן היא תגובה להצקה של הקטן לגדול. ואז, אם אנחנו לא מתייחסים לזה ככה, הגדול מקבל את ההרגשה שלקטן אנחנו מרשים להציק לו, אבל לגדול אסור להגיב. זה נורא לא פייר!!
אז אנחנו משתדלים לשים לב בדיוק מה קורה, ולהגיב בהתאם. אם אנחנו רואים שהקטן מפריע לגדול לשחק, אנחנו ניגש לקטן ונגיד לו "אתה לא יכול לקחת את האוטו בלי לבקש מאח שלך, כי הוא משחק עם זה עכשיו. אם אתה רוצה לשחק איתו, אתה יכול לבקש ממנו". זו אמירה שמיועדת לאזניים של שניהם. גם הקטן צריך ללמוד לחיות בהרמוניה ולהתחשב באחרים, ובגיל שנה זה לא מוקדם מדי לעשות את זה. הוא מבין. וכך גם הגדול שומע שאנחנו שמים לב לצרכים שלו.
דבר נוסף שאנחנו עושים זה להקפיד להגיד לשניהם להשתמש במילים כשיש להם מה להגיד. טוב, אני לא מחדש כאן הרבה כנראה. אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה לפני ותוך כדי, לא רק אחרי האירוע. כלומר, אם רואים שהקטן בא למקום שהגדול משחק, אנחנו נבוא, נעצור את הקטן בעדינות ונגיד לו "אתה רוצה לשחק עם הגדול? בוא נשאל אותו. גדול, אתה רוצה/מוכן לשחק ביחד עם הקטן?". יש לזה השפעה מדהימה לפעמים. או שהוא ישתף אותו, או שהוא יביא לו צעצוע אחר, אבל בדרך כלל עם התערבות כזו, הוא לא יציק. וגם הפוך, כשאנחנו רואים שהגדול מתחיל להציק, אנחנו נבוא, נעצור אותו בעדינות, ונתמלל את מה שהוא רוצה להגיד בהצקה (בתקווה שאנחנו צודקים): "מפריע לך שהקטן עושה כך וכך? בוא נגיד לו". והוא כבר יכול להגיד בעצמו, כמובן.
הבוקר זה עבד נפלא. אשתי תפסה משהו בדיוק בזמן, ועזרה לגדול להחליף את ההצקה בדיבורים, תוך שהיא מקפידה לשמור על זכויותיהם של שני הצדדים (אבל בדגש של לא לשכוח את הגדול). זה פשוט עבד.
וחוץ מזה: (())