על ידי אורי_ה* » 23 יולי 2007, 23:25
גם הבן שלנו בן שנתיים וארבע.
לפני שנה עברנו לבית גדול, והורדנו קיר בין שני חדרים בכדי לאפשר לינה משפחתית מרווחת.
לא הוקצה לו חדר משלו.
הצעצועים והספרים התחלקו בין הסלון, הסטודיו וחדר השינה המשותף - כל החללים שהוא מבלה בהם במהלך היום והלילה.
לא עלה בדעתנו מתי יגיע העת שבו הוא יעבור לישון בלעדינו, או אנחנו בלעדיו.
גם לפני חודשיים לא יכולתי לראות את זה באופק.
לפני שלושה שבועות חזרנו מאוחר בלילה הביתה מאירוע משפחתי.
היה חשוך בכל הבתים סביב.
הוא שאל איפה החברה שלו שגרה בבית הסמוך.
באופן טבעי עניתי: 'ישנה. במיטה שלה. כבר לילה ומאוחר עכשיו'.
והוא שאל כמגלה עולם: 'יש לה מיטה שלה? בחדר שלה?'
'כן, עניתי. יש לה מיטה משלה, ולך יש מיטה גדולה ביחד איתנו'
'גם אני רוצה מיטה משלי.' הודיע הדרדק.
'בסדר, אמרתי. אם תרצה, נכין לך מיטה משלך.' ובליבי קיוויתי או לפחות הרהרתי באפשרות שזו גחמה שתחלוף בעוד רגע.
כשעלינו לחדר השינה הוא חזר שוב על בקשתו המפורשת, ואמר: 'אבל אני רוצה עכשיו מיטה משלי'.
בלב כבד ובתחושה משונה, הפרדנו את המזרונים והנחתי את שלו בצד האחר של החדר.
הזכרתי לו שוב ושוב שאם רק מתחשק לו הוא מוזמן להזדחל אלינו במהלך הלילה.
לא עצמתי עין כל אותו הלילה. כבר לא ידעתי מה זה לישון בלעדיו.
הוא ישן מצויין.
טוב מתמיד, אם להודות על האמת.
הגיע למיטתנו עם שחר, וכך גם בימים הבאים.
כעבור שלושה ימים התפתחו העניינים והוא החל לבקש חדר משלו.
הוא גם הסביר לי בדיוק איך הוא צריך להראות, ומה הוא רוצה שנשים שם, ומאיזו פינה לאיזו פינה יעבור הקיר.
אני איתו.
הזמנתי איש גבס, ובנינו יחד פרגוד בתוך החדר שלנו, עם פתח ללא דלת.
יש לו חדר. חדר בתוך חדר.
הדובי הגדול שם, והעגלה של בוב החבוב, הספרים על המדף והמיטה שהיא רק שלו.
הוא ישן שם כל לילה, ומגיע בבוקר לציצי של ציוץ ציפורים ונמנום משותף במיטה הגדולה.
כל מי שרק נכנס הביתה מובל אחר כבוד לסיור מודרך בחדר החדש בהדרכתו של הדייר הנרגש.
הוא מלא התרגשות ושמחה, ואני מלאה גאווה על צלילותו ועדינותו, וצביטה של התבגרות.
באותם ימים ממש הוא גם השליך את כל החיתולים, ניירות האורז, וכל מה שעשוי להיראות כמו אביזר החתלה, ותוך שלושה ימים נגמל מחיתולים בימים ובלילות.
גיל ההתבגרות..
גם הבן שלנו בן שנתיים וארבע.
לפני שנה עברנו לבית גדול, והורדנו קיר בין שני חדרים בכדי לאפשר לינה משפחתית מרווחת.
לא הוקצה לו חדר משלו.
הצעצועים והספרים התחלקו בין הסלון, הסטודיו וחדר השינה המשותף - כל החללים שהוא מבלה בהם במהלך היום והלילה.
לא עלה בדעתנו מתי יגיע העת שבו הוא יעבור לישון בלעדינו, או אנחנו בלעדיו.
גם לפני חודשיים לא יכולתי לראות את זה באופק.
לפני שלושה שבועות חזרנו מאוחר בלילה הביתה מאירוע משפחתי.
היה חשוך בכל הבתים סביב.
הוא שאל איפה החברה שלו שגרה בבית הסמוך.
באופן טבעי עניתי: 'ישנה. במיטה שלה. כבר לילה ומאוחר עכשיו'.
והוא שאל כמגלה עולם: 'יש לה מיטה שלה? בחדר שלה?'
'כן, עניתי. יש לה מיטה משלה, ולך יש מיטה גדולה ביחד איתנו'
'גם אני רוצה מיטה משלי.' הודיע הדרדק.
'בסדר, אמרתי. אם תרצה, נכין לך מיטה משלך.' ובליבי קיוויתי או לפחות הרהרתי באפשרות שזו גחמה שתחלוף בעוד רגע.
כשעלינו לחדר השינה הוא חזר שוב על בקשתו המפורשת, ואמר: 'אבל אני רוצה עכשיו מיטה משלי'.
בלב כבד ובתחושה משונה, הפרדנו את המזרונים והנחתי את שלו בצד האחר של החדר.
הזכרתי לו שוב ושוב שאם רק מתחשק לו הוא מוזמן להזדחל אלינו במהלך הלילה.
לא עצמתי עין כל אותו הלילה. כבר לא ידעתי מה זה לישון בלעדיו.
הוא ישן מצויין.
טוב מתמיד, אם להודות על האמת.
הגיע למיטתנו עם שחר, וכך גם בימים הבאים.
כעבור שלושה ימים התפתחו העניינים והוא החל לבקש חדר משלו.
הוא גם הסביר לי בדיוק איך הוא צריך להראות, ומה הוא רוצה שנשים שם, ומאיזו פינה לאיזו פינה יעבור הקיר.
אני איתו.
הזמנתי איש גבס, ובנינו יחד פרגוד בתוך החדר שלנו, עם פתח ללא דלת.
יש לו חדר. חדר בתוך חדר.
הדובי הגדול שם, והעגלה של בוב החבוב, הספרים על המדף והמיטה שהיא רק שלו.
הוא ישן שם כל לילה, ומגיע בבוקר לציצי של ציוץ ציפורים ונמנום משותף במיטה הגדולה.
כל מי שרק נכנס הביתה מובל אחר כבוד לסיור מודרך בחדר החדש בהדרכתו של הדייר הנרגש.
הוא מלא התרגשות ושמחה, ואני מלאה גאווה על צלילותו ועדינותו, וצביטה של התבגרות.
באותם ימים ממש הוא גם השליך את כל החיתולים, ניירות האורז, וכל מה שעשוי להיראות כמו אביזר החתלה, ותוך שלושה ימים נגמל מחיתולים בימים ובלילות.
גיל ההתבגרות..