יש פה כבר 3 שמחכים...

גם אני אשמח אם תמשיכי לכתוב, את בהחלט מעוררת השראה.

חמוטל גמרתי לקרא את הבלוג שלך ונשארתי מסוקרנת מה קורה איתכם היום, אתם עדיין בלונדון? למה היפסקת לכתוב.אנחנו לא בחינוך ביתי אבל תמיד קיבלתי מימך השראה מה לעשות עם הילדים בבית.מקווה שתמשיכי לכתוב מתישהוא.

יום שקט בבית, אחרי שאתמול היינו במפגש הפארק שלנו. היה יום מקסים אתמול. תום הלך לישון אצל חברים, ועכשיו אני רק עם שני ילדים בבית.

היה מוזר אתמול בערב כשהוא לא היה כאן. זה קורה לפעמים כמובן שהוא ישן אצל חברים, וזה תמיד מוזר.

גרם לי לחשוב על איך זה יהיה כשהוא יעזוב את הבית. בעוד שלושה שבועות הוא בן עשר, והעשר שנים האלה עברו כל כך מהר.

אני מבינה שעוד עשר שנים יעברו מהר גם.

ביום ראשון היינו אחר הצהריים אצל אלינור וחוזה, שחזרו מחודש וחצי במקסיקו. היה כייף להיות ביחד. הילדים "נדבקו" ולא רצו לזוז אחד מהשני.
וכולנו מחכים ומצפים לארועי הקייץ. מחנה החינוך הביתי ליד הים בסוף יוני, ואחריו המחנה שלנו שישה שבועות השנה, ביער אפינג.

אלינור המצחיקה הזאת הביאה כיריים ענקיים ממקסיקו במזוודה בשביל המחנה.
והבנתי שאני לא היחידה שמרגישה כאילו המחנה ממש מעבר לפינה. בשבילי התקופה של המחנה היא בטח התקופה שאני הכי אוהבת בשנה שלנו.

השנה אני מרגישה קצת אבודה. אולי בגלל זה גם ממש חיכיתי בכליון עיניים שאלינ ור תחזור.מסיימת, כי אי אפשר להקליד עם מיקה בידיים.

היום שאחרי ליל הסדר. אני עייפה. אבל היה אחלה. לפחות מנקודת המבט שלי. עדיין לא שמעתי את חוות דעתם של האורחים שלי.
היו חברתי מ', בעלה השוודי ושני ילדיהם, ואמא שלה שהגיעה מישראל (מייצגת את אגף הסבאים) וכמובן אנחנו ושלושת הילדים וחברינו היקר מאד מרטין, שהוא כומר קתולי נשוי (כן יש דבר כזה) ולפני כשלושה שבועות אביו נפטר - מאז עדיין לא התראינו - הלוויה היתה בסקוטלנד.

מרטין המתק הזה הביא כיפה משל עצמו, שקיבל מחבר יהודי שתמך בו בתהליך המוות שלו מאיידס. ובנוסף הביא את ההגדה שלו - מסתבר שיש לו כזאת.

מ' ואימה הביאו חלק לא מבוטל מהאוכל, כך שלא היתה לי יותר מדי עבודת מטבח. אז זה היה ממש מעולה.

ליבי היתה לחוצה כי היא והבן הגדול של מ' לאחרונה ממש לא הסתדרו. היא הציעה שנקרא למשטרה כדי שיבואו לקחת אותו והיא לא תצטרך לשבת לידו... (איזה טוב לב, חבל על הזמן). החלטתי ללכת לכיוון של הפנטסטי, ואמרתי לה, יש לי רעיון יותר טוב, בואי נשאיר אותם בחוץ. אנחנו נשב ליד השולחן ונאכל את האוכל הטעים של הסדר, והם ישבו בחוץ על המדרכה בגשם. היא חשבה על זה לרגע, ואז אמרה: אמא, אי אפשר להשאיר אותם בחוץ!

חיק חיק.

להפתעתה היא והאורח הסתדרו מצוין.

ואפילו היה שיתוף פעולה בענין האפיקומן.

ליבי שלנו חגגה יום הולדת חמש בשבוע שעבר, ויש ממש תחושה שהיא גדלה.

תום ואני, בשבועות האחרונים, למדנו את לוח הכפל. תלינו אותו בשירותים. אחר כך עשינו תרגיל שקראתי עליו באחד מהספרים של ג'ון הולט. לעשות לוח כפל ריק ולמלא רק את מה שחושבים שקל. תום מילא בקלות רבה את כל הלוח פרט לאולי ארבע כפולות (תשע כפול שבע, תשע כפול שמונה, שמונה כפול שמונה ושמונה כפול שמונה). חשבתי שבמושגי "מבחן" הוא קיבל תשעים וחמש עלק. (-:

ואני בגיל כמעט שלושים ושש סוף סוף יודעת את לוח הכפל, או לפחות יודעת שיודעת, כי עד עכשיו תמיד ידעתי אותו, אבל האמנתי שאני לא יודעת אותו וזה הבדל גדול מאד.

החלטנו ללמוד את לוח הכפל, כי ילדה אחת בקבוצה התחילה לרדת על תום ולהגיד לו שהוא לא יודע את לוח הכפל. כן, כן, היא יודעת שאסור ובכל זאת לא התאפקה.
אמרתי לתום, שהוא כן יודע, והוא אמר שכשהיא שואלת אותו הוא מתבלבל. ואז כשהיינו בסיפרייה ראינו שמוכרים שם לוח כזה צבעוני ומנוילן, אז קנינו אותו.

תודה רוזה לי. הטבלה המחזורית!! רשמתי לי.

טבלת היחסות בעברית => הטבלה המחזורית
<רוזה לי מדקדקת>

אני רצה לישון - רק רוצה לספר שמיקה גילה היום את המדרגות.

הילדים מבריאים לאט. כבר לאף אחד אין חום. תודה לאל.

אני עושה להם מעצר בית עד יום שישי.

מאד אוהבת לקרוא אותך@} תרגישו טוב(())@}

באסה, היום גם ליבי עם חום ממש גבוה וסרוחה על הספה.
שלג דק כזה ירד כבר יומיים ברציפות לפחות, אבל סתם מרגיז - לא נשאר כלום על האדמה.
תום שואל מה נעשה השבוע, ואני עצובה שמרוב החולים בביתינו נצטרך להיות תקועים בבית.
חסרות לי אנרגיות כי בשבוע שבועיים האחרונים התעוררתי כל כך הרבה פעמים בלילה, הנקתי כל כך הרבה ואני עייפה.
יש ימים כאלה. רוצה שייגמר כבר החורף הזה ושיבוא סוף סוף הקייץ, או לפחות מזג אוויר שיאפשר יותר תנועה.

ואני לא אוהבת לקטר, אבל החלטתי שאני חוזרת לכתוב את הדף הזה איפהשהו יותר בכנות. לא שקודם לא כתבתי בכנות, אבל נראה לי שהערה שחן נושי העירה לי פעם שהדף קצת "מגמתי" נשארה איתי.
האמת היא שאני כן רוצה להראות כמה נעים וכמה כייף וכמה טוב לחנך בבית.
אני מודה לאלוהים על כל הטוב והנהדר שיש לי. הילדים המהוללים והאפשרות שיש לי לחיות איתם באופן כזה.
יחד עם זאת לפעמים חווים את העובדה, שגידול הילדים הוא בעצם שעת משבר, בצורה יותר אינטנסיבית.

תום ואני קנינו לוח הכפל במין פוסטר ותלינו בחדר האמבטיה. יוצא שאני כן יודעת את לוח הכפל, יותר טוב ממה שחשבתי, אלא שכפולות מסוימות כאילו לא תקועות לי מספיק בתוך המוח.

חשבתי על זה שנראה לי שלימדו אותי את לוח הכפל בצורה לא נכונה. למרות שאני לא זוכרת בדיוק איך לימדו אותי. אבל בכל זאת מרגישה כאילו בית הספר פיספס משהו. נראה לי שאולי למדתי את הכפולות בבת אחת, יותר מדיי בבת אחת, לפני שההבנה חדרה לי לתוך ההכרה.
היום כשאני מסתכלת על לוח הכפל, אני פתאום מבינה שלספור שתיים ארבע שש שמונה עשר... זה לדקלם את הכפולות של שתיים, ואם אני סופרת על האצבעות כל פעם שאני אומרת מספר, כמות האצבעות אומרת לי את המספר בו הכפלתי. זה כל כך פשוט, ואף אחד לא הסביר לי את זה ככה.

אני רואה שכשקונספציה מבשילה בתוך המוח, ה"למידה" של אותה קונספציה באה בקלות. היא כמו סיכום של מידע שנרכש באופן בלתי מודע, כמו נספג או צמח בעצמו...

ועוד דבר שבעצם מצחיק אותי, זה שהמון אנשים אומרים דברים כמו "ילד צריך לדעת את לוח הכפל" בתור דוגמא ללמה יש איזושהיא בעיה עם חינוך ביתי, ונעים לי שוב לגלות בצורה חד משמעית, שרוב הדברים אתה יכול ללמוד מתי שמעניין אותך, גם אם זה מתחיל לעניין או להיות משמעותי עבורך בגיל ארבעים.

אני לאחרונה התחלתי להתעניין בטבלת היחסות, (ככה קוראים לה בעברית?) והתחלתי להצטער שלא הקשבתי אף פעם בשיעורי כימיה. אז מה? יש ברוך השם אינטרנט, ויש טבלת היחסות ולקרוא אני כבר יודעת.

זהו. עד כאן היום. לילה טוב.

יום ראשון של הפסחא.
כביכול אמור להתחיל האביב, ועכשיו נזכר המזג אוויר להיות מושלג. סתם קר ואין מספיק שלג בשביל לשחק בחוץ.

תום העלה חום בלילה. זה כבר שבעו ויותר שמיקה ואחר כך ליבי ועכשיו גם תום עם איזשהו וירוס.
מיקה לנו היה עם הקאות איומות ועכשיו יותר טוב.
רצה להציל אותו לפני שהוא עוד פעם אוכל עיתון.
ביי.

"יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים"

עוד אחד מהמשפטים האלה שיוצאים לאנשים, מהם אני מבינה שבעצם הם רואים בחינוך הביתי שלנו מן אפיזודה קפריזית, שלא ייתכן שהיא היא המציאות האמיתית של חיינו.)

אפילו איזושהי חברה פה אמרה מין הערה כזו, שהיה לי קשה להבין
משהו כמו "אני חושבת שזה יהיה טוב שתגורו בישראל כי לפעמים אני דואגת לעתיד של הילדים כאן בעיקר לאור החינוך הביתי"
?!

אני תמיד חושבת שה"חינוך הביתי" (אבל בעצם מתכוונת לעובדה שהילדים לא חשופים לבתי הספר!) הוא תמיד תמיד לטובת ההווה והעתיד של הילדים שלי.

טוב, נראה לי שנהייתי קצת קיצונית בזה? אולי. אני מרגישה שאין לי כרגע דרך אחרת.

דברים שהדאיגו אותי פעם כבר לא מדאיגים. אני רואה איך הילדים לומדים באופן טבעי. אני רואה איך תום לומד קריאה וחשבון ומדע וביולוגיה. כרגע מתעניין בכימיה והיסטוריה... כמובן במוזיקה... ואני רואה את האופקים שלו נפתחים ונסגרים במן קצב אישי לגמרי של עצמו. זה לא תמיד קל, אבל, החיים תמיד קלים?

וליבי שלי התחילה לקרוא, בלי לשים לב בכלל (כלומר היא לא שמה לב) היא חושבת שהיא מנחשת מה כתוב על דברים וזה כל כך חמוד לראות איך המוח שלה כבר יודע את מה שהיא חושבת עדיין שהיא לא יודעת. זה מרתק.

והיום אני מבינה שרק לחיות, רק להיות במחיצתם, לספק את סקרונותם, להנות מחברתם, שזו התחלת כל החינוך.
ותום אמר לי דבר מענין לפני כמה ימים. הוא אמר:"בית הספר לא נותן חינוך. הוא מלמד אותך דברים, דברים שאתה יכול ללמוד בעצמך כמו למשל באינטרנט או בספר. ההורים שלך מחנכים אותך, איך להתנהג, מה נאה ולא נאה, מה נכון ולא נכון".
מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז!

עם תינוק בבית, אני כמובן מרגישה שהרבה דברים אני לא מצליחה לעשות שאולי הייתי עושה יותר אם מיקה לא היה כל כך קטן וזוחל ומצד שני כל כך כבד במנשא... כמו ללכת למוזיאונים וכדומה. החורף פה גם כן לא עוזר, כי קשה באמת לצאת מהבית עם שלושה ילדים שאחד מהם תינוק וצריך מעילים ודברים וכל נסיעה כל כך ארוכה בעיר הזאת. אז אני משתדלת לעשות מה שקרוב, מה שפחות מעייף אותי. זו תקופה כזו וזה בסדר.

אני מחכה כבר לקייץ ולמחנה שלנו.
בקייץ שעבר היינו עם תינוק בן שמונה שבועות... הקייץ הזה ב"ה אהיה כבר עם פעוט הולך!

והשנה הארכנו את המחנה לשישה שבועות! כך שבאמת יותר פשוט למי שרוצה לבוא מהארץ, כי חצי מהמחנה באוגוסט (יקר) וחצי בספטמבר (פחות יקר).

נושי
אני עם געגועים כואבים ממש אלייך
ממש.

היום יום כזה אצלינו
תום וליבי מתאוששים מהמחלות שלהם.
לליבי עוד פעם כואבת הבטן.
עדיין משתעלת.
נתתי לה אכיניצאה בתוך מיץ רימונים הבוקר. היא אמרה שזה לא טעים. הודעתי לה שתרופה זה הרבה פעמים לא טעים, ושתשתה.
שתתה.

וידיואים בעברית, מחשב ושיחות עם תום.
והכי כייף, הוא מסוגל לשחק שבץ נא בעברית וזה כזה תענוג.

ח-מו-טלי!!!
אוף כמה געגועים!
וגם אותי מאד מאד משמח לשמוע שאתם נעשים רציניים בקשר ללבוא ארצה.
תתפעלי אותי בקשר לכל מני ברורים שתרצי לעשות, אה?

טוב, צריכות לדבר. אנסה להתקשר בסופשבוע.
ד"ש חם.
ותמשיכי לכתוב כאן.

תודה על השיתוף@}
מייאש כי מהכתיבה נראה שיש לכם כל כך הרבה (הילד בן 4.5 ואין לו חבר אחד בגילו שלא הולך לגן.החברים שהולכים לגן גרים רחוק...) ובכל זאת זה קשה...(את הקושי של לגור רחוק מהמשפחה בארץ אני מבינה טוב וגם שזה לא אקולוגי...) המצב אצלכם נראה אידאלי ובכל זאת קשה....
אבל אני לא מתלוננת יש המון דברים שטובים בחיים שלנו כאן והילדים שמחים ומאושרים ....אנחנו מוצאים את דרכנו בחינוך הביתי...סוללים את דרכנו...זה לא קל אבל כייף...@}

הי חמוטל, כיף לקרוא אותך, מן דרישת שלום עקיפה. ואנחנו כמובן נשמח לראות אתכם יותר...

"יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים"

תודה כולם.
טליה
מייאש שאני רוצה לחזור? תראי בפרופורציה הזו:
אני באנגליה כבר כמעט שבע עשרה שנים.
עזבתי את ישראל בגיל תשע עשרה.
כל האחים שלי בחו"ל, כל אחד בארץ אחרת.
בכדי להפגש צריך להיות מאורגנים מאד ובתור משפחה מורחבת, להוציא מאות ואלפי דולרים רק כדי שבני הדודים ייפגשו.
ההורים שלי לא נעשים צעירים יותר, וזה שכל הילדים בחוץ לארץ זה מאד קשה.

אחותי ואני חושבות על מעבר לארץ באותו זמן.

אני עברתי תהליך מאד מורכב בכל העזיבה את הארץ, בגיל כל כך צעיר ועכשיו אני מתחילה להרגיש פחות פחד מחיים בארץ בתור אדם מבוגר.

יש לי כאן המווון תמיכה. המון.

ובכל זאת ישנם דברים שחסרים לי. אני מרגישה שזה לא אקולוגי לגור רחוק מהמשפחה המורחבת.
עשינו כבר כל כך הרבה דברים כדי לחיות "טבעי" והמרחק הזה בהחלט לא טבעי.
משלמים בעבורו מחיר.

זה לא אומר שאין גם תגמולים... כי בהחלט יש. דברים כמו השפות השונות, איזשהי הבנה בינלאומית שיש לילדים שלי, שלי בתור ילדה בהחלט חסרה. יש לי תחושה שתום מבין את העולם כרב תרבויות ומקומות יותר ממה שאני הבנתי, אפילו בגיל עשרים.
אני זוכרת שנסעתי לאילת בגיל שלוש עשרה בפעם הראשונה. זה היה הכי רחוק שאי פעם נסעתי מהבית עד אז.
והיתה לי תחושה כל כך משונה, להבין שאילת היתה שם כל הזמן, גם לפני שאני ראיתי אותה בעיניי.

מה איתכם עכשיו? בן כמה הילד? הוא עכשיו בן ארבע וחצי?

הדבר שהכי הצחיק אותי זה שישר גיסתי (אחות בעלי - שגרה בישראל) אמרה "יופי, אז אם תחזרו לארץ תוכלו לרשום את הילדים לבית ספר, כי בתי הספר בישראל מעולים" חה חה. ממש מצחיק.

אני חוששת מזה שהחינוך הביתי בישראל בסטטוס אחר מאשר באנגליה. כאן זה ממש חוקי, ולא צריך שום אישור מאף אחד.

מלחיץ אותי שמישהו ייצטרך לתת לי אישור לעשות משהו שנראה לי כזכות אנוש.

הבלוג שלך מקסים . קראתי אותו בנשימה אחת ואז נעלמת....בתור אמא בחינוך ביתי לילד בן 4.5 בטוקיו ,את היית ממש השראה בשבילי ועידוד שזה אפשרי גם רחוק מהמשפחה והחברים שבארץ (אנחנו פה רק שנה וחצי) קצת מייאש לקרוא שאת חושבת לחזור לארץ....אבל אני שמחה בשבילך...@}

|y| !!

אנחנו מה זה צריכים אותכם קרוב !

איזה יופי!
אין כמו בבית ואין כמו משפחה!

צודקת ורד. צודקת.

מקווה שזה לא ייקח יותר משנה וחצי.

כ"כ שמחה על החלטתכם (באופן אישי ואנוכי...)
המפגשים הקצרים שלנו השאירו טעם טוב מאד. מצפים לכם מתי שתגיעו גם אם יקח לכם זמן.
שווה לפעמים לזכור שאמנם ישנן חברויות שהן זמניות, אך ישנן חברויות שהן מעל לזמן, ואפשר תמיד להמשיך אותן כאילו לא עבר הזמן מעולם.

המווון המווון זמן מאז שכתבתי בבלוג הזה.
אצלינו תינוק יחסית חדש, מיקה שלנו הקופיף.

נולד ביוני כך שבן תשעה חודשים. הזמן עף.

החינוך הביתי בעינו עומד.

אני מתאוששת מהלידה, מהקמפינג המטורף עם תינוק בן כמה שבועות, מביקורים מהארץ לכבוד הרך הנולד, מנסיעה לארץ ואו טו טו אתאושש מהחורף הבלתי נסבל.

במידה מסויימת, הייתי מוכרחה להוריד הילוך.

אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה שהפסקתי לכתוב בבלוג היתה שההריון היה תקופה ממש קשה עבורי.
פיטר פוטר מהעבודה שלו והיה בבית, אחרי שנה מאד קשה בעבודה. ואז תינוק חדש ותקופץת הסתגלות. הוא חזר לעבוד באוגוסט.

שתי החברות העיקריות שלי כל אחת מסיבה אחרת, ניתקו קשר איתי. זה היה נורא נורא קשה, והרגשתי שאני בקקרוב יוצאת מדעתי. היה לי מאד קשה להמשיך להרגיש שאני בסדר, למרות ששתי חברות פתאום לא בוחרות בי בתור חברה. לקח לי זמן להבין ולעכל את העובדה שזה לפעמים קורה גם בלי שמישהי למשל אני לא בסדר. מה שישר לקחתי על עצמי.
הבנתי שגם הן יכולות להיות לא בסדר. וגם שלכל חברות יש כנראה את הזמן שלה ואת זמן הסיום שלה מכל מני סיבות.

אבל בתוכי פנימה גמלה תחושה והחלטה פנימית שאין כמו בבית ומתחיל לי הסוף מבחינת השהייה שלנו באנגלייה.

אני עם הפנים לחזרה לארץ. איך בדיוק זה יתגלגל וייתרחש עדיין לא ברור לי.

הורדתי הילוך בהרבה דברים. אני מנסה בצורה מודעת לעשות פחות. לחיות לאט ובנחת יותר. להיות יותר בבית.

"חינוך ביתי" לא?

הי חמוטל, אשמח אם תוכלי לבדוק את הדף שלך, רשמתי לך שם שאלה מפורטת בענייני פוריות... המון תודות מראש

היי - כתבתי גם בככר השוק אבל מכיוון שאת באזור הרלוונטי כותבת לך גם כאן.
אם זה מפריע לך באיזשהי צורה פשוט תמחקי את זה בהינף לחיצה
העניין הוא כזה
אנחנו משפחה קטנה (שני הורים ובן שנתיים כמעט) שמחפשים לעשות חילפי בתים עם משפחה שגרה בלונדון
אנחנו גרים באיטליה ליד ונציה בבית גדול (טוב נו, עוברים לשם עוד שבועיים) עם גינה גדולה מוקף שדות וירוק.
מאוד רוצים להחליף אותו לשבועיים באמצע יולי עם משפחה שגרה בלונדון
האם דבר כזה יכול לעניין אתכם? או אולי את מכירה משפחה/זוג שיכולים לרצות בחילוף שכזה
תודה מראש - סליחה על ההתפרצות לדף - ושבוע טוב

ואו!!! עברנו!!!
מאז שהאתר היה בחופשה ואז במחלה ואז במעבר, לא יכולתי כמובן לכתוב כאן.
עכשיו אני רצה להשכיב את ליבי, אז, בפעם אחרת....

כיף לקרוא!

אוהבת אותך
ואוהבת לקרוא את דברייך.

חמוטלי
בואי ננסה לדבר מחר בטלפון

ואיזה כף שאפשר כך לשוחח על מרווחים בסרגל בין פתח-תקווה ללונדון...

כו, מה שאמרת.
אחת שתיים שלוש ארבע חמש
שש שבע שמונה תשע עשר
חמש וחמש
ואני חשבתי שזה חמש וארבע!

שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין שש לעשר.
לדעתי לא נכון. אולי המרווח בין אחד לחמש זהה למרווח בין שש לעשר. או שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין חמש לעשר. או שלא הבנתי אותך.
בלי קשר
מרתק כל-כך לקרוא אותך, וגם מחזק ומעשיר. תודה על השיתוף

תודה גם ממני @}

מרתק כל-כך לקרוא אותך, וגם מחזק ומעשיר. תודה על השיתוף

היום יום שקט שקט.
בבוקר אני מתעוררת בבאסה, כי ליבי החליטה לקום בשש בבוקר. מאד לא רגיל, אבל כשאנחנו קמות אני רואה ששלג בחוץ.
עד שמונה, שאז פיטר ותום קמים, הוא כבר הפסיק לרדת. אולי איזה שלושה סנטימטר שלג, והילדים ישר בחוץ, משחקים ומאושרים. שמחת עניים כדברי אלתרמן.
ולארוחת הבוקר הם אכלו שלג עם דבש. מתכון של תום.
לא עוברת שעה וחצי והכל נמס. כמעט אף פעם אין כאן שלג שווה.
היום בערב ישבתי ושיחקתי משחק כתיבה עם תום. קשה לו לכתוב, אז הוא מצייר במקום.
ואני מזכירה לעצמי שכמו שהייתי רגועה בקשר לקריאה, ככה אני צריכה להיות רגועה גם בקשר לזה, ושזה יגיע.
אני רואה שזה מתחיל להפריע לו שהוא לא יכול לכתוב טוב, וזו ההתחלה... לרצות להשתפר.

הבית שלנו חוזר למקום אחרי כל הבלגן שהיה פה בשבועיים האחרונים.
תודה לאל, כי כבר נמאס מכל הדברים בכל מקום.
גם כמובן נפטרים מהרבה דברים שלא משתמשים בהם וזה מזכיר לי איך כשחוזרים מהמחנה יש הרגשה שלא צריך כלום.
כל הבלגן הזה הראה לי שוב כמה שיש לנו יותר מדי "דברים" שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים...
ואולי "לא תחמוד" זה לא בהכרח דברים של אחרים בתרבות שלנו, אלא גם כל מה שיש בחנויות ואנחנו חומדים את זה לעצמינו.
היו כאן סופות איומות ואי אפשר היה לצאת מהבית.
אבל אצלינו בבית רק מרזב אחד התנתק, ולמיטב ידיעתי לא עפו שום רעפים... הפלוס העיקרי בבתי הרכבת האלה, זה שהם מוגנים מכל כיוון אפשרי.
היום סוף סוף שמש. אני מקווה שנצליח להוציא את עצמינו מהבית, למרות שיש כל כך הרבה עדיין לעשות כאן, שאני לא יודעת איך נעשה את זה.
שבת, נעים ופיטר בבית. אבל שנינו מאד עייפים ואני מחכה ללידה.
(של בחורה מבית הסוהר, לא שלי עדיין)...
אתמול הייתי בקבוצה החדשה שארגנו לילדי החינוך הביתי באיזור, שלא יוצא לי ללכת אליה בצורה כל כך סדירה, כי היא מתנגשת לי עם הקבוצת הנקה שלנו. יש שם בחורה אחת שמגיעה עם ילד בן ארבע וחצי אני חושבת, שהיא החליטה לחנך בבית (למרות שהגדול שלה בבית הספר).
היתה לנו שיחה מעניינת, ושוב ראיתי כמה רחוק הגעתי כבר עם האמונה בדרך שלנו.
היא עדיין כל כך תקועה על המקום האקדמי, וסיפרה לי שהוא מסרב לקרוא בצורה פונטית, ושהוא רק מסכים ללמוד בעל פה את הסיפורים. נשמע לי הגיוני לגמרי.
לפי בתי הספר אפשר לחשוב שיש רק דרך אחת ללמוד.
לפני כמה שבועות קרה לי משהו מענין. הסתכלתי על סרגל. פתאום קיבלתי הבנה מתימטית שתפשתי שעד עכשיו חסרה לי: הבנתי (בפעם הראשונה בחיים!!!!!) שהמרווח בין אפס לחמש זהה למרווח בין שש לעשר. תמיד חשבתי שבין אפס לחמש יש חמש, ובין שש לעשר יש ארבע.
הגיוני? זה היה הגיוני לי.
ואז הבנתי למה היה לי כל כך קשה עם חשבון כל כך הרבה שנים! בתוך המוח שלי היה קונפליקט, כי ידעתי שיש עשר בין אפס לעשר, אבל בתוכי פנימה מבחינה תפיסתית במרווח הזה היו רק תשע יחידות.
וכאן גדולתו של החינוך הביתי: אף אחד לא צועק עליך לרוץ מהר יותר , לקפוץ גבוה יותר, להגיע רחוק יותר. אתה הולך בשביל, ולא במסלול אולימפי. אתה מסתכל על הנוף, ולא על הסמנים של המרחק והמהירות שלך.
בשבילי, גולת התהליך הטבעי היא כמובן הלידה, שהיא התהליך הטבעי בו רואים בצורה כל כך ברורה את הטבעי ואיך הוא נדפק כשמתערבים בו. אבל אני בטוחה שאם התחום שלי היה דווקא במישור אחר, הייתי רואה את זה גם בתהליכים אחרים. אבל כשאני רואה בלידה מישהו נכנס לחד ומתחיל להסתכל על המוניטור, על השעון, לתזמן את הצירים ולמדוד את האורך והחוזק שלהם... אני מבינה שכאן מתחילה הבעייתיות.
אני מנסה לתת לילדים שלי לנוע בקצב הטבעי שלהם, לאט לפעמים, מהר לפעמים... לפעמים מנוחה וחוסר מעש. מה שאנחנו קוראים בלידה "לנוח ולהודות" והרופאים קוראים לזה "לידה שנעצרה".
בטבע אין עצירה. כל מנוחה כזו בתהליך טבעי היא כמו חתול שנראה נח אבל בעצם מתכונן לציד הבא. בלידה אני אומרת ליולדות שלי :"יש לך עכשיו מרווח ארוך יותר, תנוחי, כי הרבה פעמים אחרי מרווח גדול מגיע גם ציר גדול". ואותו דבר כנראה בכל שאר התהליכים הטבעיים.
שוב עיקר הענין הוא להשאר מחוברים, והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל.....

תום מכין כוס מגוש עץ. הוא חופר בעץ בעזרת מברג ופטיש... הוא לא מצא את המפסלת שלו.

אהלן חבר'ה.
אצלינו ימים עמוסים, כאילו בלא כלום.
היה לפיטר יום הולדת, והוא היה בבית כמה ימים. הרגשתי כמו איזו חזרה גנרלית לזמן שבו הוא בכלל לא יצטרך להיות בעבודה. שמתי לב שכנראה גם הוא הרגיש ככה, כי איכשהו התפקוד שלו בבית ועם הילדים היה קצת שונה. אני מבינה שהחינוך הביתי הולך להשתנות קצת כשברוב הזמן זו לא תהיה רק אני שאחראית לזה.
זה כבר כמעט ארבעה שבועות מאז שהגיע לכאן הפסנתר, ותום מתפתח בנגינה בצורה יוצאת מהכלל.
תענוג לראות איך הוא עושה לעצמו תכנית לימודים אורגאנית פרטית ומתאמן בה, עד שיש שיפור ואז הוא ממשיך למשהו מורכב יותר.
אני שוב מלאה בנזלת ועייפות הגוף. חטפתי עוד איזה צינון, כנראה כתוצאה מכל האבק שהסתובב פה... כדי להכניס את הפסנתר היינו צריכים להזיז כאן המון רהיטים וספרים, אז האבק חוגג...
באסה. אבל אני מאינה שבקרוב אבריא.
נכנסתי בהריון שלשובע שמונה עשרה.
ליבי שלי בתהליכי גמילה די אינטנסיביים. אז אינשאללא לא אצטרך להניק שני ילדים בבת אחת.

תודה לך אמא אדמה. בטח שאני זוכרת אותך.
אני מרגישה כאילו הבלוג שלי לא מספיק פעיל, כאילו לא כל כך זורם לי בחודשים האחרונים.
יש לי תקופה מלאת שינויים שיש לתת עליהם את הדעת.
השינוי הכי עיקרי מעבר לכך שאנחנו מצפים לתינוק אינשאללא ביוני, זה שפיטר קיבל פיטורין מהעבודה שלו, וכל החיים היומיומיים שלנו עומדים להשתנות. זה מאד מאד חיובי בעינינו, משום שהוא כבר כמה שנים רוצה לצאת משם, ועכשיו הוא יצא עם פיצויים וגם יוכל אני מקווה מאד, לסיים את לימודי ההומיאופתיה שנזנחו בצידי הדרך מרוב לחצי החיים היומיומיים של הפרנסה...
אני מקווה שנוכל להתארגן ככה שנוכל לחלוק את הפירנוס בינינו בצורה יותר שווה, את הטיפול בילדים בצורה יותר שווה... ואני מבינה שאני באיזה שהוא אופן מרחיקה אותו מהחלטות מסוימות בטיפול בילדים, ואני רוצה לעשות שינוי בתחום הזה, אבל אני רואה שבדברים מסוימים זה הולך להיות קשה לי, בגלל שישנם דברים שאני לא מסכימה איתם.
כמובן יש דברים כאלה בחיים במיוחד בחיי הזוגיות. אבל אצלינו עם ההבדלים התרבותיים ועם שתי השפות בבית, איכשהו לפעמים יש תחושה של הפרדה.

אולי קצת קשה לי להתבטא.
בכל מקרה החודשים הבאים מביאים איתם הרבה שינוי, ובתור מי שממש מכורה לשינוי, אני מלאה התרגשות ושמחה וציפייה לעתיד.
אפילו פיטר, שבדרך כלל פוחד ומתנגד לשינוי, נדבק בהתלהבות שלי.

היי חמוטל, לא יודעת אם את זוכרת אותי..
נפגשנו פעם בטיול בכרמל... לא דיברנו הרבה אבל ישר התחברתי אלייך..

רציתי להגיד שאני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך.. תודה.

שלום חמוטל,
אני כותבת לך בבלוג ולא בדף בית אישי כי ראיתי שהוא יותר פעיל...
שמי דנה ואני ובעלי מתגוררים בלונדון לתקופה של שנה. אנחנו בתחילת הריון ראשון (חודש שלישי) ומתחילים לברר על אפשרויות לידה (מעדיפים בבית כמובן..) ראיתי באתר שאת מלווה הריון ויש לך הרבה נסיון בליווי לידות בית. איך אפשר ליצור איתך קשר?

האימייל שלי: [email protected] (אנחנו מתגוררים באזור איסט פינצ'לי בצפון לונדון)
תודה,
דנה ועמית

וואו ממש סיפור, של מי הלידה?
אנחנו היינו גרים בסטמפורד היל
היינו הולכים לפעילויות בפארד ספיטפיל פארק וגם באולד סטריט לשעול נגינה לילדים בשכונה וכל מיני פעילות של SURE START
מכירה אני יכולה לשלוח לך תכתובות באנגלית

אהלן.
אנחנו גרים באנפילד, שזה צפון מזרח לונדון, ממש בקצה, על גבול הרטפורדשייר.

חופשת הכריסמס בשיאה, פיטר בבית, הילדים משחקים כל היום ורוב הליל..
אתמול עבדו בגינה ועשו ערימה ענקית שנראה לי שהיום נעשה מדורה ונשרוף אותה.
עשיתי סדר והעליתי דברים לגג, תודה לאל, כי הבית כבר התחיל להיות כמו מחסן מטונף.
היתה כאן תקופה של כמה שבועות ממש מטורפים שהספקתי בהם גם לידה... האמת שזו היתה הלידה הכי יפה שראיתי. האמא היתה כל כך מרוכזת, כל כך רגועה.... לידת בית מושלמת כמעט, חוץ מזה שהשליה לא יצאה איזה שעה וחצי (שבהן התינוק היה עדיין מחובר לטבור ואף אחד לא נגע בו או באמא) אבל בסוף המיילדת נתנה משיכה קלה והשליה יצאה. זה היה רגע מפחיד עבורי, כי אני ממש לא סובלת שמושכים בשיליה. אבל ראיתי שהאמא היתה עם שרירים מתוחים ולא הצליחה אפילו להשתין (כשעושים פיפי, השליה פשוט נופלת החוצה) ולכן השליה היתה כאילו תקועה.
זה עבר מצוין והכל היה בסדר.

היי
חבל שפיספסנו אותכם עד סוף מאי גרנו בלונדון
ועכשיו חזרנו לישראל
איזה אזור אתם גרים?

חג החנוכה חלף עבר לו. עשינו אצלינו מסיבה ענקית והיה מטורף אבל כייף.
עכשיו או טו טו כריסמס, וכיוון שאצלינו יש כמה מקסיקניים בקבוצה, אנחנו חוגגים איתם את הפוסאדה.
לא זוכרת אם כתבתי על זה כבר פעם?
זה שחזור בשירה (בספרדית כמובן) של המסע של מריה ויוסף לבית לחם, עד שהם מגיעים לאורווה שבה ישו יוולד.
אז חוגגים את זה תשעה לילות ברציפות לפני חג המולד. השנה זה ממש היה בזמן של חנוכה ,אז הכל ככה התחבר.
מתחלקים לשתי קבוצות, אחת עומדת מחוץ לחדר, ואחת נשארת בתוך החדר. אלה שבחוץ שרים בית מהשיר בו הם מבקשים מקום לישון ומודיעים שמריה עומדת ללדת, ומבקשים להכנס.
אלה שבפנים עונים בבית תגובה, שהם לא יכולים להכניס אנשים, שאין מקום, שלא מענין אותם שמריה עומדת ללדת ועוד תירוצים... עד שאחרי איזה עשרה בתים כאלה, הם מתרצים ומכניסים את הקבוצה שבחוץ, שפוצחת בשיר ששמו "נוצ'ה בואנה" כלומר "הלילה הטוב" ונכנסת לחדר, כלומר כאילו לאורווה כדי שישו יוכל להיוולד.
עושים את זה כל ערב בבית אחר, וזו חוויה מיוחדת במינה.
מתקבלת תחושה של מסע אישי אל יעד, וכל אחד מהמארחים נושא דרשה או תפילה שהוא מרגיש שהוא רוצה להעביר לאורחים.
לדוגמא, סביאר שאצלו עשינו את הפוסאדה לפני יומיים, נשא תפילה שכל אחד מאיתנו יקבל ויתן תמיכה לסובבים אותנו בדרכי החיים, אל יעדינו האישיים, וכמובן אל מטרותינו הקהילתיות.
חוויה מיוחדת.
טוב, ליבי שוב התחילה עם הקריזות שלה ומשגעת את פיטר, אז אני הולכת לקחת אותה לאמבטיה.
ביי.

אהלן.
איזה באסה. קשה לי להאמין אבל חליתי. כמה ימים ניסיתי לדמיין שזה לא קורה, אבל זה כן קורה. נזלת ואוזנים מלאות וגרון יבש וניחר ועייפותתתתת !
תום נסע למוזיאון הילדות עם אלינור חברתי, כי הילד כבר תקוע פה בבית כמו בתוך בית חולים כבר יותר מדי זמן.
עכשיו פיטר נסע להביא אותו.
ביום שישי מתוכננת מסיבת החנוכה אצלינו, ואני כנראה אצטרך לעשות הכל באיזי ולאט. מה אפשר לעשות. אני גם מחכה ללידה ל קליינטית, כמובן שאין מצב שאני אצא היום או מחר, אז אלינור תצטרך לצאת במקומי. קורה.
אני כל כך מרוצה מתום. הוא בימים האחרונים, מאז שגילה שהוא יכול לקרוא בהנאה מספרים, פשוט התחיל בצורה פתאומית להרים ספר ולקרוא, ולמצוא דברים שמעניינים אותו. איזה תענוג זה לראות את זה. מזל שכל פעם שיש לי מן תחושה מבואסת ביחס לחינוך הביתי, משהו פתאום מנצנץ כדי להזכיר לי למה אנחנו עושים את זה.

גשם יש לכם...
אצלנו חורף צחיח ביותר
< מקוה שיישמך כך גם מחר, אבל שאח"כ יהיה 6 ימים ימים של גשם רצוף מצידי >

מתי אתם באים?
אני רק מאיימת בלהתקשר אליך ולא מצליחה להגיע לזה... אוף!

חיבוקים

שלום.
תום קיבל שיעול. שוב, אנחנו מוכרחים לעצור.
טוב לי לקבל את הקצב הזה בשלום פנימי ולא להתנגד לו. להאמין שבמחלה שלו הוא מאותת את הצורך בעצירה. מענין שזה מגיע יחד עם קפיצה פתאומית בהתפתחות שלו.
פתאום הוא קורא בצורה ממש שוטפת בקול רם, פתאום הוא מנגן בפסנתר בשתי ידיים...
אני מרגישה גם קפיצה בשפה העברית וביכולת שלו לתרגם משפה לשפה בצורה שוטפת.
חברתי לולה נוסעת מחר למקסיקו לבקר את אמה החולה. אז היום היא תביא את הילדים שלה לכמה זמן לשחק כאן, כדי שיהיה לה יותר קל לארוז.
ככה, מן יום כזה מלא גשם בחוץ שבו אני אסתובב בבית ואעשה דברים והילדים ישחקו. איזה כייף שיש לנו תמיד חופש לעשות מה שמתחשק.

שלום חמוטל
אין לך מושג כמה חיכיתי שתכתבי בכדי שאוכל ליצור קשר...
רציתי לשאול אם אפשר לדבר בטלפון,זה אישי-משפחתי...אני משאירה את הטלפון שלנו וכמובן שאתקשר מייד בחזרה!
049800165 בבקשה תתקשרי כשיהיה לך זמן...תודה.

איזה מתוקות אתן. חזרתי מעולם ההזיות של השבועות הראשונים של הריון בריא ברוך השם ברוך הוא.
לילה טוב, נראה לי שממש צדקת. הכל התוורד לי פתאום כשעזבה אותי העייפות המשתקת. השבוע ניקיתי את הבית.
יש לי אמבטיה מבריקה.
יש לי פינות בלי אבק.
הילדים שלי פתאום נראים לי מלאי רעיונות ואמביציות. מוזר. אולי הם השוו תדר איתי? אולי לא יכולתי לראות ולהתמודד עם הרעיונות שלהם כשהייתי כל כך עייפה.
מצאתי מורה ליפנית בשביל תום. הוא הולך להתחיל ללמוד יפנית! בקשה שלו, כמו שנדמה לי שכבר כתבתי, והוא המשיך לבקש ולבקש אז החלטנו להיות הורים קשובים. יופי.
השבוע תום נסע עם חברתי לולה למוזיאון המדע לראות את התערוכה על ההסטוריה של משחקי המחשב. הוא חזר פשוט מאושר!!! הוא אמר שזה היה כמו לבקר בגן העדן.
הוא לא הפסיק לדבר על המשחקים שהוא ראה שם, והמסקנה שלו היתה שהמשחקים פעם, למרות שה גרפיקות שלהם היו פחות טובות מהמשחקים שיש היום, היו יותר טובים ומעניינים ממה שיש היום. טב.
ליבי התחברה השבוע עם ילדה ישראלית, והיא פשוט התאהבה בה. מאז שהן נפגשו היא כל הזמן מבקשת לראות אותה שוב, ואומרת ש"מאיה היא החברה הכי יפה והכי מתוקה שלי שאפשר לשחק איתה בעברית"! לא תיארתי לעצי שענין השפה כל כך מרגש עבורה. היא שאלה אם נוכל לבקר אצלה, ואמרתי כן, אז היא אמרה, וניסע אליה באווירון? וכשהיא שמעה שאפשר לנסוע באוטובוס, כי היא גרה בלונדון, היא לגמרי שמחה והתפלאה.
היא אמרה:"אנחנו גרים בלונדון, ולרחוב שלנו קוראים אנגליה" חשבתי אולי הגיע הזמן ללמד אותה קצת יותר גיאוגרפיה....
היום יום שקט בבית אחרי שאתמול היינו כל היום בחוה. טוב, אני צריכה לרוץ, הילדים צריכים דברים. בי.
כן, הייתי בהס פס, לזה התכוונתי מחנה החינוך הביתי.
אה, ואיך עושים מחנה של חודש? באמת הרבה אירגון, אבל כל אחד עושה קצת וזה מאד לא פורמלי. את מוזמנת לבוא.

אף פעם לא כתבתי לך אבל קראתי פה לא מעט.
היית פעם ב- HES FES ?

ברוקולי סגול? תוכלי לשים תמונה? נשמע יפה כל כך

יקירתי, זה בסדר לכתוב מזל טוב או עדיף להסתפק ב בשעה טובה?
שמחה מאד בשבילך!

מרתק לקרוא אותך (קראתי עכשיו הרבה בבת אחת).
את מתארת כל כך יפה וכנה את העליות והמורדות האלה של חיי היום יום בחינוך ביתי, ואולי בחיים בכלל. מרגש אותי איכשהו.
תוכלי לספר עוד על הקמפינג של חודש ימים? איך עושים קמפינג כל כך ארוך?
המחנה של החינוך הביתי על האי נשמע ממש מופלא.
גן הירק שלך מעורר קנאה (אנחנו שתלנו גינה שלמה על פסולת בניין מסתבר, וכל הקיץ לא גדל כלום, ועכשיו מרוב אכזבה עוד לא עשינו שום דבר לקראת גינת חורף - כאן עוד יש קצת זמן נראה לי, ואולי אני טועה).

חוץ מזה, מזל טוב מאוד על ההריון.
הרבה מהקשיים שאת מתארת בהודעה האחרונה יכולים להיות קשורים לזה.
זה ממש בסדר לתת לזה מקום וזמן, להוריד הילוך וציפיות ומה שצריך כדי להרגיש בסדר עם עצמך ולפנות מקום לאדם החדש שעומד לבוא לעולם.

בהחלט לא כתבתי המון זמן. תקופה עמוסה והחזרה מהמחנה באמת היתה מדכאת בעליל.
החינוך הביתי אצלינו כאילו טיפה חסר כיוון כרגע. הפסקנו לפני הקיץ הרבה דברים כי היתה תחושה שאנחנו כמעט לא בבית, ואחרי המחנה עדיין לא התארגנו עם "מה בעצם נעשה בחורף".
אני מאד עייפה (שמחה לבשר שזה כתוצאה מסוף סוף הריון בריא עם סימפטומים בריאים) וקצת קשה לי להתרוצץ. כרגע רק לעבור את היום נראה אתגר מספיק.
יש לי בשבועות הבאים גם הרבה עבודה (שלוש לידות בטווח של שלושה שבועות) אז אני כנראה טיפה מתוחה מהעומס הקרב.
הילדים מתוקים באמת. אפילו שנדמה לי בימים מסוימים שהם כל היום מעבירים זה לזה את התור במי צופה בטלוויזיה כרגע, במקום לעשות כאילו משהו חינוכי.
אבל אני יודעת שיש תקופות כאלה. באותו זמן אני רואה שיכולת הקריאה של תום מתפתחת, והוא אמר לי לפני שבועיים שלושה שהוא רוצה ללמוד יפנית! מדהים איזה אמביציות לא צפויות יש לאנשים.
אז אני כרגע בחיפוש אחר מורה ליפנית ונדמה לי שמצאתי מישהי. אז אינשאללא בקרוב נתחיל ללמוד יפנית!
בשבוע הבא חופשת חצי השליש, אז יהיה לנו שבוע מטורף, בו נראה חברים שהולכים בדרך כלל לבית הספר, ובחופשה אפשר להפגש.
החורף ממאן להגיע אלינו, והאמת היא שזה נותן לי תחושה קצת לא נוחה. מן תחושה של משהו מתקרב ולא מגיע לעולם.
דלעות שמנות בגן הירק.
ומעבר לזה, עשבים שוטים בעיקר, במיוחד משום שאין לי שום כוחות להזיז את עצמי לכיוון החוץ. (טוב, זה יצריך תזוזה מהספה)...
סתם, זה לא בדיוק נכון, צומחים גם כרוברובים (כלומר בשפת המשפחה שלנו, כרוב ניצנים) וברוקולי סגול.

הי יקירה,
חושבת עליך, עליכם, על הדברים שהעלית בענייני מלחמה ושלום...
חיבוקים, ברכות לשנה חדשה נפלאה ונעימה

יופי שהשמעת קול, כיף לקרוא אותך, כרגיל.

שנה טובה @}

אהלן. אנחנו כמובן כבר בבית. שנה חדשה. שנה טובה לכולם!
היה מחנה נהדר ועכשיו מתחילים להרגיש שהסתיו באוויר. בשבת עשינו מסיבת ראש השנה וחברות עשו לי לחברתי מיקי כבוד והושיבו אותנו באמצע החדר ועשו מסבבינו ריקודי עם כדי לתת לנו ברכות לשנה החדשה.... היה אדיר!!
היום ירד גשם שוטף כל היום. תום ואני הספקנו כל כך הרבה. מדהים איך שיש ימים כאלה שבהם יש הספק, ולעומתם ימים שכאילו לא מספיקים כלום. אז גם הכנו תרכיז מגרגירי יער שתום אסף אתמול בפיקניק, וגם אפינו את הדלעת שצמה בגינה של תום, מילאנו אותה באורז וירקות לצהריים (הילד מתקדם בבישול, לממולאים)... וגם תפרנו כיסויים חדשים לכריות ותום תפר כרית מקסימה לבד במכונת התפירה...
אני בהחלט רואה את ההתקדמות שלו, וכמובן גם של ליבי. היא מציירת, ועובדת יפה בבצק, משחקת משחקי דמיון מורכבים עם הבובות בבית הבובות שלה... תענוג לשמוע אותה משחקת את השיחות בין הדמויות, נגיד הבת אומרת לאמא : אני רוצה לינוק! והאמא אומרת לה: בואי, שבי לי על הברכיים... את יודעת שאני אוהבת אותך הכי בעולם??.... ואני חושבת לעצמי, שכנראה בכל זאת אני רוב הזמן נחמדה לילדים שלי.....
ליבי נרדמה לי פה בידיים, אז אני הולכת לשים אותה במיטה, אבל פשוט רציתי לנשמיע קול, שלא תחשבו שנעלמתי לתמיד.

תודה לך ארץ קסם.
אכן, את משקפת את מחשבותיי והלכי נפשי מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. אני מרגישה שאני רוצה שלום בקטן, בתוך הבית והמשפחה, בין החברים והשכנים... שאני רוצה לא להתלהם כשמישהו באוטובוס מבאס אותי...

אני חיה כאן בין הרבה אנשים נוצרים והרבה מהם דתיים מאד. היום שוחחתי עם חבר קרוב שלי, מרטין, שהוא כומר קתולי ואיש מקסים ושובה לב, עם חוש הומור והרבה תשוקה בריאה לחיים. כידוע ישו מבקש לקבל את האויב באהבה יותר מאת האוהב. להגיש תמיד את הלחי השניה ולאהוב את האהבה והשלום יותר מכל דבר אחר.
כמו שכתוב בבשורה על פי מתי "אשרי אוהבי השלום כי בני האלוהים יקראו". לפעמים אני מרגישה שאולי בתור יהודיה אני אמורה להיות במקום שבו אני מאמינה ב"עין תחת עין" וכולי... ואני צריכה להודות בפני עצמי שלא מתאים לי בדרך כלל להגיש את הלחי השניה לאויב שפגע בי.

טוב, אז המחשבות בנושא הזה מרחיקות עוד ועוד, אל התחושות שלי ביחס לכל הדברים בעולם, ולא רק דברים שאני יכולה לקרוא להם בשם.

ביום שיש הגעתי הביתה בערב, ומיד כשאני נכנסת בדלת, ליאם האחיין שלי, שנמצא אצלינו כרגע בתור מפונה מהצפון, ישר מודיע לי שתום כבר המון זמן במחשב ונכון שעכשיו התור שלו?
ואני מרגישה בתוך העצמות שאני לא רוצה להיות מי שכל היום שופט ומארגן שהכל יהיה הוגן...
כבר כתבתי כאן בשנה שעברה, שההבדלים בין האחיינים שלי לילדים שלי הם עצומים, בעיקר לדעתי משום שהאחיינים נמצאים בבית הספר ובגנים שעות ארוכות כל יום וגדלו במעון ובגן. עוד לפני שאני וליבי ממש יורדות במדרגות לחדר המגורים, ג'סיקה מודיעה לליבי "אני תפסתי" כלומר שהיא עכשיו מחזיקה בצעצוע מסויים. יכול להיות שזו אמירה ישראלית רגילה בילדים? שמישהו יאיר את עיניי? זה נראה לי מוזר בטירוף. אצלינו הילדים לא מתנהגים ככה.

בכל אופן בשבוע הבא נתקע אותם ביער אפינג עם ילדי החינוך הביתי, וללא כל צעצועים או מחשב או טלוויזיה להתווכח עליהם... ואני מקווה שהם קצת יירגעו.

עוד שבוע יוצאים למחנה!!!!
אנחנו מחכים בכיליון עיניים.

חינוך מנסיוני הוא הרבה יותר קשוב וקסום ונמצא בעולמות הבלתי נראים שאנחנו לא תמיד כל כך מודעים אליהם .
אם אתם אנשים שתפיסת עולמם היא שלום הילדים שאתם מגדלים יהיו בדרך כלל בעלי אותה תפיסה .
זה לא דורש תוכניות מיוחדות או התכוננות וזה כפי הנראה עובר בטלפאתיה מעורבת באמפאתיה מעורבת בסובלנות וביכולת המדהימה שיש לילדים לקרוא את מחשבות ההורים .
הבת הגדולה שלנו בצבא .
וכאשר היא חזרה הביתה (כן לנחלתנו הקסומה השרויה ברגעים אלו בסביבה מופגזת בעליל..!) היא סיפרה על התגובות הלוחמניות שהיו לאנשים שאיתה ביחידה ועד כמה הם הסתכלו עליה במבט של 'יצאת מדעתך?' כאשר היא טענה בפניהם שרק בדרכי שלום ניתן יהיה לפתור את העניין .
הזכרתי לה שאנחנו בדרך כלל חושבים מה שלימדו אותנו לחשוב ושהחשיבה שלנו מאוד מושפעת מגורמים חיצוניים כמו סביבה וטלוויזיה וכאלו... ושהכי חשוב זה לזכור את זה מבלי לשפוט את אלו שממהרים להתלהם ולחשוב שבמלחמה ננצח.
זה ברור שניצחון במלחמה הוא ניצחון זמני . ורק בדרכי שלום ניתן יהיה להשיג שקט ושיתוף פעולה .
לי אישית נראה שאנחנו אמורים היינו להיות חכמים יותר מהצד השני ולהיות יותר ערמומיים כאשר זה מגיע לבטחוננו .
(למשל ...הלבנונים ממש 'שוחדו' לחלוטין על ידי החיזבללה בשנים האחרונות , הרי יכולנו לשחד אותם בעצמנו ולהקים אירגון שוחר שלום שיישחד לטובתנו ....במקום לתת לאירגוני טרור לשחד בארצות חלשות ומקוטבות כמו לבנון..)
אבל..כרגע המצב הוא כזה .
ולכולם קל יותר לשתף פעולה עם מלחמות .
גם כאשר יש ויכוח בבית וכולם 'מתלהמים' זה סוג של שיתוף פעולה עם מלחמה וחוסר יכולת שלנו לשלוט בעצמנו ולנהוג באורך רוח ובסובלנות כלפי הצד השני .
יהיה הרבה יותר אפשרי לחנך לשלום כאשר נתחיל לחנך לשלום בדלת אמותינו..אצלינו בתוך הבית בין ההורים לבין עצמם ובין הורים לילדים וכל אחד יסתכל על עצמו ועל תגובותיו וינסה להשתלט על הנטייה האישית להגיב תגובות אוטומטיות אגרסביות ...כמו להתקיף ולהרגיז ולעצבן על מנת להגן על עצמנו או על מנת למשוך תשומת לב או תגובה....
ב'בגדול' ובהרבה יותר נורא...זה מה שאירגוני טרור עושים , הם מושכים תשומת לב על ידי התעללות בצד השני .

אמא יקרה שלי
דווקא מתאים לי להתכתב איתך בנושא כאן בדף הזה שעיקרו חוויות החינוך שלי עצמי ושל משפחתי הקטנה.
אמן לכ מה שכתבת. כן יהי רצון.

למה הדבר דומה? לילדים שמתקוטטים ורבים ומצפים שהמבוגר שאיתם ישפוט בין הצדדים. את בוודאי זוכרת את ענין השריטות שמויה חטפה מאלי במסיבת החנוכה. וההורים שלה, הטבעונים השמאלנים הידועים (מה, מה, שומעים משהו בקול שלי?) התעניינו אך ורק במי צודק ומי משקר. ולא בכיצד לחנך את הילדים ולתמוך בהם להשלים ולפתור את הקונפליקטים האישיים והבן אישיים שעלו מהארוע הזה בדרכי שלום.
וכמובן גם לא היה ענין בשלומן של הבנות. שתיהן, לא רק מויה שחטפה שריטה לא נעימה בכתף, אל גם אלי, שהחליטה לשקר כדי להציל את עורה.

אני מתייחסת כמוך לכל מלחמה כהתפרצות של רוע ושל פחד ושל אוברדרפט באהבה.
כמה חבל וכמה עצוב.

איך נחנך את ילדינו להיות אנשי שלום?
אני לא מרגישה שהעיקר הוא "לפתור קונפליקטים בדרכי שלום" זו תהיה תוצאה. תוצאה של תהליך שעשוי לדעתי ממודעות והתפתחות אישית. מלימוד אמפתיה, מאימון בהומניזם ובסבלנות. מאימון בשחרור צורך בכבוד אגואיסטי.... באיבוד הרצון לשפוט מי צודק... כי זה לא מה שרלוונטי. מה שרלוונטי זה שכמה שיותר יחידים יקבלו את צרכיהם הפיזיים, רגשים, נפשיים, רוחניים.... ואז אולי נחיה בעולם בו המאמצים שלנו יהיו נתונים לאחיזה במושכות הטבע בהרמוניה, תוך מתן כבוד הדדי ואהבה לכל אדם.
דברי הנביאה חמוטל בת חוה.

הנה הבקר שמענו שנסראללה מדבר על 'כבוד' , הוא יוכל לעשות משא ומתן רק על רקע של כבוד .
כבוד !
כמה פשוט היה לתת כבוד כבר מן ההתחלה ... משחר ההסטוריה ... ואיך אפשר לתת כבוד עכשיו אחרי כל ההרג והעינויים ההדדיים !
"אנשי השלום" מתוך הבנה של הסיטואציה הטרגית שמתגלגלת בכל הציויליזציות כמו גם כאן , רק "אנשי השלום" יכולים לנטרל ולהרגיע על ידי גישה שפויה . גישה אוהבת אשר פועלת ללא'הזדהות' עם ה'צדדים' .
כמה שזה נשמע פרדוכסלי , כן , גישה אוהבת היא גישה המנוטרלת מהזדהות עם אחד הצדדים .
מי שבאמת תורם לאיבולוציה של השפיות זה מי שכל הזמן מציע הידברות ותהליך מרתק של גדילה ומודעות עצמית .
תארי לעצמך אם רמת הגולן היתה נהפכת לאיזור המוגדר כ"בית-ספר לפתרון קונפליקטים " או כמוה היה קורה בכל האיזור הנגוע באיבה ורוזריו היתה באה לכאן לעשות אימוני סובלנות...
כי אז היה מתממש חזון הנביאים...
אני ערה לכל מה שהזוי בהודעתי ובכל זאת שולחת אותה .
נשיקות(-:
אמא

בקר טוב , (בואי נראה כמה אני אספיק לכתוב לך היום) ,
לא איכפת לי כמה הזוי או נאיבי מה שאני מבטאת כאן . אלה חומרי מחשבה , תוכלי למחוק את ההודעה אחר כך :
מדובר על שינוי תודעתי שאני עוברת עכשיו והוא קשור לבחירה חוזרת ונשנית בחיים , על הכרה עמוקה בכך שקיימת אבולוציה של רוע אשר מכניסה מימד טרגי לחיים ואין לי שום רצון לנשום את הרעלים האלה .
אז אני אומרת לרוזריו לא לקחת צד אלא לראות בעיניים פקוחות שיש בסכסוך הערבי/ישראלי טרגדיה שמבוססת על הסטוריה עתיקה של קנאת-אחים שהוריהם סובלים מאזלת יד או 'אזלת לב' = חוסר אהבה..
על הבסיס הזה מתרחשת איבולוציה של רוע .

חמוטל אהובה שלי ,
אני כותבת לך כאן כי הענין ראוי לעיון "שבטי" . מדובר באיבה כלפי ישראלים שמורגשת כעת בגלל המלחמה .
את אמרת לרוזריו שאת חשה באיבה הזאת והיא הזדרזה 'לשקף' לך שאת כנראה חשה אשמה על ידי כך ששאלה אותך האם את חשה אשמה .
רוזריו היא בשבילי עכשיו, לצורך המכתב הזה , סמל לכל אותם אנשים שהם באופן עקרוני אנשי השלום וכאשר יש מלחמה הם מתבלבלים לרגע ונוטים לגנות את מי שנראה כלפי חוץ כאלים יותר או כחזק יותר.
אני זוכרת היטב את השבחים שישראל קבלה בעולם כאשר היתה קטנה וחלשה . גם אז זאת היתה טעות לשבח אותה !
"אנשי השלום " חייבים להעמיק את תודעת השלום בקרבם .
להיות אדם של שלום פירושו שאתה חי על פי פילוסופיה מוגדרת מאוד . הנחת היסוד בחיים של אנשי השלום חייבת להיות שכל קונפליקט ניתן לפתרון בדרכי שלום.
לכן "איש שלום" אמיתי איננו לוקח צד ברגע של סיכסוך אלא פונה אל המעורבים בסיכסוך ודורש מהם שלא לאבד עשתונות ולגשת מיד לפתרון הקונפליקט בדרכים חלופיות .
ד"ש חם לרוזריו . (אני חייבת עכשיו לטוס לאמא שלי היא צלצלה ובקשה עזרה...)
נשיקות
אמא

בוודאי
[email protected]

היי חמוטל , אפשר לתקשר איתך במייל?

חמוטל, משהו בעניין הברוקולי -
גם אצלנו היו זחלים קטנים שחוררו את העלים ביסודיות, אבל הצמחים התגברו על זה וגדלו לתפארת אחר כך. ואיכשהו נעלמו הזחלים מעצמם (אחרי משהו כמו חודש בו זללו בהנאה). באותה תקופה פיזרנו פרות-משה-רבנו בגינה, כדי לעזור לכובע הנזיר עם הכנימות, ואולי הן אכלו גם את הזחלים של הברוקולי? לא יודעת. את הכנימות, בכל אופן, הן לא אכלו. ועכשיו גר אצלנו מישהו שמחורר את כל העלים של הרוקט. ולא רואה שם אף אחד. מוזר.
וחוץ מזה גם [po]גננות אורגנית[/po] . אולי יש שם איזה קסם.

ובלי קשר - נעים לשמוע על תום, על השינוי מבפנים שאת מתארת. ויפה קראת לזה 'קפיצת גדילה'. השימוש במונח הזה בהקשר של ילדים גדולים האיר לי פתאום משהו. תודה.

מתבאסת ביותר ממה שקורה בארץ.
אצלינו החיים כרגיל, ואני כמעט חשה אשמה בגלל זה. היום יום ארוך בלי פיטר, כי הוא נסע עם אבא שלו לשדה התעופה להביא את אחותו שפונתה מהקיבוץ בגלל הקטיושות, אז החליטה כבר להקדים את הביקור השנתי שלה.
היה לי בשבוע שעבר תקל ממש מבאס עם חמותי, אז אני עדיין לא כל כך מאוששת מזה.
חום אימים גם כאן. חם מדי מכדי לצאת מהבית לפני חמש בערב. בשש בערב הלכנו לגן הירק. רק שיח מלפפונים אחד שרד את המעבר לאדמה. חיות קטנות אוכלות את הברוקולי והכרוב ניצנים. החלטתי לקנות חומר שהורג אותם. אני מתביישת להגיד. אבל שום דבר אחר לא עוזר. יתושים קטנים לבים שמטילים ביצים צהבהבות על העלים שמתוכן יוצאים זחלים רעבים ביותר.
אני מוכנה להרוג כל אחד ואחד מהם במו ידי. זונות.
טוב, אבל הסלק צומח לתפארת, וגם הצנוניות, וגם העגבניות והבצל והשום. אין יותר תותים. היה איזה ארבעה קילו השנה, ואורך העונה היה בערך ארבעה שבועות. יכול להיות יותר גרוע.
פטל אדום מביל על השיחים.
תום אסף היום כל מני דברים בגן הירק, וכשחזרנו הביתה הוא הכין סלט מדהים, עם עוד כמה דברים מהמקרר.
הוא ממש התבגר בזמן האחרון. משהו בו יותר רגוע פתאום, אחרי שהיתה לו כנראה קפיצת גדילה שבמהלכה חשבתי ברצינות למסור אותו לאימוץ!!! אבל זה עבר לו, ויש איזו תחושה של מי מנוחות כרגע.
האמת היא שמשהו ממש השתנה בו. אני מרגישה משהו ביחס לדרך בה הוא מתנהל שאף פעם לא הרגשתי. קשה לי ממש לשים על זה את האצבע.
אולי הוא יצא ממצב של קשיים שהוא חווה.
אנחנו מתכוננים בשמחה לקראת המחנה באוגוסט, ועכשיו נראה שמישהו נתן לנו קראוון לגור בו בחודש הזה. אז יופי, יהיה מקום לעמוד ישר בימי הגשם השוטף.

תודה טלי... גם אני חושבת הרבה על הביקור אצלכם. לא הספקתי להגיד לך שוב כמה נפלא היה כל הענין, מהפגישה באתר דרך הטיול ועד לרגע בו שמת אותי בתחנת הרכבת... תודה.

נשמע נפלא המחנה שלכם!
נזכרת בביקור שלכם ומתגעגעת. דש חם לתום וליבי, ומזל טוב!

אולי תבואו לפארק הירדן?
בטח, בטח אולי נבוא...
אבל לא השנה לצערי

וואי, ממש מרגש. משום מה זה העלה לי מחשבות על צוענים, שחיים דומה לכך כל הזמן, לא? לא באמת יודעת איך צוענים חיים...
וגיליתי שפספסתי את היומולדת שלך. אז מזל טוב באיחור ו לבינתיים.

אולי תבואו לפארק הירדן?

חזרנו ממחנה החינוך הביתי לפני כשעה. הנה אני ליד המחשב, רוצה לתפוס את החוויות ברשת הזיכרון החמקמקה ולחלוק אותן אתכם כשהן עדיין בהירות.

אבל מאיפה להתחיל???

היו לנו חוויות מדהימות. היה מחנה אדיר. שבוע ימים באי קטן לא רחוק מהחוף הדרום מזרחי של אנגליה.

הקמנו את האוהלים קרוב לחברים הקרובים שלנו, קאת'י ולוסיאן עם הקומבי ואן שלהם, וארגנו מטבח ממולו תחת הגגון, סוניה עם בתה אמה, אבא של קאת'י לורנס גם נסע איתנו. לולה וזביאר, ועוד חברים שמצטרפים אלינו הרבה פעמים כשאנחנו עושים את המחנה ביער אפינג.

היו השנה במחנה כארבע מאות וחמישים משפחות. המוני אוהלים, בתים על גלגלים, וקראוונים... בשדה הכללי הקימו ארבעה אוהלים ענקיים. באוהל המרכזי הקימו במה גדולה ועליה היו הופעות, גם הופעות מוסיקה וגם ריקודים, וגם את קברט הילדים, שבו כל ילד שרוצה עושה מה שהוא רוצה על הבמה לכבוד הקהל. האולם הזה מחזיק כשמונה מאות איש, לפעמים פחות, לפעמים יותר. האוהל השני, עגול וגדול וכחול, הוא אוהל חשוך שבו הקרינו סרטים כשהמקרן והאורות מתופעלים על ידי אנרגיה סולארית. הקימו שם גם במה קטנה, ועליה נתנו הרצאות בנושאי מדע, אסטרונומיה (לילה אחד עשו שם הופעת פלניטריום מלאה) ועוד. מדי פעם גם הופיעו שם מוסיקאים. (כמו למשל המוסיקאים שניגנו בכלי נגינה ספרדיים ממחוז גליציה, שהופיעו עם מנדולינה ותוף מוזר שלא ראיתי כמוהו, ועל הכל מן חליל שק קטן יותר מהחליל הסקוטי.
האוהל השלישי היה מיועד לעבודות אומנות, ושם היו פעילויות אריגה, ריקוע נחושת, ועוד. כל הפעילויות האלה מוצעות כך שהמבוגרים יוכלו לעבוד והילדים יוכלו לחקות אותם אם יירצו, או לשחק בחומרים כראות עיניהם.
באוהל הרביע התקיימו עוד סדנאות אומנות ומדע.
בנוסף התקיימו פעילויות תחית כיפת השמיים (היה מזג אוויר מדהים), כמו טאי צ'י, ריקודי בטן, עבודה בעץ עם מחרטות גלגלת שמונעות עם פדל גדול... וכמובן יריה בחץ וקשת.

היו גם פעילויות של תיפוף, ריקוד ומשחק.. בקיצור המון דברים.

כל זה לא היה מלחיץ או יותר מדי, כי פשוט אפשר ללכת למה שרוצים או לא, ואז אפשר לשחק עם חברים על הדשא או ללכת לבריכה או לחוף הים.

הים היה מלא צדפים מקסימים וסרטנים, והילדים שיחקו בכייף על החול הרטוב בזמן השפל.
סמל המחנה הוא תמיד ציור של מבוך, וכל שנה בונים את המבוך על החוף מאבנים, צדפים ואצות ים. אחר כך מי שרוצה מוזמן ללכת במבוך מן החוץ אל המרכז ושוב החוצה. החוויה יוצאת דופן.

במקום שבו עשינו את המחנה אסור לעשות מדורות על האדמה, אבל מותר להבעיר אש בתוך משהו גבוה יותר. לוסיאן הביא תוף ישן של מכונת כביסה, והנחנו אותו על שלוש לבנים והבערנו אש כל לילה. תענוג לשבת ליד המדורה בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון ולדבר ולשיר ביחד. לוסיאן מוסיקאי מקצועי, והגיע עוד חבר שקוראים לו ג'ון והם ניגנו בשתי גיטרות. היתה אווירה נעימה נורא. אתמול בלילה כשישבתי והקשבתי למוסיקה, פתאום הרגשתי שאני שומעת גם כינור. הסתובבתי וראיתי שהגיע בן, והוא אכן עומד על הברכיים מאחורי ומנגן בכינור... אחר כך מישהי הוציאה גם חלילית אלט, וככה שרנו עד שתיים וחצי בלילה. מבחינתי, זו חוויה שלא משתווה לשום דבר. אני מאושרת שיש לנו אפשרות לחיות ככה.

תום הכין הופעה לקברט הילדים. הוא הכין ריקוד עם מקל של מטאטא!!!
בהופעה ביום רביעי בערב השתתפו בערך מאה ילדים!!! וזה הסתכם בכשבעים הופעות קטנות ברצף. זה עובד ככה: בצהריים תולים נייר גדול באולם ההופעות, ומי שרוצה להופיע כותב את שמו על הדף. ככה מתארגנת רשימה של ילדים שרוצים להשתתף. בערב הם נקראים זה אחרי זה לבמה ומופיעים. אף אחד לא רואה את ההופעות שלהם לפני ההופעה ואף אחד לא מסווג או מצנזר את ההופעות. כל מי שרוצה מופיע בדיוק עם מה שהוא רוצה.
ישבתי בהופעה הזו ושוב נדהמתי מהכוח המופלא והאנרגיה המסוימת של החינוך הביתי. בצורה פשוטה וחסרת מאמץ התגלגלה מולי הופעה מדהימה!!1 אילו מישהו מהמבוגרים היה צריך לארגן מופע, הוא בחיים לא היה יוצא נהדר כמו המופע שנוצר. כל ילד הופיע עם מה שהוא רצה, עם מה שהיה רלוונטי ומלא גאווה עבורו. היו ילדים שנגנו בקבוצה שיר רוק, היו ילדות קטנות שרקדו, בלט, או ריקוד חופשי למוסיקה. היה נער שניגן בפסנתר, היתה ילדה שעשתה מופע לוליינות, היה ילד שדיקלם תעלול לשון (משהו כמו שרה שרה שיר שמח), היו מערכונים שהילדים הכינו בעצמם... וכמובן הריקוד של תום... !
עוד דבר שנתן לי הרגשה טובה היתה האיכות הכל כך מפרגנת ותומכת של הקהל. היה למשל ילד שהתחיל לנגן שיר, ואחרי כמה תיבות הוא הרגיש שלא יצא לו, וכל הקהל, ממש כאיש אחר צעק לו :"נסה שוב!!!", והוא אכן ניסה שוב והצליח... ההופעה הזאת התחילה בשבע בערב והסתיימה קצת לפני חצות!!! והילדים ישבו בנחת והתעניינו בכל מופע ומופע. זה היה תענוג. במיוחד בשבילי, ניצולת בית הספר לאומנות תלמה ילין... שם איבדתי את חדוות הבמה, והיא הוחלפה ברצינות תהומית ותחרותיות חולנית.

אז ככה, אכתוב עוד בקרוב, בינתיים תום מבקש את המחשב... בכל אופן קיבלתם איזה רושם?...

כתבתי לך בדפבית.
נשיקות

הרבה מזל טוב ,|עוגה|
ותהנו במחנה.
מחכה לשובכם, לשמוע חוויות. @}

תודה חן.
האמת היא שכשכתבתי את זה הרגשתי שאני כותבת גם בשמך.
בטח עוד נדבר היום (יש לי יום הולדת מאד שמח!!!)
ניסיתי לצלצל אלייך באותו יום, וקיבלתי מענה נורא תמוה : "המספר אותו חייגת אינו קיים בחו"ל" וחשבתי לעצמי, הרי אני מצלצלת מחו"ל!!!! לא בדיוק מובן לי הדבר הזה, אבל בכל מקרה לא הצלחתי לצלצל אלייך.

יום ההולדת שלי. היום. אני בת שלושים וארבע. מרוצה להיות בת שלושים וארבע. סטפאני הביאה לי עוגה מדהימה. היא עשתה לי פאבלובה קטנה וקישטנו אותה בתותים מגן הירק ואכלנו עם הילדים. תענוג.
מחר יוצאים למחנה החינוך הביתי. להתראות!

ניסיתי להוסיף אייקון של חיבוק

נכנסתי לכאן בעקבות התאריך של היום, חמוטלי, ולא האמנתי למראה עיני: את כתבת בערך כל מה שאני מרגישה לגבי היום הזה - גם אני מעדיפה לזכור אותו ביום הולדתו ולא ביום מותו, גם אני מאד אהבתי אותו וחשתי קרובה אליו, גם אני כמעט צלצלתי היום לאמא שלו.
אוי חמוטלי. זה עצוב.

נדבר ביום שישי. ( ( - ) )

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

ראיתי במו עיניי היום בגן הירק את המשמעות של המשפט הזה. תום שבדרך כלל ממש לא מתחשק לו לצאת לגן הירק, לא יכול היה לחכות ללכת לשם היום, בגלל שהוא כל כך רצה לקטוף תותי שדה... הוא עבד מאד ברצינות על הקטיף, ואמר שמחר הוא יכין ריבה והוא מתכוון למכור אותה בחנות שהוא יפתח במחנה... הוא מלא רעיונות.
היום היום הארוך בשנה. כאן הוא מאד ארוך. יש לי תחושה משונה בלב ביום הזה. חבר מאד יקר מהילדות שלי שהתאבד לפני שנתיים וחצי נולד ביום הזה. כשהיינו ילדים תמיד הרגשנו קרבה מיוחדת, כי נולדנו בהפרש של ארבעים שעות זה מזה. אז אני חושבת על עודד היום. מעדיפה לזכור אותו ביום הולדתו מאשר ביום מותו, שמרגיש אצלי כמו רצח עצמי. אני מרגישה כועסת עדיין, כאילו הוא רימה אותנו. אחרי שהוא התאבד חלמתי שהוא בא לבקר אותי בלונדון ואני באה לקחת אותו משדה התעופה. בזמן שחיבקתי אותו בחלום הרגשתי את התחושה הזו, שהוא מרמה אותי, שהוא מחייך אליי, אבל באותו זמן מתכנן את הרצח שלו עצמו. תחושה איומה.
כשהייתי ילדה, חשבתי שכשנגדל, נתחתן. הוא לא אהב נשים, אז זה ירד מהפרק. תמיד הרגשתי שהוא באיזה שהוא אופן מעריץ-מפחד- כועס- מתחשבן- כמה-אוהב אותי.
זה אף פעם לא היה פשוט בינינו. היום חשבתי לצלצל לאמא שלו ולהגיד לה שאני חושבת עליו, שאני זוכרת אותו. אבל לא מצאתי את שלוות הנפש.
אז לפחות כאן. עודד. הוא היה ילד מוכשר, יפה, עדין ואהוב על כולם. גדל להיות גבר נחרץ, כשרוני כמו שד, מצליחן, סארקסטי, רוצה תמיד את המובחר. תמיד מסתובב עם תחושת החמצה איומה בלב. שלום.

תראי איזה פות חמוד יש לה. את יודעת שהיא בהריון?" גדול!
נהנית לקרוא, כרגיל. @}

רק משהו קטן:
אתמול תום שיחק עם השרקנית של חברתו אמילי. הוא שיחק איתה בערך שעה, ואז ניגש אליי להראות לי אותה. הוא אמר:"אמא, תראי איזה חמודה היא, תראי איזה פות חמוד יש לה. את יודעת שהיא בהריון?"

איזה מקסים לקרוא אותך.
צריכה לדבר איתך. אנסה להתקשר כשיהיה לי יותר פנאי.
אולי אחכה כבר שתחזרו מהקמפינג.

תודה לכן.
היום יום האב באנגליה. אז יש מן תחושה קצת יותר חגיגית באוויר. אצלינו חוגגים כמובן מאד מאד בקטנה.
השבוע אני מתארגנת לנסיעה למחנה חינוך ביתי ליד הים. אנחנו נוסעים רק בשבת, אבל בגלל שאני גם מחכה כרגע ללידה, אני צריכה להיות מאורגנת מראש, במקרה ויהיה כמו בשנה שעברה, שהלידה היתה יום לפני שנסענו. אני מקווה שזה לא יהיה יום לפני שאנחנו נוסעים, משום שזה יום ההולדת שלי, ויש לי רצון מה לצאת עם בעלי אפעס...
המחנה הזה הוא רק שבוע, אבל מגיעים אליו מחנכים ביתיים מרחבי בריטניה, אז זה ארוע מאד גדול. פיטר לא נוסע איתנו השנה, אז אני אסע באוטו עם לורנס, אבא של קאת'י.
אתמול סוף סוף הרגשתי יותר טוב אחרי שביום שישי קיבלתי וסת והיה לי כאב ראש איום יומיים ברציפות. אני מוכרחה להודות שבסוף ביום שישי בערב פשוט נשברתי ולקחתי אקמול אחד.
מסכן תום, הייתי כל כך כל כך עצבנית בסוף השבוע, ונראה לי שהוא היה בקו האש הראשון שלי. אחר כך היתה לי תחושה איומה כזו שהוא יגדל ויגיד איך הייתי אמא איומה כשהוא היה ילד, איך התנהגתי אליו יפה כשהכל היה בסדר, אבל ברגע שמשהו לא היה בסדר, פתאום לא הייתי נחמדה אליו.
יש לי לפעמים הרגשה שעם כל מה שאני עושה ועם כל המאמצים שלי אני לפעמים פתאום מאבדת כיוון לגמרי.
כאילו שאני פתאום מאבדת את המקום שבו אני רוצה להיות. אני יודעת שזה נורמלי, שזסה קורה לכולנו. שהדבר הראשון שקורה כאשר יש נקודת שבירה, היא איבוד שלמות, איבוד אינטגריטי.
קשה לי לסלוח על זה לעצמי. לא בגלל מה שאני כאילו עושה לו, כי בסך הכל, אני כועסת על משהו, שבוודאי יש סיבה לכעוס עליו (כעסתי ביום חמישי כשהוא התחנן ללכת לחבר שהאמא שלו פשוט מוציאה אותי מדעתי, ואני הסכמתי, ואז הוא פשוט לא התארגן לצאת, ורק ביקש אלף דברים, וכשלדבר האלף לא הסכמתי - משחק עם מקל כבד וגדול בחדר המגורים בזמן שאני מתקלחת וליבי מתרוצצת - הוא פשוט יילל וקיטר והתחנן) בסוף פיספסנו את הרכבת, לא בגלל השטויות שלו, אלא בגלל שלא יכולתי להתאפק מלצעוק עליו.
אני יודעת שאם לא הייתי יום לפני הווסת, הייתי בטח יודעת להתארגן עם הרגע הזה. אבל לא היו לי כוחות, ולא הבנתי שאין לי כוחות.
אחר כך אתמול אמרתי לו, שהרגשתי נורא רע שכעסתי עליו. הוא אמר שהוא יודע שזה באשמתו, כי הוא שיגע אותי. זה הכי ביאס אותי. כי אני יודעת שזה לא בדיוק באשמתו. נכון שאשמה זה בכלל לא הנושא העיקרי.
הוא מתכוון כנראה לאחריות, אבל משתמש במילה אשמה.
טוב, מילא, שהוא ייקח אחריות על השטויות שלו, ואני אקח אחריות על השטויות שלי....
יללא, אני הולכת להתרחץ ורצה לגן הירק לשתול את הברוקולי....
שלום ולהתראות.

קוראת @}

הנה אני.
בימים האחרונים אני כל הזמן בדרך לכאן. חושבת על איך שהתגלגל השינוי בחיינו המתחנכים בבית בחודשים האחרונים. בחורף החלטתי להפסיק הרבה מהפעילויות שלנו, בעיקר בגלל שהרגשתי שאין לנו זמן לשום חינוך, לא ביתי ולא בכלל, מרוב פעילויות. אז צמצמתי. ועככשיו אנחנו באופן הרבה יותר אינטנסיבי נמצאים בבית. עובדים בגן הירק, משחקים, עובדים בבית. גן הירק פשוט נהדר!!! אתתמול קטפתי את הביכורים: קערה מלאה תותי שדה!!! וגם חופן צנוניות, שהיו הצנוניות הכי טעימות שאכלתי בחיים.
איזה כייף. השקענו המון עבודה השנה, וכרגע צומח בגן הירק
סלק
תפוחי אדמה
עגבניות
שום
בצל (שלושה סוגים, אדום, צהבהב ולבן)
צנוניות,
שעועית ירוקה
תירס
שעועית צהובה
תותי שדה
פטל אדום
והגזר והאפונה שנראים קצת מסכנים.
עכשיו אני מתחילה לחשוב על איזה ירקות להכניס לקראת החורף, כמו ברוקולי וכרוב, או אולי אפילו כרוב ניצנים.

אז זה באמת עובד, אחרי כל המאמץ.
תום עשה לעצמו חלקה קטנה בגינה של הבית (כי גן הירק שלנו נמצא מעבר לרחוב) והוא מגדל שם תותים, צנוניות, בצל אדום, עגבניות ואפונה.

אני מרוצה. אתמול חברה אמרה לי איך היא משתגעת לפעמים מהחינוך הביתי והיא חושבת שהיא תצטרך לשלוח את הילדים בחזרה לבית הספר, והרגשתי כל כך מרוצה שאני פשוט לא נמצאת במקום הזה. פשוט בכלל לא.
הקריאה של תום באנגלית נהייתה כל כך שוטפת, שהוא ממש מסוגל לקחת ספר ליד ולקרוא, והוא נורא נהנה מזה. זה קרה ממש באופן טבעי ואני מרוצה.
בעברית הוא גם משתפר. אני שואלת אותו איזה אות זו? ואיזה ניקוד זה? והוא אומר, ומסוגל לקרוא את ההברה, ואחר כך לחבר את המילה, אבל לאט.
דרוש לו אימון.
אוי, פיטר קורא לי לאכול. ביי.

אתמול בערב אחי נסע מכאן. היה לנו ביקור פשוט מעולה. אני נזכרת בשנה שעברה, ואיזה יום מבאס היה היום שהוא נסע, ואני מודה לאלוהים שיכול להיות גם אחרת.
החיים האלה שבהם אנחנו מפוזרים בעולם, דורשים הרבה תשומת לב וכוחות רגשיים כי להתמודד איתם.
תום היה פשוט מאושר מהביקור של דוד ונעמי. ליבי שיחקה עם ליאון, הבן דוד שלה, אתמול הם שיחקו שעה שלמה במשחקי כאילו, לפני שהם יצאו לשדה התעופה. הרגשתי את ההרגשה המשונה הזאת, שבדיוק כשהם מתחממים, הם צריכים להפרד, ושאלתי את עצמי מה בדיוק יהיה לילדים שלנו לספר על הילדות שלהם...
תום ואחי הספיקו לעבוד ביחד באלקטרוניקה, ואני מקווה שנוצרו אצל תום מספיק "זכרונות ילדות" שאחר כך בבגרות אפשר יהיה לצרף לאיזו חוויה מהמשפחה המפוזרת שלנו...
אחי ואני עבדנו ביחד בגן הירק, שלא קיבל תשומת לב איזה שבועיים בגלל הגשמים השוטפים שהיו כאן. ברגעים כאלה אני מרגישה שיש לי כל מה שאני צריכה.
עשינו לכבוד גיסתי נעמי ערב בנות. היה מעולה!!! עשינו אחת לשנייה שעווה, הכנו ארוחה מעולה (אני הכנתי כדורי בשר ברוטב עגבניות, קאת'י הכינה סלט עגבניות ובצל עם פטרוזיליה וגם חצילים ממולאים בגבינה בולגרית עם פלפל חריף,וסטפאני הכינה סלט חסה אבוקדו ואפונה מעולה, וכמובן את הפאבלובה המפורסמת שלה... אה, וכמובן הכנו גם אורז)
בסוף הארוחה אנחנו מפנות הכל מהשולחן, שמות את הפאבלובה באמצע השולחן ואוכלות ממנה (למקומות, היכון, צא!) עם כפות מהצלחת הכללית.
תענוג.

היום גשם שוטף.
זה אחרי שביום חמישי, שהיה יום ההולדת של תום, התפללתי שלא ירד גשם ובאמת לא ירד. עשינו לו פיקניק יומולדתת בפארק. היתה רוח פרצים אבל הילדים היו ממש מאושרים.
לא הצלחנו לחגוג את לג בעומר, כי הארגון של היומולדת היה פשוט ממלא כל...
עשינו להם חפש את המטמון והם היו ממש מרוצים.
תום המתוקי פשוט לא ישן כל הלילה מרוב התרגשות לפני יום ההולדת. הוא הלך לישון סוף סוף באחת עשרה, התעורר באחת וחצי, נרדם שוב בשתיים לאיזה שעתיים והתעורר סופית בסביבות ארבע... הייתי בטוחה שהיום יסתיים בבכי, אבל הוא עמד בכל ההתרגשויות בגבורה.
עכשיו הוא מצונן, כמובן, וקצת צרוד.

פיטר לקח יום חופש ביום חמישי והיה ממש נהדר להתארגן ביחד והכל תקתק.
הימים שעוברים עלינו הם בעלי קצב איטי יחסית כרגע, וזה בגלל שהגעתי למצב תשישות מסוים. רציתי להפשיט כביכול את החינוך הביתי, להחזיר ותו לתוך הבית, כי הרגשתי שמרוב כל כך הרבה פעילויות, אין לנו זמן לחינוך ביתי....
כלומר נמאס לי לשמוע את עצמי רודה בתום להתארגן לצאת מהבית, בגלל שיש איזו פעילות שצריך להגיע אליה בזמן... רציתי חופש רב יותר ויותר זמן לדברים להתהוות בצורה אורגנית.
וזה באמת משנה הרבה את המצב. הילדים פחות עייפים ויש להם יותר רעיונות. לליבי, אגב, יש רעיון מעולה לדעתה: היא רוצה ללכת לבית הספר!!!
או לפחות לגן, היא אומרת לי," אבל את לא יכולה לבוא, כי זה רק לילדות גדולות כמוני".
נראה למישהו כאן שאשלח אותה????
אמרתי לג'יזלה שמבחינתי זה בשום פנים ואופן לא אופציה. כמו שלהרבה הורים חינוך ביתי הוא לא אופציה, וכמה שהילד שלהם ייתחנן להפסיק ללכת לביתספר, הם בחיים לא ירשו לו.
מה שכן, אני מאד מעודדת אותה לבלות זמן בנפרד ממני, כי נראה לי שזה חשוב לה כרגע. היא מאד נהינית ללכת עם ג'יזלה לבית שלה או לפארק בלעדיי. והיא גם התחילה ממש לבקש שאבא שלה ייקח אותה למקומות בנפרד ממני. זה ממש מעולה בעיניי. נעים לראות שהיא מרגישה שהיא יכולה לעשות צעדי עצמאות ממש בעצמה, בלי שזה כורח, בלי עדוד רציני מצידינו, אלא מתי שהצורך מבשיל בתוכה.

ל"ג בעומר ביום שלישי הבא אני חושבת. חשבתי אולי אפשר לעשות מדורה בן ירק. אבל אני מוכרחה לציין שזה עוד לא בשלב הביצוע...
דרך אגב, היה אחלה להפגש אם הפנינה. תודה שבאת.

היה יופי של סופשבוע. הרבה עבודה בגן הירק (מכינה מקום לתפוחי האדמה, יש לי איזה מאה). והילדים היו המון בחוץ. יצא טוב, כי למרות שאמרו שיהיה המון גשם, בסוף היה גשם רק בלילה, אז הספקנו המון.
בשבת פיטר לקח את הילדים לפארק, והם היו כל כך מאושרים. זה באמת נעים, כשרואים את המקומות בהם הם מתמלאים בתחושת שמחה.
הרי זה לא תמיד ככה. לפעמים אני מרגישה שיש המון לחץ, והמון הערות מצידי לתום ביחס לאיך להתנהג. הייתי רוצה להיות אחרת איתו, ולפעמים לא מצליח לי.
אני רוצה שהוא יתנהג יפה אליי, אל אבא שלו, אל אחותו, לחברים, לאורחים, לאנשים ברחוב... מצד אחד אני צריכה כנראה לתת לו הכוונה... מצד שני לפעמים יש לי תחושה שהוא מקבל הערות שלי בתור הערות ביחס לאופיו הקלוקל כאילו. שהוא אולי מסתובב עם תחושה שכל מה שהוא עושה זה לא בסדר.
אני בטח מגזימה. פשוט יש בינינו קטע בזמן האחרון, משום שהוא התחיל לפני כמה שבועות לדבר כמו תינוק, והוא פשוט לא מפסיק כל היום, וליבי גם למדה את זה ממנו והתחילה לדבר לא ברור, בעיוות תינוקי. ומה לעשות, זה פשוט מעלה לי את הסעיף. אז אם הייתי קוראת את זה, הייתי אומרת, אל תדאגי, זה יעבור עם הזמן. אבל בחיים הפרטיים שלי קשה לי עם זה.
אז הוא בא אליי לחיבוק ועושה קולות נורא מעצבנים של תינוק, ובא לי שיעוף... וזו לא הרגשה נעימה. אז אני אומרת לו: תום, תדבר בקול נורמלית די כבר עם הקול הזה. והוא לא מפסיק, אלא להיפך, ביתר עוז, צועק לי: ביבוק ביבוק!!! עלק חיבוק בשפת התינוקות, שבא לי לכבד אותו באיזה כאפה.
צחוקים, שאלה יהיו הצרות שלי....

איזה יופי לשמוע שתום מרגיש טוב יותר.

יש תוכניות לל"ג בעומר? אם צריך, אני מתנדבת לעזור.

שימשיך להיות טוב.