על ידי אורנ_ה* » 31 אוגוסט 2005, 12:48
מחזקת את דיברי יונת,
השאלה שכל אדם אדם ראוי לו שישאל היא "מי אני באמת?"
מהרגע של הלידה ואילך אנחנו כל הזמן לומדים.
אנחנו לומדים את התרבות אליה נולדנו,ובכך גדלים כיצירי התרבות המסוימת שאליה נולדנו.
אנחנו לומדים איך מקובל להתנהג,לדבר,לחיות,לאכול,לחשוב,להראות,להתנועע,
במה להאמין,מה נחשב להצלחה ומה לכישלון,לומדים את גבולות "הרגילות"של אותה תרבות,ומה יחשב לחריג .
כך שאנו מגיעים לגיל 12 בערך(אולי לפני)השכל שלנו כבר מלא עד אפס מקום בכל ההתניות הללו.
ופשוט אין לנו מושג מי אנחנו.
כי כל זה הרי הוא לא מי שאנחנו,ולראיה,אם הייתי נולדת בתרבות אחרת הרי הייתי עם התניות שונות.
מכיוון שאין אנו יודעים מי אנחנו,אנו נאחזים בזהות השאולה של ההתניות התרבותיות שלנו.
פוחדים לשחרר אחיזה זו,כי ההזדהות עם הזהות השאולה היא מוחלטת,ואנחנו מאמינים שהקיום שלנו הוא זהות זו,
במילים אחרות אין לנו קיום ללא זהותנו התרבותית. (לפי תפיסתנו)
אני חושבת שככל שהתרבות היתה או הינה פשוטה יותר(ומתוך כך גם קרובה יותר לאמת)האדם שצמח מתוכה הינו אדם שלם יותר,שלו יותר עם עצמו,גם מבלי שידע מיהו באמת.
ככל שהתרבות מורכבת יותר,(ומתוך כך גם רחוקה יותר מהאמת)הפרט הולך בה לאיבוד יותר.
העומס גדל,והפרט חש שהוא אבוד,הוא חש שהאחיזה שלו בקיום רופפת,ומתוך כך הוא מהדק את האחיזה שלו יותר ויותר,וככל שהוא מהדק אחיזתו כך הוא הולך לאיבוד יותר. כי בסופו של דבר, זו משענת קנה רצוצה,
זה הרי כל כך רחוק מהאמת.
מצב זה גורם לחרדה עצומה,לסטרס,לדיכאון ולסבל בלתי יתואר.
וזה המצב שמשתקף אלינו היום בעולם.
לכן החיפוש האנושי אחר האמת מואץ מאוד.
ומכיוון שההתניות לימדו אותנו שהאמיתות נמצאות מחוצה לנו,
אנחנו ממשיכים לחפש גם את האמת האחת מחוצה לנו.
וכאן נמצא הלימוד לדעתי.....להחזיר לאדם/ילד את האמון שלו בעצמו.
להחזיר לו את עצמיותו השלמה.
ללמד אותו שהאמת האחת נמצאת בתוכו.
שרק הוא בעצמו יכול לדעת מי הוא באמת.
כל השאר אלו הם התניות תרבותיות שמספרות לנו כל הזמן מי אנחנו,והן שקר מוחלט.
אם לפרוט זאת לפרוטות כפי שנווה מידבר ביקשה,או נכון יותר להגיע לרמה הפרקטית של הדברים,
הייתי אומרת שאדם זקוק ללמוד - אמון בעצמי.
מבוגר או ילד גדול זקוק לשיקום האמון העצמי.
תינוק וילד קטן יכולים ללמוד מהרגע הראשון שמה שיש זה מה שהם,ולכן זה נפלא ואמיתי ושלם.
ליצור להם אווירה שמתוכה הם פועלים מתוך ידיעת עצמם,ועם מינימום התניות תרבותיות חיצוניות.
זה לא פשוט מכיוון שאנחנו כהורים מותנים בעצמנו,ולהוציא מעצמנו התניות אלה,זה תהליך חיים.
וכמובן שהילד חשוף גם לתרבות מסביבו ולא רק להוריו.
אבל אני מאמינה שאם האמון בעצמי יציב,ההתניות כבר פחות משמעותיות וקל יותר לעבור דרכם.
כשאני מאמין בעצמי אני יותר ויותר יודע מי אני באמת.
לדעתי כל לימוד אחר הוא שולי. נחמד,מעניין,מוסיף,גורע, אבל שולי לחלוטין.
כשאני מסתובב בעולם עם אמון בעצמי,אני יכול ללמוד ולעשות כל מה שאני רוצה ומוצא אותו מתאים לי.
מחזקת את דיברי יונת,
השאלה שכל אדם אדם ראוי לו שישאל היא "מי אני באמת?"
מהרגע של הלידה ואילך אנחנו כל הזמן לומדים.
אנחנו לומדים את התרבות אליה נולדנו,ובכך גדלים כיצירי התרבות המסוימת שאליה נולדנו.
אנחנו לומדים איך מקובל להתנהג,לדבר,לחיות,לאכול,לחשוב,להראות,להתנועע,
במה להאמין,מה נחשב להצלחה ומה לכישלון,לומדים את גבולות "הרגילות"של אותה תרבות,ומה יחשב לחריג .
כך שאנו מגיעים לגיל 12 בערך(אולי לפני)השכל שלנו כבר מלא עד אפס מקום בכל ההתניות הללו.
ופשוט אין לנו מושג מי אנחנו.
כי כל זה הרי הוא לא מי שאנחנו,ולראיה,אם הייתי נולדת בתרבות אחרת הרי הייתי עם התניות שונות.
מכיוון שאין אנו יודעים מי אנחנו,אנו נאחזים בזהות השאולה של ההתניות התרבותיות שלנו.
פוחדים לשחרר אחיזה זו,כי ההזדהות עם הזהות השאולה היא מוחלטת,ואנחנו מאמינים שהקיום שלנו הוא זהות זו,
במילים אחרות אין לנו קיום ללא זהותנו התרבותית. (לפי תפיסתנו)
אני חושבת שככל שהתרבות היתה או הינה פשוטה יותר(ומתוך כך גם קרובה יותר לאמת)האדם שצמח מתוכה הינו אדם שלם יותר,שלו יותר עם עצמו,גם מבלי שידע מיהו באמת.
ככל שהתרבות מורכבת יותר,(ומתוך כך גם רחוקה יותר מהאמת)הפרט הולך בה לאיבוד יותר.
העומס גדל,והפרט חש שהוא אבוד,הוא חש שהאחיזה שלו בקיום רופפת,ומתוך כך הוא מהדק את האחיזה שלו יותר ויותר,וככל שהוא מהדק אחיזתו כך הוא הולך לאיבוד יותר. כי בסופו של דבר, זו משענת קנה רצוצה,
זה הרי כל כך רחוק מהאמת.
מצב זה גורם לחרדה עצומה,לסטרס,לדיכאון ולסבל בלתי יתואר.
וזה המצב שמשתקף אלינו היום בעולם.
לכן החיפוש האנושי אחר האמת מואץ מאוד.
ומכיוון שההתניות לימדו אותנו שהאמיתות נמצאות מחוצה לנו,
אנחנו ממשיכים לחפש גם את האמת האחת מחוצה לנו.
וכאן נמצא הלימוד לדעתי.....להחזיר לאדם/ילד את האמון שלו בעצמו.
להחזיר לו את עצמיותו השלמה.
ללמד אותו שהאמת האחת נמצאת בתוכו.
שרק הוא בעצמו יכול לדעת מי הוא באמת.
כל השאר אלו הם התניות תרבותיות שמספרות לנו כל הזמן מי אנחנו,והן שקר מוחלט.
אם לפרוט זאת לפרוטות כפי שנווה מידבר ביקשה,או נכון יותר להגיע לרמה הפרקטית של הדברים,
הייתי אומרת שאדם זקוק ללמוד - אמון בעצמי.
מבוגר או ילד גדול זקוק לשיקום האמון העצמי.
תינוק וילד קטן יכולים ללמוד מהרגע הראשון שמה שיש זה מה שהם,ולכן זה נפלא ואמיתי ושלם.
ליצור להם אווירה שמתוכה הם פועלים מתוך ידיעת עצמם,ועם מינימום התניות תרבותיות חיצוניות.
זה לא פשוט מכיוון שאנחנו כהורים מותנים בעצמנו,ולהוציא מעצמנו התניות אלה,זה תהליך חיים.
וכמובן שהילד חשוף גם לתרבות מסביבו ולא רק להוריו.
אבל אני מאמינה שאם האמון בעצמי יציב,ההתניות כבר פחות משמעותיות וקל יותר לעבור דרכם.
כשאני מאמין בעצמי אני יותר ויותר יודע מי אני באמת.
לדעתי כל לימוד אחר הוא שולי. נחמד,מעניין,מוסיף,גורע, אבל שולי לחלוטין.
כשאני מסתובב בעולם עם אמון בעצמי,אני יכול ללמוד ולעשות כל מה שאני רוצה ומוצא אותו מתאים לי.