על ידי אבא_של_גוני* » 15 מאי 2005, 20:33
היי, איזה כיף - מישהו שומע אותי. תודה תודה לכל המגיבים.
אז הנה קצת על החינוך הביתי בקבוץ, אם כי כמובן שמדובר רק על הקיבוץ שלנו ובטח בכל מקום זה אחרת.
קצת רקע: הקיבוץ שלנו הוא קיבוץ מבוסס, יש לנו מפעיל מצליח שפעם אפילו היה מאד מצליח, וההתנהלות כאן היא במה שקוראים המסווגים "המודל המשולב" זאת אומרת לכל חבר יש משכורת משלו אבל חלק גדול נלקח ע"י הקיבוץ ומחולק בחזרה בצורה שוויונית.
באופן כללי ברור לי לחלוטין לאן הקיבוץ הולך ואני גם מאד בעד הכיוון. למעשה הקיבוץ הישן מת וכרגע יש איזה מין יצור כלאיים שבעתיד כנראה יתגבש, יגדל וגם יתחיל ללכת.
בנתיים הקיבוץ כקיבוץ הוא חברה מאד נוחה ובאופן כללי ממש לא מתערבים בחיינו. אבל מה, כמו בכל מקום גם כאן יש שרידים מהעבר מין אנכרוניסטיות מוזרה שכזו .
והנה הדוגמאות-
- דוגמא ראשונה: כשגוני נולד, כשעוד הייתי בערפילי עיפות מאושרים (מין מצב שאתה לא בדיוק יודע עם אתה יותר מאושר, יותר מבולבל, או יותר מאושר) באתי מבית היולדות הביתה וישבה כאן אחראית בית התינוקות אם כל מיני עצות ושאלות. ברור לי שהיו לה כוונות טובות אבל... היא הדבר האחרון שעניין אותי ברגעים האלו.
- דוגמא שניה: גוני אוכל איתנו ארוחת צהרים בחדר האוכל יש חברים שעדין משוכנעים שהילד חולה כבר הרבה זמן והם מאד מתענינים בשלומו.
- דוגמא שלישית: טיפת חלב – כשהחלטנו לתת לו חיסונים ע"פ דרכנו ולא בתוכנית הרגילה זכינו לעיקום פרצוף רציני, האחיות אפילו החתימו אותנו על טופס שאנחנו אחראים על בריאותו (מה באמת ואם לא הינו חותמים אתם היתם אחראים אליו?)
- ומערכת החינוך – קצת ניסו לשכנע, קצת אימו שאם נתחרט באמצע השנה לא יהיה מקום בפעוטון, בגנון. אבל סך הכל אין להם כוח עלינו.
והשבילים? מה אומרים בין השבילים – את זה אנחנו לא ממש יודעים ומנסים לשחק אותה כאילו זה לא ממש מעניין אותנו.
מקווה שעניתי לשאלות, מקווה שמעניין לקרוא, תמשיכו להגיב....
אבא של גוני
היי, איזה כיף - מישהו שומע אותי. תודה תודה לכל המגיבים.
אז הנה קצת על החינוך הביתי בקבוץ, אם כי כמובן שמדובר רק על הקיבוץ שלנו ובטח בכל מקום זה אחרת.
קצת רקע: הקיבוץ שלנו הוא קיבוץ מבוסס, יש לנו מפעיל מצליח שפעם אפילו היה מאד מצליח, וההתנהלות כאן היא במה שקוראים המסווגים "המודל המשולב" זאת אומרת לכל חבר יש משכורת משלו אבל חלק גדול נלקח ע"י הקיבוץ ומחולק בחזרה בצורה שוויונית.
באופן כללי ברור לי לחלוטין לאן הקיבוץ הולך ואני גם מאד בעד הכיוון. למעשה הקיבוץ הישן מת וכרגע יש איזה מין יצור כלאיים שבעתיד כנראה יתגבש, יגדל וגם יתחיל ללכת.
בנתיים הקיבוץ כקיבוץ הוא חברה מאד נוחה ובאופן כללי ממש לא מתערבים בחיינו. אבל מה, כמו בכל מקום גם כאן יש שרידים מהעבר מין אנכרוניסטיות מוזרה שכזו .
והנה הדוגמאות-
[list]
[*] דוגמא ראשונה: כשגוני נולד, כשעוד הייתי בערפילי עיפות מאושרים (מין מצב שאתה לא בדיוק יודע עם אתה יותר מאושר, יותר מבולבל, או יותר מאושר) באתי מבית היולדות הביתה וישבה כאן אחראית בית התינוקות אם כל מיני עצות ושאלות. ברור לי שהיו לה כוונות טובות אבל... היא הדבר האחרון שעניין אותי ברגעים האלו.
[*] דוגמא שניה: גוני אוכל איתנו ארוחת צהרים בחדר האוכל יש חברים שעדין משוכנעים שהילד חולה כבר הרבה זמן והם מאד מתענינים בשלומו.
[*] דוגמא שלישית: טיפת חלב – כשהחלטנו לתת לו חיסונים ע"פ דרכנו ולא בתוכנית הרגילה זכינו לעיקום פרצוף רציני, האחיות אפילו החתימו אותנו על טופס שאנחנו אחראים על בריאותו (מה באמת ואם לא הינו חותמים אתם היתם אחראים אליו?)
[*] ומערכת החינוך – קצת ניסו לשכנע, קצת אימו שאם נתחרט באמצע השנה לא יהיה מקום בפעוטון, בגנון. אבל סך הכל אין להם כוח עלינו.
[/list]
והשבילים? מה אומרים בין השבילים – את זה אנחנו לא ממש יודעים ומנסים לשחק אותה כאילו זה לא ממש מעניין אותנו.
מקווה שעניתי לשאלות, מקווה שמעניין לקרוא, תמשיכו להגיב....
אבא של גוני