היי תודה רבה על העצה.. אכן את צודקת אני במצב נפשי מאוד מאוד קשה העובדה הזו שחיי הנישואין שלי נגמרים מאוד קשה לי. במשך שנתיים ניסיתי להציל את הקשר רק בגלל שלא רציתי לפרק משפחה שהייתה בשבילי ערך עליון אך לצערי זה לא הלך הוא לא חשב לרגע שזו אינה דרך ראויה להתנהג לאישה. רציתי לדעת האם גם את עברת התעללות שכזו? (מקווה שזו לא שאלה אישית מדי ואם כן מחילה מראש.. )

היי, העצה היא קודם כל לך. לא נפלו השמיים הכי חשוב שתירגעי. ברגע שתתרחקי מההתעללויות המילוליות את תראי שתתחילי לנשום ותרגישי הרבה יותר טוב.

ותהיי טוחה שלהישאר עם מתעלל מילולית היה פוגע בה הרבה הרבה יותר. זה ודאי. כך שהגירושים האלה טובים לה מאוד מאוד. הילדה שומעת ומרגישה הכול ואלה דפוסים שנלמדים ונטמעים.

וטוב שהפסקת את זה.

אז מתוך ראיה והבנה של זה את תרגישי הרבה יותר טוב.

תגידי לה שאבא ואמא כבר לא מאושרים יחד ומתווכחים יותר מידי והחלטתם שלכולם יהיה יותר טוב ככה, כשכל אחד גר בבית אחר.

היי זו אני מהשאלה שנשאלה אתמול אנא ייעצו לי אני בחרדה עצומה !

שלום לכולם,
אשמח מאוד לעצתכם לצערי הרב חיי הנישואין שלי הולכים להיגמר ממש בקרוב ( בעוד מספר ימים) אחרי שנתיים של סבל נוראי עם בעל שהתעלל בי מילולית, יש לנו ילדה מקסימה וחכמה מאוד שאוהבת וקשורה מאוד לאביה ( הוא אב נהדר ..), אינני יודעת כיצד לספר לילדה על הגירושין, האםם מספרים בגיל הזה? שנינו עוברות דירה, אני ממש חוששת מפגיעה בילדה והיא הסיבה היחידה שנשארתי אתו במשך שנתיים, אני מפורקת נפשית כל כך חוששת בת 37 גרושה עם ילדה לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו... כל כך פוחדת שהגירושין הללו יגרמו לפגיעה בה!!. אנא ייעצו לי בבקשה :-(

אבא כחול אמא סגולה


יהונתן היה בן שלוש וחצי כשאביו ואני נפרדנו.
בכל פעם שניסיתי לדבר עם יהונתן על הפרידה,הוא מאן להקשיב או לאמר מילה..
דובבי אותו אמרו הפסיכולוגים,אחרת ישאר במצוקה.
במשך זמן רב נסיתי למצא ספרות בנושא,ידעתי,זאת תהיה הדרך לשחרר ציפור נפשו.
אך אלו הבודדים שמצאתי היו כבדים ועצובים מדי,ברור היה לי שקיימת דרך אחרת לדבר על פרידה.

יום אחד כשהלכנו לגן הפתיע הקטן:
"אמא את יודעת למה את ואבא לא גרים כבר יחד?"
אמר ותכף ענה:"כי אבא רצה דברים כאלה ואת רצית דברים אחרים".
הוא אמר לאמו הציירת והיא תיכף יצאה למשימה.

הסיפור הוא על משפחת ארנבים, שעוברת משבר גרושים והטיפול בנושאי העצב והשמחה,
מוסבר דרך צבעים,
.
אנשי מקצוע, אמרו שיש בו דרך טיפול נפלאה,

ילד בגיל הרך יכול להגיב ולהתחבר לצבע,יותר מאשר לאמירה,

"כל אחד והצבע שלו" אמר ארנובצ'יק הקטן לפני שנירדם.


כשבאה ההבנה לילד, אז גם באה הקבלה ולאחריה הדרך להחלמה ברורה.

שולחת אתכם למקום בו אני מקריאה את הסיפור בליווי תמונות(,6 דק')

http://www.youtube.com/watch?v=[po]7WKJ2n Z1Y[/po]



באהבה,

רוית

מבקשת לקצר את שם הדף:
[po]מה אומרים לילדה כשההורים נפרדים[/po]

<[po]דף לשינוי שם[/po]>

שלום למי שביקר כאן בזמנו.
רציתי רגע לעדכן.

[po]אמא של ליה[/po], המלצת בזמנו על דיאנה אידלמן:
[u]נפגשנו באופן חד-פעמי עם דיאנה אידלמן, כשנושא הפגישה היה "מה אומרים לילדה".[/u]

לטובת הדורות הבאים,
רציתי לספר שהיינו אצלה והיה מפגש לא טוב עבורי.
הוא יצא מרוצה, אני הייתי מרוצה מחלק מהדברים שהיא אמרה וגם נעזרתי בהם, והיא באמת אישה מקסימה, אבל עצה אחת קלקלה לי מאוד את הרושם. אני לא אכנס לפרטים רק אומר שההתייחסות שלה בנושא מסוים הייתה ברוח מאוד רחוקה מהדרך הבאופנית להתייחס לילדים.

למי שמחפש איש מקצוע עם ראש באופני, אני רוצה להמליץ על פסיכולוגית מדהימה, למבוגרים וילדים, קלינית עם ניסיון עשיר בכל התחומים, אישה מדהימה, מקסימה ונבונה:
מיכל בן אריה 054-4775010 מקבלת בתל אביב.

מוסיפה את שני הגרוש שלי.
אני כתבתי את הדברים שאני רוצה להגיד, ואפילו עשיתי חזרות. (מה שהסתבר כנבון, כי הרגע עצמו היה קשה עבורי במיוחד, זו בעצם היתה הפלומבה הסופית לפרידה. הרגשתי שאחרי שמספרים לילד יהיה מאוד קשה לשנות את ההחלטה).
שיחה קצרה, מעשית, שניננו הינו נוכחים. בזמן רגוע כשהילד עירני. בבית.
פתחתי במשהו בסגנון - "כמו שבטח שמת לב, אבא ואני לא מסתדרים כל כך טוב לאחרונה. ניסנו לפתור את הבעיות ביננינו בכל מיני דרכים..."

מסכימה עם הדעה שאין צורך להיכנס לאמירות בסגנון "אותך תמיד נואהב" זה מובן מאליו. והאמירה רק מעלה את השאלה שאולי זה לא מובן מאליו.

גם אנחנו טריים בעניין וגם אנחנו התייעצנו עם דיאנה המופלאה
ההמלצות שעבדו בשבילנו (הגדולה בת 4 ואטוטו וחצי הקטן... קטן :-) )
[list=1]
[*] בעצת דיאנה סיפרנו שבוע לפני הפרידה הסופית - כלומר לפני שעברנו לבתים נפרדים, לילדים בגיל הזה תחושת זמן אחרת משלנו
[*] אמרנו" הולך להיות שינוי במשפחה שלנו אבא ואמא יגורו בשני בתים" - לא שאלו אותנו ולא הסברנו למה. כשנישאל נסביר בהתאם לגיל.
[/list]

[list=1]
[*] [b] לדעתי[/b] בשום אופן לא לומר לה שזו יוזמתו - זה בעצם להאשים אותו ויגרום לה להיקרע בנאמנות בינכם. ובעצמך את אומרת שזו החלטה משותפת לשניכם שהוא המניע אותה. יותר מזה אני אגיד לך - גם בעתיד כשיהיו לה טענות כלפיך זה יהיה נכון לומר ש"אבא ואני החלטנו" .
[/list]
אצלנו לפעמים היא שואלת למה אני כועסת על אבא, אני לא מסתירה שאני כועסת, חשוב לי שתדע שזיהתה נכון רגשות , אבל אני בפירוש לא משתפת אותה בסיבות (הטובות והמוצדקות כמובן :-D) שיש לכעס שלי עליו.

אני ממליצה לעשות הכל כדי להמשיך להיות הורים משותפים (אנחנו בסה"כ חודשיים אחרי, יש אתגרים) ברור שאנחנו ההורים שלהם ושיש לנו מדיניות אחידה בנושאים הגדולים ושמידע עובר ביננו (אי אפשר לתמרן את אמא ואבא) וכו'.

ואשאל אותך - אם אתם מדברים על אולי משהו זמני האם יש אפשרות למנוע את הפרידה?
אני שואלת ממקום לא ביקורתי! בתור אחת שהגיעה לנקודה שבה זו היהתה האפשרות היחידה בתור "מתגרשת למופת" בכל קנה מידה, אני מודה שזה ... קשה מאוד! [ וכן אצלי הכל טרי ומבטיחים לי שתוך שנה הכל יהיה טוב יותר] ועדיין נשארתי בדעתי שצריך לעשות הכל כדי למנוע את הפרידה. שתוכלי לומר לך (ולילדים שלך) - עשיתי הכל ופרידה היתה האפשרות הטוובה יותר.

וגם אצלנו אצל הגדולה השתחרר משהו והיא קלה יותר (במובן שירד לה משא מהכתפיים) ולא היו פה מריבות סוערות אבל היה מתח.

נזכרתי בעוד משהו (ואני אמשיך לחפש את מה שכתבתי בזמן הפגישה ההיא):

כדאי לסגור ביניכם כמה שיותר פרטים לפני ולהציג לה את איך ייראו החיים שלה.
משהו בנוסח: את תגורי עם אמא, אבא יגור ב... (דיאנה בשעתו אפילו המליצה לנו לחכות עד שלאבא תהיה דירה חדשה כדי שנוכל לתת לה תמונה מדויקת).

נזכרתי בעצה שנתן לי איש מקצוע ומאד מאד עזרה לי לפני כמה וכמה חודשים:
בגיל של ביתך, מה שקונקרטי עבורה הוא החיים. לא לגמרי המחשבות. לכן, לספר כמה שיותר קונקרטי.
ואם מגיע "למה?" אז - "כי כך אמא ואבא החליטו".
וגם, לא להגיד דברים כמו - "אמא ואבא כבר לא אוהבים יותר, אבל אותך כן". הילדה בגיל של בתך, לא יודעת להבחין בכך שמולה זה לא יקרה, אם זה כבר קרה.
לא להכנס לנישה הזו של אהבה בכלל. אלא להראות לה אהבה. לחבק, לנשק, להגיד לה שאוהבים.פשוט לאהוב אותה מבלי להשוות למה קרה בין אמא לאבא.

מאד מסכימה ש [u]ככל שתציגו חזית יותר אחידה, היא תהיה פחות מבולבלת, גם בעתיד[/u].
וגם עם זה ש [u]הדאגה המשותפת לליה הזכירה לנו כל הזמן שאנחנו משפחה, לתמיד[/u]

[u]עצב הוא חלק מתהליך של פרידה ושינוי - את מאפשרת אותו לעצמך, אפשרי גם לה לעבור דרכו[/u]
מאד נכון. הבת שלי אומרת באופן מאד ברור (והיא יותר צעירה מביתך) שזה מאד עצוב שצריך לעבור מבית לבית. לתת לה את החופש להרגיש הרבה דברים, כולל הקלה (לא יודעת מה היה אצלכם בבית טרום ההחלטה). הבת שלי, באופן ההתנהלות שלה, הרבה פחות מתוחה. זה כיף לראות שהיא משוחררת ממשהו שהיה שם מבלי לתת לזה שם.

הי לך. זה הולך להיות ארוך.
קודם כל חיבוק ( (()) ), זה מעבר לא פשוט. גם אם המצב היה כבר קשה מנשוא.
(בנזוגי ואני נפרדנו לפני קרוב לשנה, כשליה היתה בת 5 , ולצד הכאב והבלבול של הפרידה, השאלה "מה אומרים לילדה" לא הניחה לנו).

[b]הדבר הכי טוב שעשינו בקשר לזה היה ללכת לייעוץ מקצועי. [/b]
נפגשנו באופן חד-פעמי עם דיאנה אידלמן, כשנושא הפגישה היה "מה אומרים לילדה".
קודם כל היה משהו נעים בלנסוע אליה ביחד. הדאגה המשותפת לליה הזכירה לנו כל הזמן שאנחנו משפחה, לתמיד,
והשיחה עשתה טוב להמשך התהליך גם מכיוונים שאינם קשורים להורות שלנו.

אם אני אנסה לתמצת את המפגש (המדהים, המדויק לגמרי) ההוא, לכדי תשובה לשאלותייך, אז

[list=1]
[*] אומרים את זה כמו שזה עכשיו. אם אתם לא חושבים שהשמים נופלים אז גם היא לא תחשוב ככה.
[/list]
אין צורך להיכנס לעתיד. לא כדאי להסתבך בהסברים נוסח "אנחנו עדיין אוהב, רק לא מאוהבים".
השיחה צריכה להיות קצרה ומדויקת. אם הילדה בת 5 - לא יותר מחמש דקות (במילותיה)
כיוון שכך, אצלנו בנזוגי הבלתי-מתפלסף לקח את זה על עצמו וזאת היתה בחירה מצוינת. הוא עשה את זה בפשטות ובדיוק, בלי להסתבך.
(אני הייתי נוכחת בשיחה, אבל שלא כהרגלי כמעט לא דברתי. זה כשלעצמו היה חזק בשביל ליה, אני מניחה)

[list=1]
[*] נדמה לי שהאיך כבר נכנס לי ל"מה". מה שכתבת נשמע לי מצוין. את גם יכולה להגיד שזה עצוב (לדעתי האישית.)
[/list]
ילדים יכולים להבין את המורכבות הזאת. בטח ילדות, בטח בכורות.

[list=1]
[*] אין שום צורך להיכנס לשל מי היוזמה. באופן כללי, ככל שתציגו חזית יותר אחידה, היא תהיה פחות מבולבלת, גם בעתיד.
[/list]

אם אזכר בעוד משהו אחזור לכאן.

@} זה רק הולך ומשתפר מכאן. הכאב בהתחלה הוא בלתי נתפס, וככל שהזמן עובר מבינים את השמחה שיש באפשרות לרצות טוב.

יקירה
עולמות הפסיכולוגיה אינם זרים לי, אך דבריי עשויים לסתור את גישתם, ומבוססים על נסיוני בעבודה עם ילדים בגילאים של ביתך.
כמו שאמרת בעצמך -
[u]תוך כדי שאני כותבת שאני כבר מבינה את התשובה שלי, להתרכז בהווה[/u]
ורק בהווה
אתם (פה נדרשת שותפות שלך ושל בן זוגך) יכולים לבנות את הסיפור שמתאר את תמונת החיים הנוכחית בשני בתים, אולם כניסה להסברים רגשיים ושאלות עתיד הם בעיקר בסיס לחרדות אצל ילדים, שנזקקים לעוגן במציאות המעשית.
ולא נעים לי לאמר אבל הבת שלך מרגישה אותך ואם את במקום של [u]למרות לבי השבור והעצב הגדול שאני שרויה בו[/u]
לא תוכלי להעביר מסר אחר במילים (ופה למעלה בצהוב - המחנך מהווה מופת אפילו אם אינו "מתנהג למופת".)
ועוד - עצב הוא חלק מתהליך של פרידה ושינוי - את מאפשרת אותו לעצמך, אפשרי גם לה לעבור דרכו.
מקווה שהצלחתי להיות ברורה....
מאחלת לך מסע של שינוי וגדילה בתוך הכאב והצער האלו
ושהשנה החדשה תיטיב עימך

מנסיון של הזמן הממש אחרון. חשוב, לדעתי להגיד לילדה שההורים החליטו שעדיף בנפרד. אבל כדאי להגיד את זה אחרי שיש לו מקום שהיא יכולה לבוא אליו.
וחוץ מזה, שכדאי להתייעץ עם איש מקצוע לילדים. אנחנו הלכנו לכמה פגישות ייעוץ לפני, תוך כדי וגם עכשיו אח"כ.
מצד שני, אנחנו החלטנו די ביחד.

בעלי החליט שהוא רוצה להיפרד.
הוא הודיע לי את זה לפני שלושה ימים, מאז הוא ישן אצל קרובי משפחה.
בינתיים אמרנו לילדה הגדולה (חמש וחצי) שהוא נסע לכמה ימים (זה כבר קרה בעבר, אז זה לא העלה שאלות).

אבל בקרוב נצטרך כבר לתת תשובה קצת יותר קבועה מ"נסע לכמה ימים".

[list=1]
[*] מה אומרים?
[*] איך אומרים?
[/list]

[list=1]
[*] האם להיכנס לזה שזו יוזמה שלו? (למרות שאני נוטה להסכים שעד כה המצב כבר היה קשה מנשוא ובלתי אפשרי להמשיך כמו שהיינו, אני פשוט לא יזמתי את הפרידה ולא רציתי אותה).
[/list]

[list=1]
[*] ההחלטה נכון להיום היא על פרידה. קיימת אפשרות (שלא ברורה ההסתברות לה) שנחזור - אולי יום אחד - אם נצליח לעבוד על עצמנו, לצמוח, ולראות שאנחנו אכן יכולים לחזור לזוגיות המאושרת שפעם היתה מנת חלקנו. האם להיכנס לזה שזה המצב כרגע, ושאולי עוד בעתיד דברים יהיו אחרת? או לתאר רק את ההווה בלי שום התייחסות עתידית שעשויה אולי לנטוע תקוות שווא?
[/list]
(תוך כדי שאני כותבת שאני כבר מבינה את התשובה שלי, להתרכז בהווה, אבל אשאיר את השאלה בכל זאת).

לגבי סעיף 2, די ברור לי שהגישה שלי (למרות לבי השבור והעצב הגדול שאני שרויה בו) היא להעביר מסר שפוי ולא אסוני. כלומר: זה לא שהשמיים נפלו עלינו, וזה נורא ואיום שאבא יגור בבית אחר, אלא שזו עוד דרך לחיות כמשפחה, וזו הדרך שהכי מתאימה בתנאים הנוכחיים למשפחה שלנו.
מה דעתכם?

בלי לרפות את ידיי עוברי האורח בדף ומחשבותיכם החכמות, אשמח גם לעצות מאנשי מקצוע (עובדים סוציאלים, פסיכולוגים וכו') שמנוסים בתחום הזה.