הדף הזה לא יצא כמו שרציתי, אז החלטתי לנסות דף חדש עם אנרגיות טריות

ומשהו מצחיק.
קצת לפני שהתחתנו, חבר ילדות של יוסף, שהיה מאוהב בי כמה שנים אמר לי שיוסף חושבת שידידתי מתילדה נאה ממני, ושיוסף לא די חכם בשבילי. האמת שהגבתי בחיוך מה. לא שהבחור, שיקר , הוא צדק לגמרי מבחינתו, אבל אני עסוקה הייתי במחשבה על כמה אני כובשת עד שחברו של יוסף מוכן לסכן את ידידותם בכדי להגיד דברים נואשים כי אני כזו שוברת לבבות הורסת, ומצד שני קצת הצטערתי כי להתחתן פירושו של דבר עבורי להפסיק לקבל 4 או 5 זרים ליום הולדתי ממחזרים שונים שההוא בינהם. נקרא לו עמרם.
עמרם עוזר לכתוב סיפורים של אחרים. הוא תמיד היה שם כשרציתי לנסוע או לערוך מסיבה בבית של מישהו אחר. הוא היה שם להשאיל לי ספרים ולשלוח לי פרחים ולתת לי להיות האהבה הנכזבת שלו במשך שנים.
כדי לסבך את העניין, האימהות שלנו מכירות היטב. כדי לעשות את הדברים יותר מורכבים, שנים הוא היה חברו הטוב של יוסף, וכדי לעשות את העניין יותר פיקנטי הוא היה החבר הראשון של האשה שיוסף מאבד את אונו כששומע את שמה ונזכר בדמותה שהשאירה עליו מורא.
מאז שיוסף ואני עם ילדים, זכינו לפגוש את עמרם לעיתים רחוקות בלבד. ואולי זה היה נוח לכולם.
ראיתי אותו לאחרונה שהייתי הר. עומדת ללדת, שבועיים אחרי התאריך הארור, הלכנו יחד להצגה. הוא ציפה למשהו מפלצתי, כך אמר, אבל "ראיתי שזו פשוט את:" והעיניים שלו נצצו. לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון, חשתי יפייפיה וסקסית בהריון הזה, אבל הרבה גברים עשויים להרתע מאשה הרה(בחודש עשירי!) שלא נושאת את ילדם.
אמא שלי כבר חודשיים מספרת לי שהוא מתחתן ואני נעתי בין תדהמה על כך שלא צלצל לבין אמונה שלמה שכמו תמיד, הוא יגיח מאי שם. כמו באותו יום שהיתגייסתי ולא סיפרתי על כך לאיש והוא פשוט הופיע בלשכת גיוס. או באותו יום בבסיס אי שם בדרום, שלא היה לי מה לקרוא והוא פשוט בא עם ספר או ביום שטסתי לחו"ל והוא פשוט היה עם ספר מתאים ושיחון ואוסף חומר.
ידעתי שהוא פשוט יופיע.
ואכן זה קרה. והוא בא עם גברת עכברונת. אירחנו אותם הם נראו כה חסרי ביטחון. תהיתי איך אני נראית? איל הוא הציג אותנו? זה חבר של מהתיכון ואישתו, או זו ידידה שלי מגיל חודש ובעלה. אלו חברים ותיקים. או זו אהבה שלא התגשמה.

ועוד וירוס. הפעם של שילשולים והקאות, ואף אחד פה לא הצליח להתחמק ממנו . ואני זוכרת כמה חשבתי על אמא שלי שאין לה חיים ובגלל זה היא מציקה לאבי שבסך הכל פירנס והגיע עייף מהעבודה . אני מבינה כמה לוקחים כמובן מאליו את האימהות שלנו שקורעות את התחת וכאילו לא עושות כלום. בסך הכל דואגות שיהיו מיים קרים במקרר, ואוכל מבושל שרעבים, ובגדים במידה המתאימה, וחיבוק כשכואב, ומפגש עם חברים........
אבל גם אני נהיית קרציה ומתבעסת מכך שבעלי לא משקיע מספיק ולא מתקשר. מצד שני, אני מאד שונה מבעל של חברה שפשוט רוצה לפרוח לו ללא מחוייבויות . אמא לילדים לא יכולה פשוט להיעלם.
להיעלם לא, אבל מותר לה לחיות קצת ולהרגיש אישה. אז הלכתי וקניתי לי בגדים . התקופה האחרונה השילה ממני ואני מתפלאית לגלות איך בחנויות שעד לא מזמן פחדתי להציץ בהן, אני יכולה למדוד ולמצוא לא מעט. איך במקום בביקור בקנייון אני הייתי יוצאת בקושי עם פריט אחד אני מוצאת עצמי מוותרת ולא לוקחת כי יש מבחר כה גדול.!
חלק מהעניין הוא שינוי הסגנון. למה להיאבק בנסיון ללבוש מכנסיים אם זה בפירוש לא אני וגם לא היה מעולם.
אני זה לא מכנסיים. אני זה לא חולצות מסוג מסויים, הרי מעבר להררי השיכחה, פעם ידעתי מה מתאים לי ואיך אני מרגישה נוח. פשוט היו כל כך הרבה שנים שניסיתי לנעול את עצמי בג'ינס בניגוד לכל הנאה וחן, ומאז עברו שנים שפשוט לבשתי אוהל.
והנה ,עכשיו, חולצה וחצאית, שימלה. עם החזיה הנכונה וזוג תחתונים לא קרועים ושלא עברו את כל ההריונות(מסתבר שמוכרים תחתונים בחנויות עדיין. )
ונעליים... תזכירו לי למה בכלל הלכתי עם עקבים?מה עשיתי בפלטפורמה? מה רע בזוג נעלים חמוד ושטוח?
ולנקות את התנור ואת הארונות. נכון, ליוסף לא איכפת, והוא לעולם לא ינקה שם. האם זה סיבה לשבת ולחכות עם בית מלוכלך? מה יקרה קודם, אני אנמק בציפיה או שהוא ינקה? נראה לי שהתשובה ברורה. אני מרגישה שהתחיל הזמן לקום ולעשות מעשה, אני יוצאת מהגולם, עוד לא עומדת עם הכנפיים פרושות בגאווה ומרפרפת באויר, לכן אני עוד קצת חוששת, אבל זה עוד יבוא.

ואת חושבת, רק אני אמצא את זה שמתקשר בחזרה והשאר כבר יהיה בסדר.
אוי...... פשוט סיכמת את זה במשפט אחד.

כל כך הרבה פעמים אני מנסה לשבת לכתוב ואז יש צרחה או ניג'וס או מריבה או מישהו שמחליט לשבת בכסא מאחורי ולדבר אלי ברגע שאני כל כך זקוקה לשקט. הרבה מאורעות עברו.
אירוע אחד נחקק לי וחשוב לי לכתוב אותו בזמן שהשאר נמחקו. היחסים ביני לבין בעלי אינם כתמול שלשום וגם אני, לא להוטה להסתיר זאת בעבר. מדוע? אולי בגלל כמה זוגות סביבי שעומדים מול פריגה ,אולי ההכרה כי החיים קצרים ואולי כי ההסתרה לא עובדת בשבילי יותר.
אני רואה קמט במצחו של אבי כשאני אומרת ששוב בעלי חוזר מאוחר. אמא שלי לא מקמטת מצחי אבל מציעה שאולי נלך לקולנוע והם ישמרו על הילדים. אני מסכימה, ובגלל אילוצים של הורי ושל בעלי, אנחנו מצליחים לרוץ לקולנוע , ומאחרים רק ב10 דקות ואחי הסרט, אנחנו רצים כל עוד נפשינו כי ליוסף יש את העיניינים שלו.
האמת, לא כך אני רואה את חווית הבילוי שלי, מצד שני זה יותר ממה שהיה כבר זמן רב.
אבל הפואנטה שאמא שלי , פתאום בלי קשר לכלום אמא שלי אמרה כמה קשה היה לה בתקופות שבהם אבי נעדר מהארץ כמעט כל חודש. היא פרצה בבכי מר שנמשך ונשמך. כנראה שיש דברים שלא שוכחים כל כך מהר וגם לא לאט, כי ביננו עברו 20 שנה לפחות.

תודה על הניחוח.
אתמול חשבתי קצת על התפקיד אמא. הבנתי שהתפקיד של האמא הנערצת אינו נוצר מעצמו (או מעצמך), זה תפקיד שצריך לבנות אותו גם על ידי הסביבה וגם עם ביטחון עצמי שלך.
כמו שבטירונות כולם בונים תפקיד של סמל המחלקה ולכן הטירונים מפחדים ממנו. כמו שבונים תפקיד של מלך על ידי זה שכולם משתחווים לו, הוא לובש הדר , הארמון שלו ענקי ומפואר.......... גם תפקיד אמא צריך לבנות כדי להעניק לו עוצמה.
היום, אמא צעירה ומבולבלת, שכן החיים לא מכינים אותנו כיום לתפקיד האימהות, מוצאת עצמה פעמים רבות בעמדת חולשה מול אנשי חינוך , עובדים סוציאלים, חמות, שכנות וכל שאר יודעי כל .
הם שמחים לתפוס כל חלל שנוצר במעמד האם. לא מרוע אלא בגלל חוקי הטבע, בגלל דיפוזיה.

@}

<אין לי מה לכתוב אז אפזר ניחוחות פרחים>

רצתי לכתוב משהו באיזה דףוגליתי שאת כתבת אותו כבר
על זה נאמר שמוחות גדולים חושבים אותו דבר:-)

אפשר להזמין הזדמנויות
משפט חזק

אתמול הרגשתי רע ויוסף הגיע מוקדם. הלכתי לרופא וכיוון שזה הסתיים מהר, החלטתי לקנות לעצמי חזיה. לא שאין לי חזיות, יש לי המון, אבל כולן ישנות, מתפוררות ולרב לא מתאימות לגודל הנוכחי של החזה שלי.
לאחרונה יצא לי לקרוא כמה ספרים שנתנו לי השראה לניקוי המלתחה. שכחתי כבר מהם היו. באופן כללי דיברו על כמה כדאי לנקות את הבית והארון כדי לנקות את הראש.
בכל מקרה העפתי כמה דברים(לא מספיק.......) ואפילו כמה חזיות שהיו מדהימות בימים זקופים יותר וכבר עשו את שלהן. קניתי שתי חזיות והשתדלתי לא להרגיש נבוכה מהמוכרת שכן בטח היא ראתה מליון שדיים, ולא רק של בנות 16.
אבל מצד אני אחרי שראיתי את השדיים שלי שוב ושוב במראה, מצאתי את עצמי מחפשת מידע על הרמת שדיים. השדיים ש"אחרי" בתמונות נראו מלאכותיים מדי ולא אמיתיים. ובכלל, שאהיה בת 50 זה יהיה מצחיק אם הכל יהיה בן 50 ורק םתאום זוג שדיים לא טבעי כזה?
פתאום הכל נראה לי הרבה יותר יפה.

זה היה הגניקולוג שלי.
אוי את מצחיקה.
כבר המון זמן שלא מגיעה לקרוא אותך לצערי,
אבל בקרוב אדביק את הפערים...

אפשר להזמין הזדמנויות

רצתי לכתוב משהו באיזה דףוגליתי שאת כתבת אותו כבר

עוברים על יוסף ועלי ימים מאתגרים.משהו עומד בינינו ואיני יודעת מה. בעצם אני יודעת מה אבל לא יודעת איך לפתור את זה. אני משתמשת בטקטיקות נשיות מימי קדם והן עובדות למראית עין או באופן זמני. הוא משתמש בטקטיקות גבריות ומתקן את התריסים.

אתמול אני הולכת להנאתי הרבה ברחוב ולפתע אני רואה פרצוף מוכר. אני נועצת מבט כי הבחור מוכר לי לא כעוד פרצוף, אלא אני בטוחה שהוא מקורב אלי או היה כזה לא מזמן. בטוח שלא יצאתי איתו, אני מחליטה, זאת כי מעולם לא יצאתי עם מישהו בעל אוזניים בולטות.
אולי מהצבא?הוא נראה קצת מבוגר ממני וגם קצת גוץ. אולי מאיזו עבודה? הוא לא נראה מאד סמכותי אבל די בוק. אולי הוא איזה איש מחשבים? לא. אין אנשי מחשבים עם פרצוף עגול.
הוא התעלם מהמבטים שלי, כנראה שהוא רגיל לזה. אולי הוא איש מפורסם מהטלוזיה? אולי הוא לא מתעלם פשוט כולו מיוזע אחרי אימון כדורסל.
זה היה הגניקולוג שלי. טוב שהזכיר לי לבוא אליו לפעמים.

הי ליזה
מאז שגיליתי שאני רעבה בזמנים הללו ואני מודעת לזה, לא תאמיני איזה שינוי חל אצלי. אני מגבילה את זני הארוחות שלי ושל הילדים. פתאום קלטתי ש אין רעב בארץ .
הפסקתי לקחת לכל פעילות של חצי שעה-שעה בחוץ טונות אוכל .אני מתחילה לשחרר את הנושא הזה לאט לאט.
בפגישות עם המשפחה אני מנסה כמה שפחות שתהיינה"סביב ארוחה" ויותר מפגש - נניח בגינה או בפארק. וגם אם זה סביב ארוחה אז סביב בוקר או פירות בלבד אחה"צ ולא ארוחה.
חלק מהסיבות זה לשחרר את נושא המזון וחלק מהעניין זה שתמיד הציק לי האוכל שהם מכינים וזה שמנסים לדחוף אוכל. בינתיים גם אצל ההורים מתגלות בעיות בריאות שונות שמאלצות אותן להבין את היתרונות במזון בריא.
וגם כל יום הייתי חושבת מראש מה נאכל? והיום אני משחררת גם את זה. נאכל מה שיש. מי שלא רוצה- שלא יאכל.
חלק מהאסימון שלי נפל שקראתי במקרה באיזה אוטובוס עיתון שהיתה שם כתבה על אנשים שוחרי מזון בריאות לכאורה ומוצאים את עצמם חושבים על אוכל\בישולים\בריאות חלק ניכר מהיום(שכחתי את שם התופעה)
ופתאום קלטתי שזה בהרבה יותר טוב מלהקיא ולקחת כדורים משלשלים ועוד דברים בסגנון. יותר מזה- התעסקות מאוכל עוזרת לא לחשוב על דברים אחרים.
לא שאני קדושה. רק אתמול הרגשתי שאני חייבת איזה סטייק דחוף ואני מתקשה לעמוד בתפריט הכמעט צמחוני שנהיה פה לאחרונה. (איכשהו להכין בשר גוזל ממני יותר אנרגיה ולחץ ואני מתעסקת בזה המון אז אני כמעט לא מכינה)

התלבטתי אם לכתוב את זה, אבל מאחר שאת שואלת, נגע בי במיוחד משהו שכתבת לא מזמן על אמא שלך:
_כל זמן שהיא כאן אני מרגישה רעבה.
אני מרגישה רעב גם כשקשה לי עם הילדים.
לכי מפה אשה אחת, אני אומרת בצעקה מהלב._
בשבועות האחרונים אני מתעסקת הרבה בחווית הרעב בחיים שלי, וזה האיר לי נקודה. גם אני חשה רעב בנוכחות אמא שלי, וגם אמא שלי לא ממש מבשלת. גם הקושי שלי עם הבת שלי מתבטא אצלי לעיתים קרובות ברעב. יש עוד הרבה אבל אין לי זמן כרגע. את מעוררת השראה.

הי ליזה ליזה
אני אשמח אם תפרטי מה עוזר לך
אני מרגישה עצבנית. עד לא מזמן יכולתי לכתוב שהילדים מסביב ועכשיו נוכחותם מעצבנת אותי ולא נותנת לי פרטיות בחוויה שלי. מדוע?
אני מרגישה שהגיע יותר הזמן לעודד אותם לשחק בחדרים שלהם. ולי למצוא יותר חלל לעבודה שלי ולפעילות שלי. אולי אפילו לקנות מחשב נייד .
אני מרגישה שאני בדילמה ובמאבק פנימי לגבי מרחב שלי- מרחב של הילדים. שהגיע זמן שקורא לי לעודד את המרחב שלהם קצת בנפרד משלי .
אני , כשקוראת את הדפים שעוסקים בחינוך בלי גבולות או כפיה, אני מרגישה שהכי קל לאנשים כמוני לאבד את הזהות שלהם כאדם ואני מתמוססת לתוך זהותי כאם. חלק מהתפקיד שלי כהורה הוא לעזור לילדי להגדיר ולבנות את המרחב הפרטי שלהם בין היתר ע"י זה שאני שומרת על שלי.

מצאתי אותך פה עכשיו, קראתי הכל.
תודה על הכתיבה שלך, כל כך עוזר לי לקרוא את הדברים האלו. מחבקת אותך.

אני אבקר בקרוב.
5 פעמים זה בהחלט מכובד.
רק דיברנו על אהבה וקיבלתי פטיש בראש.
אתמול, בעלי שיחיה מספר לי במפתיע כי הסיבה ששוב לא הלך לקנות כסא בטיחות בצהריים כפי שהבטיח , היא שנפגש עם אמא שלו לארוחת צהריים.
תודו, זה מפתיע.
זה הפתיע אותי עוד יותר ששמעתי שהעניין הזה מתבשל כבר כמה ימים בלי להגיד כלום. או בעיברית:להסתיר.
הוא אמר שיש חיכוכים בינינו, ועוד כמה דברים שלרב מכבסים בבית. לפחות לפי איך שאני מכירה עד עכשיו.
הגבתי בשתיקה מאופקת ואפילו נתתי לו לספר סיפורי רכילות שהיא סיפרה לו(לא משהו מעניין, אין שם דרמות מרתקות לצערינו). אחרי שעתיים של עיכול ושבירת הדיאטה שלי הרגשתי שהר הגעש וזוב, אחרי הכל לא היה אי שם אלא הוא בעצם כאן ועכשיו בתוך הבטן שלי והוא התפרץ.
איך הסתרת ממני?
איך לא אמרת לי?
איך אתה נותן לעכבישה הזקנה הזו לבחוש במעיים שלי ללא רשותי?
איך אתה חושף דברים מהעולם שלי?
איך אתה מעז להזניח את החובות שלך, להעמיד פנים שאתה מתכוון לעשות משהו אחד ועושה משהו אחר?
איך אתה פוגע בזוגיות הסודית שלנו ?
איך אתה מקלף ממני את העור רצועות רצועות?
זעמתי ובכיתי. רציתי לארוז את ילדי ופשוט לקחת את המטוס הראשון(ויתרתי על זה , אני שונאת לטוס)
ההרגשתי במילכוד
הרגשתי שהאמון שלי בו אבד.

זה היה אתמול והיום הוא לא התקשר. חשבתי פתאום כמה זה דומה לתקופה הזו של החיים שאת נפגשת עם מישהו ואחר כך הוא לא מתקשר. ואת חושבת, רק אני אמצא את זה שמתקשר בחזרה והשאר כבר יהיה בסדר.

אולי תבואי לפסטיבל שאקטי?מה זה?
ומה עוד רצית לדעת על הילדים בגן שלי?

• את יכולה גם לבקר אצלי בדף האישי ובלוג ההמשך של אמא עם הפרעות קשב

עכשיו אני בבלוג גדלה עם ילדי ,אשמח לביקור.

לא הסברתי את עיניין המראות טוב,כשעובדים עם הגוף בתנועה וריקוד,המראה מכניסה מימד מאוד חיצוני ושטוח,כל הזמן בודקים איך ניראים ועסוקים בלהראות יפה ולעשות תנועות יפות.
שמתנתקים מהמראה ומתחברים לאני הפנימי ,התנועה מלאה עומק ולא משנה איך אני נראית,משנה מאיזה מקום התנועה מגיעה,באיזו נקודה בשורש נשמתי היה חיבור בין הגוף לנפש.
לא מדובר על עבודה טכנית כמו אירובי אלא על עבודה תנועתית עם התבוננות.

מצד שני אחד הדברים שאני אוהבת במקלחת הראשונה אחרי הלידה זה להתבונן בגוף שלי,הרפוי והכאוב-ולאהוב אותו כל-כך על המתנה שהביא מתוכו.(ב"ה עברתי את זה חמש פעמים)

אני אשמח שתגידי לי במה
ואולי אנחנו אותו אדם? הביטי בראי ותבדקי אם השיער שלך פרוע, יש לך חזיה שקנית אותה לפני עשר שנים בערך(אבל תחתונים חדשות, יש לי חברה שעובדת בחנות לבנים ובסך כל עונה כל זוג עולה 5 שקלים, אחרת כנראה לא הייתי לובשת תחתונים שלרב לובשים אותם במדינות דרום אמריקאיות ועוד עם ציור בזהב ואבזם.....)
אתמול יוסף ואני דיברנו על הגירושין של הבתדודה
:נראה לך שאנחנו נתגרש? "שאלתי
ויוסף ענה שלא, שיש הרבה אהבה ביננו.
עברנו על כל אחד מהזוגות שאנחנו מכירים ובדקנו אם יש אהבה ביניהם לדעתנו.
העלאתי זוגות ויוסף אמר אם יש ביניהם אהבה.
היו שני זוגות שהוא הפתיע אותי בכך שאמר שאחד אוהב והשני לא.
אחרי שחשבתי על כך לעומק ראיתי שיש משהו בדבריו, אבל המחשבה על כך הפחידה אותי בתחילה. שאחד מבני הזוג מאד רצה את השני ואחרי שנים של עליות וירידות הם התחתנו בסופו של דבר.

כבר לפני שני בלוגים אמרתי לך: את אני ולא יעזור לך כלום.

<המבדיל הוא המאחד, כתוב לתמר>

בלוגית,אני עם גיל 4-5,
אני אשמח אם תפרטי



לי נראה סיוט לעמוד מול מראות,
נראה לי שבגלל זה קשה לרדת במשקל. את מביטה במראה ורואה את ציפציף המלאה מדי לטעמך, זאת בניגוד להסתכל מול המראה ולראות את מה שיש שם באמת . אשה עם מצח צחור וצוואר ברבורי. יש לה שיער מקסים וחלק והפרט המושך ביותר בהופעתה הוא עיניה הבורקות.(טוב כמובן שהמצאתי הכל, אבל הבנת את הרעיון)
בטח זה נשמע לך פיקציה ובלתי אפשרי
אבל הכל עניין של אמונה ומה חשוב. השאלה למה הבטחת לעצמך לקחת את עצמך בידיים? כי זה לא יפה להיראות מלאה ואחרי הלידה חייבים דיאטה?
הבנתי שהמראה היא רק אובייקט שבא לשרת אותי ואין בו מפלצת , לכן החלטתי להיעזר בו ולא לראות במראה אויב. הראי בסך הכל מציג לי את מה שיש שם. באחד הטיפולים שעברתי הציעה המטפלת לעמוד עירומה מול הראי והזדעזעתי מעצם הרעיון.
במשך הזמן עיבדתי את הבקשה וכשהייתי מוכנה להתמודד עם זה פשוט עשיתי את זה. הגוף שלך כאן לשרת אותך, ואני מזמינה אותך למצוא את הטוב והמעניין והנפלא בו, אולי תבואי לפסטיבל שאקטי?

בלוגית,אני עם גיל 4-5,

תאמינו לי שלעמוד בסטודיו עם מראות בחברת נשים שכולן דקיקות שכאלו , זה בהחלט מדרבן.......
לי נראה סיוט לעמוד מול מראות,תמיד שרקדתי הייתי מנסה להתעלם מהמראה,לא להתמקד בכל החיצוניות הזאת,פשוט להתחבר לגוף ולעבוד.
אבל כל הכבוד לך על ההתמדה והנחישות <אמאל'ה,נשמע כמו ברגישות ובנחישות...>
אני הבטחתי לעצמי מיד אחרי הלידה לקחת את עצמי בידיים ועכשיו אני שנתיים וחצי אחרי הלידה ולא קורה כלום,
בעצם קורה,אני מתחילה לחפש בגדים במידות גדולות ...

אירוע משפחתי שאני מבריזה ממנו בגלל מריבות בין יוסף לביני על ענייני משפחות
או יותר נכון כדי להמנע ממריבה אנחנו לא באים לשם.
קצת מצטערת כי מזמן לא ראיתי את המשפחה שלי וקצת שמחה כי אין לי כוח לריב

בכל מקרה מסתבר שבת דודתי מתגרשת. האם זה כי התחתנה עם הלא מתאים?או בגלל שעשו לה במשפחה את המוות כי הוא לא מתאים?

תודה על החיבוק
ביוגה שלי כולן רזות כגבעול, תאמינו לי שלעמוד בסטודיו עם מראות בחברת נשים שכולן דקיקות שכאלו , זה בהחלט מדרבן.......

שולחת לך חיבוק חם (המרגיעון מזכיר לי שעדיף לבלוע צפרדע (אימהית) מפעם לפעם מלהיות חסידה.) ושוב חיבוק.

כדי לעשות דיאטה לא צריך הנחיות , צריך השראה.
ספר השראה לדיאטה: "לאכול ולרזות" של רחל גרנות מומלץ ביותר. לא רק דיאטה אלא גם שינוי הרגלי חשיבה על אכילה. בהצלחה.

סליחה ציפציף, שתינו התכוונו למישהי ספציפית ולא לכל הגננות בעולם כמובן. איזה גננת את של איזה גיל?

"שפה?"אני מתפלאת"הרי לגננות שאני מכירה יש פה - פח זבל"
חולקת ובגדול! בתור גננת,כל הגננות שאני מכירה מדברות בשפה תיקנית ועשירה - ולא רק בשעות העבודה.
שאני עונה לטלפון ב"שלום" ולא "הללו" אחי טוען שאני מדברת כמו ב"פרפר נחמד" P-:

אני בודקת אם אני רעבה ומתי
אני רעבה כשיש לי צרכים לא מסופקים
כשהחלטתי להפסיק לזלול בערב התפנה זמן שצריך למלא. זמן לא רגע כזה של ערב בין כל מטלות הערב .
אז אני קוראת ספר
היום אמא שלי הפציעה במפתיע. קשה לה עם הביקור של אחיה והיא נמלטה משם.
כל הזמן שהיא פה אני רעבה ומרגישה שחייבת להכניס משהו לפה. אני נשברת ואוכלת שוקולד. חוטאת פעמיים:אוכלת שוקולד ואוכלת בסתר.
כל זמן שהיא כאן אני מרגישה רעבה.
אני מרגישה רעב גם כשקשה לי עם הילדים.
לכי מפה אשה אחת, אני אומרת בצעקה מהלב.

וגם שיחה עם חברה שהיא עובדת סוצאילית
היא אומרת שהילדים שהגיעו אליה מחינוך ביתי יש פערים עצומים ביחס לאחרים.
"לשמוע את זה ממך?"אני מתפלאת. הבן שלה היה עד גיל 3 בבית והיא בעד חינוך ביתי, כך חשבתי........
"מוזר , נכון?"היא אומרת
"אילו פערים?"אני מתעניינת
"שפה. ילד בחינוך ביתי לא צריך להשתמש בשפה כדי שאמא שלו תבין אותו, מוטוריקה.." היא אמרה עוד דברים אבל שכחתי.
"תשמעי, יכול להיות שמראש המבדקים הללו בנויים לפםי מה שלומדים בגן, אבל אני יכולה להגיד לך שלפחות מוטוריקה ושפה הם דברים חשובים "
"שפה?"אני מתפלאת"הרי לגננות שאני מכירה יש פה - פח זבל" שתינו מגחכות, כי שתינו מתכוונות למישהי מסויימת שאנחנו מכירות.
"תשמעי, זה מה שראיתי"היא אומרת ואני מנסה להבין אם היא ראתה משהו שמייצג, או שאולי היא השתנתה בעקבות העבודה במערכת?

תודה שביקרתן
אני נמנעת מלקרוא את התיאורים כי פתחתי רשמית את עונת הדיאטה
לעשות דיאטה עבורי זה להסתחרר מרעב .זה לעמוד מול השוקולד במקרר ולהגיד "לא!"
זה לותר על כוס יין עם בעלי בערב, אחרי שהילדים ישנים(ולפני שהם מתעוררים...)
אבל אני יכולה לעשות את זה רק במצב נפשי מסויים
כדדי לקבל השראה פישפשתי בכל מצבורי הניירת עד שאיתרתי חוברת דיאטה ישנה
כמובן שאני מכירה את כולה בעל פה , אבל אני מודה שמטרתה לתת לי השראה יותר מאשר לתת לי הנחיות
וביננו מי צריך הנחיות לדיאטה?
כולם יודעים ששוקלוד משמין ואם אוכלים בצהריים קצת אורז ועוף בצלחת , בלי לזלול מצלחות הילדים זה יהיה בסדר.
כדי לעשות דיאטה לא צריך הנחיות , צריך השראה.
נפגשנו עם זוג חברים שמזמן ל ראינו.
הם גרים בדירה נחמדה תחת עץ סיגלון
"כל בוקר שאני קמה פרחי הסיגלון מכסים את האוטו כאילו זה חתונה" נתנה חברתי את נקודת המבט שלה לגבי מה שעבורי זה עץ מלכלך ודוחה הזכור לי מילדותי.
היא ירדה 8 קילו. היא מספרת לי ואני נדהמת כי גם עכשיו היא נראית מלאה מאי פעם. היא היתה שטוחת חזה לגמרי ועכשיו החזה שלה מלא.
היא סיפרה שלאחרונה היתה בדיכאון והעלתה במשקלה. היא מייחסת את הדיכאון להפלה שעברה ולאובדן הנלווה.
אני לא שואלת אם היא עוברת טיפולים כיוון שאני לא מסוגלת לשמוע את התשובה. האשה שאני מכירה שחולה בסרטן השד, דיברה איתי על כך שיותר ויותר סוברים שיש קשר בין השניים ואני מתמלאת כאב לחשוב על חברתי הרגישה, היחודית מקריבה את גופה על מזבח הילודה.
אני בטוחה שזה קשה שסביבם הרבה הורים לילדים, והיא קשורה מילדות לילדי המשפחה המרובים. מגיל צעיר היא משמרטפת וכולה מלאת אהבה לילדים. אני יודעת שהיא רוצה ילדים כמה שנים טובות. אני מחבקת אותה ואומרת לה שהיא אהובה ויקרה לי.
אני מביטה בבעלה שתמיד היה רזה אבל עתה הוא שדוף לגמרי ושיערו הלבין אף על פי שהוא בגילי.
אני מספרת לה שאני רוצה לפתוח בדיאטה. במובן מסויים אני שמחה שיש לנו את המשהו המשותף הזה. היא כל חייה בעליות וירידות ואני רב חיי הייתי רזה או לפחות באותו משקל תמיד. היא אומרת שאני לא שמנה ויש לי בטן סקסית(לא ידעתי שיש דבר כזה).
כדי לעשות דיאטה אני צריכה להרגיש שיש עלי משקל שרוצה לנשור . אני שותה מיץ לימון בבוקר.
סוף היום הראשון אני רעבה כזאב. זה לא לגמרי רק במובן המטאפורי כיוון שמתחשק לי לנעוץ שיני באיזה בשר עסיסי ולא באיזה פולקע מכוס. אני קונה בשר אבל רעבה מכדי להכין אותו. ברעב הה אני מרגישה שנותן לי כוח להכין לעצמי סלט ואני מבינה שאולי הדיאטה הזו זה שיעור קצת לדאוג לעצמי
לדאוג למזונות שמתאימים לי, קצת להפריד בין צרכי הילדים לביני ולהיזכר במה שמתאים לי.
יש פסטיבל שאקטי השבוע. משהו בי רוצה לנסוע, אבל עוד לא עשיתי את ההפרדה ביני לבינם. עוד לא לגמרי אני מרגישה משוחררת מספיק כדי לנסוע לשם.אבל מאמינה שזה עוד יבוא.

_אני מכינה פלפלים ממולאים שהציפה שלהם קצת קרנצ'ית ונמסה בפה והמילוי עשוי משורשים ואורז מלא ובשר טחון. אני מכינה עוף עם אלף השומים עם תפוחי אדמה קטנים, וקדירה עם כרעיים וירקות שורש ומגישה עם אורז מלא אחד אחד.
אני מכינה עלי גפן ממולאים עם קצת לימון ועוגת גזר._

וגם תיאבון עשית לי
מתי תבואי לבשל אצלי?

נגעת בי עם תאורך האמיץ והמשתף.
וגם תיאבון עשית לי.

בלוגית יקרה,
נגעת בי עם תאורך האמיץ והמשתף. תודה.
(מזמינתך לדף להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה, למרות שאת בטח עושה משהו יותר קטלני מזה..)
בהצלחה!{@

צריך לשים לב למה שאנחנו אומרים להם.
כן, זה נכון.
אני מטפלת באמא שלי.
אמא שלי זקוקה לה ומשום מה רק אני שם. אבא שלי שם וכל פעם שהיא רואה אותו היא מזכירה לו לקחת את התרופות שלו(הוא לוקח המון תרופות אני שמה לב) .אח של אמא שלי בא מרחוק והוא יושב שם, אחרי שנים שלא דיברו, והם בעצם עדיין לא מדברים, רק אבא שלי מתווך ביניהם.
ואם הוא מתווך ביניהם, הוא מספיק מוכשר לתווך בין כל שני עמים ניצים, בחיי.
אמא שלי התחתנה טוב. הוא תמיד יאהב אותה, אפילו שהיא טיפוס איום ונורא.
אח שלה מספר לכולם שהיא אישה חולה ושלא יקשיבו למה שהיא אומרת.
וזה נכון.
גם אני חושבת ככה.כולם יודעים ושקטים.
הוא מדבר לאבא שלי והיא מדברת לאבא.ואמא שלי כל יום מתחננת שאבוא, כי כשאחיה שם היא זקוקה לי שאבשל ולילדים שלי שיוכלו להסיח את דעתה, ואני מבינה שוב ושוב עד כמה צר עולמה הרוחני והרגשי.
אין לה כלום לעשות, ואין לה עניין בחיים.
החברות מגיעות והיא מציגה אותי לפניהן בגאווה, כמה אני דומה לאבא! לעולם לא אשכח לי שהיא אמרה שאבא ורננה(איזו דודה) ה ם מזל מאזניים טיפוסי כי הם רודפי צדק ושלווים ואנשים עם לב רחב ורק אני לא.
שונאת אותך אישה אחת!
אבל בשביל אבא אני באה.
אני מכינה פלפלים ממולאים שהציפה שלהם קצת קרנצ'ית ונמסה בפה והמילוי עשוי משורשים ואורז מלא ובשר טחון. אני מכינה עוף עם אלף השומים עם תפוחי אדמה קטנים, וקדירה עם כרעיים וירקות שורש ומגישה עם אורז מלא אחד אחד.
אני מכינה עלי גפן ממולאים עם קצת לימון ועוגת גזר. אני מכינה ואבא שלי מנקה אחרי כי אין את יוסף שיעשה את זה.
אני מכינה ומכינה ואז הולכת עם הילדים לאכול פלאפל. לאכול ולנשום אויר צח מזוהם ולשתות מיים קרים ולקנות מדבקות ובועות סבון שמוכרים בנוסף לקציצות החומוס עם הכוסברה והכרוב הכבוש.
אני מכינה המון אוכל ומקווה בלב שיגמר להם כל מצבורי האוכל בבית והם יבינו שאין בכך צורך.
אבל יש עוד עוף במקפיא ועוד בקר, ועוד קופסאות שימורים ועוד ירקות בפריזר ואני קוראת עליהן תיגר.
אבל היום בערב. אני מכירה את הבחילה הזו רק שלא יודעת ממש מה היא אומרת. אני יודעת שאמא צריכה תמיכה ואני לא יכולה לתת לה, אני יודעת רק לבשל. ככה היא לימדה אותי, שאוכל מעביר ומנחם. והיא בכלל לא יודעת לבשל.
הבית שלה מלא אוכל שהיום אני לא יכולה לראות כי חומר משמר וצבעי מאכל ואוכל מוכן מזעזע אותי. והם השתנו בהדרגה בגללי ובזכות הרופא שלהם שאמר להם להרחיק את הדברים הללו מהבית. אני שמחה לגלות אורז מלא (ארוז כמובן) ועוד המון דברים שאפשר להשתמש.
אבל אני מבינה שצריך ביקור הרבה יותר ארוך מכמה ימים כדי לגמור את המצבורים הללו.
איך מגיעים למצב שלא מדברים עם אחיך?עצמך ובשרך?
האם זה יקרה לי עם זרובבלה?
ומה יקרה שהם יזדקנו ויצטרכו טיפול?האם גם אז אבוא כל יום ואבשל?
ומי יטפל בי?
האם הילדים שלי יודעים לתת אהבה?האם הם מקבלים אהבה או רק אוכל?
האם אני יודעת לתת אהבה?
אני נכנסת להתקלח עם כל הילדים(צפוף , כן, זה צפוף, לא ברור איך זה אפשרי).מנסה לשטוף את כל מאורעות הימים האחרונים ולא מצליחה לבכות. רגש של עצב בלב שאי אפשר להעביר במילים. אני מתקשרת לאחותי המתחתנת ושתינו, לא מוצאות מה לומר אז מחליטות לפתוח יחד בדיאטה לקראת החתונה.
בהצלחה לנו.

אבל האם בגלל שאני אמא לא מגיע לי קצת לבד?
תודה על המשפט הזה. גורם לי להיזכר ביתר-שאת לעשות מאמץ יותר גדול לאפשר לזוגתי היקרה יותר זמן לבד.

כשהייתי קטנה ושמעתי את השכנים שלנו רבים בקולי קולות שאלתי את אמא שלי איך יכול להיות שיש שם צעקות הרי אין להם ילדים...
)':

מזכיר לי קצת אותי מטיילת עם זרובבלה בעגלה, אמא שלי אמרה לי "לטייל איתה קצת" ולקחתי את האמירה כפשוטה- הלכתי איתה קילומטרים עם העגלה. במשך שנים אחר כך שנאתי לראות את המדרכות של השכונה שגדלתי בה
עצוב. מה שאמירות פשוטות-ולא-משמעותיות-למי-שאומר-אותן יכולות לעשות לילד. צריך לשים לב למה שאנחנו אומרים להם.

ביום שישי אני חצי ישנה חצי ערה. מתחילה להתבאס שעבודה בבית מתקיימת גם ביום שישי ואפילו ביתר שאת וכבר חודש וחצי אני מזניחה הכל.
טלפון
עונה לי קול גברי מוכר שגורם לי להפסיד חצי פעימה אבל אני לא מזהה מי זה
קול שגורם לך להרגיש כאילו שלחו לך פרחים
איכשהו לי לא יצא לנהל רומן אף פעם עם אחד הגברים האלו. אני תמיד נמצאית עם הנחנחים במשקפיים. לעומת זאת החברות שלי יוצאות עם הגברים האלו שלוקחים אותם בכדור פורח, שמציאים להם נישואין במקומות אקזוטים, שמשיטים אותן ביאכטות ומביאים להן טבעות של כל מני מלכות ורוזנות.
שעושים להם טיול בהפתעה בהוואי, שמטיסים להם מיפן פרי אהוב, שמסדרים להן את הבית בהפתעה ושלוקחים אותן לסיור יקבים , שיש להם חבר עם וילה מפוארת שהוא בחו"ל ואפשר להיות בה. שהם מקסימים ומבינים ביין ואוכל משובח ויודעים מה לומר.
שיודעים להסתדר תמיד בעיר זרה ולהגיע למקום הכי רומנטי ומדהים ולדבר עם כל אחד בכל מקום.
אבל הנתי שכנראה הגברים הללו הם לא בשבילי.
וגם לא עמיעד.
הוא התקשר אלי.
למה? עוד לא הבנתי.
אבל משהו בנימת הקול שלו הדאיגה אותי וגרם לי להידרך ולהתקשר מייד לרונית.
היא לא ענתה
בסלולרי שלה ענתה לי הודעה מוקלטת שלו
בבית אין תשובה, כנראה זה מספר של הבית הקודם
היא לא במסנג'ר
היא לא ענתה לי באימייל.
האם להתקשר למשטרה?
משטרה?אני נורמלית?
אבל הוא נשמע מוזר ואני לא משיגה אותה
אני לוקחת מהרסקיו שהכנתי לאמא שלי. אמא שלה גוססת.
הרסקיו לא משפיע
אני מנסה להרגיע את עצמי. אולי לחבק איזה דובי?
אני במתח אבל מצליחה לדבר איתה אחר כך שכן היא מתנזרת מהעולם האלקטרוני בשבת מסיבות דת ומצפון.
הם נפרדו, את זה ידעתי. אבל היא נסעה לסידורי יום שישי וראתה מכונית עוקבת אחריה בכל אשר תלך.
היא התקשרה אליו ואחרי לחץ מתון הוא הודה שזה מישהו מטעמו.
הוא התקשר ביום שישי לכל אחד מהאנשים ברשימת טלפונים שלה. אני הייתי בין הראשוניים(באות ב- בלוגית...) כל האנשים התקשרו אליה בפליאה.
הוא לא יוצא מהבית.
היא מפחדת
למזלה הוא בחו"ל השבוע, אבל מה יקרה אחר כך?
"זה אלימות " אני אומרת."זה בכלל חוקי?"
"אני חיה בסרט אמריקאי מחורבן!" היא אומרת"מהסוג הכי לא אמין שיש"

זמן הוא דבר יחסי.

אני שומעת כל היום צעקות מהשכנים, ויש ריח נורא:מזפתים את הגג(בסוף החורף?) . אני מחליטה ללכת לספריה, היום יש לי אוטו.

אני נכנסת לספריה ונקרעת בין הנמר שמאתגר את הסולם, לנסיך שרוצה שאבחר איתו ספר(מבין המבחר שיש בבית!)ושד הקטן שרוצה לבדוק את עמידות הספרים השד יודע קצת ללכת, ומסרב לצאת מהבית ללא נעליים אבל מעדיף לזחול ועדיף עם ספר נשרך שדפיו מתפוררים.
הספרניות אינן ממליצות על ספרים. הרי יש להן מחשב עם אינטרנט ואפשר לגלוש או להתאמן בפרצופים של ספרניות אנטיפטיות. אני מנסה אותן:
"יש את החדש של קובן?"
לא יודעת
"יש את שפת הג'ירף?"
לא יודעת
טוב, נכנעתי. אני אגיע מעכשיו רק בימים של משיח. אני יוצאת מזיעה וסחוטה ומגלה שעברו רק 20 דקות .

אני באה הביתה ומתה להתקלח, אבל מגלה שהצעקות שהיו כל הבוקר ממשיכות. אני מתחילה לחשוש כיוון שמדובר באשה ערירית שגרה לבד ואין לה בן זוג להוציא עליו את העצבים (כשהייתי קטנה ושמעתי את השכנים שלנו רבים בקולי קולות שאלתי את אמא שלי איך יכול להיות שיש שם צעקות הרי אין להם ילדים....) .
בשלב מסויים החלטתי לבדוק אם הכל בסדר, שכן היא בטוח לא כללה אותי בצוואה שלה, וחבל. היא חייכה ואמרה שהכל טוב, היא פשוט מוכרת אחד מעשרות המגרשים שלה .אחרי שעה היא באה מחייכת והביאה לילדים שלגוני דיאט וסוכריות בלי סוכר(היא תמיד בדיאטה) .
חשבתי כמה זה לא הוגן איך שכסף מתחלק שווה בין אנשים. אני הייתי שמחה לדירה גדולה יותר אבל אין לי כסף. היא אשה מבוגרת שגרה לבד ולא נהנית ממצבה המבוסס. קצת הזכירה לי מכרה שלי שחייה בצניעות רבה כל חייה וכשמתה גילו הבנות שלה, לתדהמתן מאות אלפי דולרים מוחבאים בבית, מתחת למזרון.
ואולי כסף עושה אנשים אומללים?
החלטתי לשקול לכתוב צוואה ושוחחתי על כך עם העוזרת שלי. היא עובדת כדי לחסוך ולנסוע להודו ללמוד שם יוגה. אני תוהה אם העובדה שלפני שבועיים היא חסכה כדי לקנות דירה ולהשכיר אותה, ולפני שלושה שבועות כדי "להתחתן" ולפני כן לקנות אופנוע מראה שכשאתה צעיר יש לך המון רעיונות ודמיון פורה.
בגינה שוחחתי עם אבא אחד שהוא עורך דין ידוע לעינייני אישות וגם כותב צוואות. לא, אין לו צוואה כי הוא לא צריך, מבחינתו זה בסדר שהכל ילך לאישתו ולילדים, וכי למי להוריש?
"אז למה כותבים בכלל צוואה?" אני מסתקרנת
"אנשים" הוא מושך בכתפיו..
בנו בן השש שומר אחרי הצהריים בגינה על אחיו בן השנתיים, כשהוא בעבודה ואישתו עסוקה או רוצה לנוח.
מזכיר לי קצת אותי מטיילת עם זרובבלה בעגלה, אמא שלי אמרה לי "לטייל איתה קצת" ולקחתי את האמירה כפשוטה- הלכתי איתה קילומטרים עם העגלה.במשך שנים אחר כך שנאתי לראות את המדרכות של השכונה שגדלתי בה

דיברתי עם אוסנת. שמחתי שהחברות שיננו היא פתוחה וגלויה גם למה שכואב.
"את זוכרת כמה שהערצת אותי?"נזכרת אוסנת ומתמוגגת.
אני זוכרת, באמת הערצתי את כל מוצא פיה של אוסנת לא האמנתי שמישהי כה מדהימה תרצה להיות חברה שלי. אבל הכי הערצתי אצלה שהיא מרשה לעצמה להגיד הרבה מאד ואיכשהו אף אחד לא מת בגלל זה. בהתחלה חשבתי שלה מותר כי היא כל כך יפה וחכמה, אבל במשך הזמן הבנתי שיכול להיות שיש עוד אנשים שמותר להם להגיד מה הם מרגישים וחושבים . אולי אפילו לי מותר להגיד והאדמה לא תרעד. יאללה בואו ננסה
"לא ,אמא, אני לא מתה על שניצל, אני יודעת שעמלת כל היום ותודה אבל אני לא מעוניינת"
"לא חמודי, אני מהקשת לא להשתמש בצפצפה הזו בסלון, אם אתה רוצה אז רק בחדר"
"השמלה הזו מדגישה את הרגליים היפות שלך, אבל הצבע פחות מחמיא לך מהשמלה ההיא"
" אני כועסת ואין לי מצב רוח לזה כשאני כועסת. עם זאת, אני בהחלט מוכנה לשקול פיצוי........."
"קשה לי להיות אמא לפעמים"
"אני מעדיפה לא לבוא לחתונה הזו"
אוסנת נעזרת בשירותיה של "מכשפה" לאחרונה. בהתחלה הרצתי בדיחות על זה, בהמשך הסתקרנתי ועכשיו בא לי ללמוד משהו כזה בעצמי. שיטה הוליסטית לגמרי לריפוי או לניבוי. לקרוא בקלפים או אולי לחפש בגלגולים קודמים?
אוסנת חושבת שזה לא בשבילי."את צינית מדי" היא אומרת , ואני כבר שכחתי שפעם הייתי צינית אבל היא עוד זוכרת. ישבנו בבית קפה ולידנו ישבו שלוש נשים בגיל הזהב"תראי" אמרה אסנת"גם אנחנו נגיע לכאן עוד 30 שנה ונדבר בדיוק כמו עכשיו"
"בדיוק לגמרי?"התפלאתי
"אולי קצפת יותר טעימה מזו" החליטה אוסנת"והשוקו הזה חסר אופי".

יבורך השינוי.
אוי בלוגית, טוב שחזרת.
"אני?" תמהה"אני אדם מלא חרדות ופחדים וחרדות, אני גם נורא דכאונית"
D-:

אני לא שקטה. ביקשתי מאמא שלי לקחת קצת את הילדים בגינה אחרי זמן רב שלא היה לי זמן עם עצמי. ולא, אני לא עובדת. אני אוכלת זיתים ומהרהרת. היום אוסנת הציע לי להיפגש ולחדש את מפגשי החברות שהיינו עושות אחת לשבוע.
פעם כשהייתי יוצאת מהבית ואחד הילדים שאל אותי"מתי תחזרי אמא?" ישר היו לי רגשי אשם. עכשיו, אני מרשה לעצמי להיעצב אבל יודעת שגם לי מותר קצת לצאת לפעמים. אני עייפה וקל לדחות עוד ועוד את האיוורור הזה אבל אני יודעת שזה חשוב . תמיד לדבר מעל הראש של הילדים, תמיד תוך ריצה, תמיד מישהו מטפס עליך ולעולם אי אפשר לגמור משפט.
מצד שני אני חושבת שכנראה משהו לא הולך בקונסטלציה הנוכחית כנראה. צפוף לי מדי.

המון דברים מתרחשים אצלי.
קצרה היריעה מלכתוב שינויים בתחום המקצועי, והתלבטויות אינסופיות. בין היתר החלטתי למצוא סוף סוף בייביסיטר קבועה ל3 פעמים בשבוע. כל יום נפגשתי עם 2-3 מועמדות ושוחחתי עם לא מעט. עוד אני מתלבטת והסימן הראשון לזה אצלי הוא מגרנה מטורפת.
הלכתי בשכונה ופגשתי את ענת, אמא לתאומים שסיפרה לי שגם לה יש מיגרנה מזעזעת. "את מתלבטת?" שאלתי והיא כמעט התעלפה מחדות האבחנה שלי(ואולי מהמגרנה). כיוון שחברתי סיגלית(איך קראתי לה בבלוג, כבר שכחתי, אני צריכה מפתח שמות) היא מומחית למיגרנות וגם אדם עם שכל ישר ושקול, החלטתי להתקשר אליה.
סיגלית כמובן הציעה לי כדור נגד מיגרנה, כבר שכחתי שהיא נוטלת תרופות כאילו היו ביסקוויטים אורגנים מקמח מלא -ללא סוכר-עם סילאן וטחינה. אבל אני מפחדת אפילו מאקמול. אמרתי לה שתמיד שאני מתלבטת על משהו (האם לקנות קמח של הרדוף או של המתחרה הזול אבל עם גרגירים יותר גדולים?) אני מתקשרת אליה. כי היא כזו יציבה כמו סלע איתן, כמו צוק גדול, כמו הר..... והיא התפלאה.
"אני?" תמהה"אני אדם מלא חרדות ופחדים וחרדות, אני גם נורא דכאונית"
"תקראי בבקשה לסיגלית"ביקשתי
מסתבר שחברתי מזה שנים , אינני מכירה אותה כלל.כבר 15 שנה היא נוטלת כדורים נגד דיכאון.שהיא כל השנים הללו בטיפול(ידעתי שהיא בטיפול , אבל לא ייחסתי לכך חשיבות) הערכתי אליה רק עלתה . דבר אחד להיות יציבה ואמיצה מאז ומתמיד ודבר אחר הוא להגיע לשם בדרך פתלתלה ועיקשת.

בוקר טוב!

כן, זה נשמע נורא מה שכתבתי. אבל האם בגלל שאני אמא לא מגיע לי קצת לבד? אם לבעלי יש ישיבה דחופה או נסיעה הרי זה לגיטימי, ומה בדבר לתכנן את החיים שלי, היעדים שלי או סתם לתפוס שקט כי אני מרגישה מוצפת .
מוצפת כי הצרכים שלי תמיד במקום האחרון. כי אני מתכננת מתי לחפוף ראש לפי הימים שיוסף מגיע מוקדם. כי אני לא אדון לעצמי....... כל ילדותי חיכיתי לגדול כבר ולצאת מהבית של הורי המרגיזים והכובלים. והנה אני עדיין מרגישה כבולה. אני מבינה שאם לא אוציא את עצמי לחופשי , איש לא יוציא אותי. כן, זה המשמעת של לנשום עם מחוך. עבורי זה לצאת מהכבלים של עצמי ולדאוג לצרכים הבסיסיים שלי שכאמא לקטנים אני מוצאת שקל להתעלם מהצרכים האלו הרבה מאד זמן, ולא בלי מחיר.
אפשר לשאוף להיות האמא המושלמת ולהתעלם מהצרכים של עצמי אבל מתישהוא זה מתפוצץ. וכשאת האמא שלא נחה ותמיד בפול גז כולם מתייחסים אליך כך. איש לא חושב להציע להקל עליך כי הרי את סופר אמא ומושלמת.
אתמול התקשר אלי עמית לשעבר והציע לי להצטרף לפרוייקט שלו. כל כך הרבה זמן עבר מאז עבדנו יחד והוא בטח לא מתאר לעצמו שבמקום לבוש מחוייט, פן בשיער ואיפור, אני יושבת עם שיער פרוע, חולצה שקניתי בסיני לפני 15 שנה וסביבי המון תינוקות וילדים. לא שאני אומרת שהמקום ההוא עדיף, אלא מצחיק אותי השוני.
גם להיות בעבודה שכזו תובענית את כאילו כבולה למקום העבודה ואין בשהיה של שעות רבות בעבודה כמשחררת מרגשות האשם ומהצורך האימהי. מה עונה לכל הצרכים האלו של האימהות, של הילדים ושל השלמות עם עצמך? את זה אני מנסה לגלות ולא שיערתי שזה יקח זמן כה רב.

רוצה לזהות אותי? אני לובשת נעלי פלטפורמה וורודות. יש לי שיער פרוע ומליון ילדים.
בכתבה על הנשים היפות ביותר בYNET חיממו את ליבי הטוקבקים שאמרו "אישתי הכי יפה" . יושב לו בבית מר כהן, אב לחמישה ילדים שאישתו קשת יום, ידיה מיובלות, עיניה טרוטות מחוסר שינה......... וכן, גם מה שיוסף אומר לי "כבלתי אותך אלי עם הילדים" .
אימהות לילדים לא יכולות לברוח. לא יכולות להיעלם לכמה ימים , לנסוע לחו"ל, ללכת למילואים. גם אם הן נוסעות, הילדים נוסעים איתן בלב, ומגיע היום שיש צורך באיוורור הזה, בשקט הזה. איך אפשר לקבל החלטות כשכל שנייה מחיי מתוכננת עד לשניה האחרונה ומלאה בילדים?
אני נזכרת בהרצאה סיפרותית שהשתתפתי בה בנושא מגדר ושם היו נשים שהחליטו לא להביא לעולם ילדים מתוך סיבות אילו ממש. הן החליטו לוותר על השמחה והאושר בילדים כיוון שידעו שאין בכוחן להתמודד עם הקשיים שבכך. אז זה היה נראה לי מוזר- לא להביא ילדים לעולם מבחירה. ככל שעובר הזמן אני מעריכה אותן- מעט מאד נשים בגיל ארבעים שלמות עם האופציה של לא להוליד ולעמוד בכבוד מאחורי ההחלטה.
האם אני בחרתי להביא ילדים לעולם? כן ולא. כן- אני בחרתי מתי, אבל לא- לא לימדו אותי שיש אופציות אחרות שיש מחיר לכך. שגוף האשה קמל אחרי כל לידה ועוברות שנים ארוכות עד שאת חוזרת להיות אדם עצמאי וגם זה באופן חלקי, כי החיבור לילדלדים שלך תמיד ישאר משהו פעור ופתוח.
הדילמה הנצחית של לשאוף אויר לבד מול התחושה הקשה שמישהו אחר נהנה מהחוכמות שלהם.דילמה קשה מאין כמוה, וזר לא יבין זאת.

אני לא משם, אבל אם זה מקלקל לך לדרוך
ההיפך הגמור יקירה, זו התכוונה להיות מחמאה בסגנון 'לכבוד הוא לי לדרוך על אותן בָּלטות' יחד עם נסיון לבטא את זה שיש קטע מוזר שאנחנו (מי שכותב באתר) יכולים לחלוף אחד מול השני ברחוב ולא לדעת שיש בינינו סוג של קשר.
איפה טעיתי??

אם זכרוני אינו מטעני את בת"א
אני לא משם, אבל אם זה מקלקל לך לדרוך , אז מותר לך להאמין שכן.......

חשבתי לי על חברה משכבר הימים שקראו לה מרית. היא עבדה במשרד עם בחור פלרטטן להפליא . בהתחלה היא קיטרה עד כמה הוא פלרטטן. אחר כך הם היו מעשנים יחד, ואז אישתו היתה בהריון והיא סיפרה שהוא מעשן (גראס) ליד אישתו במסיבות בבית שלו. אחר כך סיפרה לי שאישתו לא מבינה אותו ואז הבנתי שהם שוכבים.
וזה היה מצחיק בהתחשב בעובדה שמרית היתה בנעוריה בתולת ברזל. בהמשך היה לה הספק מכובד עם כל החלאות בעולם, ואני איכשהו שיתפתי פעולה עם פלירטוטים רמת השיחה אבל מצאתי את עצמי תמיד רק עם חנונים. ולו רק כי עד שהם מתחילים סוף סוף עם מישהי היא יכולה להיות רגועה ובטוחה שזה לא יקרה מהר שוב פעם עם מישהי אחרת.

וחוצמיזה נשבר לי מהעיר המסריחה הזו עם המרצפות העקומות ופרש היונים.
לחשוב ששתינו דורכות על אותו פרש מבלי לדעת... >אם זכרוני אינו מטעני את בת"א<

בתקופה הזו אנחנו מדברים גם על מעבר דירה. אבל לאן? וכמה כסף ואנרגיות שווה לבזבז כדי שיהיה עוד חדר?

אבל אול עשוי גם מהאהבה של מי שמגיש אותו ולא רק מערך תזונתי.
וגם לזה התגעגענו.


קשה לי , קשה לי, אני מדוכדכת ולא לגמרי בטוחה למה
מצטערת

בבקשה.

איך נגמלים ממתוק? אני חושבת שהשאלה למה מכורים לזה? חוסר בברזל B12 או משהו אחר שגורם לתחושת חוסר אנרגיה שמפצים עליה עם מתוק? ואולי בכלל חוסר אנרגיה אחר? הרגלי ילדות? פיצוי רגשי.?
הי רומי, תודה.

מתארת לי שאפשר להפגש עם הרב גרוסמן אין לי מושג איך אבל אולי פשוט להרים טלפון ולנסות. האנשים האלה מאד עסוקים אבל בד"כ לא מסרבים. בכל מקרה, בהצלחה.

וגם אני מאוד נהנית מהדרך בה את יכולה לכתוב על סיטואציות מטורפות באופן מלא הומור- את בסדר את!:-)

יש לך מתכון איך נגמלים ממתוק ושוקולד?- כל אחד עם ההפרעות שלו...:-p

לא מכירה את הרב במובן שאת מדברת עליו.. את יודעת אם אפשר להיפגש איתו?
אני מפתחת יחסים חדשים עם האוכל. ימים עוברים ואני לא רעבה. אני מרזה ואוהבת את התחושה הזו. כמה התחושה הזו מוכרת וכמעט שכחתי. אחרי יומיים של אי אכילה מרגישים גוף נקי וטהור. אני מרבה בשתייה ויש לי קצת סחרחורת כמו אותה גברת עם קמליות שמעולם לא אהיה.
אני נהנית למחשבה שאולי זה מקום שאוכל לחשוף את הפרעות האכילה שהיו לי זמן מה ואינם עוד. איכשהו בעיני אין בהם רע. המצאות האכילה שלי שהיו גרמו לי להישאר רזה הרבה שנים כנגד כל הסיכויים של הגנים שלי ושל העובדה שאני כל כך נהנית לאכול.
אני חושבת שהם התחילו אחרי שקראתי בספרים על ריפוי טבעי כל מני דברים על צום ולמרות שהייתי נערה צעירה התחברתי לזה מאד. גיליתי שככל שאתה צם יותר יותר קל לך לצום בהמשך. לצום ולשתות מיים. כמויות של מיים .
הרגשתי שזה עוזר לי וגורם לי להפוך מנערה מלאה לדקה ומי צריך יותר? בהמשך גיליתי שאחרי שמתרגלים לצום מדי פעם, אחרי יום יומיים, כשחוזרים לאכול, לא מרגישים תאווה לאכול . לא חושבים על אוכל, נזכרים שיש עוד דברים בעולם.
כשבגרתי והייתי זקוקה לדיאטה פה ושם הבנתי שדיאטות רגילות הן ממש לא בשבילי- לחשוב על הארוחה הבאה כל הזמן , בשבילי זה משמין.

%D7%93%D7%95%D7%93[/u]%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9F]הרב גרוסמן
את לא יודעת למה התגעגענו? לדיווחי הcnn על ההוריקן "תומר" (למשל)
יש לך כשרון כתיבה ובטח עוד כשרונות ולא יעזור לך כלום.
אבל לא בגלל זה כדאי לך להיות נחמדה לעצמך. פשוט כי נולדת עם הזכות להרגיש טוב כלפי עצמך, את לא צריכה להצדיק את זה. אם את רוצה לדבר כאן לכי על זה. אם תרצי אשלח לך את הטלפון שלי.

קשה לי , קשה לי, אני מדוכדכת ולא לגמרי בטוחה למה

מבינה למה התגעגענו?
לא
מיהו הרב גרוסמן?האם ניתן לפגוש אותו?

שכל אחד מילדי יכול להעניק את שמו לסערת הוריקאן.
מבינה למה התגעגענו?
פעם פגשתי את הרב גרוסמן. זה היה באחת בלילה ולמרות זאת הוא השאיר כל אחד שהיה בחדר באקסטזה מוחלטת, הוא פשוט יכול להרים את האנרגיה של כל אדם, ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. לפי דעתי הוא פשוט מחפש ומוצא בתוך עצמו את הטוב שבכל אדם ומיד מקרין לו את זה החוצה. אי אפשר להתנגד לזה. זאת חוויה מרוממת.ככה הוא מצליח לשקם נוער מצוקה ואסירים וכל מיני דברים. ספרתי על זה לחבר שמאד התרשם, ואח"כ כשהתחלתי לרדת על עצמי הוא אמר לי: "תסתכלי על עצמך כמו שהרב גרוסמן היה מסתכל עלייך" קניתי מיד. מכרתי הלאה.

טוב שמישהו מתגעגע אלי, אחרי שכל היום עמדתי ובישלתי......
מחמם את הלב שהתגעגעתם, גם אני . לאחרונה עוברים עלי ימים לא קלים. הרבה מאד בדידות , עצב ודיכדוך. כשהייתי ילדה\נערה או אשה צעירה אפשר היה לשקוע בזה קצת. כשאת אמא לילדים וקצת מצוברחת ישר כולם נהיים עצבניים .
בסופו של דבר אמרתי שאני הולכת והלכתי. בדיוק אז, כשאני תוהה איזה מלון אשכור בקומה גבוהה כדי להזמין מנה ענקית של גלידה עם תותים ואז להתאבד, בבית התקשרו הורי והנסיך אמר להם שאין לו אמא יותר.
הם נלחצו והתקשרו לסלולרי שלי, מעולם לא נהנתי יותר לסנן אותם(ותמיד אני נהנית לסנן אותם)
בסוף הלכתי לבית קפה עם מחברת והזמנתי קפה עם עוגיה. היו שם כמה זוגות עם ילדים(רציתי קצת שקט מהילדים שלי ואתם מביאים את שלכם?נודניקים) איך שהגיעה העוגיה יוסף הגיע עם החמולה שטרפו לי את העוגיה(ויוסף שתה לי את הקפה)
פלא שאני בדיכאון?
נסענו לחברים . זה היה קצת הימור מבחינתי, חברה שלמדנו יחד פעם והיינו קרובות אבל מאז עברו שנים וילדים(שלי) היא רווקה. אנשים בלי ילדים זה קשה להם לפעמים לארח ילדים , במיוחד שכל אחד מילדי יכול להעניק את שמו לסערת הוריקאן.
אבל זה היה אצל בית המשפחה ואולי יהיו שם עוד ילדים, וחוצמיזה נשבר לי מהעיר המסריחה הזו עם המרצפות העקומות ופרש היונים. רוצה קצת עיר מסריחה אחרת. נמאס לי מהאוכל שאני מבשלת ונמאס לי מעצמי. רוצה להיפגש עם עצמי הסטודנטית:רזה, תמימה , אוכלת אוכל זבל במנזה ומרוצה מזה.
היה נחמד מאד . האמא לבבית ומקסימה ולא הסכימה לאמץ אותי כבת כי יש לה כבר ששה ילדים משלה. מרשמלו, ושאר אוכל בריאות היה שם. אבל אול עשוי גם מהאהבה של מי שמגיש אותו ולא רק מערך תזונתי. היתה שם אוירה רגועה ועצי פרי בחצר ושפנים בדיוק את זה הייתי צריכה.

בלוגית,,, שובי הביתה!!

_מזמן ללא כתבת.
המכורים קוראים לך לחזור._

מזמן ללא כתבת.
המכורים קוראים לך לחזור.

אין לי מה להגיד, חוץ מאשר להראות נוכחות (כמעט) סמויה. D-: כיף לקרוא.

זאת כבר סיבה טובה להכניס עוזרת...לגרום לנו לעשות משהו בבית!

ומאז אנחנו עושים את מסדר המפקד לפני שהיא באה
גם סבתא שליי תמיד היתה עושה מסדר לפני העוזרת ("שלא תראה את הבלגן, לא נעים לי ממנה, בן אדם זר נכנס אלי הביתה- שיראה בית מסודר!")
ואני עושה צמסדר לפני סבתא שלי...
איך אני אוהבת את הבלוגים שלך!

אני מגלה שביום יומיים לפני שמגיעה העוזרת אני מדוכאת והבית הפוך.
לאחרונה עשיתי מעשה והטלתי את משימת סידור הבית לפני העוזרת על יוסף. עשיתי כך אחרי ששתי עוזרות ברחו כל עוד נפשן בן והנוכחית נאנקה תחת העול ואמרה שקשה לנקות כאן. "לא, אל תלכי"כרעתי על ברכי. זה מה שחסר לי! שהיא תלך עכשיו ותשאיר אותי לבד בבלאגן.
ומאז אנחנו עושים את מסדר המפקד לפני שהיא באה. כל הצעצועים מגיעים למקומם, הכביסה מתכבסת, הכיור מצוחצח........... ותאמינו או לא- אבל נשאר הרבה מה לעשות:-)

אני מסתובבת עם גופית קיץ ללא שרוולים שמגיעה עד הקרקע לרגל הקיץ. אחת מכמה שמלות-גופיות שנשארו לי מתקופה אחרת בהן הלכתי איתן גם מחוץ לבית. אני אוהבת אותה כי היא מטריקו ונושמת ואני שונאת אותה כי היא מזכירה לי ומבליטה לי .
השד הקטן רואה בשמלה הזמנה לכך כי המזנון פתוח כל היום. גם הילדים הגדולים שכבר אינם יונקים מתעניינים ונוגעים ומריחים ונהנים, אפילו הנסיך שלי שהוא אסטניסט ואינו אוהב ריחות גוף וריחות אנושיים וגורם לי לפחד שמה לא יאהב את הריח הארצי שלי: של זעה ושל תינוקות ושל אבקת כביסה ושום ובצל ועגבניות ובזיליקום ופטרוזיליה ומי יודע מה עוד.......
אני הולכת נטולת חזיה אחרי כמה ימים של לבוש יצוגי למרות שלא היו לי פגישות. העבודה נזלה לי בין האצבעות ולא היה לי חשק. חשבתי שלבוש מסודר יחזיר אותי לתלם. האמת שהוא לא ממש עזר , אבל החזיה השאירה לי עור חרוך .
ולפתע אני חוזרת שוב ללבוש הביתי הרך. האממת שיש בי חששות. אתמול הייתי בשיעור יוגה ואיך אפשר לא לחוש נחיתות מול המורה הדקה והגמישה כגבעול. ואילו אני רחוקה ממנה . מפחדת להיראות מרושלת בביתי ולהיסחף להרגשה ולשדר של טרנינג.
אבל גם בעלי מפתיע אותי. הוא מעדיף את מראה החזה בלי החזיה הוא אוהב את השמלה הרכה , הוא אוהב שנוח לי ואני מרגישה טוב. האם שוב ושוב אגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאפשר להראות רע בבגד מחויט ואפשר להראות נפלא בסמרטוטים? הכל איך שאת מרגישה.

---

אתמול שמחתי להגיע לשיעור יוגה אחרי זמן מה של אין שיעורים מסיבות שונות. סדרך פגשתי את השכנה הקרייריסטית שלי ולראשונה הייתי אני הממהרת והיא עם הילד בגינה ולא להיפך...... הגעתי לשיעור מאושרת מהזכות לשיעור.
מסתבר שהייתי התלמידה היחידה. לא הרגשתי שמחה על השיעור החופשי אלא פחד שהמורה תשלח אותי חזרה הביתה עד שהגעתי וגופי מתוח מציפיה. אבל היא חייכה אלי ואמרה שכנראה היום שיעור פרטי.
נשמתי ומתחתי את גופי שהתקשה מעט בגלל הימים שחלפו. פיתלתי אותו עד כמה שניתן למרות חוסר הגמישות שלי.נחתי על כריות כאלו ואחרות, והבטתי באופן כמה שפחות שיפוטי אל המראה כדי לתקן את היציבה שלי.
המורה, כאמור דקה כגבעול. היא אמא לילדים בוגרים ומזכירה לי מישהי אחרת שאיני יודעת מיהי. היא מתקשה להתחבר לטרוניות הנשים על איבר כזה או אחר שאינן מרוצות ממנו, אולי כי היא כה דקה וגם שטוחה. "אני לא מצליחה להשמין" היא אומרת"זה בגלל שאני לוקחת הכל ללב". יש סתירה בהופעתה: אימהית אבל דקה. מנומשת אבל לא צעירה. קוקו ארוך ושובב אבל תנועתיה הגמישות משדרות לאות. יום אחד ציינתי כמה זה משחרר להיות אמא לילדים בוגרים שמאפשרים חופש פעולה ומרחב אישי גדול יותר.( גם כי הייתי המומה מכך שיש אנשים שנוסעים בלי הילדים לשבוע(לא שהייתי המומה מבחינה שיפוטית , פשוט זה נראה לי כה רחוק ולא הגיוני ושכחתי שניתן לעשות משהו כזה) .
היא אמרה בעצב שעלי לשמוח כי ילדי בריאים ושלמים ומתנהגים בהתאם לגילם בניגוד לבתה שלה בת העשרים שזקוקה לטיפול כתינוקת בת יומה.

---

לגבי ריחות ארציים נזכרתי היום בחבר שהיה לי פעם ושאולי כתבתי עליו. הוא היה גר בביתו שברחוב מרכזי בתל אביב ולעולם לא היה מבשל . הוא היה אוכל רק בעבודה ולעיתים היה מזמין משלוחים הביתה. הוא אמר שהוא אוהב את גופו רזה והמעיט באכילה.
היתה באה לנקות את ביתו המצוחצח עוזרת פעם בשבוע , לה היה משאיר את ערימות הכביסה שלו. הוא היה רק שותה מיים בבית והיו לו שפע כוסות בארון כדי שלא יצטרך לשטוף כוסות. במקרר שלו, שהיה גדול מהסוג האמריקאי היו רק בקבוקי מיים מינרלים וודקה אחת במקפיא.
הנחתי שאינו מבשל בגלל חוסר ידע ולכן אמרתי לו שנכין ארוחה איטלקית חגיגית ואת חוסר התלהבותו הדחקתי. אני אוהבת להכין הכל בידיים:לקלוף שום , לקצוץ אותו. לחתוך בצל, לחלוט עגבניות, ללוש בצק, לתבל.....
לכן השתוממתי מאד שכשניגשנו לאכול הוא נאנח(לא מהנאה) והעיר לי שיש לי ריח מהידיים.
לקח לי כמה שניות להבין שזה מפריע לו.
הלכתי לשטוף ידיים.
לטענתו עדיין נשאר ריח
אחרי קרצוף אנטנסיבי שבמהלכו כמעט לא נשאר לי עור בידיים, באתי חפוית ראש לארוחה. מסתבר שהיה לי גם ריח על הבגדים ובשער.

דקירה קטנה בבטן.
קיבלתי אימיילים לאחרונה מאיזה רשת שעושה קשרים ברשת. זתומרת אתה כותב מי החברים שלך וכל אחד מתבקש להירשם לרשת הזו ולרשום מה הוא עושה גם וכך הלאה.
מה המקצוע שלך?
באיזו תעשיה אתה עובד?
מה התפקיד שלך?
אז הבחור ששלח לי הוא מנהל פיתוח עכשיו בחברת הי טק. אז מה אז מה.

ת'אמת חשבתי שיש ועד נשים שהמשפטים הללו מציקים להם, אבל אולי אני צריכה ללמוד להתעלם וזהו.
אני לא מאמינה שכתבתי שהבית אמור להיות נקי כי אחרי ארוחת צהריים של פסטה וקציצות המטבח וחדר האמבטיה נראים שוב כמו אחרי פוגרום(או כמ ביום רגיל אם תרצו) . כל זה לא מפריע לבעלי היקר שממילא עיוור כעטלף לדברים הללו. מבחינתו יום שלישי זה יום שלישי.
עיוורון גברי.
העיירון הזה מתבטא גם בכך שהוא הולך להשטוף כלים. הוא שר בקולי קולות כדרכו ואז בסוף השטיפה בא אלי מחייך ושואל אם עבדתי בשלוש שעות שלוקח לו לשטוף שתי צלחות בערך.
"עבדתי?" בא לי להתפרץ
בא לי להגיד
"איך יכולתי לעבוד??? אתה שוטף חצי צלחת ביום שלם!!איך אני יכולה לעבוד עם כל הילדים הללו סביבי! אתה יכול לעבוד עם כזה רעש וברדק?? כמה זמן לוקח לך לשטוף צלחת מסכנה ועוד יש לנו מדיח!! אם אתה רוחץ כלים למה אתה לא לוקח את הילדים לידך כדי שיהיה לי קצת שקט!!"
אבל אני אומרת"קשה לי לעבוד ברעש. אני אוכל לעבוד אם תתלה כביסה ותתן לכל אחד מהם משימות בחדר הכביסה כדי שישארו שם"
והוא הבין.
ואני הלכתי לעבוד. סתם, הרי אני כותבת כאן עכשיו....... אני בודקת איך זה למרוח קצת זמן....

האפרוזדיאק האולטימטיבי שלי
הרסת אותי

קראתי על קורס לגברים על "איך להשיג זיון" וראיתי שיש משפטים שפשוט פצעו אותי

להיות נחמד לבחורה לא גורם לה להרגיש משיכה חזקה כלפיך .

ולהיות נחמד אליה , לא יגרום לה לבחור בך , "בוא רק נהיה ידידים" יהיו המילים האחרונות שתשמע מבחורה שהיית נחמד אליה.

כמה פעמים לקחת אישה לבילוי של ארוחה נחמדה , קנית לה מתנות ופרחים, ונדחית לטובת גבר שלא השקיע חצי ממך ?

כל מה שנאמר פה – עדין קשה מאד להבין את השפה הנשית. ולכן כמו שאמרו כמה מהמוחות הגדולים ביותר של תקופתנו: "שימו יותר דגש על מה שאישה עושה, והרבה פחות על מה שאישה אומרת...."

היא רוצה גברים כנועים שיעשו כרצונה אבל היא רוצה שהגבר שלה יהיה חזק ממנה ושהיא תהיה שייכת לו לחלוטין.

זה התחיל לא מזמן, בתקופת האבן כשהגברים לקחו לעצמם בנות זוג בכוח – בדיוק בצורה הזאת, ונשים למדו להנות מזה. היום החברה והחוק לא מאשרים התנהגות כזאת – אבל שתענוג מהסוג הזה נלקח נוצר וואקום במין האנושי של צורך שאותו יש למלא.

כל משפט כזה צובט את ליבי. מפריע לי שיש אנשים שמסתובבים כך , אפילו שהיום אני משוחררת תודה לאל מלהיות קהל היעד של הגברים הללו. האם בעלי חושב כך? מפחיד אפילו לחשוב על זה. אני שואלת אותו והוא בוחן אותי כאילו אני עב"ם.
"הלו!!!" הוא אומר
"ובכלל" הוא מוסיף "אף אחד מהם לא היה מצליח לפתות את אישתי, בשום מקום לא כתוב כאן שהיא צריכה ילדים ישנים ברוגע, דיסק מסויים, יין וכמובן בל נשכח את האפרוזדיאק האולטימטיבי שלי"
"מהו?" אני מבררת, אולי עוד אציע את זה לבעלי האתר......או אפתח קורס מתחרה
"בית נקי" אמר באושר, כי מחר יום שלישי ומגיעה העוזרת.

הי רומי, רעיון חשוב. צריך לראות איך ליישם.

מיה, הכוונה למקסימום, אבל את מעלה משהו חשוב.
תלושי פסח
חחחחחחחחחחח כשאת עצמאית אין לך תלושי פסח, אבל בהחלט מגיע לי , לא?

מיקסום מלשון לראות מה מקסים בו...? זה באמת משהו שצריך למצוא מבפנים, אבל בעיני את כל כך הרבה יותר אשה מהן. איזה שיעבוד זה, לרדוף כל החיים אחרי קו הערווה! (סליחה על הביטוי).
ומה עם להודות ....כן כן, אין לי שום ספק שאפשר למצוא על מה.
ואם אין בארון שום דבר מספיק כיפי / מחמיא / סקסי - הלא לכך בדיוק קיבלנו את תלושי פסח!
חג שמח לכולכם!

ומה עם להודות קצת לגוף שלך, על שאפשר לך להוליד את הילדים המקסימים שלך? והם רק חלק קטן מהרשימה.....
סתם רעיון...
@}

תודה
והנה פתחתי את עונת הרחצה. חם.. זו סיבה בשבילי להישאר עם שראוול וחולצה. למה לחשוף את החלק המיטלטל של הזרועות, את השדיים העייפים , את הרגליים הקוצניות , את הבטן שהתמלאה והתרוקנה בילדים .......... הילדים חיננים על החוף, מאושרים כאילו רק טבעי להיות כך על חוף הים.
לידינו המון נערות צעירות, לבושות בגדי ים כה חשופים עד שאני משתוממת איך ניתן לחשוף חלקת עור שעד לא מזמן צמח שם שיער הערווה, שעד לא מזמן העור היה לבן ובתולי וכעת הוא אדום ולוהט. בגיל התפר בין ילדה קטנה שמשחקת בחול ועד לאישה של ממש.
אבל מהי אשה של ממש? זו בטח לא אני, אני לא אשה של ממש, אני אמא. אני לא בתחרות איתן . אשה זה משהו שונה ממני. מדוע הגוף כה מתבלה כשאנו מולידות את הילדים שלנו? אני תוהה ושואלת את יוסף.
"הגגוף שלך לא התבלה" הוא עונה ואני לא יודעת אם הוא משקר או עיוור.
אני חשה את הבלאי היטב. לא תתפסו אותי מסתובבבת בלי חזיה, בניגוד לימים אחרים. יש עוד רשימה ארוכה ביני לבין עצמי. אני תוהה מהו השיעור הזה שבגללו אני מוצאת עצמי בחוף מוצף נערות צעירות שלא חושפות פיסת עור רק באמצעות הילדים שלהם.
ובעצם בגילן, אני לא הסתובבתי כמוהן. השאיפה שלי לא להסתובב בפיסות בד מינימליות בחוף הים, הייתי רוצה להגיע למיקסום הגוף שלי עצמי. מהו המיקסום הזה? לא ברור לי עדיין אבל זה לא מידות גוף של תחרות כלשהי, זה משהו אחר. והאם זה תלוי במראה הפיזי? איני יודעת
איך יכול להיות שאני מרגישה מקסימה להסתובב עם מכנסון סגול עם נקודות וגופיה קצרה עם פסים בבית ולהרגיש מקסימה, אבל כל יציאה של החוצה היא כה מטרידה? מה יש בשמש הזו שמוציא החוצה את הרע שבי בעיני?
"מה נלבש היום בערב?"שואלת נערה אחת את חברתה. הן מתלבטות מה ללבוש ועד מהרה אני מופתעת לגלות שהן מחפשות בתיק ומוציאות ממנו פרטי לבוש שונים. האם יש סיכוי למצוא בארו ןשלי משהו ולו אחד שטוב לי איתו לצאת החוצה?
אני מחליטה לבדוק את העניין.

חג שמח גם לכם

חג שמח:-)
היה לי מטען לפרוק אבל עכשיו אסתפק רק בברכה לחג......

(-:

זרובבלה בחופש ואני נדהמת כמה מצבים בחיים יכולים להיות שונים, היא רק מחפשת תעסוקה(משהו מטריד אותה אבל איני יודעת מה, היא באה לכאן, נמצאית כאן שעות חסרת אנרגיה אבל לא מדברת) ואני רק מחפשת קצת שקט.
פתאום קלטתי שאולי היא תשמח לשעשע כמה ילדים עם עודף מרץ ואני אשמח להתחפר בשמיכה להשלים כמה שעות שינה. היא מסכימה אבל היא משדרת חוסר אנרגיה, למרות שהילדים שלי אמורים להכיר טוב טוב חוסר אנרגיה מאמא שלהם, הם מתקשים להתחבר לחוסר האנרגיה של זרובבלה הנמרצת בדרך כלל.
עכשיו הם הלכו קצת לגינה אחרי שעתיים של קריזות בבית. כל הבוקר שאלו וצעקו מתי זרובבלה תבוא כבר, וכשהגיעה, לא רצו ללכת איתה. ילדים.......
איך שיצאו פרצתי בריצה לסופר השכונתי, קניתי את החטיף הכי נלוז, עם צבעי מאכל הכי איומים גם שקית שוקו כדי להוריד את הדבר היותר מדי מלוח הזה שמשום מה מזכיר לי טעם של חופש בעיקר אם אני אוכלת אותו לבד(תמיד אני אוכלת אותו לבד, אני לא אוהבת לאכול אותו ליד מישהו אחר).
מאיפה הדחף הזה? אני לא מצליחה לחשוב על זה אבל מסתפקת בטעמו של החטיף והשוקו. קשה לי שעם הילדים אני נותנת דין וחשבון על כל צעד, על כל ביס, על כל התנהלות , על כל מה שיש לי בקלמר ובארון חזיות.
אני פותחת את מגירת הלבנים. חוץ מכמה דברים לא שייכים מפעם ביובל שיוסף מחלק כביסה, כל מני בגדים שהבלוגית האחרת , הצעירה והחטובה נהגה ללבוש ושהיום היא כבויה מדי.
אני זוכרת בצעירותי ראיתי זוגות נשואים עייפים מדי, לא מחזיקים ידיים לעולם, עושים סקס רק פעם ב. ובחושך תמיד ובאותו האופן , זנוחים, מגודלי שיער עם בטן רפויה ונשבעתי לא להיות שם לעולם.
הבטחתי לילדים ללכת לים. לבשתי את בגד הים הבתולי שלי על גופי הלבן כחלב . הם מדדו את בגדי הים שלהם ומסתבר שילדים גדלים כל שנה ובגד ים הוא לא לנצח. כמוני, גם הם מתגרדים מהבד המעצבן של בגד הים ושלא כמוני הם לא מוכנים לסבול בשקט וגם לא ללבוש בגדים רגילים .
הלכנו לגינה. היתה שם ילדה מהשכונה עם סבא שלה. אמא שלה אשה אינטיליגנטית לשעבר שנהיתה אינפנטילית מאז שהיא אמא ולא מסיבות לגיטימיות כמו אובדן זיכרון וחוסר שעות שינה....... אבל היום היא עם סבא. הוא קורא לה "בובה לה"(או ביבהלה?) ונלחץ עכשהיא עולה על סולם כזה או אחר. תמיד ברגעים הללו אני חשה קצת חסרת אחריות כי הילדים שלי כבר מגיל שנה מטפסים על מה שאפשר וכמה שיותר גבוה יותר טוב. (חוץ מהשד הקטן שפחות אוהב טיפוסים ונהנה מזלילת חול בשלל טעמים למרבה עילפונן של שאר האימהות)
פתאום ניגשה אל יהילדה וביקשה ש"תעשי לי קוקו כי סבא לא יודע"
זה ריגש אותי עד דמעות

פסח נושף בעורפי.
אני לא מסדרת כלום וגם לא מתכוונת לבשל כלום מיוחד. אני עייפה ומותשת בלי סיבה נראית לעין. הלכתי לדיקור והמדקרת אמרה כמה מילים על טחול חוסר דם ועוד שטויות סיניות(סליחה).
למה אני עייפה? משהו לא זורם לי. אני זקוקה ליותר זמן עם עצמי. קראתי באתר דף על זה, שכחתי את שמו. ) זמן לעצמי בחינוך הביתי אני זקוקה לזמן לצעוד לבד בחוץ או לשוחח עם חברה רק שתינו.
אני רוצה גם להיות ילדה בעצמי רק לרגע ושמישהו יטפל בי . יאפשר לי לכמה שעות להיות שבעה, לא עייפה, רגועה ומטופלת
יש לאחרונה גילויי קנאה חזקים שקשה לי לעמוד בהם.
נכון , אני מגלה רגישות יתר כלפי השד הקטן כי אני מבינה שלא יהיו לי יותר ילדים ואני מנסה כמו לנצור כל שנייה כי הוא משתנה ללא הרף. עוד שנייה של פה עם חיוך לא שיניים, עוד שניה של תינוק זוחל, עוד שנייה של תינוק בבגד הזה שאני אוהבת, עוד שניה של להשתמש בסלקל....... סליחה גדולים שלי אבל אתכם כולם אוהבים וכמו במין הסכם שכזה השד הקטן נתפס כפחות מוצלח מהם אצל המשפחה המורחבת ואני מרגישה שזה רק פר לתת לו קצת יותר תשומת לב.
מצד שני יש קצת התקוממת מצד הגדולים ואני מחפשת נושאים משותפים ואהבות ובילויים שהיו ביננו פעם מזמן. קשה להיזכר וגם קשה לבצע כשיש עוד תינוק בבית. בכל סרט או ג'ימבורי או משחקייה לא מסתדר ילדים בגילאים שונים. אנ יעדיים מחפשת דרך למצוא את הדרך אליכם ולהתנהל כולם יחד.
במיוחד שכולם מצפים ממני להתנהג כאדם בשל, בוגר ואחראי ושתמיד תהיינה לי כל התשובות
אני עוד עובדת על זה

כן, אמא שלי אשה זהב.......
כן, יש התקדמות רגשית, בהחלט. אני מפרגנת לעצמי ובגדול!
הבייביסיטר שלי מבריזה. האם אני מגרשת אותה?האם אני רוצה לעבוד פחות?
יוסף הגיע 3 פעמים השבוע מוקדם כדי שאוכל לעבוד. זה פוגע בעבודה שלו, צריך שמרטפית, אולי מישהי קבועה?בניגוד לדרכי הישנה אני לא מתחילה לעשות טלפונים ואלף מודעות אלא פשוט מחכה שמרי פופינס תצוץ. עצלות או אמונה שלמה?
הילדים עצבניים לאחרונה ואני מתחילה להבין כמה חסרת סבלנות הייתי בעצמי . מדוע?
כי לא ברור מה יקרה בעתיד, כי ההורמונים של אופפים אותי, כי אני מותשת, כי אני קרועה בין להזדקק לזמן לעצמי לבין רגשי האשם והחששות וחוסר השקט כשהילדים לא איתי.
היום אני רוצה להתלבש. לאחרונה אני עובדת על הדימוי העצמי שלי.
דיברתי רבות על חוסר האהבה העצמית שלי. כל מי שדיברתי איתו על כך אומר שרק שמשחחררים את התאווה לגוף של אידיאל שלא קיים, רק שמסכימים לקבל את הגוף שמכיל אותנו, רק אז אפשר להתחיל באמת לעבוד על הגוף ולחיות עימו בשלום. רק אז הגוף מגיב לכל המאמצים האינסופיים לעיצוב ולדיאטה.
אני מנסה כל יום שעובר להביט עוד שנייה מול המראה באשה שאני כה משתדלת לא להביט בה כבר עשרות שנים. הילדה שאני לא אהבתי, הנערה שלא אהבתי, האשה ההרה שלא אהבתי והאשה הבלויה שאני תעבתי.
יש לה תנועות דומות לשלי, כמה אני שונאת בה את שפיפות הקומה .את הנמשים, את הרגליים העקומות האלו, אין בה כלום , אפילו לא תו אחד שניתן לאהוב.
ובכל זאת? אולי משהו קטן?
אני מציצה באישה כל יום עוד שנייה אחת. אולי בכל זאת יש משהו שניתן להוקיר מעבר להריסות.
ולפעמים אני רואה משהו.
אני יותר מחבבת את האישה בבוקר מאשר בערב. בבוקר גופה נראה צעיר ושרירי יותר. אם היא תטפח את ידיה הן תהיינה רכות ונעימות אולי כדאי לעזור לה בזה.... השיער שלה מוזנח, אולי הגיע הזמן להסתרק קצת....... אני מנסה לחיות בשלום עם שותפתי לחדר שלא עזבה למרות שהתנכרתי לה כל השנים.
כבר חודשים ארוכים אני מנסה לעבור את התהליך הזה. לשחרר את השאיפה לבטן שרירית עם ריבועים ולקבל יותר את מה שיש. מדי פעם אני מוציאה בגדים כאלו ואחרים מהארון ומודדת אותם רק כדי להעניש את שתינו ולהלקות.
מי אמר שלאשה יש בטן שטוחה לגמרי? מי אמר שזה באמת אידיאל היופי? וכי נשים עם בטן שטוחה מאושרות יותר ממני? אם כן מדוע הן מקיאות כל הזמן? אולי יש דרך לעטוף את גופי בבגדים שיבליטו את מה /שיש ולא יחפשו את מה שאין.
עוד ארוכה הדרך לחיות עם גופי בשלום, אבל הבנתי כמה העניין מעגלי שנאה עצמית->בגדים בלתי אפשריים->שנאה עצמית
קבלה עצמית->בגדים מתאימים->קבלה עצמית

והיום הוצאתי ג'ינס אחד והנה הוא יושב עלי. הירכיים שלי לא גפרורים ,אבל מי אמר שכך ירכי אשה צריכות להיראות?
"מה דעתך על הירכיים שלי?"שואלת חברה שלי שהיא עבת ירכיים אבל יפיפיה ונחשקת בכל קנה מידה. תמיד היתה פופולרית ומקסימה ליד כל אשה שבעולם.
"מקסימות" אני עונה
"אם שלי מקסימות, והם רחבות משלך" היא פוסקת" אין סיבה שתחשבי על שלך אחרת"

מלאת חוסר אהבה עצמית וחוסר קבלה
הרגשתי יותר טוב
הרגשתי נפלא ונהניתי מכל רגע.
סתם, התחשק לי להראות את התקדמות ההרגשה שלך.

שמחה שנהנית.

"לא יזיק לך מדי פעם לטפח את עצמך, שלא תגמרי כמו הבת של דבורלה שהיתה עם ידי זהב ולב של מלאך אבל היא כל כך הזניחה את עצמה עד שהבעל שלה ברח מהבית"
חולה על אמא שלך.......

ועוד מחוך שלי
חברה התחתנה במקום רחוק. אם לא הייתי חודבת שהיתה נעלבת לא הייתי באה, אבל היא מאד רצתה. לנסוע בהרכב מלא לא בא בחשבון: שעה מאוחרת, נסיעה ארוכה מדי , מוסיקה רועשת וצווחות כל הדרך.
לנסוע רק עם יוסף לא אפשרי.
לנסוע לבד.
להתלבש , להתארגן ולחזור לרגע קל להיות האדם שמזמן לא הייתי. לדבר עם אנשים שאני מכירה בלי שילדים תלויים עלי ובנושאי שיחה מגוונים. לאכול ארוחה בקצב איטי ולא תוך דקותיים, ומה שאני רוצה.
לילה לפני היה זוועתי ונורא מבחינת הילדים וקמתי עייפה ותשושה והרוסה ועקומה ומכוערת, מלאת חוסר אהבה עצמית וחוסר קבלה . החלטתי לצ'פר את עצמי באופן שאינו מקובל במקומותינו ולעשות פן.
בקשתי מאמא שלי עזרה ולהפתעתי היא נענתה מיד.
"לא יזיק לך מדי פעם לטפח את עצמך, שלא תגמרי כמו הבת של דבורלה שהיתה עם ידי זהב ולב של מלאך אבל היא כל כך הזניחה את עצמה עד שהבעל שלה ברח מהבית"
טוב. העיקר שזה מכל הלב.
נכנסתי למספרה.
"חבל שלא קבעת תור" אמר הספר.
המספרה הייתה ריקה מאדם.
"טוב, בפעם הבאה אקבע"התנצלתי והסתובבתי ללכת
"לא, הפעם זה בסדר, איכשהו נסתדר" נאנח הספר
"מה את רוצה?" התעניין הספר
"להיראות מליון דולר " אמרתי
כנראה לא היה את זה בקטלוג האחרו ןשל הספרים, אבבל הוא חפף לי את הראש תוך שהוא מסביר לי איך לטפח את השיער(שכחתי. משהו עם לחפוף עם חומר כזה או אחר)
"את לא טיפוס של מספרה נכון?" הפליא אותי במכה מתחת לחגורה
"לא...." גמגמתי.
"תבואי אלי כל חודשיים וחצי" קבע ואני שתקתי.
יצא די נחמד .
אמא שלי ראתה ואמרה:"אני יותר אוהבת שיש לך פן מתולתל"

הרגשתי יותר טוב. יוסף הגיע מוקדם והלכתי להתקלח. אחרי כן מצעד הבגדים מהארון ולק(בסוף נשארתי עם ציפורניים נקיות), מצעד נעליים(מזל שיש רק שני זוגות) עד שננעלתי על חצאית וחולצה.
"מה את לובשת מעל זה?" הסתקרן יוסף. פתאום נהיה לי אדוק
אני משחקת את המשחק הקטן הזה. פתאום כשאת יוצאת מהטרנינג את נהיית סופר אטרקטיבית.
"מתחת אני לובשת תחתוני תחרה"אני אומרת "ומעל זה לא הרבה כדי שאוכל להתפשט מהר אם יהיה לי חם"
גבר, אינטיליגנטי ככל שיהיה, צפוי לגמרי לפעמים, בחיי. אני לא אפרט יותר מזה, אבל כל אחד יכול לדמיין את ההמשך.
בכל מקרה, מצאתי עצמי נקיה, לבושה, לא מרשה לילדים לגעת בי להפתעתם (סוף סוף בגד לא מוכתם, שישאר כזה רק עוד קצת).
"תראו כמה אמא יפה" אומר יוסף והילדים מהנהנים בהכנעה, לא מבינים איך להשתלב במשחק
"מה יפה באמא?" מקשה יוסף והנסיך שלי מצביע על מה שמציץ מהמחשוף הנדיב של החולצה.
פתאום לא בא לי לנסוע לבד
אולי אני אסע רק עם הנסיך?
אולי אמא שלי תגדיל ראש ותשמור על הילדים?
המון אופציות עולות פתאום אבל אני מחליטה להמשיך עם התוכנית.
אני עוברת דרך הסופר מרקט ומצטיידת בבקבוק מיים , קצת מתוקים ושוקו לדרך הארוכה, אחרי הלילה המתיש.
נוסעת לי. איזה כיף!!

==============================

הרגשתי נפלא ונהניתי מכל רגע. כשאת לבד את יכולה לחשוב על הזוג המבוגר שמחזיק ידיים, שניהם מרהיבים בהופעתם ובזוגיות שלהם. היא בשיער מאפיר ולא צבוע, אסוף כדרך הרקדניות עם סיכות רקדניות מצידי הראש, ארוכה כגבעול ולא מאופרת כמעט. הוא, גבוה ונאה.
אפשר לראות את הכלה המתרגשת ולשוחח עם אנשים. לאכול לאט אילו מנות שרוצים ולהשאיר קצת בצלחת.
ככל שעובר הזמן אני מבינה שהסיבה שאני שם רציתי לפגוש שם את נור קדוש. היא, הכלה ואני היינו חברות כמה שנים טובות אבל חתול שחור עבר בין נור לביני, ומאז לא השלמנו. אמנם יצא לנו להתראות פה ושם אבל לא לשוחח ממש ולהבין מה קרה. היא ניסתה לגשש כמה פעמים ואני הדפתי אותה ועתה אני חשה מוכנה לכך וכפי שאמר הרב, אחווה ורעות היו לפני שנברא העולם.
אני מבינה את זה אבל אין סיכוי למצוא אותה בחתונה כה גדולה. אני מסתובב ופוגשת אנשים יקרים אחרים וכולם עם מצב רוח טוב ושמחה.
בשלב מסויים אני מחליטה לזוז . אני שואלת מכרים אם הם הולכים, שכן הם יושבים, אוכלים לאט ובוהים להם..... וכל מי שהגיעו בזוג אומרים בנימוס שזו פעם ראשונה שהם יוצאים בערך מאז הילד הראשון והם זקוקים לעוד רגע שכזה להיזכר איך זה מרגיש להיות רק בזוג ללא הילדים לרגע.
אני מחייכת בהבנה ויוצאת על העקבים שלי מברכת על הלבוש המושלם לי, הכיסוי שהיה מתאים לגמרי ולא השאיר אותי לקפוא מחוץ לאולם.
ברגע האחרון אני רואה שהשולחן עם שמות האורחים והשולחנות עדיין עומד , ואין איש בסביבה.....
אני לא מצליחה להתגבר על סקרנותי ומציצה:
יש רק פתק אחד שנשאר: אמנון גבעולי. אני מרימה כדי להביט מקרוב ואז מגלה שתחתיו יש עוד פתק:
נור קדוש.

הנה , עוד מחוך שלי.
הזמנתי חברה להיפגש, היא לא הגיעה ואפילו לא התקשרה. נפגעתי, עולים בי רגשי אכזבה וכעס ואני מפחדת להודות בזה ולהגיד בקול רם. מרגישה שאסור לגלות עד כמה נפגעתי שמה תגובתי מוגזמת. אני מאבדת את הקול שלי לכמה ימים ואז מבינה צריך להגיד
אני כועסת
אני פגועה
קורה שאתם מקווים שמישהו שבר רגל, נפגע בתאונה,קרוב משפחה שלו נפטר או כל דבר אחר רק שתהיה לו סיבה?
היא התקשרה בערב. אמרה שהיא מצטערת שלא התקשרה, אבל היא ובעלה עשו ס-ק-ס בבוקר , אז לא יכלה להגיע.
"השיחה הזו גדולה עלי כרגע" אמרתי.

וגם יש טלפו ןשאני מחכה לו של המשך פרויקט שעשיתי, שלא מגיע. מדוע הטלפון לא מגיע?
במקום הגיע פרויקט אחר שאני מסתערת עליו כדי לא לשאול את עצמי שאלות קשות של תכנון עבודה להמשך ופיתוח הקריירה(?) שלי.