על ידי פירטית* » 20 פברואר 2008, 13:03
תודה חמה על כל התגובות!
אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת כבר כמה ימים.
נראה לי שיש כאן משהו שלא הצלחתי להבהיר - לכן או לעצמי. התחושה שלי היא שהאיש לא ממש נמצא פה, שהוא עושה דברים או אומר דברים לא מתוך נוכחות אמיתית, אלא כאילו מתוך רפרוף. שהוא מאד ממהר. והוא באמת מאד מאד ממהר. והרבה פעמים יש הרגשה של, נו, האם הוא בכלל רואה את הדרך, או רק את הצורך להתקדם בה? דוגמא אופיינית מאד היא מחוג הקרטה של הילד. כשהוא לוקח אותו, הוא כל הזמן מאיץ בו להזדרז, וקרו הרבה פעמים שהם אמנם הגיעו לחוג בזמן, אבל בלי החליפה הלבנה. אז המורה שולח אותו הביתה בחזרה להביא את החליפה, ויוצא שגם הילד מתחיל באיחור וגם האבא עשה את הדרך פעמיים, פעם להביא את הילד ופעם את החליפה שלו.
אני מנסה להבין איפה זה ואיפה הכבוד לאבא. אולי זה בכלל לא קשור? אולי אפשר לכבד גם אבא מפוזר ומתנצל ללא הרף, וזו אני שתוקעת את המקל בגלגלים של כולם? וזה נכון, אני מעירה המון לאבא, ואין ספק שחלק מזה מגיע אליהם. אולי כל העבודה שדרושה לי היא לחלוטין עם עצמי, ללמוד לחיות עם זה, ולהטמיע בהם כבוד לאבא כפי שהוא. אולי, וזה כל כך לא פשוט לי.
נכנסים לאוטו והילדים מתחילים להתווכח אם כן או לא חגורה. מה פתאום זה נושא לויכוח? למה צריך להסביר ולהתחנן ולהבטיח פרס או להבדיל להעלות טונים, רק כדי שיואילו לחגור? למה אין שום דבר, ממש שום דבר, שעושים כי ככה קבוע, ככה הוחלט, ככה אבא אמר? - למותר לציין שאצלי אף אחד לא יעיז לחשוב על ויכוח בנושא כזה. בכלל, אלף בכיות ומריבות שיש אצלו - אצלי לא מתחילות אפילו. חוסר הגבולות מטשטש את כולם ופוגע בכולם. חוסר גבולות, ולא מיקום הגבולות. מיקום זה משהו אחר.
קצת כמו בחליפה של הקרטה, מרוב שהוא ממהר לחגור להם ולזוז כבר, כל העסק לוקח הרבה יותר זמן וגם מסתבך. האם באמת אין גבולות, או שאין מספיק יכולת לשמור עליהם? האם באמת אין כבוד, או שזה רק בראש שלי? האם יש קשר בין השניים, והאם יש לי, לי עם עצמי, דרך לשנות את זה?
====
חלק מהדברים שנכתבו כאן מעלי, מדברים על בחירה, או העדפה. במודע או בתת מודע (של מי שעושה דבר בלי רצון, ולכן נוהג כך). עדינה - כתבת על חלוקת תפקידים מאד ברורה, בה לכל אחד מההורים יש תפקיד שאותו הוא מקפיד למלא. גם בבית בו גדלתי אני זה היה, באופן מאד ברור, מי המכיל והמאפשר ומי הכועס והמאיים (לימים הבנתי שהחלוקה היתה מקובלת עליהם, ממש החליטו עליה, בקטע של תכנון - אם יקרה ככה וככה אני אגיד שאני אקרא לך ואז תבוא/י...). הבעיה שהעלתי, לדעתי, היא שונה. אני מתמודדת עם מצב בו אני לא סומכת על ההחלטות של בן זוגי ובודקת כל דבר בעצמי, הוא כנראה מודע לטעויות הרבות שלו ומתנצל בלי סוף, והילדים מקבלים אותו כחבר נפלא, אבל לא בר סמכות.
וחוץ מזה, נמאס לי תמיד להיות זאת שדואגת להכל. זה הופך אותי לרעה ואני לא כזו בכלל. גם אני רוצה לפעמים לשחק עם הילדים שלי עד אובדן הכרה, ושמישהו אחר יגיד שהגיע הזמן לישון ואני אגיד תכף, רק עוד קצת. למה תמיד אני זו שצריכה לעכור שמחות בסוף ישמחו כשאני אמות, כמו שנכתב כאן מעלי.
(כן, אני משתוללת אתם המון, אבל תמיד דואגת תוך כדי. שאף אחד לא ייפצע, שלא יברח פיפי, שלא יישרפו בשמש. לא יודעת, כל מיני. אני חברה שלהם אבל גם האחראית להם. לא חברה שלהם כזו שהם יכולים לדרוך עליה בדרך. המילה האחרונה היא שלי. הבטחון שלהם הוא אצלי. או שאני מדמיינת, הולכת לאיבוד.)
תודה חמה על כל התגובות!
אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת כבר כמה ימים.
נראה לי שיש כאן משהו שלא הצלחתי להבהיר - לכן או לעצמי. התחושה שלי היא שהאיש לא ממש נמצא פה, שהוא עושה דברים או אומר דברים לא מתוך נוכחות אמיתית, אלא כאילו מתוך רפרוף. שהוא מאד ממהר. והוא באמת מאד מאד ממהר. והרבה פעמים יש הרגשה של, נו, האם הוא בכלל רואה את הדרך, או רק את הצורך להתקדם בה? דוגמא אופיינית מאד היא מחוג הקרטה של הילד. כשהוא לוקח אותו, הוא כל הזמן מאיץ בו להזדרז, וקרו הרבה פעמים שהם אמנם הגיעו לחוג בזמן, אבל בלי החליפה הלבנה. אז המורה שולח אותו הביתה בחזרה להביא את החליפה, ויוצא שגם הילד מתחיל באיחור וגם האבא עשה את הדרך פעמיים, פעם להביא את הילד ופעם את החליפה שלו.
אני מנסה להבין איפה זה ואיפה הכבוד לאבא. אולי זה בכלל לא קשור? אולי אפשר לכבד גם אבא מפוזר ומתנצל ללא הרף, וזו אני שתוקעת את המקל בגלגלים של כולם? וזה נכון, אני מעירה המון לאבא, ואין ספק שחלק מזה מגיע אליהם. אולי כל העבודה שדרושה לי היא לחלוטין עם עצמי, ללמוד לחיות עם זה, ולהטמיע בהם כבוד לאבא כפי שהוא. אולי, וזה כל כך לא פשוט לי.
נכנסים לאוטו והילדים מתחילים להתווכח אם כן או לא חגורה. מה פתאום זה נושא לויכוח? למה צריך להסביר ולהתחנן ולהבטיח פרס או להבדיל להעלות טונים, רק כדי שיואילו לחגור? למה אין שום דבר, ממש שום דבר, שעושים כי ככה קבוע, ככה הוחלט, ככה אבא אמר? - למותר לציין שאצלי אף אחד לא יעיז לחשוב על ויכוח בנושא כזה. בכלל, אלף בכיות ומריבות שיש אצלו - אצלי לא מתחילות אפילו. חוסר הגבולות מטשטש את כולם ופוגע בכולם. חוסר גבולות, ולא מיקום הגבולות. מיקום זה משהו אחר.
קצת כמו בחליפה של הקרטה, מרוב שהוא ממהר לחגור להם ולזוז כבר, כל העסק לוקח הרבה יותר זמן וגם מסתבך. האם באמת אין גבולות, או שאין מספיק יכולת לשמור עליהם? האם באמת אין כבוד, או שזה רק בראש שלי? האם יש קשר בין השניים, והאם יש לי, לי עם עצמי, דרך לשנות את זה?
====
חלק מהדברים שנכתבו כאן מעלי, מדברים על בחירה, או העדפה. במודע או בתת מודע (של מי שעושה דבר בלי רצון, ולכן נוהג כך). עדינה - כתבת על חלוקת תפקידים מאד ברורה, בה לכל אחד מההורים יש תפקיד שאותו הוא מקפיד למלא. גם בבית בו גדלתי אני זה היה, באופן מאד ברור, מי המכיל והמאפשר ומי הכועס והמאיים (לימים הבנתי שהחלוקה היתה מקובלת עליהם, ממש החליטו עליה, בקטע של תכנון - אם יקרה ככה וככה אני אגיד שאני אקרא לך ואז תבוא/י...). הבעיה שהעלתי, לדעתי, היא שונה. אני מתמודדת עם מצב בו אני לא סומכת על ההחלטות של בן זוגי ובודקת כל דבר בעצמי, הוא כנראה מודע לטעויות הרבות שלו ומתנצל בלי סוף, והילדים מקבלים אותו כחבר נפלא, אבל לא בר סמכות.
וחוץ מזה, נמאס לי תמיד להיות זאת שדואגת להכל. זה הופך אותי לרעה ואני לא כזו בכלל. גם אני רוצה לפעמים לשחק עם הילדים שלי עד אובדן הכרה, ושמישהו אחר יגיד שהגיע הזמן לישון ואני אגיד תכף, רק עוד קצת. למה תמיד אני זו שצריכה לעכור שמחות בסוף ישמחו כשאני אמות, כמו שנכתב כאן מעלי.
(כן, אני משתוללת אתם המון, אבל תמיד דואגת תוך כדי. שאף אחד לא ייפצע, שלא יברח פיפי, שלא יישרפו בשמש. לא יודעת, כל מיני. אני חברה שלהם אבל גם האחראית להם. לא חברה שלהם כזו שהם יכולים לדרוך עליה בדרך. המילה האחרונה היא שלי. הבטחון שלהם הוא אצלי. או שאני מדמיינת, הולכת לאיבוד.)