על ידי אירית* » 01 מאי 2007, 15:05
האמת, הייתי בטוחה שמהר מאד אחרי לידתה של תבלי אשב לכתוב אתסיפור הלידה שלה, אבל יוצא לי ללעשות זאת רק עכשיו..
הריון ראשון, הכי רצוי בעולם, לזוג צעיר. אני הרגשתי כל כל טוב במהלך כל ההריון שהייתי אומרת בצחוק שנוח לי להיות יותר בהריון מאשר שלא.בחודש שישי טסנו לטיול בן שבועיים למשפחה שלי ברוסיה וטיילנו המון ברגל ביערות סתויים יפיהפייים והרשתי מצויין. ידענו שזו בת וידענו שהיא אמורה להיוולד בסביבות 20 לדצמבר..
ב-8 לדצמבר 2005 היה לי טור לרופא. הייתי ע-נ-קית וכבר רציתי שיעשה משהו שאני כבר אלד ואפסיק להיות משאית (הבטן הייתה מסתירה לי 3 מדרגות קדימה כשהייתי מנסה לרדת בהן) והרופא אמר לאחר בדיקה שזה קרוב - יש לי פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 70%.
בוקר למחרת, 9 לדצמבר (יום שישי) התעוררתי ב - 8 מכאב עמום בגב התחתון, אבל מכוון שחודש האחרון כל הזמן כאב לי הגב לא יחסתי לזה חשיבות. אבל להירדם כבר לא יכולתי והתחלתי לעשות כל מיני עבודות בית שפתאום נהיה לי מרץ לעשותן...בעלי התעורר והצטרף אליי בשלב כלשהו, לאחר מכן הוא נסע לאוניברסיטה (שנינו היינו סטודנטים והוא היה בשלב כתיבת התיזה שלו בתואר השני) ואני המשכתי להעסיק את עצמי בבית. הכאבים (עוד לא קראתי להם צירים) הופיעו בתדירות של 15 דקות ואז - 10 דקות..בשעה 17 ניסיתי לישון ולא הצלחתי, עם כל ציר הייתי רצה לעשות פיפי...טל חזר הבייתה, אכלנו ארוחת ערב, ראינו אדיר מילר.בשעה שמונה בהליכתי לשירותים ראיתי את הפקק הרירי המפורסם, ממש כפי שמתואר בספר והתחלתי להבין שזה באמת קרוב. בסביבות השעה תשע בערב הצירים נהיו תקופים יותר וכואבים כבר באופן כזה שלא הייתי יכולה להמשיך בעיסוקיי כמו קודם והייתי עוצרת ונושמת..מה שעזר לי במיוחד להתמודד עם הכאבים שהיו לי בעיקר בגב התחתון זה כרית חימומית..
עשיתי מקלחת טובה, ראינו עוד קטעים מוקלטים ובשלב כלשהו נזכרנו שאנחנו אמורים למדוד זמנים. בשלב זה (1 בלילה) היה לי צירים כל 3-4 דקות וכל ציר בערך דקה וקצת...אמרנו "נחכה עוד קצת" כי הפרספקטיבה להתקע בחדר הלידה העמוס של סורוקה לא נראתה חביבה במיוחד. מה גם שאמרתי לטל, כי הפתיחה בטח עוד קטנה (הרי אמרו לנו בקורס הכנה ללידה שבדר"כ בלידה ראשונה כשיש צירים כל 3 דקות, אין יותר מ 2-3 ס"מ פתיחה)..
אני זוכרת ששכבנו על המיטה, אני מכורבלת בתנוחה עוברית והוא - מאחורי ובכל ציר שהיה מגיע כגל של כאב היינו סופרים ביחד (זה נתן תחושה שהכאב אינו אין סופי) ואני הייתי מדמיינת כל גל כאב כגל ים שמקרב אליי את התינוקת שלנו, נפתחת לקראתו ולא מתכווצת ממנו.
בערך בשעה 3 בלילה אמרתי לטל כי הגיעו מים עד נפש (אפרופו מים - הם לא ירדו) ובוא ניסע. הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחכות עד הבוקר, כנראה כי הוא לא ראה אותי מאבית היום עם הצירים והייתה לו תחושה שזמן הצירים קצר בהרבה..
נסענו. אנחנו גרים במרחק 2 קדות נסיעה מסורוקה, כבר 4 שנים סטודנטים בבאר שבע ועדיין טל התעקש לנסוע לשער הנמצא מול הכניסה לאוניברסיטה, עליו כתוב באותיות ענקיות, כי אין מכאן כניסה ליולדות, אלא במצב חירום. ומכוון שתודה לאל, זה לא היה מצבי, הלכנו כלעומת שבאנו לשער אחר וזה נתן לי את התענוג של עוד כ-7 דקות ברכב עם צירים...
הגענו לקבלה לחדר לידה. למי שלא מכיר אגיד בקצרה כי בדר"כ המקום הומה אדם, העיקר בדואיות...כשהגענו היה ריק. היה לי ציר כל דקה וחצי בערך וזה היה גם אורכו של כל ציר. בין הצירים נורא רציתי לישון וכשלא כאב כלום תהיהתי מה אני עושה כאן ולמה אני לא במיטה שלי, ישנה.
נכנסתי לקבלה וראיתי כי אין אף אחד והמיילדות יושבות ומנצלות את השקט הנדיר לשתיית כוס קפה. שאלתי היכן להמתין, ומכוון שהייתי בין הצירים באותה הנקודה שאלתי את זה בטון מאד רגוע..אחת המיילדות השיה שאחת מהן תיגש אלי תיכף ושאני אשב בינתיים.
ישבתי. ואז בא עוד אחד. כוווואב שחבל על הזמן. התכופפתי קדימה לשולחן שהיה מולי, נשמתי ולחצתי לעצמי על הגב (טל נשאר במסדרון, לא נותנים בסורוקה לבעל להיכנס לחדר קבלה בגלל היעדר פרטיות לנבדקות). אחת המיילדות שמה לב אליי ואמרה לעמיתותיה "בנות, יש לה כל ציר 2 דקות, אני אשתה את הקפה שלי אחר כך!". היא ביקשה ממני לעלות על המיטה לבדיקה. היא הייתה מאד נחמדה וחביבה אבל במהלך הבדיקה הפנים שלה לא הסגירו שום דבר. כשהיא סיימה היא חייכה אלי כמו שמחייכים לילד קטן ואמרה לי "טוב, אמאל'ה, בואי תשימי על עצמך כותנת, תסתובבי לצד ואני אעשה לך חוקן קטן.." אמרתי לה "רגע, מה המצב איתי?" והיא מארה לי את המשפט שאני לא אשכח בלחיים "מחיקה מלאה, פתיחה 8, בציר 8.5 ס"מ"
מכאן הכל קרה מהר ואני זוכרת כמו תמונות בקליידסקופ...
הסכמתי ברצון לחוקן, שמאד עזר והקל. אני חייבת לומר לכל המתלבטות - אין מה! זה פשוט חובה ולא רק בגלל חוסר הנעימות שעלולה להיות בלחיצות, אלא שהביקור הזה בשירותים היה כל כך מקל את כאב הצירים (אולי זה הפוזה של הישיבה עך האלה עם הראש בין הברכיים, אני לא יודעת)...
קראו לטל (הוא בינתיים נרדם במסדרון) ואמרו לו שנכנסים לבדיקה של רופאה לראות את מצג העובר. הוא שאל אם אני כבר אחרי 20 דקות מוניטור (ידענו שמקובל לחבר ל-20 דקות מוניטור בקבלה) והשיבו לו שבמצבי אין זמן לקישקושים הללו, כשהוא ביקש הסבר אמרו לו שאני בפתיחה 8.5. "כמה זמן ישנתי?" הוא שאל וכולם צחקו..(הוא ישן כחצי שעה - 5 דקות בדיקה והבילוי שלי בשירותים)..שאלתי אם אפשר אפידורל (כי פתאום הבנתי שזהו, שאנחנו הולכים ללדת ככה - אני והגוף שלי, בלי סמים (ככה קראנו לזריקת טישטוש) ובלי אפידורל). שאלתי גררה עוד גל צחוקים בקרב הנוכחים ואמרו לי שבטח שאפשר אפידורל, אבל בלידה הבאה.
נבקדתי ע"י רופאה צעירה שהסריחה מסיגריות, תוך כדי הבדיקה היו עוד 2 צירים. הערכת משקל - 3700.
נכנסנו לחדר לידה.
אומרים שבסורוקה אין חדר לידה פרטי. זה נכון ולא נכון. יש חדר לידה פרטי סודי. המיילדות סיפרו לי ששם יולדות הבנות והכלות של הפרופסורים של סורוקה.. נתנו לנו אותו...
באה שמחה לטמן, המיילדת בחסד שלנו...שמה לי מוניטור, בדקה פתיחה (9) והתחילה לשכנע אותי לבקוע את מיי השפיר. אני קראתי שזה מגביר את הצירים והכאבים וסירבתי תחת הסבר זה. ואז שמחה המיילדת באה אלי, שמה לי יד על המצח ואמרה בקול רווי הומור ורוך "חמודה, אין דרך קלה להגיד את זה, אבל זה יכאב בכל מקרה, את בלי אפידורל, בואי נקצר את התהליך". הסכמתי. מים צלולים וחמימים. פתיחה מלאה מיד. המוניטור היה מצויין (אחרי זה אמרו לי שהיהממש לפי הספר, שאפילו בעת לחצות הדופק שלה לא ירד), המיילדת אמרה שהיא יוצאת מהחדר ושנקרא לה כשאני ארגיש צורך ללחוץ
"אבל איך אני אדע?" צרחתי לה. "את תדעי". וממש כעבור דקה צעקתי לטל "תקרא לה בחזרה!! תגיד לה שיש לי קקי!" והתחושה באמת דומה, כאילו ממש ממש חייבים לשירותים. מצב ברל'ה.
היא באה בריצה בחזרה, בדקה, חייכה, הסתכלה על השעון - 5:50 בבוקר. "חמודה, בואי נתחיל לעבוד, תוך חצי שעה התינוקת הזאת בחוץ!"
זאת הייתה השעה של חיי. ראיתי כוכבים, ציפורים, מלאכים - כל הארסנל שמראים בסרטים המצויירים כשהדמות חוטפת נבוט בראש...
חוויתי התקרבות לאלוהים מדרגות הכאב שהרגשתי. אני לא זוכרת צירים. אני זוכרת שהם (שמחה וטל) צעקו לי "את באמצע ציר, תדחפי, תדחפי!" או "הנה הראש! הנה הראש!" ואני הרגשתי שלא יהיה לזה סוף ולעולם לא יתנו לי כבר לישון..היה לי נורא חם (מי אמר שקר בחדר לידה? המיילדת לבשה פליז, וטל שפך עלי בקבוק מים מינראליים כי בערתי מחום. מאוחר יותר אמרו לי שלא סתם לידה זה שם נרדם ל"עבודה" באנגלית LABOR)
נורא רציתי ללדת בכריעה ולא יכולתי, כוחותיי לא עמדו לי וילדתי אותה על הגב, בפוזה של צפרדע. מאוחר יותר המיילדת אמרה לי שזאת הייתה הנחיית הרופאים, כי היא , תבלי שלנו, הייתה גדולה..
הגענו למצב שאני לוחצת, הראש שלה כמעט בחוץ (אלוהים, כמה שזה שרף) אבל הלחיצה שלי לא מספיק ארוכה והיא חוזרת אחורה.
זה השלב ששמחה אמרה לי שהדופק שלה יורד קצת ושאני אזדרז...זה לא היה נכון, בדיעבד, היא פשוט קלטה שזה הדבר שיעשה את העבודה.אזרתי את שארית כוחותיי ולחצתי, לחצתי, לחצתי...עד ששמעתי את המשפט המיוחל "אל תלחצי יותר, אל תלחצי!"..הרגשתי משהו משתחרר מתוכי ובשניה הזו טל צועק "איריתי, הרא שלה בחוץ, אני רואה את הפרצוף שלה!". את השאר אני זוכרת בקושי..היא משכה אותה, אמרה לי ללחוץ שוב בשביל הכתפיים, הייתי קרובה כבר להתעלפות מרוב עייפות...ואז..פתאום, ברע אחד הרגשתי את הבטן שלי מתרוקנת באחת (כל המים שהיו עצורים מאחוריה) ומשהו כבד, חמים, לח ותזזיתי אצלי על הבטן. הנחתי עליה ת הידיים שלי ואת העיניים לפקוח כבר לא יכולתי. שמעתי את טל ברקע "תסתכלי עליה, היא ענקית, היא מדהימה!"..ואת שמחה אומרת "מותק, זו ילדה מעל 4 קילו". לקחו אותה ממני למשקל שליד. כן, מעל 4 קילו. היא שקלה 4.2 ק"ג.
מושלמת, הרבה שיער שחור, עיניים כחולות (הם גם היום כאלה) ושפתיים משורבבות בחוסר שביעות רצון..מצחיק אותי לראות את התמונה הראשונה שלה - הראש שלה מבצבץ לי בין הרגליים, ועל הפנים שלה - ההבעה הזו, שהיא עושה אותה גם היום, תינוקת בת שנה ו-5 חודשים, כשהיא לא מבסוטה..
הנקתי אותה שם, על המיטה בה ילדתי, היא מצצה אגרופי במרץ ולא ראתה בציצי יתרון משמעותי על פני ידיה שלה..והסתכלתי עליה..נגעתי בפנים שלה ולא האמנתי שזו הבת שלנו, תבלי. שאני - אמא..יש תמונה שטל צילם אותי, מחזיקה אותי ככה על הידיים והמבט שלי צלול, בהיר במיוחד, כמו באמת אחרי התגלות אלוהית.
המיילדת הזו הצליחה להוציא את תבלי מבלי לחתוך אותי. ולא נקרעתי.
אני זוכרת שפתאום נורא פחדתי ללדת את השיליה, פחדתי שיכאב לי. אמרתי לה והיא צחקה.
השיליה הייתה שלמה. אבל הדימום לא פסק.
אחרי 20 דקות נכנס רופא ואמר שזה לא בסדר, והוא רוצה להביא ואתי לחדר ניתוח להרדים אותי הרדמה מלאה ולעשות ניקוי ברחם, כדי לוודא שאין חתיכת שיליה בפנים..המיילדת גירשה אותו ואמרה לו שהשיליה שלמה ואין מה להתעלל בילדה שעשתה את הכל מבלי התערבות. ואז היא שאלה את טל אם הוא יכול להחזיק לי ידיים חזק, הוא לא הבין אבל החזיק..ואז....כל הכאב שהיה לי מתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי - היא עיסתה לי את הבטן, לחצה עליה כ"כ חזק וזינקתי עם הידיים שלי לחנוק אותה, תגובה חייתית..המון דם, ואז הדימום פסק, הרחם נזכרה שהיא אמורה להתכווץ והועילה לעשות זאת..הסכנה חלפה...
אני זוכרת אחרי זה שאחות צעירה רצתה להכניס לי קטטר בחדר התאוששות ולא רציתי ואז באה אחות מנוסה, חייכה ופתחה זרזיף של מים מהברז. וזה עבד. כמו שבגן ילדים עבד ה"פס-פס-פססס"..
טל היה עם תבל בכל שלבי הריטואל של המקלחת, ההלבשה וכו'...הביאו לי אותה...ואז באו המשפוחות שלנו, הורים, חברים...היא ישנה, וכמעט ולא הייתה אצלי על הידיים...
רק בלילה, כשנשארתי איתה לבד והיא עדיים ישנה בעריסת הפלסטיק שלה, עם כרטיס ורוד של "נעים להכיר", עמדתי מעליה, ליטפתי את הלחיים השמנמשנות שלה ובכיתי מאושר. תבלי באה לעולם!
האמת, הייתי בטוחה שמהר מאד אחרי לידתה של תבלי אשב לכתוב אתסיפור הלידה שלה, אבל יוצא לי ללעשות זאת רק עכשיו..
הריון ראשון, הכי רצוי בעולם, לזוג צעיר. אני הרגשתי כל כל טוב במהלך כל ההריון שהייתי אומרת בצחוק שנוח לי להיות יותר בהריון מאשר שלא.בחודש שישי טסנו לטיול בן שבועיים למשפחה שלי ברוסיה וטיילנו המון ברגל ביערות סתויים יפיהפייים והרשתי מצויין. ידענו שזו בת וידענו שהיא אמורה להיוולד בסביבות 20 לדצמבר..
ב-8 לדצמבר 2005 היה לי טור לרופא. הייתי ע-נ-קית וכבר רציתי שיעשה משהו שאני כבר אלד ואפסיק להיות משאית (הבטן הייתה מסתירה לי 3 מדרגות קדימה כשהייתי מנסה לרדת בהן) והרופא אמר לאחר בדיקה שזה קרוב - יש לי פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 70%.
בוקר למחרת, 9 לדצמבר (יום שישי) התעוררתי ב - 8 מכאב עמום בגב התחתון, אבל מכוון שחודש האחרון כל הזמן כאב לי הגב לא יחסתי לזה חשיבות. אבל להירדם כבר לא יכולתי והתחלתי לעשות כל מיני עבודות בית שפתאום נהיה לי מרץ לעשותן...בעלי התעורר והצטרף אליי בשלב כלשהו, לאחר מכן הוא נסע לאוניברסיטה (שנינו היינו סטודנטים והוא היה בשלב כתיבת התיזה שלו בתואר השני) ואני המשכתי להעסיק את עצמי בבית. הכאבים (עוד לא קראתי להם צירים) הופיעו בתדירות של 15 דקות ואז - 10 דקות..בשעה 17 ניסיתי לישון ולא הצלחתי, עם כל ציר הייתי רצה לעשות פיפי...טל חזר הבייתה, אכלנו ארוחת ערב, ראינו אדיר מילר.בשעה שמונה בהליכתי לשירותים ראיתי את הפקק הרירי המפורסם, ממש כפי שמתואר בספר והתחלתי להבין שזה באמת קרוב. בסביבות השעה תשע בערב הצירים נהיו תקופים יותר וכואבים כבר באופן כזה שלא הייתי יכולה להמשיך בעיסוקיי כמו קודם והייתי עוצרת ונושמת..מה שעזר לי במיוחד להתמודד עם הכאבים שהיו לי בעיקר בגב התחתון זה כרית חימומית..
עשיתי מקלחת טובה, ראינו עוד קטעים מוקלטים ובשלב כלשהו נזכרנו שאנחנו אמורים למדוד זמנים. בשלב זה (1 בלילה) היה לי צירים כל 3-4 דקות וכל ציר בערך דקה וקצת...אמרנו "נחכה עוד קצת" כי הפרספקטיבה להתקע בחדר הלידה העמוס של סורוקה לא נראתה חביבה במיוחד. מה גם שאמרתי לטל, כי הפתיחה בטח עוד קטנה (הרי אמרו לנו בקורס הכנה ללידה שבדר"כ בלידה ראשונה כשיש צירים כל 3 דקות, אין יותר מ 2-3 ס"מ פתיחה)..
אני זוכרת ששכבנו על המיטה, אני מכורבלת בתנוחה עוברית והוא - מאחורי ובכל ציר שהיה מגיע כגל של כאב היינו סופרים ביחד (זה נתן תחושה שהכאב אינו אין סופי) ואני הייתי מדמיינת כל גל כאב כגל ים שמקרב אליי את התינוקת שלנו, נפתחת לקראתו ולא מתכווצת ממנו.
בערך בשעה 3 בלילה אמרתי לטל כי הגיעו מים עד נפש (אפרופו מים - הם לא ירדו) ובוא ניסע. הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחכות עד הבוקר, כנראה כי הוא לא ראה אותי מאבית היום עם הצירים והייתה לו תחושה שזמן הצירים קצר בהרבה..
נסענו. אנחנו גרים במרחק 2 קדות נסיעה מסורוקה, כבר 4 שנים סטודנטים בבאר שבע ועדיין טל התעקש לנסוע לשער הנמצא מול הכניסה לאוניברסיטה, עליו כתוב באותיות ענקיות, כי אין מכאן כניסה ליולדות, אלא במצב חירום. ומכוון שתודה לאל, זה לא היה מצבי, הלכנו כלעומת שבאנו לשער אחר וזה נתן לי את התענוג של עוד כ-7 דקות ברכב עם צירים...
הגענו לקבלה לחדר לידה. למי שלא מכיר אגיד בקצרה כי בדר"כ המקום הומה אדם, העיקר בדואיות...כשהגענו היה ריק. היה לי ציר כל דקה וחצי בערך וזה היה גם אורכו של כל ציר. בין הצירים נורא רציתי לישון וכשלא כאב כלום תהיהתי מה אני עושה כאן ולמה אני לא במיטה שלי, ישנה.
נכנסתי לקבלה וראיתי כי אין אף אחד והמיילדות יושבות ומנצלות את השקט הנדיר לשתיית כוס קפה. שאלתי היכן להמתין, ומכוון שהייתי בין הצירים באותה הנקודה שאלתי את זה בטון מאד רגוע..אחת המיילדות השיה שאחת מהן תיגש אלי תיכף ושאני אשב בינתיים.
ישבתי. ואז בא עוד אחד. כוווואב שחבל על הזמן. התכופפתי קדימה לשולחן שהיה מולי, נשמתי ולחצתי לעצמי על הגב (טל נשאר במסדרון, לא נותנים בסורוקה לבעל להיכנס לחדר קבלה בגלל היעדר פרטיות לנבדקות). אחת המיילדות שמה לב אליי ואמרה לעמיתותיה "בנות, יש לה כל ציר 2 דקות, אני אשתה את הקפה שלי אחר כך!". היא ביקשה ממני לעלות על המיטה לבדיקה. היא הייתה מאד נחמדה וחביבה אבל במהלך הבדיקה הפנים שלה לא הסגירו שום דבר. כשהיא סיימה היא חייכה אלי כמו שמחייכים לילד קטן ואמרה לי "טוב, אמאל'ה, בואי תשימי על עצמך כותנת, תסתובבי לצד ואני אעשה לך חוקן קטן.." אמרתי לה "רגע, מה המצב איתי?" והיא מארה לי את המשפט שאני לא אשכח בלחיים "מחיקה מלאה, פתיחה 8, בציר 8.5 ס"מ"
מכאן הכל קרה מהר ואני זוכרת כמו תמונות בקליידסקופ...
הסכמתי ברצון לחוקן, שמאד עזר והקל. אני חייבת לומר לכל המתלבטות - אין מה! זה פשוט חובה ולא רק בגלל חוסר הנעימות שעלולה להיות בלחיצות, אלא שהביקור הזה בשירותים היה כל כך מקל את כאב הצירים (אולי זה הפוזה של הישיבה עך האלה עם הראש בין הברכיים, אני לא יודעת)...
קראו לטל (הוא בינתיים נרדם במסדרון) ואמרו לו שנכנסים לבדיקה של רופאה לראות את מצג העובר. הוא שאל אם אני כבר אחרי 20 דקות מוניטור (ידענו שמקובל לחבר ל-20 דקות מוניטור בקבלה) והשיבו לו שבמצבי אין זמן לקישקושים הללו, כשהוא ביקש הסבר אמרו לו שאני בפתיחה 8.5. "כמה זמן ישנתי?" הוא שאל וכולם צחקו..(הוא ישן כחצי שעה - 5 דקות בדיקה והבילוי שלי בשירותים)..שאלתי אם אפשר אפידורל (כי פתאום הבנתי שזהו, שאנחנו הולכים ללדת ככה - אני והגוף שלי, בלי סמים (ככה קראנו לזריקת טישטוש) ובלי אפידורל). שאלתי גררה עוד גל צחוקים בקרב הנוכחים ואמרו לי שבטח שאפשר אפידורל, אבל בלידה הבאה.
נבקדתי ע"י רופאה צעירה שהסריחה מסיגריות, תוך כדי הבדיקה היו עוד 2 צירים. הערכת משקל - 3700.
נכנסנו לחדר לידה.
אומרים שבסורוקה אין חדר לידה פרטי. זה נכון ולא נכון. יש חדר לידה פרטי סודי. המיילדות סיפרו לי ששם יולדות הבנות והכלות של הפרופסורים של סורוקה.. נתנו לנו אותו...
באה שמחה לטמן, המיילדת בחסד שלנו...שמה לי מוניטור, בדקה פתיחה (9) והתחילה לשכנע אותי לבקוע את מיי השפיר. אני קראתי שזה מגביר את הצירים והכאבים וסירבתי תחת הסבר זה. ואז שמחה המיילדת באה אלי, שמה לי יד על המצח ואמרה בקול רווי הומור ורוך "חמודה, אין דרך קלה להגיד את זה, אבל זה יכאב בכל מקרה, את בלי אפידורל, בואי נקצר את התהליך". הסכמתי. מים צלולים וחמימים. פתיחה מלאה מיד. המוניטור היה מצויין (אחרי זה אמרו לי שהיהממש לפי הספר, שאפילו בעת לחצות הדופק שלה לא ירד), המיילדת אמרה שהיא יוצאת מהחדר ושנקרא לה כשאני ארגיש צורך ללחוץ
"אבל איך אני אדע?" צרחתי לה. "את תדעי". וממש כעבור דקה צעקתי לטל "תקרא לה בחזרה!! תגיד לה שיש לי קקי!" והתחושה באמת דומה, כאילו ממש ממש חייבים לשירותים. מצב ברל'ה.
היא באה בריצה בחזרה, בדקה, חייכה, הסתכלה על השעון - 5:50 בבוקר. "חמודה, בואי נתחיל לעבוד, תוך חצי שעה התינוקת הזאת בחוץ!"
זאת הייתה השעה של חיי. ראיתי כוכבים, ציפורים, מלאכים - כל הארסנל שמראים בסרטים המצויירים כשהדמות חוטפת נבוט בראש...
חוויתי התקרבות לאלוהים מדרגות הכאב שהרגשתי. אני לא זוכרת צירים. אני זוכרת שהם (שמחה וטל) צעקו לי "את באמצע ציר, תדחפי, תדחפי!" או "הנה הראש! הנה הראש!" ואני הרגשתי שלא יהיה לזה סוף ולעולם לא יתנו לי כבר לישון..היה לי נורא חם (מי אמר שקר בחדר לידה? המיילדת לבשה פליז, וטל שפך עלי בקבוק מים מינראליים כי בערתי מחום. מאוחר יותר אמרו לי שלא סתם לידה זה שם נרדם ל"עבודה" באנגלית LABOR)
נורא רציתי ללדת בכריעה ולא יכולתי, כוחותיי לא עמדו לי וילדתי אותה על הגב, בפוזה של צפרדע. מאוחר יותר המיילדת אמרה לי שזאת הייתה הנחיית הרופאים, כי היא , תבלי שלנו, הייתה גדולה..
הגענו למצב שאני לוחצת, הראש שלה כמעט בחוץ (אלוהים, כמה שזה שרף) אבל הלחיצה שלי לא מספיק ארוכה והיא חוזרת אחורה.
זה השלב ששמחה אמרה לי שהדופק שלה יורד קצת ושאני אזדרז...זה לא היה נכון, בדיעבד, היא פשוט קלטה שזה הדבר שיעשה את העבודה.אזרתי את שארית כוחותיי ולחצתי, לחצתי, לחצתי...עד ששמעתי את המשפט המיוחל "אל תלחצי יותר, אל תלחצי!"..הרגשתי משהו משתחרר מתוכי ובשניה הזו טל צועק "איריתי, הרא שלה בחוץ, אני רואה את הפרצוף שלה!". את השאר אני זוכרת בקושי..היא משכה אותה, אמרה לי ללחוץ שוב בשביל הכתפיים, הייתי קרובה כבר להתעלפות מרוב עייפות...ואז..פתאום, ברע אחד הרגשתי את הבטן שלי מתרוקנת באחת (כל המים שהיו עצורים מאחוריה) ומשהו כבד, חמים, לח ותזזיתי אצלי על הבטן. הנחתי עליה ת הידיים שלי ואת העיניים לפקוח כבר לא יכולתי. שמעתי את טל ברקע "תסתכלי עליה, היא ענקית, היא מדהימה!"..ואת שמחה אומרת "מותק, זו ילדה מעל 4 קילו". לקחו אותה ממני למשקל שליד. כן, מעל 4 קילו. היא שקלה 4.2 ק"ג.
מושלמת, הרבה שיער שחור, עיניים כחולות (הם גם היום כאלה) ושפתיים משורבבות בחוסר שביעות רצון..מצחיק אותי לראות את התמונה הראשונה שלה - הראש שלה מבצבץ לי בין הרגליים, ועל הפנים שלה - ההבעה הזו, שהיא עושה אותה גם היום, תינוקת בת שנה ו-5 חודשים, כשהיא לא מבסוטה..
הנקתי אותה שם, על המיטה בה ילדתי, היא מצצה אגרופי במרץ ולא ראתה בציצי יתרון משמעותי על פני ידיה שלה..והסתכלתי עליה..נגעתי בפנים שלה ולא האמנתי שזו הבת שלנו, תבלי. שאני - אמא..יש תמונה שטל צילם אותי, מחזיקה אותי ככה על הידיים והמבט שלי צלול, בהיר במיוחד, כמו באמת אחרי התגלות אלוהית.
המיילדת הזו הצליחה להוציא את תבלי מבלי לחתוך אותי. ולא נקרעתי.
אני זוכרת שפתאום נורא פחדתי ללדת את השיליה, פחדתי שיכאב לי. אמרתי לה והיא צחקה.
השיליה הייתה שלמה. אבל הדימום לא פסק.
אחרי 20 דקות נכנס רופא ואמר שזה לא בסדר, והוא רוצה להביא ואתי לחדר ניתוח להרדים אותי הרדמה מלאה ולעשות ניקוי ברחם, כדי לוודא שאין חתיכת שיליה בפנים..המיילדת גירשה אותו ואמרה לו שהשיליה שלמה ואין מה להתעלל בילדה שעשתה את הכל מבלי התערבות. ואז היא שאלה את טל אם הוא יכול להחזיק לי ידיים חזק, הוא לא הבין אבל החזיק..ואז....כל הכאב שהיה לי מתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי - היא עיסתה לי את הבטן, לחצה עליה כ"כ חזק וזינקתי עם הידיים שלי לחנוק אותה, תגובה חייתית..המון דם, ואז הדימום פסק, הרחם נזכרה שהיא אמורה להתכווץ והועילה לעשות זאת..הסכנה חלפה...
אני זוכרת אחרי זה שאחות צעירה רצתה להכניס לי קטטר בחדר התאוששות ולא רציתי ואז באה אחות מנוסה, חייכה ופתחה זרזיף של מים מהברז. וזה עבד. כמו שבגן ילדים עבד ה"פס-פס-פססס"..
טל היה עם תבל בכל שלבי הריטואל של המקלחת, ההלבשה וכו'...הביאו לי אותה...ואז באו המשפוחות שלנו, הורים, חברים...היא ישנה, וכמעט ולא הייתה אצלי על הידיים...
רק בלילה, כשנשארתי איתה לבד והיא עדיים ישנה בעריסת הפלסטיק שלה, עם כרטיס ורוד של "נעים להכיר", עמדתי מעליה, ליטפתי את הלחיים השמנמשנות שלה ובכיתי מאושר. תבלי באה לעולם!