על ידי תמרוש* » 18 יוני 2005, 03:22
אני רוצה להביא פה אספקט קצת שונה, שיחזיר את הדיון ל"דעי את אשר תשיבי" המקורי - איך משכנעים את הזולת, בעיקר הזולת הקרוב. זהו הסיפור האמיתי והמרגש על איך גייסתי את אמא שלי ללידת בית בשעה שכל מה שרציתי היה לחשוף אותה לרעיון (חשבתי שייקח לה המון זמן להפנים אותו, ולמה לא להתחיל עוד לפני שאני בהריון בכלל), והדגש פה הוא לא על עובדות, אלא בעיקר על ריכוך פחדים (כי הרי כל המתנגדים ללידת בית בעצם נורא פוחדים ממנה, וזו הבעיה - ברמה הרגשית).
אם מישהי חושבת שהקטע מתאים יותר למקום אחר - אתן מוזמנות להעביר אותו.
זמן מה לפני שנערכה השיחה, התקיים מפגש משפחתי בו קרובת משפחה אחת סיפרה על חברה שלה, "בחורה אלטרנטיבית כזאת", ש"רצתה ללדת בבית, עם דולפינים ותנינים, ובסוף גמרה עם ניתוח קיסרי". רק שתבינו לאן נושבת הרוח. (ד"א, למרות שלא אהבתי את ההתקפה על הבחורה, המשפט על הדולפינים והתנינים קרע אותי מצחוק).
אני: (מעלה את הנושא של לידת בית מתוך נושא השיחה הקודם)
אמא: (נותנת נאום קטן ומבוהל עד כמה לידה בבית זה דבר מסוכן, ומה קורה כשהדברים מסתבכים?)
אני: אל תדאגי אמא,
אני לא הולכת ללדת בבית, עם דולפינים ותנינים.
אמא: (בטון שקט ורגוע) העניין הוא שבבית חולים יש ציוד ואפשר לדעת מה קורה, ולעשות כל מני דברים אם הלידה מסתבכת.
אני: זה מעניין, כי בדיוק לפני כמה זמן נתקלתי ברשימת הציוד שמיילדת בית צריכה לקחת אתה, והיו שם המון דברים: מוניטור נייד, וערכת החייאה לתינוק, וערכת החייאה לאם, ועוד כל מיני דברים שלא היה לי אפילו מושג מה הם.
אמא: מקשיבה, ואז מעבירה את השיחה לפסים אחרים.
לאחר כעשר דקות,
ובלי שום אמירה נוספת מצדי:
אמא: את הרי נוסעת לאוסטרליה עוד מעט, נכון? אז תנצלי את ההזדמנות, ותלדי שם בבית. הם יותר מתקדמים מאתנו בתחום הזה.
אז מה היה לנו פה? תרגום ופרשנות בגוף הסרט:
- אני מעלה נושא שאינו מקובל על אמא שלי, והיא מגיבה כצפוי.
- אני נענית לפחדים ולדאגות שלה. למשפט על הדולפינים והתנינים יש כמה משמעויות בסאבטקסט:
א. אני יודעת שלידה בבית מפחידה אותך, ואני מבינה את רגשותייך ומזדהה אתם.
ב. את יודעת שאני בחורה שקולה ואחראית, ולא אעשה שום מעשה מטופש ומסוכן (=תנינים), למרות שיש לי דעות אלטרנטיביות מאוד (=דולפינים).
ג. אני מעריכה ומכבדת את הרצון שלך להגן עלי מפני צרות וסכנות.
- אמא שלי נרגעת. טון הדיבור שלה נינוח יותר, והיא מעלה טיעון ספציפי על היתרון של בית חולים.
- אני נענית לטיעון הספציפי הזה, ולא נותנת נאום מתלהב משל עצמי (דהיינו, שרוב ההתערבויות שנעשות בבתי חולים הן מיותרות ואף מזיקות, וכו' וכו' וכו'). קשה לי להתאפק, אבל זה יכול לחכות.
- אמא שלי קולטת את המידע כפשוטו, מפנימה אותו, ולא מרגישה מותקפת. אין לה צורך להתווכח ולהתגונן.
ואז, מעצמו, מגיע השינוי שהדהים אותי:
האם מעודדת את בתה ללדת בבית, אמנם בהסתייגות קלה: עשי זאת מחוץ לישראל. (ואני לא אמרתי לה
מילה על זה שאני רוצה ללדת בבית, בבוא יומי. אבל ברור שהיא הבינה את זה)
אני בטוחה שהאלמנט החשוב ביותר בשיחה הזאת היה האמפתיה וההבנה ששידרתי לה. הכי מצחיק היה שאמרתי לה משפט שלחלוטין לא מקובל עלי (הדולפינים והתנינים), כדי להיות על התדר שלה, וזה בכלל לא הפריע לי. כי הבנתי שהאנטי שעשוי להיות לה פשוט נובע מדאגה אמיתית לי. זה אפשר לה להרגע, לבחון את הדברים כפשוטם, ולבדוק את האספקט העובדתי של המצב ("בבית חולים יש ציוד- אבל גם בבית"). ואז, פתאום, היא כבר לא היתה צריכה להשתכנע. כי ברגע שהפחד זז הצידה, השכל הישר והתחושות הפנימיות שלה אמרו לה שאולי זה לא רעיון כל כך רע, בעצם. אולי זה אפילו רעיון טוב.
אני רוצה להביא פה אספקט קצת שונה, שיחזיר את הדיון ל"דעי את אשר תשיבי" המקורי - איך משכנעים את הזולת, בעיקר הזולת הקרוב. זהו הסיפור האמיתי והמרגש על איך גייסתי את אמא שלי ללידת בית בשעה שכל מה שרציתי היה לחשוף אותה לרעיון (חשבתי שייקח לה המון זמן להפנים אותו, ולמה לא להתחיל עוד לפני שאני בהריון בכלל), והדגש פה הוא לא על עובדות, אלא בעיקר על ריכוך פחדים (כי הרי כל המתנגדים ללידת בית בעצם נורא פוחדים ממנה, וזו הבעיה - ברמה הרגשית).
אם מישהי חושבת שהקטע מתאים יותר למקום אחר - אתן מוזמנות להעביר אותו.
זמן מה לפני שנערכה השיחה, התקיים מפגש משפחתי בו קרובת משפחה אחת סיפרה על חברה שלה, "בחורה אלטרנטיבית כזאת", ש"רצתה ללדת בבית, עם דולפינים ותנינים, ובסוף גמרה עם ניתוח קיסרי". רק שתבינו לאן נושבת הרוח. (ד"א, למרות שלא אהבתי את ההתקפה על הבחורה, המשפט על הדולפינים והתנינים קרע אותי מצחוק).
אני: (מעלה את הנושא של לידת בית מתוך נושא השיחה הקודם)
אמא: (נותנת נאום קטן ומבוהל עד כמה לידה בבית זה דבר מסוכן, ומה קורה כשהדברים מסתבכים?)
אני: אל תדאגי אמא, [b]אני[/b] לא הולכת ללדת בבית, עם דולפינים ותנינים.
אמא: (בטון שקט ורגוע) העניין הוא שבבית חולים יש ציוד ואפשר לדעת מה קורה, ולעשות כל מני דברים אם הלידה מסתבכת.
אני: זה מעניין, כי בדיוק לפני כמה זמן נתקלתי ברשימת הציוד שמיילדת בית צריכה לקחת אתה, והיו שם המון דברים: מוניטור נייד, וערכת החייאה לתינוק, וערכת החייאה לאם, ועוד כל מיני דברים שלא היה לי אפילו מושג מה הם.
אמא: מקשיבה, ואז מעבירה את השיחה לפסים אחרים.
לאחר כעשר דקות, [b]ובלי שום אמירה נוספת מצדי:[/b]
אמא: את הרי נוסעת לאוסטרליה עוד מעט, נכון? אז תנצלי את ההזדמנות, ותלדי שם בבית. הם יותר מתקדמים מאתנו בתחום הזה.
אז מה היה לנו פה? תרגום ופרשנות בגוף הסרט:
[list]
[*] אני מעלה נושא שאינו מקובל על אמא שלי, והיא מגיבה כצפוי.
[*] אני נענית לפחדים ולדאגות שלה. למשפט על הדולפינים והתנינים יש כמה משמעויות בסאבטקסט:
[/list]
א. אני יודעת שלידה בבית מפחידה אותך, ואני מבינה את רגשותייך ומזדהה אתם.
ב. את יודעת שאני בחורה שקולה ואחראית, ולא אעשה שום מעשה מטופש ומסוכן (=תנינים), למרות שיש לי דעות אלטרנטיביות מאוד (=דולפינים).
ג. אני מעריכה ומכבדת את הרצון שלך להגן עלי מפני צרות וסכנות.
[list]
[*] אמא שלי נרגעת. טון הדיבור שלה נינוח יותר, והיא מעלה טיעון ספציפי על היתרון של בית חולים.
[*] אני נענית לטיעון הספציפי הזה, ולא נותנת נאום מתלהב משל עצמי (דהיינו, שרוב ההתערבויות שנעשות בבתי חולים הן מיותרות ואף מזיקות, וכו' וכו' וכו'). קשה לי להתאפק, אבל זה יכול לחכות.
[*] אמא שלי קולטת את המידע כפשוטו, מפנימה אותו, [b]ולא מרגישה מותקפת.[/b] אין לה צורך להתווכח ולהתגונן.
[/list]
ואז, מעצמו, מגיע השינוי שהדהים אותי: [b]האם מעודדת את בתה ללדת בבית[/b], אמנם בהסתייגות קלה: עשי זאת מחוץ לישראל. (ואני לא אמרתי לה [b]מילה[/b] על זה שאני רוצה ללדת בבית, בבוא יומי. אבל ברור שהיא הבינה את זה)
אני בטוחה שהאלמנט החשוב ביותר בשיחה הזאת היה האמפתיה וההבנה ששידרתי לה. הכי מצחיק היה שאמרתי לה משפט שלחלוטין לא מקובל עלי (הדולפינים והתנינים), כדי להיות על התדר שלה, וזה בכלל לא הפריע לי. כי הבנתי שהאנטי שעשוי להיות לה פשוט נובע מדאגה אמיתית לי. זה אפשר לה להרגע, לבחון את הדברים כפשוטם, ולבדוק את האספקט העובדתי של המצב ("בבית חולים יש ציוד- אבל גם בבית"). ואז, פתאום, היא כבר לא היתה צריכה להשתכנע. כי ברגע שהפחד זז הצידה, השכל הישר והתחושות הפנימיות שלה אמרו לה שאולי זה לא רעיון כל כך רע, בעצם. אולי זה אפילו רעיון טוב.