על ידי צילי* » 08 ינואר 2022, 12:34
יקרה לי מאוד, בשמחה אני עונה לך. רק מקווה שאת זוכרת כל הזמן בראש שיש לנו חיים אחרים, השקפות אחרות, ובניגוד לתהליך טוב שבו בעצם תישאלי שאלות ותוכלי לצלול לתוך עצמך, את מקבלת פה פשוט... עצות. ועצות זה לא תמיד מה שצריך או מה שעובד. אז רק תבדקי אם עצמך אם בכלל נכון לך הסוג הזה של דיאלוג עכשיו.
הרהרתי לי ביני לביני מאיזו זווית לענות לך, ובחרתי להראות לך כמה מכשולים שאת מציבה לעצמך בגישה הכללית שלך, ושאחר כך מקשים עליך מאוד. אני מקווה שזה יהיה מועיל לראות.
קחי את הדוגמה של הגן למשל. את החלטת שבעצם אין לו בחירה והוא חייב ללכת לגן. בתוך זה, החלטת איפה תהיה לו בחירה (יום מסוים בשבוע, שעבורו הוא רנדומלי לחלוטין), ובאיזו דקה בדיוק הבחירה שלו תסתיים ביחס להתנהלות הבוקר.
אני אישית לא הייתי מרגישה שום תחושה של בחירה במצב כזה, וילדים.... הם פי שמונה מאות מיליון יותר רגישים וחכמים מאיתנו. אז אני חושבת שיש מצב שהילד שלך לא מרגיש שום בחירה בימי שישי, אלא מצב סופר מבלבל של אשליה של בחירה. הוא אמור להיות כאילו מרוצה מהמצב, כי הנה, נותנים לו לבחור, אבל בפועל אין לו שום בחירה. יש סיכוי שזה מעורר בלבול ותסכול, ומוביל לכך שברגע האחרון הוא מתחרט. זה מן שיקוף לא רע של המצב המבלבל הזה. הכל פרשנות שלי, אבל היא סבירה.
ועכשיו הצצה לעולם שלי - בעולם שלי אין בחירה. בחירה היא לא ערך ולא משהו לשאוף אליו בכלל. ילד שהוא ב"תקופה שחשוב לו לבחור" הוא מבחינתי ילד מקולקל, כי הוא עסוק בדבר הלא נכון. הדבר הנכון הוא לשתף פעולה עם החיים ולדאוג שלכולם יהיה מגניב. זו האחריות של כוווולנו, כל הזמן. בוודאי שיש רגעים עם איכות אחרת לגמרי, אבל לא יכולה להיות תקופה עם איכות אחרת לגמרי.
יש אנשים שמאמינים שילדים הם אנוכיים, יכולים לראות רק את עצמם, חושבים רק על עצמם, עוברים כל מיני תקופות פסיכולוגיות שיש בהן צורך התפתחותי מרכזי וכאלה. אני לא מאמינה בפסיכולוגיה הזו ואני חושבת שהיא דפוקה לגמרי. בראייה שלי ילדים נולדו לשתף פעולה ולתרום לטוב הכללי כי זה הדבר הכי הישרדותי שיש. אנחנו מקלקלים אותם כשאנחנו מניחים אחרת ומאפשרים במו ידינו לאנוכיות ומיקוד עצמי לצמוח. כי בוודאי שיש בכולנו גם את זה, אבל המסר שנקבל מהסביבה על תפקידנו בכוח יכתיב מה נחצין ובמה נתעסק.
מהצד של הזווית הזאת, אין חיה כזאת לאפשר בחירה כי הילד בתקופה של בחירה. הילד חותר לעצמאות שלו מרגע הלידה שלו, מבחינתי, ואני משחררת לו את החלקים שאני חושבת שהוא יכול להתמודד איתם. אם הוא לא יכול להתמודד איתם, אני לא משחררת אותם. והילד שלך, בעיניים של הגישה הזו, בכלל לא מתמודד היטב עם הבחירה המסוימת שבחרת לבדוק איתו. יש לזה כנראה סיבות טובות, או כי אולי זו לא באמת בחירה, אבל משהו שם לא עובד.
אם משהו לא עובד, מפסיקים מייד לעשות אותו, כי הוא לא עובד. ומתחילים לחשוב מה אפשר לנסות אחרת.
אז מה אפשר לעשות אחרת? למשל לקחת לעצמך כמה שבועות שבהם את משחררת את ההליכה לגן. את צועדת איתו עד כמה שנעים, שזו דלת הגן, ואז משאירה לו בחירה אמיתית אם להיכנס או לא. אם הוא לא רוצה להיכנס, חוזרים הביתה בלי שום בעיה. בבית את עובדת, הוא חייב להבין את זה ולשתף פעולה עם הצורך שלך. אם זה לא הולך, לוקחים עזרה לכמה שבועות. אם אי אפשר, חולקים את הזמן שלך. חלק את איתו, וחלק את עובדת. אבל כל הדבר מוסבר דרך שיתוף פעולה ומחשבה שוות ערך על הצרכים שלך.
כאשר זה העיקרון המנחה, ילדים מגיבים לזה. מה יקרה ואיך זה ישפיע? אין לי מושג, אבל לנסות משהו חדש עדיף על להמשיך עם משהו שבפירוש לא עובד לכם, מייצר לו תסכול וכעס ומייצר לך תחושות לא טובות בכלל.
במקום להרגיש שאם הוא נשאר בבית את בת ערובה (אוי לא, תחושה אסונית ממש, ועוד מול ילד... מה פתאום?) תתחילי לחפש מה את רוצה ויכולה לעשות מבחירה. ולא יכול להיות שהדבר היחיד בעולם שאת יכולה לעשות מבחירה, ולא כבת ערובה, זה לשלוח אותו לגן בכוח ולהרגיש אחר כך בכלל לא טוב. זו פשוט לא אפשרות אמיתית.
יש עוד דברים, מגוון רחב של גמישות, ואת פשוט צריכה משקפיים אחרים ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה ובצורה יצירתית.
לגבי ההליכה לגינה - יש פה כשל שבו הצרכים שלך לא חשובים כמו שלו, וזו בעיניי תקלה מספר שתיים בגידול ילדים בחברה המערבית. מבחינתי, אם אני לא נהנית, אף אחד לא נהנה. אין חיה כזאת שנלך לאנשהו וילד שלי יהנה כשאני סובלת. מה פתאום?
אין שום טעם לסכם שום דבר מראש עם ילד בן ארבע. גם לא עם ילדים גדולים בהרבה. תזרקי לפח את הרעיון הזה כי הוא לא עובד לאף אחד, לא רק לך. זה פשוט לא בנוי למבנה הפסיכולוגי של ילדים, הסיכומים האלה מראש. זה של גדולים, וגם אצלם זה תכלס לא עובד ומייצר כפייה ואשמה ולפעמים גם בושה.
הקסם הוא ללמוד להגיב היטב במקום. להגיד, בלב רחב ופתוח ובלי שום אשמה - לא נעים לי כאן, או ככה, יאללה עפנו הביתה בדילוגים. זה לא נעים כי התרגלת משום מה שזה לא יפה ללכת ממקום שלא נעים בו. צריך להעמיד פנים שכן נעים או להתאמץ נורא לסדר את הסיטואציה לטובת מי שכן נעים לו כרגע.
מה פתאום?
לא נעים? קשה לראות איך לסדר את זה בקלילות ובחיוך? יאללה, זזנו למקום אחר. לא רואה שום בעיה להגיד לילדון שלך שאת רואה שהחבר הולך לגינה ושהניסיון שלך זה שלא נעים לך כשהם שניהם שם ביחד אז עושים פניית פרסה וצועדים הביתה. לא בכעס, לא בענישה, לא בהצבה ערמומית של תנאים כדי שייכנע לך. את פשוט מראה לו שאת מזהה מראש את המצב ולא בא לך על זה. או שאתם בגינה ויש תקרית לא נעימה ואת מרגישה שאין לך כלים באותו רגע לסדר את זה? יאללה, מתוק, זזנו, לא כיף לי פה ואני לא יודעת איך לעשות שיהיה גם לי נעים. אתה רוצה לנסות ביחד לחשוב איך לכולנו נעים או שפשוט נלך?
זה אקט ששם אותך ואת הצרכים שלך בתוך שדה הראייה שלו, וזה חשוב ויקר ערך בכל גיל בעיניי. את היית רוצה שכל ילדייך ידעו ללכת ממקום שלא נעים להם בו, שבו לא רואים אותם או את זה שלא נעים להם, נכון? אז הנה לך הזדמנות פז לייצר דוגמה אישית לדבר הזה.
אל תיבהלי אם בהתחלה זה יצא לך עקום, יצא לך בכעס, יצא לך בהאשמה או במה שזה לא יהיה. זו מיומנות שלוקח זמן לרכוש, איך ללכת בחיוך ובצעד קל ממה שלא נעים. את תלמדי את זה מתוך התנסות ורפלקציה. ומאחר שהילד שלך לא מכיר את החלק הזה אצלך, שווה להסביר לו מראש שזה מה שכנראה תעשי אם לא יהיה לך נעים. הוא לא יזכור את זה, אבל בסוף, ואחרי כמה פעמים, הדברים יתחברו לו. הוא חייב ללמוד שאין סיכוי בעולם שהוא מייצר סיטואציה שלא נעימה לך ואת פשוט נשארת שם לאכול את זה. אין מצב. אפילו לא עוד פעם אחת נוספת.
לעניין המים - שוב, זה מעמדותיי החינוכיות, אין חיה כזאת "אני מבינה שקשה לחלוק". למה קשה בכלל לחלוק בעצם? ממתי לחלוק זה קושי? לחלוק זו ברכה ושמחה ואושר הכי גדול בעולם. לראות את אחותך הצמאה שותה מים שזכרת להביא זה אמור להביא אושר וחיוך. לקבל את הקושי לחלוק זה דבר בעייתי מאוד בעיניי. הייתי עוקרת דבר כזה מהשורש כי הוא תוצר של מחשבה אגואיסטית. אבל... זה לטווח הארוך. כרגע את באוטו עם ילדה צמאה וילד שלא מוכן לחלוק.
במקום להתעצבן על הילד שלמד שזה בסדר לא לחלוק ושזה בסדר בכלל שיש לו קושי עם זה, אני מציעה לך לשחרר. אז תהיה לך ילדה צמאה, אז מה? נגיד שגם אחיה היה בלי מים, מה היה קורה? הייתם מגיעים הביתה או עוצרים בדרך לקנות. אז דמייני כרגע שאין מים, ותנחמי את בתך הצמאה שתכף נגיע הביתה וזהו.
הוא לא מתקמצן על המים, הוא מגן על הערך "שלי" ו"אני בוחר". זה בכלל לא המים. ולכן כשאת לוקחת לו בכוח את בעצם אומרת לו שהוא לא יכול להגן על מה שחשוב לו ושמי שחזק יחליט לו על מה מה מותר להגן ועל מה לא, ומתי.
אני עצמי הפעלתי כוח לא מעט פעמים על הילדים שלי. אני לעולם לא אצדיק אף אחת מהן. כולן היו מחורבנות ולא מוצדקות בלי יוצא מהכלל. ומה שיכולתי לעשות זה פשוט לא להפעיל כוח, ולרוקן את הסיאטוציה מהערך הגדול מדי שנתתי לה, כאילו קורה משהו חשוב ולכן אין ברירה. זה אף פעם לא המצב. פשוט אף פעם.
תמיד לדברים האלה אין שום ערך. הם תמיד פשוט תוצר של טירגור שלנו מאיזה מקום של חולשה, חוסר אונים, תסכול. הילדים שלנו לא אשמים בזה ואסור להגן על זה.
זה עוד יקרה לך, ואל תיבהלי נורא, את פשוט אנושית. אבל כשזה קורה לך, אם קופץ לך ה"מה יכולתי לעשות", התשובה לזה היא תמיד אותה אחת - יכולתי, למשל, לא לעשות כלום. זו תמיד אופציה.
משאירה לך פה חיבוק חם מאוד מאוד. עברתי כל מה שעברת. התמודדתי עם כל דבר שכתבת פה. עשיתי מיליון ושתיים טעויות ועוד אעשה. אני משתפת אותך במה שאני משתדלת לעשות מתוך מיטב הבנתי, אבל שלא תחשבי לרגע שאני מציעה שזה קל או פשוט או תמיד מצליח. אפילו לא קרוב.
יקרה לי מאוד, בשמחה אני עונה לך. רק מקווה שאת זוכרת כל הזמן בראש שיש לנו חיים אחרים, השקפות אחרות, ובניגוד לתהליך טוב שבו בעצם תישאלי שאלות ותוכלי לצלול לתוך עצמך, את מקבלת פה פשוט... עצות. ועצות זה לא תמיד מה שצריך או מה שעובד. אז רק תבדקי אם עצמך אם בכלל נכון לך הסוג הזה של דיאלוג עכשיו.
הרהרתי לי ביני לביני מאיזו זווית לענות לך, ובחרתי להראות לך כמה מכשולים שאת מציבה לעצמך בגישה הכללית שלך, ושאחר כך מקשים עליך מאוד. אני מקווה שזה יהיה מועיל לראות.
קחי את הדוגמה של הגן למשל. את החלטת שבעצם אין לו בחירה והוא חייב ללכת לגן. בתוך זה, החלטת איפה תהיה לו בחירה (יום מסוים בשבוע, שעבורו הוא רנדומלי לחלוטין), ובאיזו דקה בדיוק הבחירה שלו תסתיים ביחס להתנהלות הבוקר.
אני אישית לא הייתי מרגישה שום תחושה של בחירה במצב כזה, וילדים.... הם פי שמונה מאות מיליון יותר רגישים וחכמים מאיתנו. אז אני חושבת שיש מצב שהילד שלך לא מרגיש שום בחירה בימי שישי, אלא מצב סופר מבלבל של אשליה של בחירה. הוא אמור להיות כאילו מרוצה מהמצב, כי הנה, נותנים לו לבחור, אבל בפועל אין לו שום בחירה. יש סיכוי שזה מעורר בלבול ותסכול, ומוביל לכך שברגע האחרון הוא מתחרט. זה מן שיקוף לא רע של המצב המבלבל הזה. הכל פרשנות שלי, אבל היא סבירה.
ועכשיו הצצה לעולם שלי - בעולם שלי אין בחירה. בחירה היא לא ערך ולא משהו לשאוף אליו בכלל. ילד שהוא ב"תקופה שחשוב לו לבחור" הוא מבחינתי ילד מקולקל, כי הוא עסוק בדבר הלא נכון. הדבר הנכון הוא לשתף פעולה עם החיים ולדאוג שלכולם יהיה מגניב. זו האחריות של כוווולנו, כל הזמן. בוודאי שיש רגעים עם איכות אחרת לגמרי, אבל לא יכולה להיות תקופה עם איכות אחרת לגמרי.
יש אנשים שמאמינים שילדים הם אנוכיים, יכולים לראות רק את עצמם, חושבים רק על עצמם, עוברים כל מיני תקופות פסיכולוגיות שיש בהן צורך התפתחותי מרכזי וכאלה. אני לא מאמינה בפסיכולוגיה הזו ואני חושבת שהיא דפוקה לגמרי. בראייה שלי ילדים נולדו לשתף פעולה ולתרום לטוב הכללי כי זה הדבר הכי הישרדותי שיש. אנחנו מקלקלים אותם כשאנחנו מניחים אחרת ומאפשרים במו ידינו לאנוכיות ומיקוד עצמי לצמוח. כי בוודאי שיש בכולנו גם את זה, אבל המסר שנקבל מהסביבה על תפקידנו בכוח יכתיב מה נחצין ובמה נתעסק.
מהצד של הזווית הזאת, אין חיה כזאת לאפשר בחירה כי הילד בתקופה של בחירה. הילד חותר לעצמאות שלו מרגע הלידה שלו, מבחינתי, ואני משחררת לו את החלקים שאני חושבת שהוא יכול להתמודד איתם. אם הוא לא יכול להתמודד איתם, אני לא משחררת אותם. והילד שלך, בעיניים של הגישה הזו, בכלל לא מתמודד היטב עם הבחירה המסוימת שבחרת לבדוק איתו. יש לזה כנראה סיבות טובות, או כי אולי זו לא באמת בחירה, אבל משהו שם לא עובד.
אם משהו לא עובד, מפסיקים מייד לעשות אותו, כי הוא לא עובד. ומתחילים לחשוב מה אפשר לנסות אחרת.
אז מה אפשר לעשות אחרת? למשל לקחת לעצמך כמה שבועות שבהם את משחררת את ההליכה לגן. את צועדת איתו עד כמה שנעים, שזו דלת הגן, ואז משאירה לו בחירה אמיתית אם להיכנס או לא. אם הוא לא רוצה להיכנס, חוזרים הביתה בלי שום בעיה. בבית את עובדת, הוא חייב להבין את זה ולשתף פעולה עם הצורך שלך. אם זה לא הולך, לוקחים עזרה לכמה שבועות. אם אי אפשר, חולקים את הזמן שלך. חלק את איתו, וחלק את עובדת. אבל כל הדבר מוסבר דרך שיתוף פעולה ומחשבה שוות ערך על הצרכים שלך.
כאשר זה העיקרון המנחה, ילדים מגיבים לזה. מה יקרה ואיך זה ישפיע? אין לי מושג, אבל לנסות משהו חדש עדיף על להמשיך עם משהו שבפירוש לא עובד לכם, מייצר לו תסכול וכעס ומייצר לך תחושות לא טובות בכלל.
במקום להרגיש שאם הוא נשאר בבית את בת ערובה (אוי לא, תחושה אסונית ממש, ועוד מול ילד... מה פתאום?) תתחילי לחפש מה את רוצה ויכולה לעשות מבחירה. ולא יכול להיות שהדבר היחיד בעולם שאת יכולה לעשות מבחירה, ולא כבת ערובה, זה לשלוח אותו לגן בכוח ולהרגיש אחר כך בכלל לא טוב. זו פשוט לא אפשרות אמיתית.
יש עוד דברים, מגוון רחב של גמישות, ואת פשוט צריכה משקפיים אחרים ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה ובצורה יצירתית.
לגבי ההליכה לגינה - יש פה כשל שבו הצרכים שלך לא חשובים כמו שלו, וזו בעיניי תקלה מספר שתיים בגידול ילדים בחברה המערבית. מבחינתי, אם אני לא נהנית, אף אחד לא נהנה. אין חיה כזאת שנלך לאנשהו וילד שלי יהנה כשאני סובלת. מה פתאום?
אין שום טעם לסכם שום דבר מראש עם ילד בן ארבע. גם לא עם ילדים גדולים בהרבה. תזרקי לפח את הרעיון הזה כי הוא לא עובד לאף אחד, לא רק לך. זה פשוט לא בנוי למבנה הפסיכולוגי של ילדים, הסיכומים האלה מראש. זה של גדולים, וגם אצלם זה תכלס לא עובד ומייצר כפייה ואשמה ולפעמים גם בושה.
הקסם הוא ללמוד להגיב היטב במקום. להגיד, בלב רחב ופתוח ובלי שום אשמה - לא נעים לי כאן, או ככה, יאללה עפנו הביתה בדילוגים. זה לא נעים כי התרגלת משום מה שזה לא יפה ללכת ממקום שלא נעים בו. צריך להעמיד פנים שכן נעים או להתאמץ נורא לסדר את הסיטואציה לטובת מי שכן נעים לו כרגע.
מה פתאום?
לא נעים? קשה לראות איך לסדר את זה בקלילות ובחיוך? יאללה, זזנו למקום אחר. לא רואה שום בעיה להגיד לילדון שלך שאת רואה שהחבר הולך לגינה ושהניסיון שלך זה שלא נעים לך כשהם שניהם שם ביחד אז עושים פניית פרסה וצועדים הביתה. לא בכעס, לא בענישה, לא בהצבה ערמומית של תנאים כדי שייכנע לך. את פשוט מראה לו שאת מזהה מראש את המצב ולא בא לך על זה. או שאתם בגינה ויש תקרית לא נעימה ואת מרגישה שאין לך כלים באותו רגע לסדר את זה? יאללה, מתוק, זזנו, לא כיף לי פה ואני לא יודעת איך לעשות שיהיה גם לי נעים. אתה רוצה לנסות ביחד לחשוב איך לכולנו נעים או שפשוט נלך?
זה אקט ששם אותך ואת הצרכים שלך בתוך שדה הראייה שלו, וזה חשוב ויקר ערך בכל גיל בעיניי. את היית רוצה שכל ילדייך ידעו ללכת ממקום שלא נעים להם בו, שבו לא רואים אותם או את זה שלא נעים להם, נכון? אז הנה לך הזדמנות פז לייצר דוגמה אישית לדבר הזה.
אל תיבהלי אם בהתחלה זה יצא לך עקום, יצא לך בכעס, יצא לך בהאשמה או במה שזה לא יהיה. זו מיומנות שלוקח זמן לרכוש, איך ללכת בחיוך ובצעד קל ממה שלא נעים. את תלמדי את זה מתוך התנסות ורפלקציה. ומאחר שהילד שלך לא מכיר את החלק הזה אצלך, שווה להסביר לו מראש שזה מה שכנראה תעשי אם לא יהיה לך נעים. הוא לא יזכור את זה, אבל בסוף, ואחרי כמה פעמים, הדברים יתחברו לו. הוא חייב ללמוד שאין סיכוי בעולם שהוא מייצר סיטואציה שלא נעימה לך ואת פשוט נשארת שם לאכול את זה. אין מצב. אפילו לא עוד פעם אחת נוספת.
לעניין המים - שוב, זה מעמדותיי החינוכיות, אין חיה כזאת "אני מבינה שקשה לחלוק". למה קשה בכלל לחלוק בעצם? ממתי לחלוק זה קושי? לחלוק זו ברכה ושמחה ואושר הכי גדול בעולם. לראות את אחותך הצמאה שותה מים שזכרת להביא זה אמור להביא אושר וחיוך. לקבל את הקושי לחלוק זה דבר בעייתי מאוד בעיניי. הייתי עוקרת דבר כזה מהשורש כי הוא תוצר של מחשבה אגואיסטית. אבל... זה לטווח הארוך. כרגע את באוטו עם ילדה צמאה וילד שלא מוכן לחלוק.
במקום להתעצבן על הילד שלמד שזה בסדר לא לחלוק ושזה בסדר בכלל שיש לו קושי עם זה, אני מציעה לך לשחרר. אז תהיה לך ילדה צמאה, אז מה? נגיד שגם אחיה היה בלי מים, מה היה קורה? הייתם מגיעים הביתה או עוצרים בדרך לקנות. אז דמייני כרגע שאין מים, ותנחמי את בתך הצמאה שתכף נגיע הביתה וזהו.
הוא לא מתקמצן על המים, הוא מגן על הערך "שלי" ו"אני בוחר". זה בכלל לא המים. ולכן כשאת לוקחת לו בכוח את בעצם אומרת לו שהוא לא יכול להגן על מה שחשוב לו ושמי שחזק יחליט לו על מה מה מותר להגן ועל מה לא, ומתי.
אני עצמי הפעלתי כוח לא מעט פעמים על הילדים שלי. אני לעולם לא אצדיק אף אחת מהן. כולן היו מחורבנות ולא מוצדקות בלי יוצא מהכלל. ומה שיכולתי לעשות זה פשוט לא להפעיל כוח, ולרוקן את הסיאטוציה מהערך הגדול מדי שנתתי לה, כאילו קורה משהו חשוב ולכן אין ברירה. זה אף פעם לא המצב. פשוט אף פעם.
תמיד לדברים האלה אין שום ערך. הם תמיד פשוט תוצר של טירגור שלנו מאיזה מקום של חולשה, חוסר אונים, תסכול. הילדים שלנו לא אשמים בזה ואסור להגן על זה.
זה עוד יקרה לך, ואל תיבהלי נורא, את פשוט אנושית. אבל כשזה קורה לך, אם קופץ לך ה"מה יכולתי לעשות", התשובה לזה היא תמיד אותה אחת - יכולתי, למשל, לא לעשות כלום. זו תמיד אופציה.
משאירה לך פה חיבוק חם מאוד מאוד. עברתי כל מה שעברת. התמודדתי עם כל דבר שכתבת פה. עשיתי מיליון ושתיים טעויות ועוד אעשה. אני משתפת אותך במה שאני משתדלת לעשות מתוך מיטב הבנתי, אבל שלא תחשבי לרגע שאני מציעה שזה קל או פשוט או תמיד מצליח. אפילו לא קרוב.