_השאלה היא האם אי פעם שעירות (או אי שעירות) הוגדרה כפרמטר של יופי?
היום שעירות היא כיעור וחלקות הוא יופי. אולי פעם פשוט לא היו הגדרות?_
אני נוטה להניח (ללא שום ידע אמיתי) שכשהחברה הפכה לפטריארכלית, שעירות נשית הפכה לכיעור. כי הרי תפקיד השיער לספק הגנה לגוף (בידוד, ריפוד באזורים עדינים יותר וכו'), בחברה פטריארכלית האשה
אמורה להיות בלתי מוגנת
באופן טבעי כדי שהגבר יוכל להגן עליה (=לשלוט בה).
מישהי הזכירה קודם את נושא נעלי העקב - הן גם גורמות לחוסר יציבות בגלל הגובה וגם מקטינות את שטח כף הרגל שנוגע בקרקע, מה ששוב נותן חוסר יציבות וצורך בעזרה, בתמיכה, של הגבר.
אותו דין לגבי ציפורניים ארוכות, אני בטוחה שיש עוד הרבה דוגמאות מסוג זה.
מעולם לא נעלתי נעלי עקב ומעולם לא גידלתי ציפורניים.
דוקא כן הורדתי שיער מגופי ושנאתי כל רגע, לא כי כאב לי, אלא בגלל מה שמסתתר מאחורי האקט הזה.
כבר שלוש שנים לפחות שאני לא מורידה שיער משום מקום בגופי והתחושה מאד מעצימה.
לקח לי זמן להפסיק להסתיר את המקומות השעירים, והתהליך שעברתי כבונוס היה תהליך של
אהבת הגוף, בכלל, גם בלי קשר לשיער.
קרה לי פעם אחת, לפני כשנה, שהיה לי בנזוג שמאד לא אהב את שיער הגוף שלי, עד שלבסוף התרציתי וגילחתי. פעולת הגילוח נעשתה במקלחת בנוכחות בתי שהיתה אז בת כשנה וחצי. בעודי מתגלחת (ומקללת) חשבתי לעצמי איזה מין מסר אני מעבירה לה? מסר של ריצוי, של אי קבלת הגוף שלי (שלה) כמו שהוא, של שיפוטיות, מה שמתקשר גם אל
דימוי הגוף של בנותינו .
זה נגמר בבכי ובהבטחה חגיגית לעצמי שזהו, never again.
היום אני מרגישה מאד נשית, עם שיער הגוף שלי, עם הבטן הרכה והטוסיק הגדול והשדיים הכבדים.
ככה אני ואני יפה ושלמה.