נשמע כמו מערכת חיסונית ככ מצויינת
מערכת חיסונית אפילו מתקדמת
מנסה לעשות טיפול מונע...

דף מעניין. אצלי במשך המון שנים (עד גיל 30 בערך), הייתי קמה בבוקר 1 בספטמבר חולה ממש. באופן קבוע. וזאת למרות שהמערכת החיסונית שלי מצויינת ואני אף פעם לא חולה. כנראה סוג של טראומה עמוקה.

_אולי יעזור לך לדעת שגם בחינוך ביתי יש מורכבויות ועניינים_
קצת עוזר . שזה לא שיש משהו 'טוב' ו'לא טוב' באופן מוחלט וגורף שכזה ולו רק הייתי בוחרת בחינוך ביתי הכל היה מופלא ולא היו דילמות.

_שזה בסדר גמור שזה לא נכון עבורך ?_
עם זה קשה לי. יש לי מין תחושת אשמה שכזו שאם הבאתי ילדים לעולם,אז אין דבר כזה שלא אעשה משהו כי הוא אלא מתאים *לי*, כי זו בעיה שלי שבחרתי ללדת אותם,אז אני צריכה להתמודד. לכן מרגישה אשמה כל כך כל הזמן.

מבינה אותך. אולי יעזור לך לדעת שגם בחינוך ביתי יש מורכבויות ועניינים ושזה בסדר גמור שזה לא נכון עבורך ?

שוב שנה חדשה וגן חדש
ושוב הוא בוכה
ושוב אני לא יודעת לעשות את זה נכון
והפעם אני לא עובדת ויכולה,לכאורה לעשות את זה יותר נכון מבעבר,אבל לא יודעת איך
וגם מפחדת-מה אם זה לא ילך והוא פשוט ירצה להשאר בבית?
אני לא מסוגלת להשאיר את זה לגמרי לבחירתו.
אני לא מרגישה מסוגלת לחינוך ביתי מכל כך הרבה סיבות. חלקן כוחות אישיים שלי,וחלקן סביבתיות, זוגיות,משפחתיות.
ואני כל כך עצובה ודואגת, וכועסת על עצמי,ומבולבלת ולא שלימה.
בטוח שגם הוא מרגיש את כל זה

תודה רבה רבה

לרסיסים היקרה,
שולחת לך חיבוק,
ושהרחבת הנפש הכרוכה בקבלת הדעות השונות תביא עמה רק ברכה (-:

_ושוב האתגר ללוות את הילד שלך בדרך שהוא בורר ובוחר לעצמו_
אכן אתגר קשה!! לדעת שהילד שלך הוא ישות עצמאית שזכאית לחשוב בצורה השונה ממך.
בלי ציניות, זה באמת מאד קשה.
יפה על שאפשרתם לו לבחור את דרכו בעצמו.
שהיה לכולכם בהצלחה.
מנטרה

ואללה, כבר אין מי שיתרגש ?

השנה שוב וביתר שאת הגענו לום הזה באמביולנטיות רבה.

מצד אחד סופסוף שככה המולת החופש הגדול, אינסוף הכניסות והיציאות של אנשים מהבית, חוסר שגרה וכו' ומצד שני, שני מתחיל, לבקשתו, ללכת לראשונה בחייו לבית ספר (כתה ז'). אז הצלחתי להנות מהחמישה שנשארו בבית וללכת לספריה בשמחה רבה אבל כשהוא חזר הביתה צפו בי כל מיני רגשות נעימים פחות... ושוב האתגר ללוות את הילד שלך בדרך שהוא בורר ובוחר לעצמו

אפילו ה 1_בספטמבר הוא כבר לא ה 1_בספטמבר אלא ה 27 באוגוסט, או ה 26 באוגוסט או ה 28 באוגוסט.. כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד.

והנה שיר שקיבלתי מחברה:

1 בספטמבר / אנה הרמן

עֶרב קיץ נשפך על ראשי כמו מים חמים

משהו עולה באש

חדר קורס אל חדר

קורס אל חדר

הופך לאפר

הכל בסדר

אין בית ספר

הכל בסדר.

שיהיה טוב לכולנו:-)
הכל בסדר..

מחר זה ה 1 בספטמבר !

מברכת את כל הילדים שהולכים מחר לגן ולבית ספר שילוו אתכם אנשים חכמים ואוהבי אדם ושיהיה לכם נעים

_היא אמרה שקיבלה הוראה חד משמעית מהמפקחת לנעול את הדלת ולא לאפשר הוצאה מוקדמת._

מה זו השטות הזו?! התבלבלו קצת, לא? זה עדיין גן. נראה לי לחלוטין תלוי ברצונה הטוב של הגננת.
אצלנו הגנים בתוך שטח בית הספר, ולכן ברור לכל הגננות שמכיוון שהגדולים יותר מסיימים באחת וחצי, הן מארגנות את סדר היום בגן כך שמפגש הסיום נגמר לפני. ארוחת צהריים בכלל בשעה 12:30.
ככה האחים הקטנים יכולים לצאת באחת וחצי בלי לקטוע פעילות.

נכנעתי
בצער רב החל משבוע הבא גם אנחנו נשלח לגן

את צודקת...
גם אני חוששת מזה
ובינתיים הכל נעשה בחיוך ובשמחה בלי תחושת "מלחמה".
החלטתי כבר שאם יהיה צורך, אוותר באופן זמני כדי להשקיע במאבק המערכתי
אבל אני מקווה שזה לא ידרדר לידי כך.
בכל מקרה אשאל על הטופס הזה. רעיון טוב! תודה...

בוחרת אחרת,
החשש- שבמלחמה זה עלול להתנקם בילד. (חוששת שעשיתי זאת בעצמי הערב).

יש אפשרות לחתום על טופס ו״באופן חריג״ לקחת את הילד לפני 2.
אולי תאמצי באופן קבוע, נוהג לחתום על טופס ״שחרור מוקדם חריג״. ככה, גם ״תצייתי״ לחוקים החוצפניים שלהם וגם תקחי את בנך מהגן בשעה שתרצי..

תודה לכל המגיבים
זה כל כך עוזר לדעת שיש אי שם גם אנשים שחושבים אחרת!
בינתיים אני באה לקחת באחת ורבע (לפני שמתחילים טקסי הסיום) והדלת לא נעולה.
הגננת רק אמרה בסוג של התנצלות שהיא "תדווח" עליי.
דיברתי עם עוד הרבה הורים מהגן שקשה להם עם זה ואנחנו מנסים לארגן מחאה קבוצתית.
פניתי גם לגדעון סער במייל וקיבלתי תשובה שהנושא בבדיקה.
אמשיך לעדכן...

אז מה פתאום את שואלת שאלות קיטבג? וגם, מה עם האחרים? שלא בכיתה א'?

ברור שכן.

ברור שכן.

מי שכתבה כאן בשם שרה_לה איננה המשתתפת הקבועה בשם זה.

_כול להיות שילדים שבילו מספיק זמן בטוח בבית משחררים בלי בעיה, לגודל הפתעתנו_

יש בזה משהו, ובנוסף הבן שלי מאוד אוהב שיש תכנית ותוכן וסדר ויצירה ולמידה מסודרת. לא הצלחתי "לקלקל" אותו בחמש שנים שהיה בבית.
הכי קשה לאחותו שהיתה רגילה להיות איתו 24 שעות ביממה, היא מתגעגעת ועצובה מאוד.

_מותר לנו לבוא לפארק הירדן?_
את צוחקת, נכון?

שילחתי את התינוק שלי לכיתה א'. הכנתי לו סנויץ' עם טונה, שמתי לו עפרון ומחברת בילקוט, בקבוק מים, דיסק און קי ופתחתי את דלת המכונית כדי שיצא אל העולם. עד שחזר בצהריים הסתובבתי בבית הריק והסתכלתי על הקירות. אנחנו כבר לא בחנב. מותר לנו לבוא לפארק הירדן?

_אני הייתי בשוק שציפו מהבן שלי אחרי חמש שנים בבית להשאר לבד כל היום בגן עד שתיים, ודיברתי עם הגננת שאני אשאר עד סוף היום או אקח אותו איתי, בפועל הוא סילק אותי בכח אחרי חצי שעה ושהתקשרתי וביקשתי לדבר איתו הוא ביקש שאני לא אפריע לו._
יכול להיות שילדים שבילו מספיק זמן בטוח בבית משחררים בלי בעיה, לגודל הפתעתנו. נראה לי שקצב ההתפתחות שלהם מהיר יותר משלנו ולכן, לפעמים, אנחנו לא שמים לב שהבטרייה שלהם כבר טעונה (רק שלא אובן לא נכון -- זו לא אמירה בזכות שליחה למסגרות).
הבן שלי התחיל גן חובה בשנה שעברה, אחרי חמש (וחצי) שנים בבית. אנחנו בארה"ב וכאן גן חובה הוא הכיתה הראשונה של בי"ס יסודי -- דומה לכיתה א' בארץ. יום הלימודים ארוך הרבה יותר משהייתי רוצה, אבל זו היתה האפשרות הטובה ביותר מאלה שעמדו לרשותנו. ביום הראשון אמרתי למורה שאם מתישהו במשך היום הוא אומר שהוא רוצה הביתה, שלא ינסו לשכנע אותו ושיקראו לי מייד. היא שאלה אם זה בשבילו או בשבילי. אמרתי שלא אמרתי לו כלום בנושא, אבל שאני יודעת מנסיון עם ילדים, שהרבה יותר קל להם להישאר כשהם יודעים שהאופציה לעזוב עומדת לרשותם בכל עת (זה בי"ס פרטי וקטן, ובקשה כזו נחשבת לגיטימית לחלוטין, גם אם לא בהכרח יסכימו איתה מבחינה חינוכית. אני קצת בשוק מהסיפור פה למעלה. את עניין ההפרעה לשאר הילדים הרי אפשר לפתור).
בסוף היום (וואו, לא להאמין שעברה כבר שנה מאז) מצאתי ילד מחייך רב הרפתקאות וחוויות. ביום למחרת הוא פיטר את אבא שלו כבר בשער ביה"ס, אמר שהוא יודע איפה הכיתה ושאין צורך. זו היתה הסתגלות הרבה יותר מהירה וחלקה משל כמה מחבריו שהיו בוגרי מסגרות.

אחד בספטמבר יום נפלא ומרגש ,לא רציתי שיגמר החופש והנה יצא יום נפלא של התקרבות ענקית ועוד הזדמנות לאהוב ולסמוך :
http://noa-photographer.blogspot.com/20 ... -post.html

_השארת הילדים עד שתיים בצהריים_
מזה נגזר גם שהצהרון יעבוד חצי שעה נוספת. כלומר מי שנשאר עד ארבע בשנה שעברה, כבר ייצא השנה בארבע וחצי...

לכל מי שכתבה כאן לאחרונה על הגנים עד שתיים - גיסתי, עו"ד במקצועה אבל כיום אמא לילדיה, החליטה למחות ופנתה במכתב תקיף למפקחת על מחוז מרכז , סולי נתן, לגבי כל הנושא הזה של אופק חדש בגנים והשארת הילדים עד שתיים בצהריים בעוד שילדי בית הספר מסיימים קודם וכו'. אם אתן רוצות להצטרף למחאה שלה אפשר ליצור קשר דרך המייל בדף הבית שלי שנה טובה !

_חלק מהותי מהדמוקרטיה זו הידיעה שהיחיד- יש באפשרותו לשנות!_
תודה. מאמינה, מחזקת ומתחזקת.

אני גם שוקלת להוציא אותו ב-13.
בוחרת_אחרת, תספרי לי איך הלך לך.

_לכל הילדים המצויינים והאהובים שמתחילים מחר, שיהיה לכם טוב heart_

תודה ענת, קראתי את זה שנייה לפני שיצאנו בפעם הראשונה למפגש עם מערכת החינוך שימשך שנה אחת בלבד, גן חובה, וזו היתה אחלה דרך לפתוח את היום.

בוחרת_אחרת
אני מתכוונת להוציא את הילד באחת, עוד לא ביררתי איך ומה אבל אין סיכוי שמישהו יגיד לי אחרת, אני שמחה שאין ארוחת צהריים, כי אני יכולה לדמיין מה היו נותנים להם, ובכל מקרה אם הבן שלי מקבל סנדוויץ באחת עשרה אין סיכוי שהוא יהיה רעב עד שתיים (ילד חסכוני וקל לנשיאה (-: ) אני גם מתכננת יום חופשי קבוע ועוד ימים בבית לפי מצב הרוח.
אני הייתי בשוק שציפו מהבן שלי אחרי חמש שנים בבית להשאר לבד כל היום בגן עד שתיים, ודיברתי עם הגננת שאני אשאר עד סוף היום או אקח אותו איתי, בפועל הוא סילק אותי בכח אחרי חצי שעה ושהתקשרתי וביקשתי לדבר איתו הוא ביקש שאני לא אפריע לו.
שיהיה בהצלחה

_היא אמרה שקיבלה הוראה חד משמעית מהמפקחת לנעול את הדלת ולא לאפשר הוצאה מוקדמת.
יש לי הרגשה שזה לא חוקי בעליל_
ברור שזה לא חוקי. כדי להוציא את בתך מוקדם, באופן חד פעמי או קבוע, מה שצריך זה לחתום על טופס שלהם (שפוטר אותם מביטוח בזמן שיצאה).
כל שיקול שלהם לא להוציא ילד החוצה הוא בגלל רצון לא להפריע למה שנקרא הפעילות השוטפת (אם יש לילדים בכלל כוח לפעילות כזו, בלי ארוחת צהריים ואחרי יום עמוס).
בהחלט הייתי נאבקת כדי לקבל אישור קבוע.

אני לא יודעת איפה לכתוב את זה- אם זהו הדף המתאים כי זה ת'כלס זה לא קשור לתאריך- זה משהו עמוק ומהותי הרבה יותר שקשור באטימות של מערכת החינוך ובהרגשה שלי ש*אין עם מי לדבר*.
למען הסדר הטוב אומר שאנחנו כבר לא בחינוך ביתי. היינו כמה זמן שם וזה לא היה טוב לנו כמשפחה. אני עדיין מאמינה שזו הדרך הנכונה ביותר לגדל את הילדים אבל היא דורשת, לדעתי, תשתית קהילתית תומכת מאוד ואולי עוד קודם לכן שכנוע פנימי עמוק מצד שני בני הזוג ואת זה לצערי אין לנו.
אז בלית ברירה הילדים נמצאים במערכת החינוך וכל שנה זה נעשה קצת יותר גרוע.
השנה למשל, הגנים מסתיימים כל יום בשתיים במקום באחת ועשרים. אין ארוחה חמה (כששאלתי אם אפשר לארגן ארוחה כזו התשובה היתה בפירוש *לא*, כיוון שזה זמן שאמור להיות מוקדש לדידקטיקה!).
כשהודעתי לגננת שאני בכל מקרה אוציא את הבת שלי בת ארבע כשאסיים את העבודה (כלומר באחת ועשרים) היא אמרה שקיבלה הוראה חד משמעית מהמפקחת לנעול את הדלת ולא לאפשר הוצאה מוקדמת.
יש לי הרגשה שזה לא חוקי בעליל וכמובן שנגלה את זה במוקדם או במאוחר (כי החלטתי שאני לא מוותרת), אבל ההרגשה הזו שעליי להלחם במערכת אטומה וחסרת רגישות היא הרגשה מתסכלת כל כך. מתסכלת ומעוררת בי זעם פראי...
מרגישה שההורים סביבי פאסיביים לחלוטין (אף שגם הם ממורמרים). שמעתי הרבה פעמים את המשפט המייאש "אין מה לעשות" ו "זה כמו להלחם בתחנות רוח" וזה בעיניי הדבר החמור מכל, כי לאנשים שחיים במדינה דמוקרטית חייבת להיות תודעת שינוי. חלק מהותי מהדמוקרטיה זו הידיעה שהיחיד- יש באפשרותו לשנות! אף פעם לא מאוחר מדי לקבל החלטות חדשות... תמיד אפשר לבחור מחדש.
אבל כאן, משום מה, התחושה היא מראש ייאוש ואוזלת יד.

בהצלחה לאמא שלי, המורה הנצחית לכיתות א'-ב'. איך היא התרגשה אתמול! מתוקה כזו.

ואיזה כיף לתלמידים שלה שיש להם מורה כזאת.

_שלום כלבלב שלום לקיק שלום יונה צחורה..._

מצחיק (או עצוב) היום חשבתי על השיר הזה בהקשר של הבת שלי שהיא היא היונה הצחורה שנשארת בבית ולא מבינה למה השכנה פתאם נעלמת שוב לדבר הזה שנקרא "בצפר" ושוב לא תהיה פנויה בבקרים ומן הסתם גם אחרי הצהריימים שלה יתמלאו בדבר הזה שנקרא "חוג"

ואכן בהצלחה לילדי העולם כולו - אתם העתיד שלנו והלוואי ונשכיל לעטוף אתכם במספיק אהבה שתעזור לכם להאיר באור המופלא והייחודי לכם

הלוואי על הרבה ילדים, להישאר בבית עד גיל 5 כמו מיכאל מהשיר

בהצלחה _לכל הילדים המצויינים והאהובים שמתחילים מחר_ @}

_אכן שיר נורא. שלום כלבלב שלום לקיק שלום יונה צחורה_
דווקא זה לא נשמע לי נורא - ואני כזאת שתמיד קשה לה בתאריך הזה - 1 בספטמבר
נשמע לי כמו ילד שמתרגש ללכת לבית ספר, להתחיל משהו חדש כמו - לימודים, מספר על זה בגאווה לחברים שלו שנשארים לחכות לו בבית...
הבעיה היא שהם מגיעים עם התמימות והצמאון הזה ללמוד ולהיות גדולים ואז המערכת הורסת להם את זה (ולפעמים גם הורסת אותם)

_העיקר שיהיה טוב_
נכון (-:

אכן שיר נורא. שלום כלבלב שלום לקיק שלום יונה צחורה... שורשיו הסמויים של החינוך הביתי, השיר הזה (-:

מחר....לא מרגישה כלום לגבי מחר
אבל מחר שני הילדים ילכו לבית הספר
הבת כיתה י ליום שלם שבוע מלא-
היא מרוצה ושמחה
אני....? הרבה פחות
הבן היה אומנם קצת שנה שעברה
אך מחר יתחיל מו כולם מהיום הראשון
כתה ח
אומנם לא ילמד יום מלא ולא שבוע מלא
חלקי מספיק לגמרי
ואני...?
מבחינתי שהיו נשארים עוד בחינוך ביתי החגיגה היתה ממשיכה
אך הם התבגרו ורוצים קצת אחרת
כל אחד לפ אופיו
ואנחנו החלטנו להקשיב ולאפשר
אז ילדים קסומים שלי
הרבה הצלחה לשנה החדשה
ולכל הילדים באשר הם
הצלחה כי גם בבית זה התחלה חדשה
פתיחת החוגים
חזרה למפגשים קבועים ועוד
ולנו ההורים
שנהנה כל משפחה על פי בחירתה
העיקר שיהיה טוב

חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים....מכירים את השיר הזה?
רק לאחרונה ממש הקשבתי לו.
זה בעצם מספר על ילד טבע, שחמש שנים עברו עליו בריקודים ומשחקים והנה....ה- 1לספטמבר הגיע ואיתו בית הספר.
ולחשוב שפיזמתי את השיר הזה כל השנים בלי להתעמק בו....
בכלל ה-1 לספטמבר זה היום שבו התחילה מלחמת העולם השנייה, לא?

לכל הילדים המצויינים והאהובים שמתחילים מחר, שיהיה לכם טוב

_סחתיין על נעמי שמר! איזה אומץ בימים ההם ועוד מהמשוררת הלאומית._

כן, ומעניין איך היתה מגיבה אם הבן שלה היה עושה לנכדים שלה חינוך ביתי

אנחנו פטרנו את הבעיה של התאריך הזה וכל שנה
אנחנו שולחים את אבא לבית הספר, אולי הוא ילמד משהו
(שרון ח ממחשב שעובד)

סחתיין על נעמי שמר! איזה אומץ בימים ההם ועוד מהמשוררת הלאומית.

http://www.youtube.com/watch?v=kNI6TrQrElc
'אולי תגידו, מה כל כך שמח כאן?'
צדו השני של המטבע לקישור של רישגלית. הישר מתהום הנשיה

היוצרות והמבצעות הן אלמה ו מיכל_אופנהיים, כמובן.

נכון שזה מרגש?

אמנם הבת שלה כן תלך השנה לבית הספר... אבל זה עדיין "השיר שהכי משמח אותי באחד בספטמבר" http://www.youtube.com/watch?v=Kg5S8O1o ... annel_page

מוקדש באהבה לילדי החינוך הביתי ולילדי בית הספר, ולהוריהם .

ומצד שני..
א' היקר יצא היום בשבע ורבע מהבית. ציידתי אותו בפיתה ואגס ומישמיש יבש.. ופתק בהצלחה ונשיקות.עוד שנה חדשה מתחילה עליו בתור מחנך.. התרגשתי בשבילו, ושמחתי על שאני לא הולכת לשם. וגם קצת קינאתי, כי אהבתי להיות מחנכת.
ובעצם אני עדיין מחנכת, את הבת שלי. בת שנתיים , בבית.
מצד אחד זה מרגש אותי וכייף לי.. ומצד שני..
למה אני כל כך חוששת שמשעמם לה? ולי? ושאני צריכה לשעשע את שתינו?
ומה עם הכסף שאין והיה יכול להיות? הקטן ששמרתי עליו עד כה מתחיל ללכת לפעוטון השנה.
והמשפחה מציקה, ויוצרת אשמה..
ואתמול אמאשלו שטחה בפנינו את דאגתה הכנה על כך שהילדה עדיין יונקת, ושתהיה לי בעיה לגמול אותה כשנהיה שוב בהריון.

אז ה 1 בספטמבר הגיע, עם כל ההתרגשות והלבטים של השנה החדשה..
ואני מתפללת לקבלה וסבלנות,
ובכל זאת אסירת תודה שאני לא חייבת כלום,
וכמו שקראתי מישהי שכתבה בעלון ישן של באופן- אני פשוט עושה מה שאני רוצה, כי ככה אני רוצה.
כמה לא מובן מאליו!
שנה טובה!

ה-1 בספטמבר, וואו איזו שנה זאת הייתה,
אני לא יכולה לספור כמה פעמים מצאתי את עצמי ממלמלת לעצמי השנה:
איזה מזל, איזה מזל, איזה מזל שאנחנו לא שולחים את הילדים למוסדות.
מי שתוהה פה על המילה מזל, הרי זאת היתה החלטה שלנו, ובכל זאת לא דימיינתי
שיהיה כל כך פשוט מול הרשויות, שבאמת מותר לנו בלי שום התערבות חיצונית מאיימת
לתת לילדים שלנו לחיות בחופש אמיתי, וואו עד עכשיו קשה לי לעכל את זה, היה נראה לי שזה יהיה
כרוך במעבר לאיזה אי נידח, פעם עוד חשבתי על כל מיני מסגרות אלטרנטיביות, היום אני שואלת- למה?
ה-1 בספטמבר זה היום להודות לבאופן על התגלית המפתיעה שבישראל אפשר בקלות
לגדל ילדים ב unschooling , זה מותר ,זה אפשרי וזה כיייף לא נורמאלי.

יש לי דמעוטת בעיניים מהשיר הזה.

בראשון לספטמבר
משה בקר
מילים ולחן: נעמי שמר



בראשון לספטמבר
אלף תשע מאות שישים
הולך לבית ספר ילד
חולצה בצבע תכלת
משאיר מאחור את כל החיים היפים

בראשון לספטמבר
אלף תשע מאות שישים
פתאום המורה שואלת
מה יש על הלוח ילד
והוא לא קורא, לא זוכר
לא מבין

אצלו
שתיים ועוד שתיים הן שלוש
פרפרים צבעוניים בראש
החולצה לוחצת לו על הצוואר
אל תגיד אין דבר
יש דבר

הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים
והוא מתחפר בכרים שלו
מציץ בגנבה בהורים שלו
רואה בפניהם ענני דאגה

הראשון לספטמבר
יום שונה מאחרים
כולם כבר בתוך הכיתה שלו
רק הוא עוד עמוק במיטה שלו
לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע

יש שיר אחד עצוב
שאני זוכר מזמן
עוד מלפני החופש
עוד מסוף הגן
חמש שנים חלפו
על מיכאל או על דן
אולי תגידו
מה כל כך שמח כאן

בראשון לספטמבר
אי שם בשנות השמונים
שוב הולך לבית ספר ילד
חולצה בצבע תכלת
נראה כמו כולם
אבל אחר

ומחוץ לגדר
מראש ערמת השנים
ממש מאותו השער
מביט בו האיש מפעם
כאילו אומר
זה עובר, זה עובר

יש שיר אחד עצוב....

אתם שרים אותו
בהתכוונות כזאת
שמתחשק לצעוק
שמתחשק לבעוט
חכו שנה שנתיים
תנו לנשום, תנו לחיות
מה בוער
ומה כבר מחכה לי שם
מעבר לגדר

בראשון לספטמבר

זהו. בן 3.5
לאחר המון לבטים מחר הולך לראשונה לגן.הוא רוצה ואני מתחילה לשחרר ומתנחמת ביום הקצר ובחופשות ובעושר החברתי והיצירתי ומתאבלת על השאר.. שרק יהיה לנו טוב

אמן ואמן.
כן יהי רצון. @}

מאחלת לכל הילדים שמתחילים מחר, מה שאיחלתי לילדים יקרים לא וירטואליים:
שבית הספר יהיה ראוי לכם, יקרים חכמים וטובים, שתצלחו אותו בשמחה ובנחת. שתפגשו ילדים ואנשים, שהחושים שלכם יפעלו, שתרגישו טוב.
בהצלחה ושנה טובה, ברוכה, שופעת, לכולכם.

האחד בספטמבר הוא בשבילי השנה יום מדהים. אולי לא אחד, אז שלושה בספטמבר. מחר.

זו הפעם הראשונה ששני הילדים שלי יהיו במערכת החינוך.
אחרי קרוב ל - 7 שנים שגידלתי ילדים בבית כל היום, אני אגדל אותם רק מ - 1:30 בצהריים (8 חודשים בשנה. 4 חודשים זה כן יהיה מהבוקר)
זה בגיל שאני שלמה עם עצמי לגביו, ומרגישה שהם מוכנים לפרוש כנפיים (בבוקר ואז לרוץ בחזרה לאמא). על הבן שלי אני כותבת בהסתייגות "עד לפרעון הצ'ק". עד שאראה שהוא סופית מסתגל. אבל זה נראה טוב בינתיים.

אחרי כל השנים שבהן ההורות היתה מעורבבת עם שאר העיסוקים, במשך כל היום כולו, אני מתרגשת מההפרדה שתהיה. בוקר זה רק עיסוקים. אחה"צ זה רק ילדים ואמא מתמסרת. מתכננת להקפיד על זה. אין עבודה אחה"צ. ערב שוב זמן לעצמי ולבן זוגי.

עוד יום רגיל...
עוד יום של התלבטות - האם זו באמת הדרך הנכונה? האם הבחירה בחינוך ביתי לא פוגעת בערכים ובחינוך? האם באמת הילדים מקבלים כל מה שאנחנו דוגלים בו ובדרך הראויה ביותר?
כל יום הוא יום של ספקות, וטוב שכך, כי בלי ספקות, אין העמקה והבנה. בלי שאלות, אין תשובות.

_אנחנו מרגישים חגיגיים היום. דווקא בגלל שאנחנו בבית, ולא בבי"ס. כאילו התאריך הזה מסמל איזשהוא חופש עבורנו מכל מה שלא רצינו והצלחנו להשתחרר ממנו_


כך גם אצלנו, זה כל כך מרגש...החופש ה-ג-ד-ו-ל מתחיל היום....אנחנו מרימים ידיים ועפיייים

מפצחת גרעינים,לחמניות קפה.
הילדים צוחקים, בוכים, הכל דביק מסביב.
אפ אנד דאונס כמו שאומרים.
מבית הספר הסמוך נשמע הצלצול הצורם. אותנו לא לוקחים לשום מקום.
אני הילדים והאל הטוב.
אני מודה על כך.
הילדים שלי רואים את עצמם ממטר ואת האחים שלהם. זאת הקבוצה העיקרית עבורם.
המרכז הוא בבית. מי היה מאמין. לא ידעתי.
אחד בספטמבר , עוד יום.
בחוץ ילדים עם ילקוטים ואני נזכרת. בחוסר המירכוז, בניסיון לרצות ולהתרצות במאבק האינסופי עם עצמי, להתאים למערכת.
היום אני בודקת לפעמים אם מערכת מתאימה לי, לרוב לא.
לפעמים כן.
אחד בספטמבר, יום מצוין לנסוע לראש פינה.
יום טוב !

_אנחנו מרגישים חגיגיים היום. דווקא בגלל שאנחנו בבית, ולא בבי"ס. כאילו התאריך הזה מסמל איזשהוא חופש עבורנו מכל מה שלא רצינו והצלחנו להשתחרר ממנו. האישור ממשרד החינוך הגיע לפני יומיים ואין מאושרת ממני_
רוני, ברכות ואיחולים. כל הכבוד ותהנו!!! חג שמח!!!!

למה הערב שלפני כל כך קשה??
הילדה עלתה היום לכתה ד', אותה מורה, אותם ילדים, אותה הסעה, אותו מיקום....
הילדה ממש סבלה אתמול מחרדות נוראיות. כאבי ראש, בטן, בחילות קשות..... למה? למה? למה זה צריך להיות ככה?

למה כל כך קשה אחרי חופש של חודשיים לחזור לבית הספר?

אז לקחתי אותה הבוקר, וכבר ליד השער היא ביקשה שאלך כדי שלא אאחר לעבודה.
אמרתי לה שזה בסדר, מותר לאחר לפעמים.
אבל היא עמדה על זה שאלך והיא כבר תסתדר.

אנחנו מרגישים חגיגיים היום. דווקא בגלל שאנחנו בבית, ולא בבי"ס. כאילו התאריך הזה מסמל איזשהוא חופש עבורנו מכל מה שלא רצינו והצלחנו להשתחרר ממנו. האישור ממשרד החינוך הגיע לפני יומיים ואין מאושרת ממני

עברו כבר 15 שנים מאז סיימתי את לימודי במערכת החינוך. (הלימודים האקדמאים לא נחשבים לעניין זה).
ועדיין, מאז, בין שבועיים לשלשה שבועות לפני הגיע התאריך הזה, אני נתקפת במועקה הולכת וגוברת.
כמה שנאתי את תום החופש הגדול.
כמה אני מתעבת אותו גם היום, למרות שאנחנו בבית.
בעצם, השנה האיש נכנס למערכת האיומה הזו, כך שבעצם כן יש משמעות נוספת למועקה.
אבל התחושה היא שנים אותה תחושה שלא מרפה.
אוי, בוציק שלי, אני מתפללת יום יום שנצליח שלא לשלח אותך מהבית אל עבר הגועל והנפש.

מזדהה.... תאפשרי לעצמך להיות עצובה....@}

הילדה המדהימה שלי תלך מחר לגן. ילדת החופש הגדול שלי, תלך לגן.
היא בת חמש וחצי והחליטה שיהא רוצה ללכת לגן. החלטנו לאפשר לה.
בלב שבור (שלנו) היא תלך מחר לגן. אני מרגישה שאני מוסרת אותה.
אני כ"כ מקווה שהיא תמצה את העניין, ובעוד מספר חודשים, לכל היותר, נתאחד כולנו בבית.

אוף !

אלאן כתבת מזמן, אבל....

_אנשים לא היו צריכם להיות מושפלים בבתי אבות, רק בגלל שרופאים פורצים קריירות, ועובדות סוציאליות צריכות עבודה._

זה משפט מטופש ואף מרושע.

1 בספטמבר הוא היום בו אני בוכה ומצטערת, ובליבי אף מתנצלת בפני בני על שאמו לא יכולה להיות אתו בבית. שמשהו בה חייב לצאת, לעבוד, לנהל ולהתנהל... כדי שתהיה אישה שלמה יותר, אדם שלם יותר, ומתוך כך גם אמא שלמה יותר.

בשבילי היום זה היום שהבעל חזר לעבוד. אוגוסט זה חופש והמשרד סגור.
אז אני עצובה
וקצת הלומה
הכל כרגיל ולא כרגיל. יש קצת הקלה כי אני יכולה לשמוע את עצמי שוב ולהבחין ברצונות הפרטיים שלי
ובכל זאת בתמונה שאני מציירת לי בדמיון, להיות בבית זה לא רק אני והקטן אלה גם הגדול=הבעל. חיים ביחד
המקהלה שרה ברקע : ציירי תמונה אחרת
(הלימודים פה מתחילים רק עוד שבועיים אז העולם מלא בילדים מלווים בסבים או בפתרונות איזוטריים אחרים)

בהתחלה חשבתי לחפש חברה ליום זה...הנה הוא הולך לבית הספר והיא נשארת...
אבל די מהר הרגשתי שמה שאנו זקוקות לו זה שוב להפגש רק אני והיא...והבית...
אז רבצנו במיטה, דגדנו, שיחקנו, ניקנו את המטבח, דיברנו....ושוב חזרנו למחשב היא ואני.. עד שהוא יחזור לארוחת הצהריים....
חזרנו לשיגרה שלנו. כן.

היום, היום הזה ממש...

השיר שהבאת מאד יפה, שרון. אני חושבת שהוא מתאים להיות בתור מוטו באיזה דף ראשי של חינוך בכלל או חינוך_ביתי

ניסיתי שזה ייראה ויהיה ניתן לקריאה כמו השיר במקור, אך לשווא. בעיות_בעיצוב_טורים.

תודה שרון, הדפסתי ותליתי על המקרר.
והמרגיעון שלי אומר:קח זמן להפנמה...

שנה טובה לכל הלומדים והמלמדים באשר הם.

לכולם מוקדש השיר הבא, מתוך *ספר הטאו* מאת *לאו צה* בתרגום *ניסים אמון*

==המלצות לשר החינוך==

עקור את הספרים ,
מעֵט בלימודים ,
וייטב לעם מאה מונים .

זנח את החוקים ,
הקל במשמעת ובצווים ,
ויוסרו מהעם יגון ויסורים .

עקור את ההתחסדות והשלך את הצדקנות ,
וישוב העם באופן_טבעי אל אהבה וכבוד .

בטל את רדיפת הבצע ויוקרת העושר ,
ויעברו מעל האדמה הגנבה והשוד .

אך ארבעה עיקרים אלה אין בהם די ,
הם רק אומרים מה לא לעשות ,
חשובים יותר הם ארבעת העמודים ,
של מה שחשוב לעשות .

היה תם לב ,
דבק בפשטות ,
המעט עצמך ,
צמצם בתאוות .

זנח
הרגלים
ישנים
גלה
את
עצמך
העירום
וחבק
את
האופי
הראשון

מי אמר שמערכת החינוך פטורה מאחריות לחום הכבד שהיה לנו באוגוסט?
וגם
שיהיה במזל טוב להדר
ולהתראות בינתיים

כן, בן 5.
לא בטוחה שלא יצטרך עגלה.
הוא שם בפנים כל כך הרבה צעצועים, ובקבוק מים ו"נגד שמש" ועוד ועוד
מזל שהתיק קטן...

_והחום הזה שהיה לא איפשר ממש בילוי בחוץ._ לפחות בחום מערכת החינוך לא אשמה...

ליאת, עניין הלחץ של הסביבה כ"כ מוכר.
כבר בגיל שנה (!@#$) התחילו אנשים לשאול אותי-מה עם גן? אמנם לא אנשים קרובים במיוחד
כך שזה לא הטריד אותי, אבל קשה לאנשים לראות מישהו נוהג באופן שאינו קונפורמי.
תקופת החופש הגדול גם לי היתה פחות נעימה- הכל מלא אנשים, הורים שמשתגעים שהילדים בחופש
( מה שאמרת על הדר וחופש נראה לי כ"כ נכון- בעצם תמיד יש רמה של חופש ורמה של מחוייבות מול המשפחה)
וממלאים את כל המשחקיות, הגינות. והחום הזה שהיה לא איפשר ממש בילוי בחוץ. תמיד הרגשתי הקלה שהגיע ספטמבר. מעניין מה יהיה עכשיו.
יש לי הרגשה שהדר לא יצטרך עגלה בשביל הילקוט(את יודעת, כזו שמאפשרת ליגרור כדי לשמור על הגב)
מעניין מה ישים בתוכו... אגב, הוא בן 5?

שירי (03.09.2006 15:53):
דמעות גן של אמא
אני מזדהה עימך, תותי ומסכימה עם רב התגובות של החברים בפורום.
היום היה היום הראשון בגן . אי פעם.
אנחנו בני שנתיים וחצי ועד היום היינו מה שנקרא חינוך ביתי
יותר נכון בילוי חוץ ביתי
ודווקא היום אני נכנסת לבאופן טבעי אחרי למעלה משנה שלא הייתי כאן,
ממש משונה...
דווקא עכשיו אני מרגישה צורך להיכנס ולשתף.
היו המון דמעות בגן היום, דמעות שלי.
גם עכשיו אני על סף דמעות.
מתי זה יעבור? האם זה יעבור? האם אני טועה?
דווקא הפיצי היה מצויין , לא נתן שום סיבה לדאגה
אפילו הגן עצמו לא עורר דאגה עד כה
אבל אני דואגת, עושה בושות לילד, שיש לו אמא עם אגמים בעיניים..
שירי (06.09.2006 16:15):
יום רביעי בגן.
מעדכנת , למקרה שמישהו עוקב..
אתמול כבר הלכתי לחצי שעה וחזרתי , הכל היה מצויין.
היום הלכתי לשעתיים (!!!!!!!!!!)
וחזרתי בלי שיקראו לי, סתם, ספונטנית.
הילד חייך אלי חיוך מקסים, אמר "אמממממממא!!" משתפך ומתוק
ו..............
המשיך בשלו (אין מספיק סימני קריאה בשביל התחושה שלי)
שיחק כ"כ נהדר, הסתדר מצויין עם הגדולים, הקטנים.
האימהות שנשארו בגן או שהוזעקו לגן, לא הבינו למה חזרתי,
המבשלת הגישה לי מיים קרים וארוחת צהריים, אולי נראיתי חיוורת.
ואני, חזרתי כי דאגתי לו
וגם כי הסתובבתי כמו זומבי
קניתי שתי חולצות (אני קונה בגדים רק אם הבגדים ממש קרועים
ועכשיו קניתי פשוט סתם. ) סתם קניתי. למלא חלל.
זה לא שאין לי מה לעשות , יש לי המון , עבודה, לימודים, בית...
אבל אני צריכה זמן הסתגלות לגן
יש עוד ילדים שככה מסתדרים בגן אחרי שנתיים וחצי בצמר גפן עם אמא
הכי זמינה שבעולם?
יש עוד אימהות כפויות טובה כמוני ? שקשה להן והמחנק בגרון
מרב אושר- כי הינה התוצאה של האהבה,
גם מרב צער- הילד מסתדר מצויין גם בלעדיי.

שלום לכולם, אני מעתיקה משהו שכתבתי בדף דמעות_גן
ליאת, את כבר מכירה את השתלשלות הארועים (שוב תודה על התמיכה@} )
והינה אני כאן כדי לבכות ב"פומבי"
(לשם הבהרה, התגובה לתותי , שייכת לדף אחר אז אל תתייחסו כאן)

_בכלל, המילה חופש, לא ממש מוכרת לו_ -זה חזק בעיני.
הייתי אומרת, מי שתמיד בחופש לא מכיר את המילה הזאת, אבל כמו שאת אומרת- הוא לא באמת בחופש, זאת מילה שהתרבות שלנו כנראה המציאה.
כמו אושר.

אותי חדש אוגוסט מוציא מהשלווה. זה לא החופש, אלא מזג האויר וגם פרוייקט היומולדת של הדר.
ספטמבר, מסמן עבורי את סוף הקיץ, אפילו שממשיך להיות חם (ובפארק הירדן עוד יותר חם), כבר מריחים את הסתיו הממשמש ובא, כבר רואים חצבים בשולי הדרכים.

אמא שלי יצרה מסורת שהיא קונה לנכדים שלה את ילקוט ביה"ס הראשון. השנה, האחיין הצעיר שלי, עלה לכיתה א' ואמא שלי טרחה לספר לי חמש פעמים (אם לא יותר) שהיא וקנה לו ילקוט לכבוד המאורע.
הרגשתי שהיא מנסה להעלות את הנושא של החינוך החופשי, אבל לא יודעת איך.
הרגשתי שהיא מנסה להתגרות בי... זו לא היתה תחושה נעימה.
לכבוד יום ההולדת של הדר, הוא ביקש ואף קיבל ילקוט משל עצמו. לא ממנה, אלא מחברים, אבל אני בטוחה שהוא הראה לה את הילקוט שלו.
הוא יודע שיש שלב שבו ילדים מסויימים הולכים לבי"ס.
בינתים - הוא לא מעונין לא ללכת לגן ולא לבי"ס.
מבחינתו, החופש הוא זמן בו האחיינים שלי יכולים להיות איתנו קצת יותר, וזמן בו יוצאים מהבית רק למקומות ממוזגים. בכלל, המילה חופש, לא ממש מוכרת לו.
הוא לא מרגיש בחופש אף פעם. והוא באמת לא בחופש. הוא תמיד עם המשפחה, ותמיד יש מישהו שצריך להתחשב בו...

סיגל, שאלתי אותך כי אני בעצם שואלת גם את עצמי את אותה השאלה...מאוד הזדהתי עם דברייך כי גם אני בעצם ניסיתי לציין עבורה משהו במעבר הזה ובעיקר או רק בגלל שחבריה והסביבה העצימו את הענין. אצלי היא גם שאלה....
דרך אגב, מאז החלה שנת הלימודים ואנחנו בשיגרתנו החופשית ביותר בבית, הנושא לא עלה שוב...ובכלל הרבה יותר נעים ורגוע לנו. יש משהו בחופש הגדול שמוציא אותנו מהשלווה...
בכל מקרה, שיהיה לכן בהצלחה.

_סיגל, מעניין אותי, האם בתך התעניינה בכל עניין 'העליה לכיתה א' או שזה אני חושבת שעשיתי את זה כדי לציין במשהו גם עבורה את המעבר הזה- כי אחרת איך תדע- הרי עבורנו שום דבר לא השתנה בא רק ממך?_
לא יודעת מה לענות לך ... צריך לחשוב על זה

אני לא בטוחה שיש קשר הכרחי בין שני הדברים. אישית, "סבלתי" משניהם. (לא באמת סבלתי. לא היה לי מושג שהמצב שלי היה יכול לתואר כשלילי ע"י מישהו אחר.)

_הייתי בת למשפחת עולים. לא ידעתי (ועדיין, בעיקר במקומות קונבנציונליים) "אוריינות חברתית" - לא לקרוא מצבים חברתיים, ולא כיצד להתנהג בהם._
מעניין. גם לי אין שום אוריינות חברתית, ואני דור שלישי ויותר בארץ, דור רביעי לדוברי עברית.

אגב, אחרי שהילדה שלי אמרה בשידור חי (בניסיון לענות בכנות על שאלה-לא-לעניין) שהיא בעצם לא יודעת מה זה בית ספר, היא לא מכירה, חשבתי לעצמי - למה לא לבקר איתה בבית הספר של בן-הדודה.
שתראה קצת כיתה, תלמידים, מורים.
בן-הדודה דווקא קצת מכיר את החינוך הביתי (-: הוא הצטרף אלינו לכמה סיורים לימודיים, וקיבל הדרכה איך מתנהגים בחינוך הביתי (לא מכריחים אף אחד לעשות או לא לעשות שום דבר, שומרים על הילדים הקטנים ממך ועוזרים להם כשצריך, משתפים פעולה, אם יש בעיה באים לדודה (-: ).

_אנחנו בחינוך-ביתי גם אם ישנם בתי-ספר מקסימים בעולם. פשוט, כי זאת הבחירה שלנו, ואנחנו אוהבים אותה ושלמים איתה._
(עכשיו כשקצת נרגענו מעניין 'העליה לכיתה א' ...) נראה לי רעיון נהדר להינות פה ושם מביקור בבית ספר, כמו השימוש בספריה, או שעות המשחק החופשי, או איזה טיול מאורגן...לא יודעת, כל מה שנראה מתאים באותו הרגע ואם בכלל ישנה אפשרות כזו. גם אם זה חד פעמי וגם אם משהו יותר שגרתי...
פתאום נזכרת, באחד מהביקורים הראשונים של המפקחת היא הציעה שנבוא לספריה וכו' ואני התלהבתי. אז למה פתאום בית הספר מצטייר כמאיים?
_זה הכל בראש שלנו. בית-הספר הוא "גוב אריות" עבור מי שעדיין לא גמר להחליט שחינוך-ביתי הוא הבית שלו. אם אני לא מרגישה בטוח בבית הפנימי שלי, אז אולי בתים אחרים מאיימים עלי. אחרי שגמרתי לבחור, וככל שאני שלמה יותר עם החירה שלי, האפשרות של בית-ספר כבר לא מאיימת יותר_
תודה לך חגית, את כלכך צודקת! בדרך שלנו מדי פעם עולות שאלות, בדיקה פנימית, ואולי באותן תקופות, מתוך אותו חוסר ביטחון עולה גם 'איום' הדרך הקונבנציונלית...(לא ממש מצליחה לבטא את מה שאני מתכוונת).
סיגל, מעניין אותי, האם בתך התעניינה בכל עניין 'העליה לכיתה א' או שזה _אני חושבת שעשיתי את זה כדי לציין במשהו גם עבורה את המעבר הזה- כי אחרת איך תדע- הרי עבורנו שום דבר לא השתנה_ בא רק ממך?

_כמה הורים בחינוך ביתי היו עושים צעד כזה ונכנסים עם ילדם "לגוב האריות"?_
אישית, מתכוונת לבדוק את הסיפריה של בית הספר. הילדים מתענינים, וירצו סיבוב.
אדווח

_כמה הורים בחינוך ביתי היו עושים צעד כזה ונכנסים עם ילדם "לגוב האריות"? האם לא עדיף להסתגר בבית עם השונות שלנו ולא להחשף ל"תרבות ההמונים" שרק גורמת לך (לי) להרגיש כמה אתה (אני) שונה, זר, מוזר, יוצא דופן?_

זה הכל בראש שלנו. בית-הספר הוא "גוב אריות" עבור מי שעדיין לא גמר להחליט שחינוך-ביתי הוא הבית שלו. אם אני לא מרגישה בטוח בבית הפנימי שלי, אז אולי בתים אחרים מאיימים עלי. אחרי שגמרתי לבחור, וככל שאני שלמה יותר עם החירה שלי, האפשרות של בית-ספר כבר לא מאיימת יותר. היא נשארת פשוט האופצייה שבחרו בה כל היתר.

מנסיוני, כל התהליך הפנימי הזה מקרין מיידית על הילדים. בשנה שעברה, למשל (כשבכורתי היתה אמורה לעלות ל- ג', והצעירה ל-א'), הלכנו לבקר בבית-הספר של הבנים של אחותי. היה באמת מקסים. בית-ספר קטן, אינטימי, עם המון תשומת-לב לילדים. יצאנו שמחות ומאושרות בשביל הבני-דודים והוריהם. בתוכי ובליבן של הבנות לא זז כלום. אנחנו בחינוך-ביתי גם אם ישנם בתי-ספר מקסימים בעולם. פשוט, כי זאת הבחירה שלנו, ואנחנו אוהבים אותה ושלמים איתה.

_ואז... קול קטן בראשי (איזה מזל שהוא קיים) מזכיר לי שבחרתי בחינוך ביתי לא בגלל שהאופציות האחרות היו כ"כ גרועות אלא בגלל שזו היתה האופציה הכי טובה עבורי ועבורן ועבור כל התא המשפחתי שלנו._

זה לב העניין בעיניי: מאיפה אני פועלת? מה באמת מניע את הבחירות שלי? מנסיוני, בחירות שהן על דרך השלילה (כמו: חינוך ביתי כי בית-ספר לא בא בחשבון), יש להן נטיה להמשיך ולאתגר אותי ולהציק לי. ואז אני מושכת אש וביקורת מהסביבה, ובית-הספר פתאום נראה נורא נחמד בעצם וכל מיני כאלה... זה קורה רק אם עוד לא גמרתי ללבן עם עצמי את הסוגייה ועוד לא הצלחתי לבחור עד הסוף ולהיות באמת שלמה עם הבחירה.

אני מאמינה גם שחינוך-ביתי הוא מסוג הבחירות שאולי אף פעם לא גומרים לבחור אותן. זה אומר שמדי-פעם עולה השאלה מחדש ומכריחה אותי לבחון את עצמי ואת מצב העניינים שוב, ולבחור מחדש. בכל פעם שהצלחתי לבחור בחינוך-הביתי שלי מחדש זה היה יותר עמוק, ויותר אמיתי, ויותר שלם. אני רואה שעם הזמן השאלה עולה ומתעוררת שוב לעיתים יותר ויותר רחוקות.