על ידי פלונית* » 13 מרץ 2008, 10:31
קשה לי מאוד בימים האחרונים. בעצם, כבר תקופה ארוכה. יש לי שני ילדים מקסימים, אחד עוד מעט בן שלוש והקטן עוד מעט בן שנה. אחרי הלידה הכל זרם על מי מנוחות אבל לפני כמה חודשים הכל השתנה, הכל הרבה יותר קשה, לגדול יותר קשה, לבעלי יותר קשה, לי יותר קשה. אני מנסה לחשוב מה יותר קשה וכשאני מפרקת את זה לגורמים אני רואה קשיים שהם לגמרי ברי התמודדות. אז הגדול מקנא ודורש תשומת לב בצורה הרבה יותר מאסיבית, אז מה? טבעי, בריא, לגיטימי. אז ידיי מלאות ואין לי זמן לנוח, לקרוא וכו', אז מה? טבעי, לא הכי בריא אבל לגיטימי, הזמן יעבור וגם זה יחזור <או שאלד שוב אבל זה כבר סיפור אחר, לא?> הבית נראה כאילו נפלה פה פצצת אטום, אנחנו לובשים את הבגדים מבלי שהם ראו את הארון, ישר מהסלי כביסה, בקושי יש זמן לשטוף כלים והכל מלוכלך. אז מה? האמת היא שאני יותר אוהבת לחיות בבלגן. אז מה הבעיה בעצם?
הסבלנות שלי. נעלמה, פרחה לה מהחלון, טסה לארץ רחוקה ואני מפחדת שלעולם לא אראה אותה שוב. לפני הלידה השנייה היא הייתה סימן ההיכר שלי. כל החברות, אימהות אחרות, היו שואלות אותי איך אני עושה את זה? איך אני תמיד מתמודדת עם הקשיים שמזמנים לנו החיים על ילדים בכל כך הרבה סבלנות. לא הייתה לי תשובה, פשוט הייתה לי סבלנות. עכשיו אין לי. הגדול מתנהג לא יפה לקטן, אני מתרגזת מהר מאוד, לעיתים צועקת ומגיבה בדיוק ההיפך ממה שרציתיף זה פשוט יוצא ממני בלי שליטה. הקטן מתעורר הרבה בלילה, אין לי סבלנות אליו, אני מרגישה את זה מבפנים! כאילו אני עומדת להתפוצץ! כשהגדול היה קון, לעולם לא איבדתי את הסבלנות כלפיו. גם כשהוא היה עושה משהו שלא מתאים לי, תמיד ידעתי איך להגיב. תמיד יכלתי להכיל את הקשיים שלו, את הבכי שלו. היום, גם כשאני יודעת שקשה לו, נולד לו אח ממש לפני רגע, אני פחות זמינה ועוד ועוד, אני לא מצליחה להכיל את הבכי שלו ואת ההתנהגות שלא מקובלת עלי (למשל לעשות רעש בדיוק כשאני מנסה להרדים את אחיו). כל כך קשה לי עם "אני החדשה". אני מנסה לעבוד על עצמי, ואני משיגה כמה ימים של שקט פנימי, הבנה של הילדים, סבלנות והכלה ואז זה נעלם.
אשמח לתגובות.
קשה לי מאוד בימים האחרונים. בעצם, כבר תקופה ארוכה. יש לי שני ילדים מקסימים, אחד עוד מעט בן שלוש והקטן עוד מעט בן שנה. אחרי הלידה הכל זרם על מי מנוחות אבל לפני כמה חודשים הכל השתנה, הכל הרבה יותר קשה, לגדול יותר קשה, לבעלי יותר קשה, לי יותר קשה. אני מנסה לחשוב מה יותר קשה וכשאני מפרקת את זה לגורמים אני רואה קשיים שהם לגמרי ברי התמודדות. אז הגדול מקנא ודורש תשומת לב בצורה הרבה יותר מאסיבית, אז מה? טבעי, בריא, לגיטימי. אז ידיי מלאות ואין לי זמן לנוח, לקרוא וכו', אז מה? טבעי, לא הכי בריא אבל לגיטימי, הזמן יעבור וגם זה יחזור <או שאלד שוב אבל זה כבר סיפור אחר, לא?> הבית נראה כאילו נפלה פה פצצת אטום, אנחנו לובשים את הבגדים מבלי שהם ראו את הארון, ישר מהסלי כביסה, בקושי יש זמן לשטוף כלים והכל מלוכלך. אז מה? האמת היא שאני יותר אוהבת לחיות בבלגן. אז מה הבעיה בעצם?
הסבלנות שלי. נעלמה, פרחה לה מהחלון, טסה לארץ רחוקה ואני מפחדת שלעולם לא אראה אותה שוב. לפני הלידה השנייה היא הייתה סימן ההיכר שלי. כל החברות, אימהות אחרות, היו שואלות אותי איך אני עושה את זה? איך אני תמיד מתמודדת עם הקשיים שמזמנים לנו החיים על ילדים בכל כך הרבה סבלנות. לא הייתה לי תשובה, פשוט הייתה לי סבלנות. עכשיו אין לי. הגדול מתנהג לא יפה לקטן, אני מתרגזת מהר מאוד, לעיתים צועקת ומגיבה בדיוק ההיפך ממה שרציתיף זה פשוט יוצא ממני בלי שליטה. הקטן מתעורר הרבה בלילה, אין לי סבלנות אליו, אני מרגישה את זה מבפנים! כאילו אני עומדת להתפוצץ! כשהגדול היה קון, לעולם לא איבדתי את הסבלנות כלפיו. גם כשהוא היה עושה משהו שלא מתאים לי, תמיד ידעתי איך להגיב. תמיד יכלתי להכיל את הקשיים שלו, את הבכי שלו. היום, גם כשאני יודעת שקשה לו, נולד לו אח ממש לפני רגע, אני פחות זמינה ועוד ועוד, אני לא מצליחה להכיל את הבכי שלו ואת ההתנהגות שלא מקובלת עלי (למשל לעשות רעש בדיוק כשאני מנסה להרדים את אחיו). כל כך קשה לי עם "אני החדשה". אני מנסה לעבוד על עצמי, ואני משיגה כמה ימים של שקט פנימי, הבנה של הילדים, סבלנות והכלה ואז זה נעלם.
אשמח לתגובות.