בעיות חניכיים וקבלת החלטות
_במקביל ביררתי את ההתייחסות של לואיז היי, והיא אומרת ככה:
בעיות חניכיים:
חוסר יכולת לעמוד בהחלטות. גישה הססנית ורכרוכית לחיים.
הדפוס המחשבתי החדש שכדאי לאמץ:
אני אדם החלטי. אני מבצע את החלטותיי, ותומך בעצמי באהבה.
לי זה התאים ב בינגו .
רכרוכית שכמותי..._
(נרקיס בדף
בעיות בחיניכיים )
מצחיק, שכשקראתי את זה אמרתי לעצמי: טוב, לי זה לא בינגו. לי
אין בעיה לקבל החלטות. אלך על צחצוח השיניים, החוט הדנטאלי ושאר הרעיונות שהוצעו באותו דף.
ובכל זאת התבוננתי על עצמי באותו יום.
על איך שהתלבטתי אם לקחת אתי את הילדים לסידורים אישיים או לא, ואיך שבאמת כן רציתי, והם אכן שכנעו אותי לקחת אותם,
ואיך שרגע לאחר מכן הצטערתי על כך וחששתי מכך שלא תהיה להם סבלנות לסידורים המשעממים
ואת הכעס שנובע מההססנות הוצאתי כמובן עליהם (למה בכלל באתם איתי?) למרות שבאמת גם אני רציתי אותם איתי.
והספק: לשלוח אותו לבית הספר היום? לא לשלוח? הוא באמת חולה? ואם סתם יישאר בבית, מה כבר יקרה?
וכשכבר נשאר והיה לי פחות נוח: למה בכלל נשארת?..
וואללה.
חוסר יכולת לעמוד בהחלטות. בינגו
וואו כמה שאני מהססת הרבה.
הרי אין דבר כזה חבל על מה שהיה/אמרתי/עשיתי. בדיעבד זה נתון וזהו. ובכלל,
מותר לי לטעות !!
לפעמים נדמה לי, שהגישה של האתר הזה שפתח אותי לחשיבה בריאה ואי קבלת כל מיני שיטות/ עניינים שהורגלנו אליהם כמובנים מאליהם
גרמה לי גם לתגובה של הססנות מוגזמת.
איפה הגבול הנכון בין הססנות וספק שהורסים אותי ואת הילדים, לבין חשיבה בריאה?
פתאם בכל שעל לא בטוחה אם עושה נכון.
מאמינה מאד באמירה שלא כל כך משנה באיזו גישה אתה מחנך אם אתה עושה את זה ממקום שלם, החלטי, נקי.
ואז בגלל ההיסוס הזה יצא שכרו בהפסדו.
בתקופה שהתלהבתי מחינוך ביתי היה לילדים הרבה יותר קשה בבית הספר. דווקא כשקיבלתי החלטה מחושבת שהנכון ביותר עבורם הוא בית הספר, ואם הם כבר הולכים לשם אז אנו גם משחקים לפי הכללים - ז"א להבין מה המורים מלמדים ולקבל ציונים סבירים (מה שאומר לא להפסיד הרבה ימי לימודים, ואם מפסידים - להשלים) גם הם הלכו יותר בשמחה.
אצלי החינוך לא ברור. מתלבטת המון תוך כדי תנועה. לפעמים מרגישה שזה נכון לי - לא להיות כבולה להחלטות קודמות. לעשות מה שנכון לעכשיו.
ולפעמים מרגישה שאני סתם מהססת.
יש לי תחושה שהעניין הזה של חוסר ההחלטיות משפיע על עוד דברים.
יושב טוב על מידת הכעס (קודם כל כעס על עצמי שלא החלטתי נכון, כעס שיוצא על הסובבים)
ומושפע מחוסר היכולת שלי לקבל את עצמי במקרה של טעות
ומחוסר האמונה שלא הכל בידיי.
לעת עתה ההפרדה בין ספק רע לבין חשיבה בריאה תהיה:
האם המעשה כבר נעשה?
אם עדיין לא - מותר להתלבט.
אם כבר החלטתי ועשיתי - זה הדבר הנכון ביותר, כל הכבוד לי! וגם אם לא - ממש מותר לי לטעות!
אני אדם החלטי. אני מבצעת את החלטותיי, ותומכת בעצמי באהבה.