על ידי יעלי_לה » 11 אוקטובר 2005, 21:17
הסיפור הראשון שעולה לי הוא הסיפור על החתול פוספוס.
פוספוס היה חתול בית שמגיל קטן מאוד חי בדירה של 100 מ' בערך בקומה רביעית בת"א, ומעולם לא ירד למטה. הוא היה חתול מיוחד מאוד, בעל המון פרווה ארוכה ארוכה ורכה רכה, ו מאוד גדול ושמן: בשיאו הוא הגיע ל-11 קילו! אבל מה שהיה מיוחד בו באמת, זה שהוא היה חתול רגיש מאין כמותו, ממש חתול עם רגישות קוסמית, ועל כך הסיפור.
פוספוס היה איתנו מאז שהייתי בת 6. בכל פעם שהייתי עצובה, הוא היה ניגש אלי, קופץ לחיקי, מניח את המצח שלו בעדינות על המצח שלי ונשאר כך כמה רגעים. גם עם שאר בני הבית היו לו מערכות יחסים עמוקות (שעליהן אני מן הסתם יודעת לספר פחות), ואפילו חברים שהיו מגיעים היו מודעים לרגישותו המיוחדת וחלקם אף פיתחו איתו חברויות אמיצות. אבל הסיפור האמיתי מתחיל אח"כ, כשפוספוס כבר התחיל להזדקן. עקב בעיות בריאות שנבעו מגודלו המפלצתי (11 קילו) הוא הועבר למזון דיאטתי מיוחד. תוך כמה חודשים כבר נראה כמו חתול גדול בגבולות הנורמה (איבד איזה 5 קילו). אבל המזון החדש עשה לו שלשול, ופוספוס, שכבר היה בן 13 ומשהו, לא תמיד עשה בארגז... אחרי כמה חודשים אמא שלי לא עמדה בזה יותר (היו לה אז בעיות עם הגב, ואצלה כל הבית שטיחים). אני ובעלי (אז חברי) הצענו שפוספוס יעבור לחיות איתנו. אמא שמחה מאוד.
גרנו אז בדום (dome, מין אוהל בצורת כיפה) בתוך פרדס במשק די מבודד בפאתי פרדס-חנה. היו לנו 2 כלבים מאוד ידידותיים. מכיוון שגם אצלי בדום היו שטיחים (שאי אפשר להוציא כדי לנקות; הם היו הרצפה), החלטתי שפוספוס יגור בחוץ. הכנתי לו בית על עץ, כדי שהכלבים לא יוכלו להגיע לאוכל שלו, עם מצע נוח והכל. כשהכל היה מוכן ההורים שלי הגיעו לביקור והביאו אותו איתם. הוא היה נראה טיפונת בהלם - לראשונה בחייו עמד על אדמה עם עשב, ולא על רצפה בקומה רביעית - אבל מבסוט למדי. עשיתי לו היכרות עם בית העץ שלו. בערב שמתי לו אוכל והשארתי אותו שם ללילה.
למחרת בבוקר הוא לא היה.
הסתבר שהכלבה, שובבה גמישה שכמותה, מטפסת על העץ די בקלות. הבנו שהיא גירשה אותו והשתלטה על צלחת האוכל שלו. קיווינו שזה קרה בשעות האחרונות ושהוא לא הספיק להתרחק. סרקנו את כל הסביבה, אבל לא ראינו אותו. שאלנו את התאילנדים שגרו בקרבת מקום, שהיו די נחמדים ואפילו גידלו כלבים כחיות מחמד, אבל הם לא ראו אותו (או שלא הבינו את השאלה). פוספוס נעלם.
הבנו שהמצב אבוד - הרי עד אז העולם שלו היה בגודל 100 מ', ואיך יתמצא עכשיו במרחב??? גם לא היה כ"כ טעם לחפש, כי הוא היה יכול ללכת לכל מיני כיוונים לא הגיוניים (להבדיל מכלב שקצת מכיר ויש לו מושג והבנה בדברים כאלה): הוא יכול להיות בפרדסים, ברחובות השכונה הסמוכה, או אפילו מעבר לכביש הראשי, אם הצליח לחצות אותו (בלילה למשל). בימים הראשונים עוד חיכינו לו בתקווה, אבל תוך קצת פחות משבוע כבר הרשיתי לעצמי להתאבל על מותו; מה עוד שזה היה בחורף, בתחילת פברואר סוער במיוחד.
יום אחד בתחילת מרץ, בעלי יצא לאסוף עצים לתנור באחד הפרדסים. כשהוא חזר, הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילי, וקרא לי לאוטו לראות.
לא האמנתי למראה עיניי. היה מוטל שם סמרטוט קטנטן וכמעט שטוח בצורת חתול. זה היה הוא. הוא נראה כאילו הרגע השתחרר מאושוויץ - עצמות וקצת פרווה מלוכלכת. היה קשה לתפוס שזה אותו חתול עצמו שרק שנתיים קודם לכן עוד שקל 11 קילו. הרמתי אותו - הוא שקל אולי 300 גרם...
הבהלנו אותו לווטרינר. הסתבר שהכליות שלו לא תפקדו והוא לא היה מסוגל לעכל חלבונים; חומצות האמינו שמהן מורכב החלבון הצטברו בגוף שלו כמו רעל. לכן הוא לא הצליח לכלכל את עצמו ממעט הציד שאולי הצליח לתפוס (בצעירותו הוא היה צייד יונים לא רע). אבל היה לזה טיפול: מזון רפואי מיוחד, דל בחלבון, שאיפשר לו להמשיך לחיות לא רע. כשחזרנו חששתי שהסיפור עם הכלבה יחזור על עצמו, אז הכנסתי אותו הביתה - "יאללה, מה אכפת לי על השטיחים" - אבל לא הייתי צריכה לחשוש. מאז שגילה שאפשר לעשות צרכים על חול אמיתי (אחרי שכל חייו הורגל לחול כזה של חתולים), הוא לא התפשר על פחות מזה ומעולם לא עשה לי על השטיח. כנראה שאותו פברואר סוער בפרדסים חישל אותו, כי הוא הגיע להבנה מיידית עם הכלבים והם התנהגו אליו - והוא אליהם - כאילו חיו יחד מאז ומתמיד.
הוא חי איתנו בדום עוד חצי שנה, עד גיל 14 וחצי. סופשבוע אחד נסענו לת"א (חבר האכיל לנו את החיות), ויום אחרי שחזרנו, התכוונו לנסוע לכליל. העמסנו את האוטו - היה לנו אז פוקסוואגן טרנספורטר, שהכנסנו לתוכו מזרון זוגי עם מצעים מסודר לשינה (היה מין קרש שהגביה אותו), ותיקים עם בגדים וגיטרה ועוד כל מיני דברים...פוספוס הסתכל בדאגה איך אנחנו מעמיסים. "אל תדאג, אנחנו נחזור," הבטחתי לו, "הכלבים שומרים עליך, ויבואו להאכיל אתכם, כמו אתמול ושלשום."
יצאנו לדרך. אחרי שעה בערך עצרנו למלא דלק. רציתי להוציא משהו מהתיק שהיה מאחורה. הסתובבתי... פוספוס ישב על המזרון! הוא בא איתנו לכליל. החליט שהוא רוצה לטייל ולראות קצת את הארץ לפני שהוא מסתלק מפה... אחרי הכל, אם הוא כבר יצא מת"א, למה להסתפק רק בפרדס? אז הוא זכה בטיול כולל לינה בטיפי בכליל... וכולו קוּל לגמרי, לא מתרגש מכלום, כאילו זה דבר שביומיום. חזרנו למחרת - נאלצנו לקצר את הטיול, כי לא לקחנו איתנו את אוכל הרפואי שלו.
זה כבר היה קיץ, ובדום היתה לנו מכת עכברים ועכברושים מהגיהנום. פוספוס כמובן לא תפקד כחתול בעניין הזה: זקן, חולה וחסר ניסיון עם עכברים. רצינו מאוד להביא חתול צעיר, וכל הזמן דחינו את ההחלטה... תיארנו לעצמנו שלא יחיה עוד הרבה זמן, אבל העכברים כבר ממש נהיו בעלי הבית ולא יכולנו לחכות יותר. לחברים בכרכור היה איזה גור כבר לא קטן וצייד מעולה (ראינו אותו בפעולה לפני כן), והחלטנו להביא אותו. יצאנו בבוקר לכל מיני סידורים, בידיעה שנחזור בערב עם החתול החדש. לפני שיצאנו ניגשתי אל פוספוס, שישב מתחת לעץ בעיקול השביל המוביל החוצה (הוא מעולם לא ישב שם לפני כן). אמרתי לו: "אנחנו מביאים לך חבר. אל תרגיש שדוחקים את מקומך. קח את הזמן. אני בטוחה שתאהבו אחד את השני."
בערב חזרנו עם רוּסָאקוֹש (כך קראנו לו) הקטן. פוספוס עדיין היה מתחת לאותו עץ בעיקול השביל. ידעתי ברגע שראיתי אותו: הוא כבר הסתלק. קברנו אותו מתחת לעץ הזה.
הסיפור הראשון שעולה לי הוא הסיפור על החתול פוספוס.
פוספוס היה חתול בית שמגיל קטן מאוד חי בדירה של 100 מ' בערך בקומה רביעית בת"א, ומעולם לא ירד למטה. הוא היה חתול מיוחד מאוד, בעל [b]המון[/b] פרווה ארוכה ארוכה ורכה רכה, ו [b]מאוד[/b] גדול ושמן: בשיאו הוא הגיע ל-11 קילו! אבל מה שהיה מיוחד בו באמת, זה שהוא היה חתול רגיש מאין כמותו, ממש חתול עם רגישות קוסמית, ועל כך הסיפור.
פוספוס היה איתנו מאז שהייתי בת 6. בכל פעם שהייתי עצובה, הוא היה ניגש אלי, קופץ לחיקי, מניח את המצח שלו בעדינות על המצח שלי ונשאר כך כמה רגעים. גם עם שאר בני הבית היו לו מערכות יחסים עמוקות (שעליהן אני מן הסתם יודעת לספר פחות), ואפילו חברים שהיו מגיעים היו מודעים לרגישותו המיוחדת וחלקם אף פיתחו איתו חברויות אמיצות. אבל הסיפור האמיתי מתחיל אח"כ, כשפוספוס כבר התחיל להזדקן. עקב בעיות בריאות שנבעו מגודלו המפלצתי (11 קילו) הוא הועבר למזון דיאטתי מיוחד. תוך כמה חודשים כבר נראה כמו חתול גדול בגבולות הנורמה (איבד איזה 5 קילו). אבל המזון החדש עשה לו שלשול, ופוספוס, שכבר היה בן 13 ומשהו, לא תמיד עשה בארגז... אחרי כמה חודשים אמא שלי לא עמדה בזה יותר (היו לה אז בעיות עם הגב, ואצלה כל הבית שטיחים). אני ובעלי (אז חברי) הצענו שפוספוס יעבור לחיות איתנו. אמא שמחה מאוד.
גרנו אז בדום (dome, מין אוהל בצורת כיפה) בתוך פרדס במשק די מבודד בפאתי פרדס-חנה. היו לנו 2 כלבים מאוד ידידותיים. מכיוון שגם אצלי בדום היו שטיחים (שאי אפשר להוציא כדי לנקות; הם היו הרצפה), החלטתי שפוספוס יגור בחוץ. הכנתי לו בית על עץ, כדי שהכלבים לא יוכלו להגיע לאוכל שלו, עם מצע נוח והכל. כשהכל היה מוכן ההורים שלי הגיעו לביקור והביאו אותו איתם. הוא היה נראה טיפונת בהלם - לראשונה בחייו עמד על אדמה עם עשב, ולא על רצפה בקומה רביעית - אבל מבסוט למדי. עשיתי לו היכרות עם בית העץ שלו. בערב שמתי לו אוכל והשארתי אותו שם ללילה.
למחרת בבוקר הוא לא היה.
הסתבר שהכלבה, שובבה גמישה שכמותה, מטפסת על העץ די בקלות. הבנו שהיא גירשה אותו והשתלטה על צלחת האוכל שלו. קיווינו שזה קרה בשעות האחרונות ושהוא לא הספיק להתרחק. סרקנו את כל הסביבה, אבל לא ראינו אותו. שאלנו את התאילנדים שגרו בקרבת מקום, שהיו די נחמדים ואפילו גידלו כלבים כחיות מחמד, אבל הם לא ראו אותו (או שלא הבינו את השאלה). פוספוס נעלם.
הבנו שהמצב אבוד - הרי עד אז העולם שלו היה בגודל 100 מ', ואיך יתמצא עכשיו במרחב??? גם לא היה כ"כ טעם לחפש, כי הוא היה יכול ללכת לכל מיני כיוונים לא הגיוניים (להבדיל מכלב שקצת מכיר ויש לו מושג והבנה בדברים כאלה): הוא יכול להיות בפרדסים, ברחובות השכונה הסמוכה, או אפילו מעבר לכביש הראשי, אם הצליח לחצות אותו (בלילה למשל). בימים הראשונים עוד חיכינו לו בתקווה, אבל תוך קצת פחות משבוע כבר הרשיתי לעצמי להתאבל על מותו; מה עוד שזה היה בחורף, בתחילת פברואר סוער במיוחד.
יום אחד בתחילת מרץ, בעלי יצא לאסוף עצים לתנור באחד הפרדסים. כשהוא חזר, הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילי, וקרא לי לאוטו לראות.
לא האמנתי למראה עיניי. היה מוטל שם סמרטוט קטנטן וכמעט שטוח בצורת חתול. זה היה הוא. הוא נראה כאילו הרגע השתחרר מאושוויץ - עצמות וקצת פרווה מלוכלכת. היה קשה לתפוס שזה אותו חתול עצמו שרק שנתיים קודם לכן עוד שקל 11 קילו. הרמתי אותו - הוא שקל אולי 300 גרם...
הבהלנו אותו לווטרינר. הסתבר שהכליות שלו לא תפקדו והוא לא היה מסוגל לעכל חלבונים; חומצות האמינו שמהן מורכב החלבון הצטברו בגוף שלו כמו רעל. לכן הוא לא הצליח לכלכל את עצמו ממעט הציד שאולי הצליח לתפוס (בצעירותו הוא היה צייד יונים לא רע). אבל היה לזה טיפול: מזון רפואי מיוחד, דל בחלבון, שאיפשר לו להמשיך לחיות לא רע. כשחזרנו חששתי שהסיפור עם הכלבה יחזור על עצמו, אז הכנסתי אותו הביתה - "יאללה, מה אכפת לי על השטיחים" - אבל לא הייתי צריכה לחשוש. מאז שגילה שאפשר לעשות צרכים על חול אמיתי (אחרי שכל חייו הורגל לחול כזה של חתולים), הוא לא התפשר על פחות מזה ומעולם לא עשה לי על השטיח. כנראה שאותו פברואר סוער בפרדסים חישל אותו, כי הוא הגיע להבנה מיידית עם הכלבים והם התנהגו אליו - והוא אליהם - כאילו חיו יחד מאז ומתמיד.
הוא חי איתנו בדום עוד חצי שנה, עד גיל 14 וחצי. סופשבוע אחד נסענו לת"א (חבר האכיל לנו את החיות), ויום אחרי שחזרנו, התכוונו לנסוע לכליל. העמסנו את האוטו - היה לנו אז פוקסוואגן טרנספורטר, שהכנסנו לתוכו מזרון זוגי עם מצעים מסודר לשינה (היה מין קרש שהגביה אותו), ותיקים עם בגדים וגיטרה ועוד כל מיני דברים...פוספוס הסתכל בדאגה איך אנחנו מעמיסים. "אל תדאג, אנחנו נחזור," הבטחתי לו, "הכלבים שומרים עליך, ויבואו להאכיל אתכם, כמו אתמול ושלשום."
יצאנו לדרך. אחרי שעה בערך עצרנו למלא דלק. רציתי להוציא משהו מהתיק שהיה מאחורה. הסתובבתי... פוספוס ישב על המזרון! הוא בא איתנו לכליל. החליט שהוא רוצה לטייל ולראות קצת את הארץ לפני שהוא מסתלק מפה... אחרי הכל, אם הוא כבר יצא מת"א, למה להסתפק רק בפרדס? אז הוא זכה בטיול כולל לינה בטיפי בכליל... וכולו קוּל לגמרי, לא מתרגש מכלום, כאילו זה דבר שביומיום. חזרנו למחרת - נאלצנו לקצר את הטיול, כי לא לקחנו איתנו את אוכל הרפואי שלו.
זה כבר היה קיץ, ובדום היתה לנו מכת עכברים ועכברושים מהגיהנום. פוספוס כמובן לא תפקד כחתול בעניין הזה: זקן, חולה וחסר ניסיון עם עכברים. רצינו מאוד להביא חתול צעיר, וכל הזמן דחינו את ההחלטה... תיארנו לעצמנו שלא יחיה עוד הרבה זמן, אבל העכברים כבר ממש נהיו בעלי הבית ולא יכולנו לחכות יותר. לחברים בכרכור היה איזה גור כבר לא קטן וצייד מעולה (ראינו אותו בפעולה לפני כן), והחלטנו להביא אותו. יצאנו בבוקר לכל מיני סידורים, בידיעה שנחזור בערב עם החתול החדש. לפני שיצאנו ניגשתי אל פוספוס, שישב מתחת לעץ בעיקול השביל המוביל החוצה (הוא מעולם לא ישב שם לפני כן). אמרתי לו: "אנחנו מביאים לך חבר. אל תרגיש שדוחקים את מקומך. קח את הזמן. אני בטוחה שתאהבו אחד את השני."
בערב חזרנו עם רוּסָאקוֹש (כך קראנו לו) הקטן. פוספוס עדיין היה מתחת לאותו עץ בעיקול השביל. ידעתי ברגע שראיתי אותו: הוא כבר הסתלק. קברנו אותו מתחת לעץ הזה.