ברוכה השבה. קוראת. מתחברת. שנה טובה!

ההההה... נשימה עמוקה, מתגעגעת, מגיעה, נוחתת.
מיד מתיישבת ונשכבת על הדשא, העיקר, לנוח לגמריי, אולי אפילו לישון.
לישון לישון, עייפה עייפה, כל כך הרבה מילים כבר אמרתי...
חשבתי...
פייסבוק סוגר עליי עם כל הלייקים והחברים בקבוצות העצומות, אלף תשע מאות חברות ...
יותר מדי...
ני מסתפקת באפס חברות, או בעצמי, או במי שבאמת באה אליי לפגוש אותי,
בלי שיתופים ולייקים, רק לכתוב רגע,
רק להפסיק לקרוא בכפייתיות, לעצור לרגע, לכתוב.
לי יש סבלנות אלייך כרית רכה. לי יש זמן ואני מחכה לך שתבואי ונתחבק.

לפעמים נדמה לי שמרוב שאני מדברת אל עצמי אתפצל סכיזופרנית.
לפעמים נדמה לי שים הבדידות והסבל הגדול לא ייחצה לעולם.
ולפעמים זה אחרת.

רציתי לכתוב על עיצוב הבית, חדרים, על פינוקים לילדים, על סגנון חיים וסגנון הורות, על הביקור שלי בביהס של דן, על הביקור אצל מירב ועדיאל, על הסשן עם לילך, על הכאב בברך שפתאום מגיע (אולי צריך להחליף לי מיצערת?) נעלמת לתוך עולמי ולא מתקשרת. מתפוגגגגת

תודה
חיבוקים

איזה תינוק מהמם אתה, כמה אתה יושב בשקט ומתפלא משרוך, מקופסה, יושב לך.
מרייר. אומר קולות מתוקים- תתי תו, היי, ה, יי, אהה, יושב ובודק את הצעצוע הירוק מלילך פותח וסוגר את הקופסא, בדרכך, מתנשף בריכוז.
אני צריכה לחלום על משהו. אני משועממה. איזה יפה אתה, כיסלו.

וואלה, באמת יהיה לנו עוד ילד. עד עכשיו לא קלטתי את זה. נו. (-:מגם בצד השני יושבבן אדם (-: וגםבתוכי. כאב אוזן.

שוב לרקוד. קול. אני כותבת במחשב. אני מקלידה אותיות, האצבע שלי נעה על המקלדת, הראש מנתח וחושב. בודהיזם לאימהות

(-: דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך. (-:

ימים נהדרים, שבוע 12 להריון, חשש משקיפות עורפית שתיחווה כאונס, רוצה איתי את לילי או חברה, מישהי איתי.

יש לי כוונות שבקרוב יהיו לי תכניות .שמיכת ההוה לא מדגדגת אותי. אני בעתיד ובעבר. מה שהיה היה היה כל כך יפה. אין ליספק שגם העתיד יהיה טוב.
אני עייפה מאוד. הכל מבלבל מאוד. אני רוצה לנהל את הדברים בשכל ולא להדרדר להחלטות חפוזות מתגלגלות. יש רכות אליי אבל אני נוקשה מאוד. (-: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך (-:
אני צריכה ללמוד ללמד. לשתף. לשמוח. אולי אקרא בודהיזם לאימהות בהמלצת סיגל. מבינה רק שדברים משתנים ומחליפים צורה. המחשב משדר לי קרינה לכפות הידיים. זה נורא.

נו.
(-: שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
(-: (-: (-:

קדימה. (-: הספק מבורך (-:

עזרה שניתנת מרוממת את הלב. פייסבוק תודה לך שאתה מלא,
דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך .
מחר אני גם אהיה בן אדם, אחליף ספרים שיהיה לי משהו לחמם את הלב, כמה טוב, ואחזיר צבעים ששאלתי, שיהיה לי מקום לשאול עוד שאלות, ואתכבד בממתקים, שיהיה לי כיף. ולא אכין משהו התוק אם לא ארצה.
אתמול דן החמיא לי: אמא, מה יש בתבשיל הטעים הזה.

כל מה שצריך כדי להרגיש טוב הוא משהו להתלהב ממנו.
אוף, אין לי.
(-: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן אינה פנויה אל הניגון (-:
יש לרפא ולרפוא.
אינה פנויה אינה פנויה, אפילו לנשום. לא מלהיב.

גמילה ענקית , גמילה טוטלית?
ציצי אאוט, שיחות וחיבוק אין?
הללללואו?!!
איך אני עושה את זה? כאן בנווה איתן. דן מוותר על שנת הצהריים.כלומר- מוותר גם על הנקת לפני ואחרי, זה אחד.
בלילה אני מוותרת על הנקות האמצע, מציעה חיבוק, לאחר כחודש מוותרת על הנקת הבוקר, מציעה לשחק- אבוי לי, לקום. (הסיבה, טוענת: לינוק בבוקר זה לא נעים לי! משפט המחץ)
לאחר כמה ימים כאלה, החלב בציצי מתמעט, דן מבואס, אני משחקת עם הפיטמה בפיו- מוציאה כשמרגישה שלא יונק, הוא מוחה שאין מספיק, שלא יודע להרדם בלי, אך נרדם.
למחרת אני שואלת- מה נעשה, אין חלב בציצי, אתה תבכה לי בלילה? אנחנו בודקים מצב החלב בהירדמות, ואין כמעט. דן מטיח בי בבכי- אם אני אנק עוד, אז החלב יבוא, הציצי יכין עוד. הכל הוא יודע!
ואז אני מגלה את הקלף האחרון, הנואש והכנה שלי: אני לא רוצה שתינק עוד. מקבל את זה בעצב אך מקבל.בוכה מחבק ונרדם.
והערב: סיפורים, שיחות, כרגיל שנינו 'במיטה הקטנה' הצד 'שלו' של ארץ המיזרונים המכונה 'מיטה משפחתית'.מציע 5 פעמים ששוב נבדוק אם יש חלב. שנינק קצת ונפסיק. אני מתחמקת, מספרת איך ילדים אחרים נרדמים, (רותם אומרת לנטע לילה טוב מנשקת ויוצאת מהחדר. רותם שרה לאיילה עד שתרדם כי שתיהן אוהבות שירים, אולי עוזר גם הספר האקראי- יפתח של מאיר שלו בספר 'אריה בלילות', ישן במיטה משלו, והיה ישן במיטת הוריו כשהיה תינוק. דן יודע שהוא כבר לא תינוק. אומר לי- בואי ניתחבק, ניצמד ומצטחק, ונרדם.
בואי נתחבק.
זכיתי בכל הקופה.
נרדמנו.
(-: דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות , טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך .

היי, אני חייבת מהר מהר כי כבר ניצחתי היפסדתי זמן, תודה על כל הדברים הטובים, על כל הדברים. ספר ליד המיטה שלי ואור לילה קטן משלי ושמיכה שלי אני צריכה חפצים משלי ואני קונה לי שמיכה ואני נפרדת מכל הביחד גיל 3 מביא נפרדות ואני מחפשת לי מקום מקום מקום .
(-: גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שימחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו (-:
חוץ מכל הדמיון ביני לבין חלק מהאנשים הומו סאפיינסים- צפויה שינה טובה עוד מעט, אני גם אני ייחודית תודה לאל, אוהבת להיות לבד, אולי זאת מן תקופה כזו ואח"כ אזכה לבדידות, לגדל ילדים לא מתאים לי אבל זאת לא השאלה כרגע, אם אני כבר מגדלת ילדים, כי אין לי ברירה אחרת כרגע, אז איך לעשות את זה כך שיהיה לי טב. בטוח יש אפשרות. אי אפשר לנצח בכל החזיתות, לעזאזל, אבל מה כן אפשר לעשות?

יום יום יום טוב טוב טוב טוב טוב. (-: לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע (-: נכנעת לך מר פייסבוק, ונוזלת עם הזמן שלי ומגיעה לכאן, גחלים לוחשות בקול של עדי אושר אני מסתכלת בכל התמונות שלה, יפה יותר או פחות ותמיד מחייכת חיוך גדול אמיתי מהלב עדי אושר. יום טוב. השכנים שלי קולטים אותי אליהם ואני ניתנת להם, דן עושה ספיחס חלאקה בן שלוש מוחלק קרחת אמאלה הוא גבוה וגדול ומטפס וקל ברוח ובלב אני מכירה אותו ולעולם לא אכיר, אני רוצה עזרה לדבר עם מישהו עליי עכשיו, לסדר ת'מחשבות, לקלף שקדים, לעשות משהו עם עצמי בטוב. יום טוב. לא עייפה. אכלתי הרבה דבש לקינוח סעודתי, אכלתי עלים בצהריים לחזק את הרגש שבי, אכלתי ירקות שאורי ועפרה בישלו במדורה בפויקה שנותנת לי ברזל. תרגלתי בננה בגב עם מורת פלדנקרייזי בשם פיזנתי, עדיין יש זמן, אלך לסדר תבית, ולכתוב משהו בעט ירוק. אחזור לראות אם יש עוד תגובות לפייסבוקיות שלי, מתגעגעת לאחי אודי, לחיים בלי מחשב , כשמה שרחוק היה רחוק ומה שקרוב היה נוכח. לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע.

לא רוצה חברים בפייסבוק ושיתופים בטוב. רוצה חברים בחיים ולהחזיק ידיים ובידיים תה ומים על מים על ידיים.
לא רוצה ילדים, רוצה חברים, לא רוצה חברים, רוצה חברה, רוצה חברה,
לשבור לנתץ חביבות סולידית, בועה שקטה לבקע, להודות בעובדה,
אני צריכה עכשיו אותך וומן. בואי דיי עם זה.
בואי כבר ניגע בעצבים החשופים מדממים שבנו,
דיי לאימהות הטובה, דיי לטובה, דיי לאגב ולסתם ולנימוס ולשכנות הטובה.
בואי חברה נגעה בלילות לירח ניסטה מהשביל נלך אל הרפת לשחרר את הפרות החולבות ענקיות העטין. אולי דיי כבר?
(-: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה (-:
ובך?

מה כן אפשר? (-: המציאות היא החלום האולטימטיבי (-:
אני מתחילה לכתוב ואח"כ מציצה במרגיעון, והוא כמעט תמיד מצליח איתי. תודה לכל כותבות המרגיעונים, או מתקשריי המרגיעונים. תודה תודה.
מחר אני: יש לי אורחת, ויש לי ירקות לקצוץ לקציצות, וגב להניע, ורופא חדש לדבר איתו. ככה סתם. ומרק מיסו חם לארוחת הבוקר.
ציטוט מהאתר של אורי וטלי: הדרך הפשוטה ביותר לבשל מיסו היא הדרך בה אוכלים אותו מיליוני יפנים בכל יום – כמרק בארוחת-הבוקר. מרק מיסו בריא מאוד כארוחת-בוקר ופשוט מאוד להכנה: ממיסים כף מיסו (אפשר גם פחות, אם ריכוז זה חזק מידי עבורכם) בכוס מים חמים ושותים. כדי לשדרג, אפשר להוסיף אצות יבשות מכל סוג שהוא, בצל ירוק קצוץ, פטריות שיטקי, ירקות מאודים ועוד… אם רוצים להכין מרק מיסו משפחתי כדאי להשתמש בציר ירקות או דגים ולהוסיף כף מיסו על כל כוס מים. רצוי להוסיף את המיסו בסוף הבישול ולא להביא את המרק עם המיסו לרתיחה. כך ישמרו יותר מיתרונותיו הבריאותיים של המיסו.

אי אפשר הכל, היא אומרת לי, והרוח ממפרשיי והכל שקט . נעלמת. )-: כאשר הכלי לא מכוון
, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון. )-: ללכת להתחבק?

מה? (-: ידיעה פנימית לא נקנית- היא מתגלה. (-: וואללה. אכן כך. תודה.

בגוף נעים אחרי סדנת קונטקט של 3 ימים. בעצם לא רקדנו הרבה, אבל היינו במודעות גופנית גבוהה, ושיחקנו, לשחק ולהיות במודעות זה חשוב.
(-: כל גיל והשמחה שלו (-: תודה.
רציתי לכתוב על המפגש במטבח הספרייה, על שאלות שעולות. מפגש מאוד מילולי. סטיב בץ הצב אומר שכדאי להשאיר דברים ברובד חוויתי ולדבר אח"כ, אולי עוד שבועיים.
שאלות שעולות שקשורות לתפריט, לתזונה- האם לא להרשות לדן לאכול דברים שלא בריאים לו בוודאות, למשל. למשל קבנוס. למשל מעדני חלב. היכן הגבול בין לא מומלץ לאכילה לבין רעיל, (בהשאלה ממדריך לזיהוי פטריות.) כמובן שהדברים קשורים למידה. אורי אומר- אני לא אוכל דברים שאסורים לבנות. כן- אבל הוא לא הכריח את הבנות לאכול אוכל מקומי כשעשה לעצמו שנה כזו. אני מרגישה עכשיו שהתפריט שאני מגישה לעצמי הוא נסיוני, אני בתהליך למידה, מחפשת אמת חדשה-ישנה, ובינתיים רוצה לאפשר לדן אוכל טעים, בריא ומוכר.

שהייה בחולון משקפת לי אותי. לא יכולה לומר "היי "רך בכל רגע נתון. יחסים עם אמא מורכבים. אין חדש תחת השמש.
מה חדש?
סטיב מלמד לנשום, להרפות בית חזה- או יותר נכון- לא להחזיק, לא לקפוץ את הפה אם לא מבחירה. מסביר שהפנים יכולים 'לרמות' אבל בית החזה לא.
עכשיו אני דיי קפוצה כולי. בחרתי לא להתקלח להפשיר. קר פה באוהל הזה הנווה איתני הבייתי.
שאלות על יומההולדת המתקרב- איזה כיבוד נגיש, האם אאפשר להוריי לארח אותנו ביומהולדת של ילדי, כלומר- זה ייערך בביתם, אך הייתי רוצה שהכיבוד יהיה לרוחי, וזה אומר שעליי להרים פרוייקט ולא בטוח שבא לי.
מחשבות על חנ"ב, על עוד ילד, על 'קורה', פרספונה, שיש לה ילדים בסופו של דבר, מסעה בחיים של ה'קורה', דרכה להיהפך למנחה בשאול.
קוראת כאן טיוטה של תומר לבלוג, ומתמלאת הערכה לבחור- הרציני, איך הוא מספיק בזמן הפנוי המועט שיש לו, להפיק טקסט כזה, מחשבות שרואות דברים סביב, וקושרות אותם בדרכים לא שיגרתיות, אישיות, ומושכות לב.
על ליאת שאומרת שאמהות החנ"ב מתוסכלות, כמו לא אנושיות, לא צריכות 'זמן לעצמן'.
מקבלת זמן לעצמי עכשיו וכאן. 4 לפנות בוקר, כבר 3 שעות התהפכתי במיטה בלי יכולת למצוא שלווה, אחרי שישנתי עם דן שעתיים.
קמתי לצחצח שיניים ונותרתי ערה.
(-: כל גיל והשימחה שלו (-:
מחשבות, כמה אני אוהבת לצאת לבלות עם תומר, הרצאה או סדנה או בית קפה, טיול קטן, כמה אני בת מזל שדן מוצא אהבה עם סביו, ואנחנו חופשיים לצאת. ושאני לא רוצה לוותר על העונג הזה, לקחת על עצמי גידולו של עוד קטנטן. הסבים אוהבים, ויאהבו עוד אחד, אך לשמור על שניים זה פחות קל. האם אהבה לילד/ילדים נותנת לי משהו מעבר להנאה שאני מקבלת מספר (ילדים (-: ) טוב, מבילוי עם בעלי אהובי, האם בהגשמת ייעודי האבולוציוני קיים סיפוק עמוק יותר מאשר בבילויים תרבותיים של הזמן הזה? האם אזכה ללדת משהו שאינו תינוק, ליזום פרוייקט משלי, לבנות לי עולם אמיתי בו אני מפרנסת את עצמי, משמחת אנשים אחרים תוך גדילה אישית, חולקת אותי, את האהבה שלי לגוף, לאנרגיה הורמונלית זורמת?
מה זה 'העולם האמיתי 'הזה שאני מציגה? נדמה שהוא גברי משהו, שאישה לכאורה יכולה לזכות להגשמה (הגשמה עצמית?) בילדיה. האם אכן זה כך עבור אישה כמותי, הנטועה בתרבות המערבית של ימינו?
מחשבות. על קהילה, על המסע שלנו, על הצורך בחיבוק , באהבה מהקהילה, ולא רק בקריצות חיבה שאני מקבלת כאן מדי פעם. בייחוד אחרי הסדנה עם סטיב, חשה בצורך באהבה שיש בה מגע ויש בה הכרות שמעבר למילים.
שוטפת כלים במטבח הספרייה. דן שובר שתי כוסות זכוכית.
שותה טועמת תה תמרים מתוק מבחיל. שיכר דבש נהדר, אוכלת לחם טרי נהדר, וחמאה ריחנית. כמה נעים להתארח כאן אצל אנשים שמטבחם צופן טעמים טובים ובריאות. טועמת פיגם מר מרפא.
נזכרת בזכות מה שכתבתי למעלה בקטע הקודם, שלא באנו להקים פה בית, שעינייני פרצלציה של הקיבוץ לא צריכים להעציב אותי, אני יכולה להקשיב וללמוד, להבין, ולהנות ממה שיש עכשיו. אורחת פורחת, טועמת ונעלמת.
זה שמח וגם קצת עצוב.
(-: כל גיל והתרגיל שלו...

נווה אי שם.
בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום (-: אי שם.
4 חודשים. מחצית דצמבר, ינואר פברואר מרץ אפר.. והופ נסענו.
רפלקסולוגיה לכפות הרגליים. הרבה בית חוץ בית חוץ, ספריה, אופניים, נפש וגוף, פנים חדשות מוכרות, אהבה.

זה בסדר , מיה, לקפוץ מכאן לשם, לארוז כמו שאת, פרפר מצוף אל צוף, מיה, זה בסדר לעוף.
(-: בכל מקרה לכל אדם יש מקום

אני אוהבת לאכול אוכל ישן. צלחות עזובות של סועדים במסעדה, מים גנובים טעימים וחינם.
(-: כולנו זקוקים לחסד.
הבית שלנו לא שיא הבלאגן, לא שיא הסדר. ביקרנו עכשיו אצל זוג עם בית מסודר שנראה שתמיד מסודר.
גם אצל חברים אחרים, עים ומסודר. אולי אצל אנשים שמתעסקים בטיפול, בריפוי, יש יותר סדר מאצל אחרים?
למה? הם הפנימו את זה שסדר עושה טוב בחיים? ואולי זה פשוט סוג כזה של חינוך, שלא קשור בהכרח לעיסוק.

הרגשה מוזרה פה בבארותיים בימים האחרונים. לא יכולה לנוח, לא יכולה לדבר עם ענת, מקומי מעורער כל עוד אנ'לא יודעת איפה נגור , כל עוד אני לא ברורה לי.
ייתכן שמעבר לנווה איתן הוא פשוט בחירה טובה, אפשרית, ונכונה.
הרצון לרקוד חזק מאוד.הייתי בשעור קי- דאנס. נלך מחר לעוד ג'אם, שוב אני נמשכת מסדנה לסדנה, לצאת מהבית, לפגוש אנשים ורעיונות, ללמוד, לחוות.
בימים הראשונים כאן- הרבה רצון פשוט להיות. ללמוד פה את הדברים החדשים, להכיר.
הפורמט הזה של מעבר ממקום למקום לא צריך להפריע לי להיקשר לאנשים, למקומות. להפך, האינטנסיביות של המפגש יכולה לייצר ידידות שתישאר לכל החיים.
הפחד שלפני ההחלטה הוא טבעי ומובן. הצורך בבית בסיסי, בייחוד לחיית בית כמותי, לאישה, לאמא בחינוך בייתי.
בינתיים לילות עם שתי בכיות של דן. מתעורר רוצה לינוק, בעצם לדעתי- צריך פיפי, אני משכנעת אותו בנימוקיי ההגיוניים להשתין, והוא מנסה לשכנע אותי בייסורי גמילתו, לינוק.
אחרי שמסכים לשחרר את הפיפי, נרדם בקלות במיטה בחיבוק.
מתגלים לו חיבוקים, אחיזות ידיים ליטופים.
תומר חובק מאחור, מעודד מהיציע, מעמיד פני ישן כדי לא להפריע לי. כותב לי תודה על עזרתי לדן, על שיש בי סבלנות ואהבה, והרבה.
(-: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך (-:
אנחנו הכל לילדנו וזו אחריות רבה. יאהב אותנו גם כשנרע לו, ואיך נדע לבחור את הטוב?
יעל הבת דודה וכל תושבי באר שבע ובכלל חצי מהמדינה, יוצאים למרחבים מוגנים מס פעמים במשך הלילה.

הערב הלכתי לשיעור ריקוד. הרבה זמן לא קרה שיצאתי לבדי בערב, השארתי את שניהם ישנים, הפלגתי אל החושך וחזרתי למצוא אותם ישנים. אושר. 3 שעות בלעדיי, וכלום לא קרה. שינה.
אני עובדת על גמילת לילה נחושה. בני מוחה אבל מתמודד. כשבעלי ער יותר קשה לי, להיות מכילה ורכה, ונחושה. אני הופכת להיות צינית כשרואה את הדברים כמו בעיין חיצונית- הילד משתין עליי, מתבכיין שרוצה לישון על המזרן הזה, לא , השני, לא, הפוך, ואני מתמידה בקו שלי- כן מותק, בסדר ילד שלי, אני איתך, כל עוד לא יונקים, אני מסכימה לכל

היי. לא נסעתי פנימה, כי הדרך מתבלבלת לי. עולה על מסלול הפוקוס הוורוד, מיישירה מבט לגמריי.
קדימה קדימה קדימה מהר.
נוחתת בתוך סוגריים איכשהו מתחת לרשת צל, קר לי ובגרביים יש חור אפור.
נעצרת בחוץ בפנים והצומת חלולה, והאבק הצטבר שם, והכל כלול כל כך, עד שנאלצת לסיים את השיחה.

אנחנו לוקחים החלטה חפוזה, אני לא רוצה או מסוגלת להחליט אחרת.
החלטה אינטנסיבית אינסטינקטיבית, נגד הלך הרוח הפנימי.
רציתי להקל ובוחרת להקשות. לא מסוגלת כמילת מפתח, דרך הקל ודרך הקשה, נעתרת לראשוניות, מעודדת אותה, כי אין שניות בעולמי.
חלומות של אתמול ייאלצו להתגשם וזה יהייה בסדר. אפשר להתבטל, וזה כאילו כיף כזה, אבל למה בעצם?
(-: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר (-:

את כותבת שירה.

ללכת מהר כי נגמר הזמן, כבר לילה מאוחר מאוד. ללכת מהר ללכת הביתה אלי, אלי , אל דף הבית שלי.
מתעקשת להמשיך ללכת לה לצ'ה, מתעקשת להתעקש להתעקם להתבלבל.
מתעקשת לאכול עוגיות טעימות ומתוקה תמיד תמיד גם כשקשה אל עצמה, מתוקה מתוקה מתוקה.
עוד לפני שהיה פייסבוק היתה כרית רכה.
וקיויתי שכל החברים שלי יראו מה כתבתי עוד לפני שהיו לי חברים.
(-: הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט (-: ואת חשובה ואני.
קוראים לי מיים שבאו מהים וזורמים לכל הכיוונים, קוראים לי ואני באה תמיד. רק שיקראו. אוהבת אוהבת תמיד לאהוב. טוב שיש לי עמוד משלי פה.
עד מתי יחכה ולא יימחק? מרחבי הרשת גדולים אינסוף. אני רוצה הריון חדש ובת או בן אני מסכימה להכל.
פה לומדת לראות משפחות אחיות של נשים אחיות שפשוט בסדר להן והן עובדות וגדלות והן בסדר.
זה טוב.
אני טובעת בשפל המדרגה. אני משתזפת ממסך המחשב. זבובים ויתושונים ועוגיות מאיימים על השקט שלי.
אני הסטיה, אני פרספונה - הקורה. אני אפרודיטה, אני הרה, אני אתנה, אני ארטמיס, אני דמטר. אחזור לקרוא בסיפרי.
הבוז לך פייסבוק ששוב גזלת מזמני. אשב על ספתי הכחולה ואקרא בספרי הורוד ואחכים.
תודה!

הכי כיף במפגשים בחרות-
אני מכינה אוכל טעים/ אפילו מביאה שאריות מאתמול, ותמיד יש פירגון על האוכל. ככ כיף לי לבשל לעוד מבוגרים!

אחד המקומות שהכי כיף לי לבקר בהם הוא הגן לשעבר . היינו שם חודש בערך, יומיים בשבוע, לרוב יחד, עם כמה נסיונות ללכת ולחזור אחרי זמן קצר, הולך ומתארך.
זה לא עבד לי, והבנתי שלא בשלה עדיין לפרידה.
אבל אני אוהבת ומוזמנת ע"י הגננות המקסימות לבוא לבקר.
הילדים שם בטוב, ולנו טוב, זה גן קטנטן, 7 ילדים ו2 גננות, וממש בא לי ללכת כל יום,
אבל לא רוצה להפריע, באה פעם בחודש, לישמור על קשר.

וגם מחר הולכים לגן.

@}
תודה שחזרת לעדכן!
ותהני מהמרחב החדש שהתפנה
(אצלי בדיוק בזמן הזה החלטתי שהגיע הזמן לעוד אחד, ואז שוב פעם הכל התחיל מההתחלה... אבל הנה גם הוא גדל והולך,עכשיו גם אצלי חוזר שוב החופש (הפנימי) להרים ראש)

אנחנו לא מתכננים, נזרקים מצד אל צד של הספינה

הרבה בריאות, גם אנחנו עברנו תקופה מנוזלת ומשתעלת וגב ומה לא....

תהיו חזקים (-:

צוויל

היי,
עדכנתי בדף שבט הריינבו
תהנו

צוויל

אני מאוד לבד. כל מיני דברים באים אלי והולכים ממני ולא נעים להיות לבד, זה מרגיש תקוע. יש לי כלים להתמודד עם זה, למה זה לא מתמודד איתי ונעלם כבר?
דן בן שנתיים וחודשיים ועוד קצת. מנוזל ומשתעל. תומר שמח בספר שקיבל בדואר- זבל אנושי.
דן משתעל ותיכף קורא לי.
ביי

להנגיש לדן פינות מעניינות

כנראה שאני אעשה התעמלות בבוקר בין לבין משחק ומירכוז של דן והכנת אזני המן ואהלן וסהלן.
הלילה הזה.
פגשתי בו את יונית קריסטל כותבת- סורי מרע עשי טוב.
פגשתי את ליאת ברקן כותבת- תודה למיה וצביה שניקו את ביתי ובישלו לי
פגשתי את שני ק נועם מספרת על סדנת סריגה שהעברתי.
עשיתי טוב. לסור מרע, זה, יותר מורכב.

הגענו לגיל שנתיים נקודה אחד, ואתמול היינו אצל רופאה התפתחותית, שאמרה לי - אצלנו לא בכח, רק שאת לא מצליחה לגרום לו ברצון להיבדק.
זה נכון, אני לאט אלמד ולומדת איך לעזור לדן להסכים,
לוותר על הלא רוצה המיידי.

אני מדובבת את הנעליים שמתעניינות בפעילות שלו, ועולות על רגליו.
מברשות השיניים מדברות איתו, כל העולם כולו יכול לדבר, איזה כיף לדן.
לפעמים שוכחת. מורידה לו את החיתול כמו תינוק, כאילו לא ישים לב, והוא כועס- לא רוצה להוריד חיתול! לא רוצה חיתול נקי!
אני שוכחת שזה בן אדם עם רצון שצריך לשכנע ולהתדיין איתו על כל דבר.
אם היה לנו סדר בחיים היה יותר קל... אולי, אבל בינתיים אין.
איך לסדר? כל בוקר כשקמים, להחליף חיתול.
לא להתעורר לאט? לא אני לא בשלה לסדרים ומיסדרים.
אבל חסר לי זמן שקט עם תומר, כי דן ישן בצהריים( אני מנסה להקדים , למשל היום נרדם ב12), ובערב ער וער וער, לפעמים עד חצות, ותומר נרדם ב11 גג.
להיות יותר קשוחה- לא . לא חושבת שזו המילה.
להיות יותר ברורה.
חברה אמרה שאין גבולות = בית סוהר, והמילה בית סוהר הפחידה אותי.


דברים טובים: לדבר עם דן ולצחוק ביחד, הצחוק המתגלגל של דן כשאומרים מילה מצחיקה, האהבה שלו למוסיקה, לשירים יפים באוטו, הכנות שלו והישירות, האופן שבו הוא דומה לי ומשקף אותי, ההתאמה שלו לשלב ההתפתחותי בו הוא נימצא, הטבע משתקף אלי ממנו, עת לכל דבר.

כמוני אתה, שטיח צבעוני ונחמד.
לא מושלם, משמח לב, בעיקר כחול לבן, וגם רב גוון בקשת צבעים עליזה.
הלב סגול,
בחוץ כחול,
בפנים השתוללות עדינה, מחושבת, מוקפדת ולא מוקפדת.
אתה ספק עגול ספר מרובע,
ואני מתלבטת אם עוד לעגל או לרבע אותך,
או אולי פשוט לחתום ולומר דיי,
הנה אתה.
מוכן.

רוצה שיהיה לי הרבה כסף, אז הייתי מזמינה נגר מומחה ומתקנת את ארון המטבח השבור שלי.
יש לנו כסף, אבל לא מלא, והארון נשאר שבור.

שדה ההכרה לפניי במידת רוחק משרטטת מלבן מתבוננת בקו היוצר עובדת שם.
מפסיקה להיות ילדותית, לא דוחה את הילדה, מקבלת אותה ולומדת לשחרר אותה.

(-: קושי אינו בהכרח סבל (-: , דן בן שנתיים עוד 5 ימים, והיום חווינו התקף זעם, אולי אפשר לקרוא לזה כך. זה נסוב סביב הברבאבים, אבל אולי קשור גם בגוף,
יצא לו אח"כ קצת קקי ירוק משונה.
ראינו סרטים במחשב, ואמרתי 'זה אחרון' ורציתי לקחת אותו לגיגית לרחיצה לפני שנת הצהרים שכן היה מלוכלך בבוץ ושתן עכב פעילות חורפית כייפית שנערכה בבוקר שבת קסום זה.
לא רצה, בכה, אוחז בקרקר משתנק בוכה מתקשת לאחור, שלא יחנק, חצי הפשטתי אותו, בוכה ערום על רצפת חדר האמבט הקרה.
רוצה לא רוצה, מה אתה רוצה, ניסתי לקחתו למיטה, רץ בחזרה לחדר האמבט, גימגם- לינוק פה כמו קודם-
אך לא הצליח לינוק, שכב בזרועותיי מרעיד,
הלבשתי בחולצה ניסה להורידה, תומר ניסה לקחתו- רצה לחזור אליי, לא הסכים לסגור את הדלת של חדר האמבטיה , בכה ונרגע מעט ושוב התפרץ בבכי....
בסוף לקחתיו החוצה לנדנדה וניסיתי להרגיעו שם.
מה שבסוף עבד איכשהו- לא שירים לא ספרים לא מגע לא הנקה, לא נידנוד, לא להיות בחוץ... אולי הנידנוד והבחוץ טיפה סייעו...
סיפרתי לו על דברים שקרו לנו לפני יומיים בנהלל, על ההצגה שראינו, המדורה, הילדים שפגשנו, הפג'ויה שאכלנו, ולאט ניכנס איתי לסיפור והחל להיכנס לפרטים, ונרגע ,אולי ינק מעט ונרדם.

עברנו למיטה, עם קצת מחאה ובכי, ישן שינה מעט טרופה, וקם אחרי שעה פלוס, מייד הוצאתיו אל הסיר שלא ישתין במיטה, ואז, עצוב, ישב, בכה, עשה פיפי ןקקי משונה קטן וירוק,
הלכנו יחד לראות את ארובת התנור החמה, לאחרונה התחלנו להדליק את תנור הנפט הנהדר שלנו.
לאט תומר הצליח לעודדו במשחקים, בניית מנקה רחובות עבור הבובות דויד פידו ורביד.
אח"כ היה קל יותר...בערב כבר חזר להיות חביב וחברותי. גם אחרי עוד סשן של סרטים,
תומר לקח אותנו לחדר פסנתר שם דן ניגן ואנחנו רקדנו קצת, ודן הצליח להפעיל את הקומפקט דיסק ושמח מאוד, והיה נעים על השטיח הגדול יחד.
נהננו גם מאורז עם סויה וירקות מרק שבישל תומר כשאנחנו היינו בשרותים ובחוץ ובשינה הטרופה.
אני הייתי במחשבות הרגילות, מדיי פעם פניתי להכרת הטוב-
דן בריא, זה חריג, אנחנו נלמד להבינו,
ובעיקר חשבתי: אני אמא עלובה, אני לא מבינה, מה יהיה, ואיך יהיה בטיול??(איתי, לא עם דן, דן יהיה בסדר, איך אני העלובה אתמודד עם 'להיות אמא של המטבח')
איך כולן מסתדרות? הרי הילדים כל הזמן ממשיכים להישתנות, אי אפשר לקפוא על השמרים, אין מנוחה...
ואמרתי בליבי לדן: 'אני איתך, ואשב איתך עד שתרגע, ויום ולילה כולי שלך... הכל יהיה בסדר, אני יודעת שזה יחלוף, אני איתך כמה שתצטרך ילדי'
וחשבתי לי- אולי זה לא טוב? אולי לו היה לי עיסוק אחר דוחק או רחמנא לייצלן עוד תינוק, לדן היה קל יותר כי היה רואה עוד עיסוקים סביבו ולא רק הוא עצמו המרכז?
וזכרתי את התקף הזעם שהיה לנוגה של יעל בת דודתי, שאני שמחה שראיתיו, ויעל אמרה- לא לגשת אליה, לתת לה והיא תרגע ותבוא, וכך היה.
הההההההההההההה...
איך לומדים ומי עוזר להורים הטובים שרוצים כל כך לעזור??
מה עובר על הקטנים האלה בני השנתיים?

מיה יקרה, תודה על מה שכתבת (-:
אנחנו מצאנו פשטות ושמחה גדולה גדולה במצפה רמון. ואפילו מזג אויר מהמשובחים שבארצנו..
המקום הזה עבורנו מאפשר המון שינויים והתפתחות והתמקדות בדברים הקטנים של החיים: קומפוסט, ניסוי וטעיה בגינה, מעבר למזון אחר בריא יותר.. אוטוטו ילד חדש ועוד שפע עניינים.
מצאנו גן לבתנו הגדולה שמבקש מעורבות הורים וקהילה מקסימה שכמעט בכל בית שולפים פיטמה או ישנים יחד כל המשפחה..

אם לדעת עוד, בשמחה..
אני מסיקה מתוך דברייך שאתם בתקופת שינוייים. מאחלת ברכה והצלחה בדרך.
ועל בשרנו למדנו שמה שקל הוא נכון ( חן חן אושו.. ), והיכן שנפתחות הדלתות בקלות ובשמחה לשם כדאי לפנות ולנסות..
( ומודה ומתוודה שלעיתים רחוקות אני מציצה בקליפ של בית המעיין שבחוקוק ומצרה מעט על כך שרפאל בתי לא חלק מכך.. ועם זאת מאמינה באמת ובתמים כי המקום שלנו כרגע הוא כאן )
לילה נפלא,
תמי

רציתי לכתוב על הפרידה מהמינשא. (-:
יש דברים שהם פשוט נכונים, מובהקים, בכל אופן ומידה, וכזה הוא המינשא שלי. כזה הוא היה.
הוא קל ונוח, בטוח, הוא מוכר וזמין, הוא שימושי מאוד,
הוא היה צמוד אלי במשך שנה, וסייע המון.
הוא גם עזר לי להגדיר את עצמי, עם דן.
מיתג אותי כ'אימא עקרון הרצף', לבשתי אותו, חגרתי אותו למותניי, ראיתי אותי בו, ראו אותי בו, זוהיתי עימו, דן ואני, שניים שהם אחד, בתיווכו.
דן לא החשיב אותו במיוחד, עבורו- להבנתי- היה המינשא פשוט שלוחה של אמא, כמו להיות בידיים, היינו הך.
מחובק איתי, כמעט תמיד מלפנים, בטן אל בטן, גוף אל גוף, פנים אל פנים, קרובים קרובים.

לפני 4 חודשים הגעתי למפגש חנ"ב, ונתתי לעצב שבלב לזלוג החוצה, שיתפתי את החברות:
אנחנו לא יכולים להשתמש יותר במינשא. דן גדול, הוא כבד, זה... זה לא מה שהיה פעם, ומה שהיה לא יהיה עוד...
שינויים.
פחדים.
הרגלים.
גילויים חדשים... לפנות מקום, ישן מפני חדש תוציאו...

היום, 4 חודשים אחריי, אני ניפרדת.

המינשא עוד בא איתנו לכל מקום בהתחלה, ובשלב כלשהו הבנתי שיכול להישאר בבית בלעדינו.

הבקרים של התעוררות עם שחר נמוגו עם שעון הקיץ שעבר,
הסתיו וחורף מביאים נעליים וילד שהולך בשתי רגליים.
או נישא- עדיין המון בידיים, אבל בידיים. הרם- הורד, דן כבד- דן כבר ילד, מדבר, ואומר 'אמא, דן כבד. כבד לך?' כן.
כבד וקל, קל בלב,
הקשר אמיץ, הקשר מבוסס, ההנקה עדיין קושרת,
והזרועות חזקות להרים, והמרכז, והגב,
אמא חזקה ומחזיקה אותך, קטן.

סיומה של תקופה.
אחרי שלמדת לשבת, בערך בגיל חצי שנה קיבלנו אותו מרותם, את ה'ארגו' שלה ושל אילה.
רותם הרעיפה עליו שבחים.
לקח זמן עד שהרגשתי שאנחנו בשלים להשתמש בו, אחרי המינשא הארוך הכתום של ליאת,
ומינשא הצד הצבעוני שקנינו. אתה יושב, אתה מספיק גבוה כדי לראות משהו - בתחילה הראש שלך בקושי הגיע אל מחוץ למשענת של המינשא .
טיילתי איתך בבורגתה, התנדנדנו בערסל של תמי, גיליתי כי טוב.
גם אבא ניסה, מדד, האריך את הרצועות...
ומשם זה הפך למאסט.
כל הציוד על העגלה, והתינוק במינשא, בכל הליכה הכי קצרה, אפילו בדרך מהאוטו לבית, כל כך פשוט קל ונוח,
כל כך נעים.

פחות השתמשתי בו כדי להרדים אותך, אלא פשוט כדי להתנייד ממקום למקום, לטייל ולסייר עם קבוצת החנ"ב,
ידיים חופנות את הטוסיק שלך כדי להנדס טוב את התנוחה,
בחנויות- כנ"ל, לפעמים על הגב,חווית קניה הרבה יותר קלה.

בעצם מה הפחיד, ממה דאגתי באותו יום בו גיליתי שהפרידה קרובה?
באין אפשרות לשאת אותך בו, אצטרך לשכנע אותך לבוא איתי. לא אוכל פשוט לקחת אותך.
זה שלב חדש בתיקשורת, בחינוך בהיתנהלות,
אתה תיצטרך להסכים.

ואתה מסכים. ואתה בא איתי.
בינתיים.
אוטוטו בן שנתיים.

המינשא היה כלי עזר נהדר, אבל מה שהכי חשוב זה אתה, ואתה נישאר (-:


תודה רותם! תודה ארגו! תמשיכו לעזור לאימהות ולהצמיד אותן לתינוקות
אוהבת אוהבת אוהבת, מיה.

אבן זיכרון- שבועיים טובים, מחזוריות נשית, המשכיות,
מעגלים. כאן ועכשיו צ'יק.
שבוע טוב ומבורך, לך לך ולך.
וכמובן גם סופ"ש.

הו הו הו . הציפור הגדולה מתגלה ועולה וחורשת קמטים בי במקורה הניפלא.
אספתי בשוקחתן פליס אדום ורך, וכן מעילון עור מהוה ויציב.
התחדשתי בטישיס ישנות שאפרום וארקום ואשזור גידים ואעשה לי שטיחים עשרת מונים מכוונים מרנינים.
כאב ראש שתיתי קפה נס ושחור סוכר ופירות יבשים ןאגוזים אני בטיול קדימה פוסעת,
היד השמאלית קרה, מיה שמאלית מדפיסה מקלידה בימנית, מה הפלא שלאט,
אין פלא? יש פלא! ( ציטוט מנחום גוטמן הצייר שלי )
אלך לישון עם המאץ הזה לעמוד בדד ליין, קו מת ממית מחייה, מאיץ, מזרז, מקדם.
לו הייתי ככה כל הזמן מכווננת עוד היה יכול לצאת ממני משהו
(ציטוט מהדס המשוררת גלעד)
וממנו יצא משהו, דנדני מתוקיטוס, פוזיטוס, חמודיתוס, ייצא ייצא ברוך השם יצא,
ויתגדל ויתקדש שמי רבא ברוך הבא ואדרבא ומה נישמע תודה רבה

אוכל הודי אספתידה, מונג בינס, דאל מאש חצוי ומקולף, א ני אפגוש אתכם ואראה לכם בסיבוב עוד ניפגש עוד אוציא מכם מיץ,
יש עוד מה לגלות בבישולים ובין סירים ותבלינינים. אהרונית- מאחורייך,נשמה.
ד"ש ממני אלייך,
רדומה, יפה, חיה, מתחממת, אהובה.
ד"ש ורגש כלפי הקיום הזה,
נשופשונש ופש.

(-: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו. (-:
פעם חשבתי ששמו קיאנו ריבס או בראד פיט. והיום אני יודעת שזו ימימה, ואולי- בילד הקטן שהיינו. כמה באמת כולנו דומים וחכמים ומבינים.
אני רואה את דן וסופי משחקים בוילון בסטודיו.
הממ הממ הממ, לילה טוב, כיבוי אורות ותנורות ונורות.

אבל כן יש לי זמן לחשוב.
רק שאני בוחרת לנוח בו, לקרוא, לברוח למקום נוח, זקוקה למנוחה.

והצורך לחשוב ולתכנן ולברוא מציאות חדשה, נזנח,
וכך- עד מתי?- צועדת במקום, שינויים קורים לאט לאט אם בכלל,
ולא שועטת קדימה,
לא מתווה כיוון.
מתגלגלת , זורמת.
אני זורמת, ואין לי מושג לאן וזה מפחיד ככה.
(-: תפקידי לחיות את חיי, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חיי (-:
המשפט הזה היה כבר.
רוצה לארגן לנו שנה של woof

לקחת אחריות, זה הכי קשה, אומר דורון נשר ברדיו, אני צורכת קצת תרבות, אני מאזינה לרדיו.

תחזיקו מעמד, אתם לא לבד, ואנחנו ננצח. תודה דורון.
(-: הסבר פנים על פני הסתר פנים (-:
כל כך קשה לי להסביר פנים, להעלות חיוך על פני, לשאול מה שלומך, להיות פנויה לשלום שלך ולשלי, יש לי דברים לעשות ואין לי זמן לחשוב בכלל

ALL THE SMALL THINGS - BLINK 182
אין בית, קטנה כל כך, ילדות נגמרה, והיתה שקר...
עצב מר מתגלה תוך ששומעת שיר פופ משנת 2000

כדי לחיות יש ללמוד איך להשתנות תמיד- מתי כספי, עוקב אח"כ. טוב לרקוד בשבת לבד,
האם ככה זה? הכי טוב לבד, הכי טוב לבד?
(-: קירבה ללא קרב (-: -קירבה אליי

השינה שלך היא כוח עליון, כמו כרונוס איש הזמן, אתה קובע מתי והיכן.

צד ימין בי פתוח, צד שמאל מכווץ. עקומה בקיצור נמרץ.

משהו בימים האחרונים, יותר מתחמת, בשקט, התחלה של שקט, הכנה לשקט, הלואי, הלואי.

חברה חדשה, ביחד מגששות אחר קירבה, גם כשלא נפגשות, מתחממת קצת מהרצון שלך בקירבתי.
מהיכולת שלי לרצות קירבה.

לשטיח הראשון שלי מרכז עגול וסגול,
לאט התרבע מעט, ואני רואה אותו גדל למלבן ירוק כחול.

דן דן דן דן, אתה חכם ומהימן.
אומר הבוקר באוטו, מאבחן, 'אמא שובבה' 'אבא שובב' 'אבא לא רוצה אגס' 'דן רוצה עוד מתוק' 'אמא רוצה לאכול לחם של דן' .
היום בנינו במיטה הגדולה בית לדן ולחברים בובות. דן ישן בפינה עם הדובון. 'יושבים ביחד' . 'יש מקום לדן'. בית משמיכות וכריות.
שמוליקיפוד כניראה פחד ודן הרגיע אותו שלא יפחד. גם הקופיפ פחד, דן הרגיע את כולם.
ממה פחדו אני לא יודעת.
דן מפחד מהדוד החשמלי באמבטיה ומכל מיני רעשים , גם רעשים חלשים.
אהבתו לאמבולנסים שזורה בחששות מפני הסירנה שלהם.
(-: תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך (-:

קוראת ספר 'הסייח השחור' שתרגם מאיטלקית אלון אלטרס.
הספר נכתב במקור כחוברת הדרכה כיצד לטפל בסוסים, ומודפס כסיפור לילדים ונוער. הדובר הוא סייח שגדל לסוס ושמו 'קסם שחור'.
מעודד ערכים הומניים, לבער בורות, לנהוג באחריות חברתית, לפעול נגד התעללות בחיות,
לפעול בסבלנות, נחישות, והגיון בריא.

לועסת טישו במקום מסטיק.
נהנית מעוגה חמה זהובה, מקמח תירס יוגורט סילאן וחמאה, האאאא.

דן ישן בנחישות ונדיבות. דן ישן כי ככה הוא צריך. דן ישן ותיכף בא,
קוצב את חייו, חלק בוקר וחלק אחה"צ. לקראת אחת עשרה בלילה נשכב לישון כולנו , מותשים. עכשיו הזמן, מסתבר שעכשיו ה'זמן הגדול' של היום רביעי הזה.
אני אלך על זה.

היי, מותק, מה שלומך?
אני בסדר,,,, אני ממאוההבת.............
במי? בי. אני אני אני מאוהבבבת בי. ימממיממה שכממותי.

ומה נעשה בחצי שעה הזו שקיבלנו מה?
נתכננן את העתיד? ניספור עד שלוש? נקפצץ?
(-: קושי אינו בהכרח סבל (-: משפט מעניין. קושי בד"כ כן גורם לי סבל, נראה לי, למרות שגם אפס קשיים גורם לי סבל לפעמים.
הבוקר היה יפה. דן התעורר מאוחחר מאאאווודד, ב9, או אפילו אח"כ, אמייזינג.
ואח"כ היה רך כחמאה.
ועכשיו אכין מרק.
ביי
ביוש מיוש.

רצון לא להישאר זקנה בודדה ערירית ברחוב. אז לעשות 3 ילדים זה הפתרון?
גרנולה בקרמל זה נחמד אבל המתיקות העזה מלחיצה שלא בריאה ומקפיצה את הסוכר גבוה ומהר, מה זה בעצם אומר?
ימימה מבקשת לא להחסיר ולא להפריז, לא להצטדק, ההצטדקות מחסירה.
חשבתי אתמול בסלעית:
לומר לאדם שלום. לומר בוקר טוב,
זה אומר למעשה:
אני רואה אותך. יש לך מקום. וגם לי. אנחנו כאן, עכשיו, בבוקר הזה.
תרגול רוחני.
לומר שלום, בוקר טוב. תרגול רוחני בזוג עם אדם לא מוכר, או גם מוכר.

פסטה חמה עם קישואים נימוחים נמעכים,וקצת יוגורט כבשים טוב.
סלק וגזר מבושלים ומוגשים כסלט קר, חתוכים לקוביות וחצאי עיגולים,
מתובלים באבקות תבלינים יבשים,
תחושה של אבקה בפה. כמון וכוסברה יבשה.
אבל טעים. אוכלים מה שיש, בישלתי ואכלתי.
לחם שיפון פרוס דק בסכין חדה שמצאתי ברחוב. סכין מעולה. ארוכה ודקה.
לבצק הכנסתי קצת תבשיל קינואה עם ירקות, מה שריכך והאריך את חיי הלחם.


דן מבקש 'עוד פסטה רוטב!' ומקבל.

אולי ניסע לחברה בעתלית, אולי נישאר בבית,
וזה טוב.

דן בן שנה ו9, בגיל הניפלא בו הוא שש לעזור בכל דבר, לבנות אוהל ולקפל. לקחת כלים אל ומהשולחן.
אנחנו אוכלים בכלים לא שבירים וכולנו מרוויחים.

כותבת לי בוורד ומעתיקה לכאן. רוצה בלוג, רוצה לכתוב ולדבר, האישי הוא הפוליטי, והוא מעניין, לא?
(-: המציאות היא החלום האולטימטיבי (-:
אולי- אבל יש לי עוד חלומות

אפשר לשמור כמחית קפואה.
אפשר גם לחתוך לחצאים או לרבעים ולהקפיא ככה.
לגלידה או למיץ.
אפשר להכין קומפוט, או לחמם הרבה פרי עם קצת מים עד שנוצרת מחית ולשמור אותה בצנצנות (זה חם, אז זה יצור ואקום וישמר לאורך זמן), בשביל זה לא צריך סוכר. אבל זה לא משהו שניסיתי עם משהו שהוא לא תפוחים או עגבניות, אז זה בגדר ניסוי.
אפשר גם לייבש - פרוסות של פרי או מחית פרי (לדר).

בהצלחה!

מוזר, כתבתי לך פה אתמול וזה נעלם...את מחקת?

היי, לפני ההצטנפות, בתוך ההברשות, עם הופעת הדקירות בגב.
כל המילים שלא נכתבות, אלה שבאות מול המראה בבית השימוש,
אלה שעולות כשאי אפשר לכתוב,
אלה שנעלמות מהר, ומבדילות אותי ממך או ממך, כל המילים שהופכות אותי למי שאני, כולן, נשכחות.
נשארת לבדי ריקה ממילים ומבדלים של מחשבות.
סתם סתמית.
...

קבלי חיבוק על הקושי, נשמע לא פשוט
נראה לי שחסרה לך פרספקטיבה- מצד אחד נראה לך שאם תדחי את הרצון שלך בלצאת החוצה עכשיו, אז
שאני מזניחה את עצמי, את עתידי, שלא תהייה לי תקומה, שאהיה חסרת ערך בעולם הזה
שזו גישה די סופנית, לא? ובעיני- ממש לא מדויקת
ומצד שני, קשה לך לראות שלבנך קשה להפרד ממך כעת. ואת במאבק ובבלבול.
אבל זה לא יהיה כך לנצח! עוד יהיו ימים שהוא ירוץ בשמחה לענייניו, וזה יקרה הרבה יותר מהר מכפי שנראה לך...
נסי אולי לשחרר את המאבק, הפנימי, עם-מול דן, ולראות מה מתאים לסיטואציה שלכם כעת.
זכרי שהחלטות של עכשיו הן לא נצחיות. בניגוד לשיר, הרכבת לא נוסעת כל כך מהר ללא חזור, יש זמן מתאים לכל דבר, ורכבות עוברות כל הזמן!
אני אולי נשמעת קצת מעורפלת כי אני לא רוצה להטיף...אבל אם לכתוב במלים ברורות, נשמע לי שבנך עוד זקוק לך, הוא קטנצ'יק.
מסיוני, אחרי הפסקות ארוכות ארוכות ב"התפתחות" שלי, אחרי כל ילד, שמתי לב, שכשהחלטתי לחזור לעניינים, גם אם זה היה אחרי שנתיים, בניגוד לכל ההפחדות, הכל עבד לי חלק, ההזדמנויות היו, ויותר חשוב- יכולתי להרגיש שאין כאן מלחמה, שהדברים נעשים בהרמוניה, וההתפתחות שלי לא באה במחיר שכואב לי לשלם, ובלי צורך לנתק או להתנתק רגשית, כלומר- בלי להשאיר ילד בוכה בגן, לבלוע רוק, לאטום ת'לב, ולהמשיך ביומי שכולל התפתחות...איזו מין התפתחות זו כשצריך להתנתק ריגשית? אני הגעתי למסקנה שהפרס שלי בחיים הוא לא לעשות דברים בחצי לב אלא בלב שלם...
חצי שנה- שנה בחיים של מבוגר, עם קריירה והתפתחות וכו' זה די כלום, אבל בחיים של תינוק זה עולם ומלואו, שמיים וארץ
ובכל מקרה, אני יודעת שזה בכלל לא פשוט, לפעמים יש מבפנים חוסר סבלנות כזה שרוצה עכשיו ושאם לא עכשיו, זה ייעלם...
שיהיה בהצלחה, עם כל מה שתחליטי

אני לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם עניין הגן. ואולי ים צודקת ואני פשוט לא מספיק רוצה. העולם הפנימי מקבל זבנג מהעולם החיצוני,
אנ רציתי שנלך לגן אבל דן לא רוצה ולא נלך. אני רציתי שנלך לפיצה, ודן לא רצה, אבל תומר עזר ונסענו.
מה עם גן? כל הלילה התלבטתי והייתי עמוסה. זה קשור גם לכסף, זה קשור לעתיד שלי, לזמן שיהיה לי להקדיש לעצמי, זמן שעושה לי טוב,
שחושוב לי.
ללכת לחוגים עושה לי טוב, אבל זה במיקרו.
במקרו יהיה לי טוב לעבוד עם עצמי וליצור סדנה וללמד, ואני רוצה וחייבת לעצמי לקחת את הזמן הזה איכשהו.
(-: כבוד אפשר רק לתת (-: זה לא קשור.
אני רוצה לזכות בכבוד. מהסביבה ומבני שיערעך אותי , שאני אעריך את עצמי, לא לפעול לפי גחמות אלא לפי ערכים וצרכים...
ומה ערכים ומה צרכים ומה גחמות... גחמה הים את החלטתי.
יא רצון... אני מסתובבת סביב עצמי.
קשה לגלות שאני חלשה ולא עקבית, לא מספיק חזקה כדי לעמוד מול-עם דן ולהגשים את החלטתי.
אני מזכירה לעצמי שיהיה בסדר, שכל החלטה או התנהגות היא בסדר, שאני לומדת, שו,
אין פיתרון אחד
אבל בלב מרגישה עצב ופחד שאני מזיחה את עצמי, את עתידי, שלא תהייה לי תקומה, שאהיה חסרת ערך בעולם הזה
חסרת ערך- נראה מונח בודהיסטי וכולנו לכאורה כאלה,
אבל לא. מורים הם אנשים בעלי ערך. הם כל כך עוזרים.

מתארגנים לטיול, בפייסבוק ובדף הבית.
(-: גם בצד השני יושב בן אדם (-:

מתנה לראש השנה
אולי דן עם עששת כי אנחנו אוכלים לא מספיק בריא??
ועצירות?
מה לשנות?
ימימה עוזרת להיות יותר בטוב בדרך, וזה מעולה
מעבר לזה אני צריכה ללמוד איכשהו להפתיע את עצמי, לפעול, לשנות, לרצות לעזור לעצמי,
קבלה עצמית זה חשוב ובסיסי,
ובד בבד צעדים והחלטות ודבקות במטרה,
אימון מהיומן יכול לעזור.
כל פעם כשאני דואגת למיתי אני רואה שהסתדרה בלעדיי ושהיא בטוב.
(-: תפקידי הוא לחיות את חיי, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חיי (-:

איך להתחיל לסדר ולהיסתדר?
חסר לי מדף, אין מקום לערמות, צריכה להעלות אותן קומה.
הבית הזה ענקי, יש המון מקום, לערמות , למדפים,
לנמלים , לסדינים מלוכלכים, לכיכרות לחם עם קצוות מאורכים, לטיפות זיעה וללטיפות.
לגעת במחשב זו לא עשייה אלא חיכיון.
מחכיה מחכיה, מחר מתחילים, מחר מתחילים, גן ואורליקה. ואי מחכה ומחכה ומחכה.
חם ומה יהיה?
להכין, לזוז, אני אני אני. לסמן משהו, נמרחת באי נוחת מול השולחן הגדול החדש. מסמנת תחושה בפנקס התחושות.
צריך לאוורר משהו, למי יש זמן?
אולי הערב אשאר ערה.
(-: שבעים פנים לתורה (-:

מתעורר בלילה היסטרי.
זה בגלל חיסון לפני 3 שבועות?
שיניים??
חלום רע?
מפחד מהגן שיתחיל בעתיד?
לא יכול על כל השוקולד שהמסתי בחלב האם שאני מפיקה עבורו?
מה קרה?
ושוב מתעורר בהיסטריה לפנות בוקר.
מה מרגיע?
סרטים. של דודה חמודה, של תינוק מתוק, יד של סבא, מכבש וטרקטור.
אבא מפעיל עבורו צעצוע מנגן זייפן וגם זה משמח. וגלגלים צבעוניים מתגלגלים. ויאללה לארוחת בוקר שאבא מכין, ואמא מדביקה עוגיות בנוגט ומוצצת אצבעה.

יום שישי לבשל קינוחים ליובל שישים לאמא שלי.
שבוע רך בלי אבא עושה לי להיות יותר פנויה. בלב.
אומרת לעצמי לפעמים: בכלל לא צריך לחשוב עכשיו, על מה את חושבת? עיזבי, לא צריך לחשוב עכשיו, לא חייבים.
קראתי על ג'רושה אבוט באבא ארך רגליים לג'יין וובסטר. כותבת יפה ומתורגמת יפה ע"י ענת זיידמן.
מתרככת, ובשבוע הבא דן ילך לגן לאט לאט.
אני חלק מקבוצת אימהות שרוצות זמן לעצמן, לעבוד, ל..., שלא מחפשות גן הורים, שמאפשרות ניפרדות.
אני סומכת על ים וגם על מיכל תיכף אסמוך. הגן יהיה בסדר.
ארקוד השנה ביי שני עם אורלי ועוד נשים ואולי אלך גם לימימה?
(-: לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע (-:
תומר הלך להביא שולחן גדול שחור ויפה. עוד מעט יהיה פה שולחן גדול.

באמת פחות משתמשת במנשא, שוקל כ11-12 קילו. הפעוטיק.
כבר 4-5 פעמים עשה בסיר קקי, או פיפי, בן שנה ושבע הפעוטיק. ואמר ייהה!
אחרי תקופה של הרבה בלי חיתול בבית ובמפגשים גם, חוזרת לשים חיתול, אין לי כח לריחות הפיפי, מצד שני הרבה זמן לא היינו בבית.
היינו במחאת האוהלים עם אריה בת"א, ובירושליים, ובחולון,
אומר מרה, רינה, כלומר נגמרה הנקטרינה,
אומראמא, בואי אלי, ואולי בוא אלי. אבל אומר קומי, משחק עם זכר נקבה רבים רבות, בורים ואישות המציא לפני שאמרנו לו בורות ונשים.
תמר עשתה לו קסם באצבעות ממלמלות ליד הפה ונזכר בזה למחרת.
אוהב להקשיב לסיפור שמתחיל ב'זוכר שאתמול הלכנו ל... ופגשנו את... ורכבת על...
כשרוצה סיפור לוקח ספר ואומר 'פעם...'

כואב לי דבר שפעם קראתי כאן,
שאהבה צריכה להתבטא במעשים, שאם אני אוהבת את הבן שלי צריכה לעשות את הטוב עבורו,

זה קשה מאוד לבטא את האהבה במעשים. כל כך רגילה להתרכז בעצמי.
ולהגיד יפה שלי אני אוהבת אותך כבר לא מספיק.
זה שלב, זה שלב.
חזרתי להיות יותר נפרדת. מחפשת מחפשת.
(-: זה גם אישי וגם אנושי (-:

היום היה קל יותר.
אחותי שוב נוסעת לחו"ל ארוך.
ואני פה בחו"ל עם ילד ובעל. איך הגעתי לפה?
קראתי בעלון ישן על שיטת מגרות. מעניין אם עדיין קורית התמיכה הזו.
מה יהיה עם השנה החדשה?
דן ילך לגן?
אני אלמד טקסים? ריקוד? הכל חוזר על עצמו.

היי יומן אימא יקרה!
נפתח אצלנו שלב חדש.
מותר לו להיות בלתי מרוצה.
מותר לו לבכות מותר לי לגרום לו לבכות
מותר לי וקשה לי ומחובתי האמהית לצחצח לו שיניים וזה גורם לו לכעוס עליי.
אסור לי לגרום לו נזק, אסור לי לגרום לו צער במזיד, אני רוצה את טובתך ילדי, מה אעשה?
מותר לו להיות לא מרוצה ומחובתי לצחצח את שיניו ובא לי ... לא יודעת מה בא לי.
שלב חדש.
ואין תמיכה, למי אפנה?
אני יוצאת נגדי, ונגד ילדי, שוב בווסת,
עוד יומיים שלושה יהיה קל יותר אמן.
(-: גישתך לעולם, היא הביטוי המדוייק לגישתך אל עצמך (-:
גישתי לעולם היא- לך מפה עזוב אותי גם ככה אתה לא עוזר ולא מנסה לעזור.
אין לי סבלנות. הצילו הצילו, ואין מציל ואין מצילה, איך מרשים לשחות ככה?

בטח זוכרת, ממש אשמח.
ממש שנה...
אני פה, כמעט כל יום.
יש לך מספר? או שנקבע, אולדפאשן-ווי, פה.
כיף, אני מחכה בשמחה.

ולמי בכלל יש זמן למחשבות הרהוריות בנאליות ?

ומה שמוזר זה שאין לי בכלל חשק להתמתח להתעמל לרוץ ולקפוץ (אולי זה לא מוזר- זה בגלל הווסת)

חתכתי סלק, שמתי דגנים על אש והקטנתי אותה, וניקיתי וטיטאתי, וניחמתי הנקתי-הרדמתי בכי עצב.
ומה יש לי בתיק- בתיקים? ומה צריך להיות לי שם?
צעצוע מתחלף,
ושני סוגי מזונות אטרקטיביים
וארנק ומפתח ופלאפונצ'יק
וחיתול ומגבון
ובגד להחליף
ועט
וטישו
בקבוק מיים
אוזניות..
יומן ושל ומברשת שיניים (?)
וכובע

למה זה כל כך מעיק עלי? זו לא רשימה כזו נוראית?

אני בטוח יותר אוהבת לחיות את החיים מאשר לכתוב עליהם.
הכתיבהאמורה להיות קטליזטור לחיים.
הכתיבה יכולה להיות אמצעי נהדר, ככלי, להשאיר את המחשב פתוח ולעדכן במשך היום מה קרה אותי,
לבחון ולראות איך לבחון משפיע,

אני אוהבת לכתוב... כן להשאיר סימן, לא רק לרחף בהווה מתקיים וגדל ומתפוגג.

מחשבות.
אולי אני טועה וכל הטבעיות או חלקים רבים בה , לא משרתים אותי יותר.

דן מקיים את חלקו בהסכם וישן. מה אני יכולה לעשות כדי להציל את היום הזה?
כדי שיהיה לי יום טוב, מעניין משמח?

• אפשר ללכת למפגש בחדרה.
• אפשר יום ביתי ואחה"צ ים עם ג'ון.
• אפשר בינתיים לנקות ולסדר, בכיור, בין השיניים, בחצר.
• אפשר לכתוב ולנסות להבין מה קורה בחיים שלי עכשיו.
• אפשר לדבר עם חברה לנסות. אבל על מה? כדאי קודם לדבר עם עצמי, להבין מי ומה.

אז:
קיבלתי מחזור, דן קיבל חיסון, לי יש דימום ולדן יש שילשול.
קיבלתי שמלה חצאית חולצה וכובע.
הכנתי חמוצים, בישלתי סלק וגם אייריש קרים.
לקוק ליקלקתי חלב מרוכז מן הפחית, כמו יונה, חבר דרום אמריקאי צ'יליאני שהיכרתי בגילגול הקודם כשהייתי נערונת קצוצונת.

נראה לי לנקות., ואז נראה.

(-: כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו (-:

לגבי תקרת רביץ - בדיוק התקנו מאוור על תקרה כזו.
בדרך כלל בנזוגי מוצא את הקורה אבל הוא לא היה בטוח, אז הוא עלה על התקרה (כלומר לתוך הגג דרך הבוידעם, לא על הגג)
והניח שם שני קרשים ואז קדח מלמטה, דרך התקרה לתוך הקרשים.

מקווה שעזרתי

הלואי וכבר נגמר היום הזה והחיים האלה גם. בא לי להתגלגל, להיות חיה אחרת. לא הורית, לא נשית, לא מיולית.
(-: הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב (-:
הרגשתי לרגע שכן, אני שורדת בהצלחה, אני יכולה, להפוך, משורדת למשגשגת, להמשיך.
מצמצמת את עצמי לקטן בתוך המרחב הגדול שפנוי פה.
לאיזה טיפול ללכת?

שוב בלוג.
כואבת לי בבטן.

אני רואה שכבר ענו לך, אבל יש גם את הדף פעוט בבית דעי את אשר תשיבי
וגם קישור מעניין ששמתי היום בתחתית הדף נחמד לראות מסביב (יש שם ציטוטי מחקרים מעניינים על הסביבה האידיאלית לילד לגדול בה).

כרית רכה,
להיות עם ילד בן שנה וחצי, ולספק לו עניין זה קצת קשה- זה קצת קשה, בגלל שהגיל הזה הוא גיל של תנועה גופנית ומחשבתית.
זה קשה בבית, כאמא, וזה קשה בגן.
רק שבגן יש חוקים- ואז נדמה שזה הרבה יותר חלק שם- עם המדבקות שמדביקים על גלילי נייר טואלט, ואפונה ומזרונים, ומסגרת.
שאלת למה טוב לילד שלך להיות איתך- כי את האמא שלו- כי הוא צריך להיות עם מישהי המטמוטטת מאהבה כל פעם כשהיא רואה את הטוסיק שלו, ואומרת לו איזה יופי, כשהוא עושה פלוצי...
מה יש לו לחפש בגן? חוץ מאשר את אמא שלו?
תהני איתו בבית.
כשהוא יהיה בן שנתיים וחצי תחזרי לשאול את עצמך את השאלה הזו. (ככה בעיניי)

למה טוב לילד שלי להיות איתי?

כי הוא בחר בך להיות אמא שלו!

כי דמות אחת ראשית מטפלת חשובה להתפתחות אמון בעולם?
כדי שאני אכיר אותו לגמרי וכך אוכל לעזור לו כשיצטרך,
כדי שהאהבה שלי אליו תתחזק עוד ועוד, שלא יהפוך לזר?

כי אני מקסימה ומהממת?
כי רק אני מניקה אותו?
כי אני אוהבת אותו הכי בעולם?
כי אמא יש רק אחת?
כי אלה השנים הכי חשובות ועכשיו נבנית לו האישיות והשכל, ומה שהכי חשוב עכשיו זה אהבה?

אני כועסת.
אולי בגלל שאני לא אוכלת אורגני,
ולא מפרידה חלב וגלוטן,
המוח שלי שלילי.

נכון ש
(-: אי אפשר להשפיע, מבלי הנכונות להיות מושפע (-:

יש לי בחילה, אני סתם עייפה, נכון?
אני מקווה מאוד שאני לא הריון.
אמהות מדברות על ההריון השני והשלישי שהיו דומים לראשון, דפוסים בהריון.
דן מתעורר צועק

תמיד במפגשים אני רואה אתכן, האמהות לכמה ילדים,
ומרגישה שה'צרות' שלי, הקשיים, הם כאין וכאפס לעומת אלה שלכן.
מקבלת פרופורציה- הרי ברור שעם שניים הרבה יותר מסובך...
אבל גם מאבדת לגיטימציה לקשיי-
והם שלי ואני חיה אותם... אין לי ברירה אלא לחיות את שלי.

_רציתי לשתף אותכם בחווה-וחוויית חיים מדהימה- חווה לקיימות יהודית- אנחנו חבר'ה אחרי צבא שלומדים יהדות-(חילונים ומאמינים כאחד)
ופרמקלצ'ר עשיר ומעשי- מגדלים ומקיימים את מזוננו באופן אורגני
ולומדים מאנשי מקצוע תחומי קיימות שונים- רוקחות סבונים, הכנת גבינות מהעיזות ועוד ועוד....
נעשית עכשיו ההרשמה לתקופה מפסח והלאה- מתאים לחבר'ה שרוצים ללמוד יהדות ממקום פנימי-(ולא מחייב!) ולחיות בחווה אורגנית מוקפים אנשים טובים בלי סוף....מדורות וארוחות וחיים טובים.....
אפשר לדבר עם אחראי התוכנית- איתי יוסף- 050-2249600_

_העקרון השני כמעט ואינו מוזכר ומדובר - הילד חי סביב חיי המבוגר ואיננו מנותק מחיי המבוגרים. על הילד לראות את חיי המבוגר ולהיות חלק מהם ולא מה שקורה באופן כל כך רחב בעולמנו - המבוגרים חיים סביב הילדים או יותר נכון מייצרים אכסניות בהם מקדישים מבוגרים מסוימים את פעילותם בעבור הילדים. עניין זה משרת את ניתוק הילדים מחיי המבוגרים, לרווחת המבוגרים.

עקרון זה קשה להבנה או ליישום מעשי. מדובר בהיפוך מחשבתי והתנהגותי לא פשוט. אבל מה? כאן אין תגובה כמעט. הסבות לכך יש להניח רבות, אחת מהן תהיה עומק ההשתרשות של דרך החיים המערבית - פרוטסטנטית - קפיטליסטית. סבה נוספת היא שאין הדבר עומד באופן כל כך נמרץ במערכת האמונות והידיעה האינסטקטיבית הפרטית שלנו, כמו למשל, הנקה או קרבה גופנית.
חשיבותו של עקרון זה אינה נופלת מחשיבות עקרון הרצף, ובתוך התפישה החינוכית הכללית איננו יכול להיות מנותק ממנו. על כך בפעם אחרת._

כשאני פותחת את המייל יש לי תיקווה-
אולי מישהו חשב עלי אולי מישהו קובע איתי פגישה אולי אלמד משהו נעים ושמח?
רוצה לחזור לכתוב בבוקר. אין לי יומן לא יכולה לקבוע פגישות עם אף אחד אם זה לא למחר כי אשכח. חייבת יומן!
נשיקות,
ממני, מיה

בא לי להתחפש. למה?
מאווררת את הדימוי שלי בעיני. רוצה להתחפש לנסיכה יפה, ולגמישונית צמודונית, ולדתיה בשביס.
מי שחשבה שהתחפשתי להודית טעתה. שמתי טיקה אבל הייתי 'אמא של שבת' , בלבן ובחיתולי טטרה על צואר וכסינר,
וענדתי תכשיט מנצנץ וניצנצתי ובעקביי היקשתי והייתי בנעליים'אנטילופ' שלי היפות.
למה בא לי?
לחיה. אם אני מחופשת מותר לי להתנהג אחרת?
ולמה לא כל השנה להתלבש איך שבא לי?
מירי אמרה שכדאי.

רציתי להתחפש ללהיות אני ולהבין מה זה אומר לגביי היום.
לתת לשערות הרגליים להתנפנף ברוח. ועשיתי את זה בתלבושת החקלאית של שבת שלי בחולצה רקומה.
מתגעגעת לליאת קצת.

אולי ננסה להיות השבוע בבוקר בבית.
תחושה שכל הזמן בנסיעות. א ו ג מפגשים, ב מיקה, ד ה להיות בבית לקראת הסופש מה קרה
אבל בא לי מפגשים! מפגשים מפגשים!
כן. אבל יש לך רעיון יצירתי והשעתיים שנצ של בנך הן זמן יקר מפז מכדי לבזבזו בנהיגה מנק לנק גם אם יש דיסקים באוטו והנסיעה יפה בשקיעה .
בכביש 2 או 4 ומי בכלל ישן צהרים בשקיעה בלבלת לו הכל ומה יהיה בלילה מה?
שעתיים שנצ קדוש קדוש לרעיון יצירתי קדימה היי
אני לשני חברה משוררת אני המשוררת אני אני
אישה עם אגן עגול , אני , אני,

_קישור | העבר | מחק אמא אינקובטור (08.12.2008 16:09):
<גילוי נאות: הכותבת לא בחינוך ביתי. בכלל. לא היו ולא יהיו לה שום כוונות להיות בחינוך ביתי>
אבל: כאן <צפון אמריקה> אין בכלל אופציה של גן לילדים בני פחות משלוש. יש קבוצות משחק לבני שנתיים, פעמיים בשבוע לשעתיים - עם הורה. יש גם גן ליום מלא, אבל הולכים אליו רק ילדים שאמהותיהם עובדות. גן לצורך חברה והנאה מתחיל בגיל שלוש, והרבה ילדים לא הולכים לגן לפני גיל ארבע-חמש.
כשהגענו לכאן הבכורה כבר היתה בת שלוש ומאוד-מאוד צמאה לחברה, אז הלכה לגן. הצעירה היתה צמודה אלי עד גיל שלוש וחצי, ואז הלכה לגן לשעתיים וחצי ביום. אחר הצהריים, כך שלא ממהרים בבוקר. החל מגיל שנתיים ומשהו שלה נעזרתי במשפחתון קטן שהלכה אליו לכמה שעות בשבוע כדי שאוכל להתהולל (טיפולי שיניים, סידורים בירוקרטיים וכו'). מי שהולך לקניות בשעות הבוקר יראה הרבה מאוד ילדים בני ארבע-חמש מטיילים עם אמא._

לפעמים מפחדת מדן. קוראת בספר 'הורים טובים מדי' מפחדת מילדים אלימים ילדים חסרי גבולות.
(-: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון (-:
מוצצת אצבע. החדר אפלולי ומבולגן.
יושבת מכווצת, קצת קר ובכלל...
כאילו אין לי מקום
כאן ובכלל.
למה? ככה. ככהזה עכשיו.
כי אין לי מקצוע, כי אני לא זוכה להערכה מהסביבה, כי משהו חסר.

הדס אומרת: זה לא העניין של להתפרנס, זה למצוא לעצמי מקום.
אני חושבת- כן. זה גם וגם כמובן.

_שפירית (20.02.2011 16:02):
אשמח לפגוש אימהות נוספות עם קטנטנים בקריית השרון בנתניה
שלי בת שנה וחצי
[email protected]_

_מוזמנים לבוא למסיבת פורים- בחוקוק- מסיבה מגניבה
ביום חמישי 17-3 ב20:00--
לפרטים אפשר להתקשר לאיתי-054-5611196
מסיבה שמתאימה לבוא גם עם הילדים- יש מקום להניח אותם לישון
ולהמשיך לרקוד- גם אפשר להישאר לישון בסטודיו ליבה- במחיר סמלי_

דברים שישתנו כשתגדל- יהיה יותר סדר במקרר ולא הכל מלא שקיות ניילון להפריד בין ירקות .

אבל תמיד יהיה מקרר ותמיד יהיו ירקות נכון?
לא תמיד. לא כשמטיילים ואוכלים בחוץ. לא אם חולים בבית חולים או בבית אבות.

למה יש הרבה זבובים בבית? מה עושים כשהקומפוסט רטוב מדי ואין חומר יבש כי הכל ירוק?

לא מדייקת.
מתרוצצת כאילו, משהו בגוף מתרוצץ, לא יושב. לא יושבת. רוטטת.
משהו מלוכלך. הבית מלוכלך. משהו לא יושב במקום.

יוצאת מהמחלה לאט, ממחלת הסינוסיטיס. מרוקנת ממני את הליחה הצמיגה המלוחה, זו שציבעה תכלת.
דן בריא ממש. לא זועק שוב. כשחלה זעק בלילה, שמעו עד נתניה.
שיניים? היום היינו בחוץ על שטיחון, שיחק איתי ופתאום זעק. למה? ניכנסנו ינקנו נרדם. לא הראה קודם סימני עייפות. ככה בום- זעק וצלל.
היום נרדם בצורה מצחיקה, חיבק ואז עשה סיבוב דאווין זחילות על כל המיטה, הגיע שוב לחיבוק, וסיבוב וחיבוק, עם עצירות של נימנום רגעי בדרך, ושוב קימה עם חיוך ענקי, ולדרך.
ואז נשכב על הגב, ותמה לעצמו על התקרה ומצבה, ניצלתי את הרגע וגזרתי את כל ציפורניו ולא הניד עפעף, לאט לאט הניד, ולבסוף נרדם תוך שאני מלטפת לו את הלסת הקטנה.

כשחולים קשה להרים את הראש משכיבה, משהו כואב בעיניים, בצואר.
ואין חשק לעשות ספורט או עוגיות. רק לשבת ולהתכרבל.
בסדר.
מקבלת. מתכרבלת. להפסיק להתרוצצ ולשבת להתכרבל. לקבל את זה שלא יקרו פה אפיות הערב.