גם הבן הבכור שלי התנהג ככה, לא זוכרת אם עד גיל חודשיים או שלושה. כל הזמן שאלתי מה יש מאחוריי שכל כך מעניין.
היום הוא בן שמונה וחצי, ויש לו קשיים בויסות תחושתי. אינני יודעת אם זה קשור או לא, אבל יש לי תחושה שכן. שלהסתכל על קירות לבנים היה דרכו לווסת את עומס הגרוי מהפרצוף שלי.
איך לדעתך התינוקת חווה את העולם? היא אוהבת מגע וחיבוק? נהנית מאמבט ומגע עם מים? בוכה הרבה ונראית סובלת מהעולם? מתפתלת וזזה הרבה או רגועה ונינוחה? איך מגיבה לקולות ורעשים? לאורות? לחושך? מה היא מעדיפה?
אלו דברים שיכולים להיות רמזים ראשונים לנושא הויסות החושי.

אם את מוטרדת, תתייעצי עם רופא התפתחותי.

אוי כמה טעויות בגלל ההזדרזות...
ליואב פזילה קלה ולא קשה (לכן כמעט לא רואים אותה).
והקטע של החיבור בין השיער והמצח - ציינתי את זה בגלל שלפעמים הם נמשכים להסתכל שם ולא בעיניים.
ושכחתי להגיד שגם יואב בן חודשיים. לימדתי את הגדולים שאם הם רוצים חיוך ממנו, הם צריכים לעמוד במנוחה בסבלנות כמה שניות...

תינוקות קטנים הרבה פעמים מתמקדים בקו החיבור של השיער עם המצח, בגלל ניגוד הצבעים.
גם הזמן שלוקח לה עד לחיוך בגיוני. היא מנסה להרכיב תמונה, ואז כשהיא מצליחה ומזהה שאלה פנים אנושיות, היא מחייכת. לדעתי זה סימן טוב (גם הילדים שלי התנהגו ככה, בכל אופן).
אולי רק העניין של הזמן שלוקח לה לעשות את זה. יכול להיות שיש לה פזילה קלה מאוד שקשה לראות (תנסי לראות אם ההשתקפות שלך נמצא באותו המקום בשתי העיניים שלה), או אולי קוצר או רוחק ראיה מסויים. ליואב שלי יש פזילה קשה שכמעט אף אחד לא ראה חוץ ממני (אבל רופא עיניים אישר), וגם רוחק ראיה גדול מאוד (מספר 4.5), ככל הנראה. גם לו לוקח הרבה זמן יחסית, עד לחיוך

האם אני צריכה להבין ממיעוט התגובות שהמצב באמת לא נורמאלי? זה לא קרה לאף אחד?

כן ,צריך שמישהו שמכיר המון תינוקות וילדים יראה.
זאת יכולה להיות אפילו אחות טיפשת חלב .

מזל טוב, נולדה לך ילדה ואיתה אחריות , טוב שאת בודקת, אפשר להתייעץ עם אמהות מנוסות שאת סומכת על דעתן או עם אנשי מקצוע טובים, בכל מקרה זה לא יכול להיות בלי לראות את הילדה,
יכול להיות שזו סתם פזילה ויכול להיות שיש עניין אחר ואת יכולה לסייע לה,
בכל מקרה בהצלחה...

בתי בת החודשיים כמעט לא יוצרת קשר עין. בכל הספרים כתוב שתינוקות מרגע הולדתם מכוונים לחיפוש פנים אנושיות ומהופנטים אליהן. אבל היא בקושי מסתכלת עליי ועל אחרים, בדרך כלל המבט שלה מופנה למה שנמצא מאחוריי.
מזה שבועיים יש לה מדי יום-יומיים כמה רגעים של התמקדות בפנים שלי וחיוך שנראה מכוון, אבל הם חולפים מהר ודי נדירים. לפעמים אם אשמיע קול לידה היא תפנה מבט אבל לעתים קרובות היא תתעלם, או תקשיב בלי להביט. עם זאת היא מסוגלת לעקוב אחרי חפץ כאשר היא במצב רוח מתאים.
מכירים? אני צריכה לדאוג? יש לכם סיפורים מעודדים (או לא...) מנסיונכם? אני ממש לא רוצה להיות אמא חרדתית, רוצה לתת לה להתפתח בקצב שלה ולהאמין בה, אבל לצערי החששות מכריעים את הרצון...