לא למחוק! דף חשוב, לא ראיתי דיון כזה בשום מקום, והוא חדש יחסית. יתכן שיתפתח.

איזה דיון כללי? באמת חבל למחוק, אבל זה קצר מידי לדף משל עצמו, ואני לא מצליחה לחשוב על דף בנושא קרוב.

המממ. לא יודעת. זה דף מאוד באופני באופיו. אולי אפשר לצרף את הדיון לדף כללי על מצבי חרדה אצל ילדים?

דף למחיקה ?

גם אני אשמח, בעיקר היא עובדת דרך סקייפ

הי פלונית אלמונית
אני לא זו שפתחה את הדיון אבל אני מאוד אשמח לקבל את הפרטים של הפסיכולוגית שעזרה לכם.
תודה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו התמודדנו עם חרדה חברתית אצל אחד הילדים. נפגשנו עם פסיכולוגית שמתמחה בחרדה חברתית. נפגשנו איתה 3-4 פעמים- רק ההורים.
היא נתנה לנו כלים ובנתה תהליך אותו ביצענו עם הילד. התהליך היה קל אך נדרשה עקביות. קיבלנו ילד חדש. הוא מעולם לא נפגש עם הפסיכולוגית או תויג.
נשאר ילד ביישן אבל חוסר הדיבור והחרדה כבר לא מונעים ממנו להסתדר בגן, בחוגים, עם המשפחה המורחבת.
אני לא בטוחה שזה יתאים לכם כי אני לא יודעת מה בדיוק העניין אצלכם, וגם אנחנו התחלנו לטפל בזה בגיל ממש קטן, ברגע שראינו שהוא לא מדבר מחוץ לבית, אבל אם את רוצה המלצה לזו שנפגשנו איתה אני אשמח לתת.

עורכת , גיליתי שאינני יודעת לשנות את שם הדף. אז כן, בשמחה.

לגבי שאר התגובות: אין לי שום בעיה שילדיי יהיו אוהבי בית, קצת חששנים וכו. אך הם חיים באופן לא שמח, בתי בת העשרה לא שמחה. היא מוצאת הנאות ורגעי ענין בחיים, אך איזה בת 15 תשמח שאין לה חברות ?!
כנ"ל לגבי בני, אין לי ספק שאם זה היה תלוי בו, הוא היה שמח להיות קצת אחר. להיות מסוגל לישון בלעדי, ללכת לחבר, לפגוש באקראי חברים (בגן השעשועים למשל) ולהיות מסוגל ליצור איתו קשר, להיות מסוגל להיות בבי"ס.

עונה על עוד דברים:
בריאות- הוא בריא למדי , לא היו דברים חריגים. הוא ילד קצת חלש, עדין כזה.
היה בגן מגיל 3 , לרוה ביב לו לא פשוט, לא דיבר, העדיף להיות עם עצמו. כשהיה בגן חובה, נכנס לאותו הגן אחיו הקטן וזו הפכה להיות שנה מעולה, אחיו הקטן נתן לו ביטחון.

ועוד מבקשת להדגיש שזה לא שאני מנסה להביא אותם למפגשים חברתיים (אגב גם אני מאוד בתוך עצמי וטיפוס ביתי, אז אני הכי מבינה !) אבל להגיע למצב שממש אי אפשר לצאת מהבית ? לשום מקום כמעט ??

כדאי לבחור שם דף מתאים שמעיד על תוכנו. מין הסתם אנשים לא נכנסים לדף משום שאין להם מושג על מהו (אני סברתי שהוא על זוגיות, למשל).
אולי משהו כמו ילדים שמעדיפים להיות בבית

אני קוראת אותך ומסכימה שהמצב נשמע לא רגיל.
זה עדיין לא אומר שזה לא בסדר.
לא כל האנשים זהים, למרות שמנסים לנרמל את כולם.
הוא היה בגן או בחינוך ביתי לפני שנכנס לכיתה א? במפגשים שאני הולכת אליהם היה ילד די גדול שישב שנה שלמה על אמא. אחרי שנה הוא התחיל לשחק עם כולם. זה אנקדוטלי מן הסתם, אבל יש ילדים כאלה שקשה להם יותר להכיר ולצאת ולהיפרד מאמא.

מסכימה עם דידי בעניין הומאופתיה מצד אחד וטיפולים רגשיים מצד שני.
טיפול באמנות/מוזיקה/בע"ח וכו' יכולים להיות מאוד תומכים ולרוב אינם מאיימים עבור הילדים.
שאלה שנראה לי חשוב לשאול היא האם הילדים מאושרים.
למשל הילד השני כרגע די ברור שהוא במצוקה, אבל המתבגרת - האם טוב לה?
אם אן, אני לא רואה חשיבות מיוחדת ב"העשרה" של חיי החברה שלה או של הפעילויות שלה.
לעומת זאת אם המצב של הניתוק מאמלל אותם, אז אולי שווה לנסות לברר קודם כל נקודתית מה בדיוק חסר להם,
ולנסות להרחיב פעילויות קיימות שמדברות אליהם - אפילו אם מדובר במפגש חודשי עם ילד אחד בלבד, לדוגמה.
רוצה להוסיף גם שיש טיפוסים כאלה, שלא רוצים לצאת ולעשות דברים מחוץ לבית ושממעטים בחברה.
ויש גם תקופות - תקופה של השתבללות לעומת פתיחות יחסית לעולם.
נשמע לי טוב לעכשיו שהוצאת את הילד מבית ספר

התיאור שלך מאוד דומה לאיך שאני הייתי כשאני הייתי ילדה. גם היום יש בי הרבה ממה שאת מתארת. למרות זאת, אני חושבת שאני די בסדר, אבל בטח יש אנשים שלא חושבים ככה עליי . כשהייתי ילדה לא היתה אפשרות של חינוך ביתי, וחבל לי על כך, אני חושבת שבשבילי זו היתה אפשרות טובה יותר מאשר בית הספר, כי המסגרות החינוכיות שהייתי בהן רובן הותירו בי בעיקר צלקות. כשמדובר בילדים רגישים כל כך, לדעתי עדיף להתרחק ככל האפשר מפסיכיאטרים טיפוליהם ותרופותיהם. אני ניסיתי מספר פעמים בחיי הומיאופתיה והיא לא עזרה לי, אני חושבת שלמי שרגיש מאוד עדיף שלא להכניס לגוף שלו שום דבר שאינו אוכל (בריא, אורגני וכד') או מים. לא סומכת על הומיאופתים אחרי שחברה שלי סיפרה לי פעם שהומיאופת נתן לה טיפות שיש בהן כספית ושאלה אותי אם זה בסדר....
ואם בכל זאת טיפולים, לדעתי עדיף טיפולים רגשיים, עם מים, מוסיקה או בעלי חיים או לעשות עם הילד פעילות גופנית מתונה שהילד אוהב (זה גם יותר זול מאנשי מקצוע וגם אין סיכון, לא יכול להזיק אלא רק להועיל), אבל גם את זה לא חייבים ואם הילד מתנגד או נלחץ גם מזה אז עדיף להמנע. אם יש בסביבה של הילד מישהו שמבין רגיש ואוהב כלפיו זה יכול להיות מספיק. חשוב לראות אותו כילד תקין גם אם הוא נראה לכם מאוד שונה. זה שהוא שונה לא אומר בהכרח שמשהו אצלו לא תקין. אל תצפו להתפתחות "תקינה" לגילו כי זה רק עלול להכביד עליו וליצור לחץ מיותר, ולחץ עושה רע מאוד לאנשים רגישים, ומפריע להם להתפתח.
איך הבריאות שלו? אצלי הבריאות מאוד נפגעת בכל פעם שמופעל עליי לחץ או שחושבים עליי שמשהו אצלי לא בסדר, אני מאוד מרגישה ורגישה לסביבה, עם השנים למדתי להקשיב יותר לגוף ולנפש שלי וללמוד מה לסנן ומה טוב בשבילי. גם אותי הלחיצו פעילויות העשרה וחוגים, אהבתי תמיד ובעיקר להיות בבית. הכי טוב לי בבית. ממליצה לזרום עם מה שהילד מעדיף ולספק לו את הגירויים שמתאימים לו בסביבה בה הוא מרגיש הכי נוח.

מתלבטת בשם הדף, אם יהיו רעיונות אשמח לשמוע.
כמו כן, אם מישהו קורא ומזהה אותי מהחיים האמתיים, בבקשה שמרו את האינפורמציה לעצמכם. תודה

אני אמא לשלושה. כולם ילדים אוהבי בית, חרדים מהחוץ, לא רוצים לעשות כלום/ לנסוע לשומקום. מין חוסר רצון וחוסר מוטיבציה לדברים שמחוץ לבית.

הקושי העיקר עם בני השני, ילד רגיש ונבון בן שבע וחצי. מאז שהוא פעוט אני מרגישה שהוא לא רגיל, שיש לו "משהו" , אך איני יודעת לאיזה כיוון לחשוב.
מאז ומעלם היה צמוד אליי מאוד, רוב האנשים יחשבו שלגיל שבע וחצי ההיצמדות שלו כבר לא טבעית, לא בריאה.

היה מעולם חרדתי, ביישן מאוד, לא דיבר כלל מחוץ לבית, בעל עולם דמיוני עשיר, איחור רגשי (למשל עכשיו הוא בשלב של דמיון ומשחקים שהייתם מצפים מילד בן חמש וחצי). לא נפגש עם חברים, רק אם חבר יזום לבוא אליו, לא רוצה חוגים או פעילויות קהילתיות שונות.
התחיל השנה כיתה א' ופשוט התפרק שם לגמרי. התחילו חרדות קשות, המצוקה שלו יצאה באופן מפתיעה דווקא בהפרעות בכיתה (אנחנו היינו בטוחים שהוא יהיה עם הראש למטה כל היום, לא ידבר וכו). הומלץ על בדיקה פסיכיאטרית, הפסיכיאטר אמר שהילד סובל מחרדה ומתחילה התנהגות כפייתית (טיקים וכאלה). אך ההתנהגות הנ"ל התפוגגה ונשארו ההפרעות בכיתה וחרדות בבית.

לפני כחודשיים הוצאנו אותו מבי"ס בלית ברירה, לא היה לו מענה. התחלנו טיפול הומאופתי לפני עשרה ימים, כרגע הוא קצת בריגרסיה שהמטפלת אמרה שייתכן ואח"כ תבוא ההקלה.

אני בעצם נמצאת במצב שבלב אני מרגישה ש"יש לו משהו". לפעמים אומרת לעצמי שהוא בסה"כ ילד מאוד רגיש וזהו. לפעמים מרגישה שזה מעבר ולא יודעת בכלל איך לגשת לזה.

וגם לגביו וגם לגבי האחים שלו, אני תוהה איך להרגיע את הלחץ הזה, החרדה. אחותו הגדולה היא בת עשרה (בתיכון !!) , אין לה בכלל חברות, היא לא אוהבת להיות מחוץ לבית, כל פעילות העשרה מכניסה אותה ללחץ. אני כבר מיואשת.