כמו כן, אם מישהו קורא ומזהה אותי מהחיים האמתיים, בבקשה שמרו את האינפורמציה לעצמכם. תודה
אני אמא לשלושה. כולם ילדים אוהבי בית, חרדים מהחוץ, לא רוצים לעשות כלום/ לנסוע לשומקום. מין חוסר רצון וחוסר מוטיבציה לדברים שמחוץ לבית.
הקושי העיקר עם בני השני, ילד רגיש ונבון בן שבע וחצי. מאז שהוא פעוט אני מרגישה שהוא לא רגיל, שיש לו "משהו" , אך איני יודעת לאיזה כיוון לחשוב.
מאז ומעלם היה צמוד אליי מאוד, רוב האנשים יחשבו שלגיל שבע וחצי ההיצמדות שלו כבר לא טבעית, לא בריאה.
היה מעולם חרדתי, ביישן מאוד, לא דיבר כלל מחוץ לבית, בעל עולם דמיוני עשיר, איחור רגשי (למשל עכשיו הוא בשלב של דמיון ומשחקים שהייתם מצפים מילד בן חמש וחצי). לא נפגש עם חברים, רק אם חבר יזום לבוא אליו, לא רוצה חוגים או פעילויות קהילתיות שונות.
התחיל השנה כיתה א' ופשוט התפרק שם לגמרי. התחילו חרדות קשות, המצוקה שלו יצאה באופן מפתיעה דווקא בהפרעות בכיתה (אנחנו היינו בטוחים שהוא יהיה עם הראש למטה כל היום, לא ידבר וכו). הומלץ על בדיקה פסיכיאטרית, הפסיכיאטר אמר שהילד סובל מחרדה ומתחילה התנהגות כפייתית (טיקים וכאלה). אך ההתנהגות הנ"ל התפוגגה ונשארו ההפרעות בכיתה וחרדות בבית.
לפני כחודשיים הוצאנו אותו מבי"ס בלית ברירה, לא היה לו מענה. התחלנו טיפול הומאופתי לפני עשרה ימים, כרגע הוא קצת בריגרסיה שהמטפלת אמרה שייתכן ואח"כ תבוא ההקלה.
אני בעצם נמצאת במצב שבלב אני מרגישה ש"יש לו משהו". לפעמים אומרת לעצמי שהוא בסה"כ ילד מאוד רגיש וזהו. לפעמים מרגישה שזה מעבר ולא יודעת בכלל איך לגשת לזה.
וגם לגביו וגם לגבי האחים שלו, אני תוהה איך להרגיע את הלחץ הזה, החרדה. אחותו הגדולה היא בת עשרה (בתיכון !!) , אין לה בכלל חברות, היא לא אוהבת להיות מחוץ לבית, כל פעילות העשרה מכניסה אותה ללחץ. אני כבר מיואשת.