ואפילו התחלתי לחשוב שבגלל שהמחייה כאן כל כך יקרה אם אני כמה חודשים עם הילדים בהודו זה יכול לצאת לא נורא יקר....(הכרטיסים יתקזזו עם המחייה...)
זה בערך מה שאנחנו עושים, חוסכים עלויות .
בכל מקרה, טליה, את מוזמנת בחום, נעשה מפגשי חינוך ביתי ביערות .
(כולם מוזמנים! כולם מוזמנים!)

_איך מפתה אותי טיול בהודו...
תמשיכי לעדכן גם משם,אה?_
גם אותי...
ואפילו התחלתי לחשוב שבגלל שהמחייה כאן כל כך יקרה אם אני כמה חודשים עם הילדים בהודו זה יכול לצאת לא נורא יקר....(הכרטיסים יתקזזו עם המחייה...)

איך מפתה אותי טיול בהודו...
תמשיכי לעדכן גם משם,אה?

פתאום יש לנו סדר יום וסדר שבועי.
יום שני מפגש חינוך ביתי, שני אחה"צ בלט, יום שלישי שיעור כינור פרטי, יום רביעי שיעור כינור עם קבוצה ואחריו שיעור מוזיקה, חמישי וששי פוגשים איזה חבר או חברה.

כל יום אחרי ארוחת הבקר מתאמנים בכינור- תוך כדי משחק, פעם מרכיבים פאזל וכל תרגיל שעושים נותן חלק להרכיב. פעם לוקחים כמה זוגות ממשחק זיכרון כשחצי מהם גלויים ובני הזוג שלהם מוסתרים. אחרי כל תרגיל חושפים אחד ומחברים לו בן זוג.
לפעמים מושיבים בובה כשלידה סל מלא באוכל של בובות (מעץ) ואחרי כל תרגיל היא אוכלת.
ככה זה סוזוקי, לומדים ומשחקים.

זהו, כל שאר הזמן חופשי .

הרבה אדרנלין והכל פתאום נראה טוב ומרגש וגם החששות מהעתיד מוסיפות לאדרנלין
כן, גם זה .
בלונדון היה מזג אויר מדהים לאחרונה, הימים מתארכים, המשפחה שלי כאן אז יוצא לי להגיע למרכז היפה הרבה, אני נפרדת מחברים שלי כאן ומגלה שבעצם יש לי הרבה....
אז למעשה זאת תקופה נהדרת.
אני רק רוצה לא להתמקד במה אני מפסידה, לכן הפסקתי לעשות רשימה של "הפסדים".
ההתרגשות מהנסיעה עדין קיימת, בלי קשר.

קשה לי עם פרידות.
גם לי הפרידות לא קלות אבל אני דוקא אוהבת את התקופה של לפני העזיבה...הרבה אדרנלין והכל פתאום נראה טוב ומרגש וגם החששות מהעתיד מוסיפות לאדרנלין...(אולי זו איזה שריטה שלי...לא יודעת.)
בכל מקרה תהני מ
שבועיים אחרונים בלונדון.
@}@}

שבועיים אחרונים בלונדון.
שמש נהדרת וימים שמתארכים במהירות.
אני עושה כמיטב יכולתי לא לחשוב על כך שחיי הולכים להשתנות כל כך בקרוב, בעיקר בשביל לא להרגיש רע ועצוב על כך שאני עוזבת.
קשה לי עם פרידות.
קשה לי להיפרד משיעורי הכינור של דריה ושיעורי המוזיקה שלה. אני לא מאמינה שאמצא משהו טוב כזה שמקום אחר חוץ מלונדון.
קשה לי להיפרד מהקהילה הנפלאה שלי מבית הכנסת. מהרב הנפלא והמיוחד שלנו.
מכל הילדים והנערים שהם חלק בלתי נפרד מהקהילה, שיכולים לשבת עם המבוגרים ולהשתתף איתם בשיחות, להיות חלק מהם. מעולם לא ראיתי דבר כזה ואני בספק אם אי פעם אתקל במערכת חברתית כל כך מיוחדת.
קשה לי להיפרד מכל הפארקים המדהימים פה ויש כל כך הרבה כאלה.
אוף, יש לי עוד הרבה דברים טובים לכתוב על לונדון, רק שאני עוצרת את עצמי מלהתרכז מה אני עומדת "להפסיד" וגם זה זמן לישון.
אמשיך א"כ, בכוחות מחודשים.

אנחנו היינו רוב התקופה ברישקש, עד שכבר נהיה ממש קר ונמלטנו דרומה. אני חושבת שעוד חודש כבר מתחמם בדרמסלה, אבל אם תרצו עצירה בדרך זאת אופציה טובה - בימים חמים יש חופים עם חול לבן ומים צלולים (בגנגס, מי היה מאמין) ליד לקסמן ג'ולה. בילינו שם הרבה עם הילדים..

היום קניתי תרסיסים לחיטוי הידיים, משחות מחטאות ונוזלים מחטאים.
יש את הסבון האלכוהולי שמתאדה מעצמו, לא יודעת אם אליו התכוונת. הוא זכה אצלנו לכינוי "סבון קסמים" והיתה הרבה התלהבות סביבו (הקסם - רגע קיים ואח"כ כבר לא..)

_לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני טיילתי בהודו ישנתי אצל משפחות בכפרים נידחים ואכלתי במסעדות פועלים.
יכולתי להתקיים מ-100 או 150 דולר לחודש.
עם הילדים פתאום הכל אחרת. אני לא יכולה לגור איתם בכפרים שאין אליהם גישה ברכב מהחשש שאצטרך להגיע מהר לרופא ולא יהיה לי.
נהייתי אמא, אני דואגת להם הרבה יותר מלעצמי._
זה מאוד משונה להיות פתאום בהודו אחרת, אבל איכשהו המעבר הוא טבעי, הרי כל כך הרבה מתהפך ומשתנה כשהילדים נולדים, ולא נראה לי שתהפכו פתאום למטיילים שנוסעים ברכב פרטי ועוצרים במלונות כמו הטאג', וה"עלייה ברמת הטיול" יש בה משהו שאיכשהו הופך טבעי, ומפסיק להיות מוזר די מהר..בעניין הרופא - יש לנו רופא ילדים מקסים שתיקשרנו איתו דרך המייל בזמן הטיול, וזה הרבה יותר נוח מטלפון וזמין בכל מקום. תנסו לבדוק את האופציה הזו, עלי זה מאוד הקל (לא שהשתמשתי כל כך הרבה, אבל הידיעה שאפשר). ואחרון חביב - חיסון לחצבת, מאוד חשוב! שמעתי על חברים שנדבקו בהודו לאחרונה. זו מחלה שלרוב היא לא מסוכנת אבל אם אפשר לחסוך אותה, נראה לי עדיף..

אני רואה שאני נסחפת בעצות וסיפורים. נראה לי שאני פשוט מתגעגעת לריחות אחרים ולאויר אחר (הודו, לונדון..). ירושלים יכולה להיות קצת דחוסה לעיתים (למרות אוויר ההרים הצלול כיין..). בכל אופן תהנו מאוד מאוד (חשבתם על להמשיך את לימודי המוסיקה של דריה בהודו? לא בטוחה שתמצאו כינור אבל כלים אחרים בטוח יש).

ירושלמית, תודה על התשובה הארוכה והמפורטת.
כולנו התחסנו נגד צהבת A עכשיו וטיפוס הבטן רק יותם לא התחסן.
בקופת חולים האחות פתחה לנו מפה של הודו, שאלה לאן ניסע ולכל איזור במפה יש צבעים וכל צבע זה חיסונים שונים.
דלקת מח יפנית לא נמצאת, למשל, באיזורים שניסע אליהם, אז הם לא המליצו על חיסון.
כל כך שונה מהגישה הישראלית.

במיוחד סביב הבת שלנו, שהיא בלונדינית, ומשכה הרבה תשומת לב ומבטים
שניהם בלונדינים עם עיניים כחולות ולגדולה יש עוד שיער מקורזל מקורזל שגם ככה מושך תשומת לב במקומות תרבותיים יותר.
אני כבר מתכוננת להמולה סביבם .

אנחנו לא נסתובב הרבה, מתכונים להשתקע בדרמסלה (מקלוד גנג' או אחד הכפרים באיזור) ולהיות\לטייל שם באיזור.
בעלי ביקש ביקור באגרה לפני כן ובודאי ניסע לשם ברכבת.
הם מתים על רכבות גם פה.

היום קניתי תרסיסים לחיטוי הידיים, משחות מחטאות ונוזלים מחטאים.
לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני טיילתי בהודו ישנתי אצל משפחות בכפרים נידחים ואכלתי במסעדות פועלים.
יכולתי להתקיים מ-100 או 150 דולר לחודש.
עם הילדים פתאום הכל אחרת. אני לא יכולה לגור איתם בכפרים שאין אליהם גישה ברכב מהחשש שאצטרך להגיע מהר לרופא ולא יהיה לי.
נהייתי אמא, אני דואגת להם הרבה יותר מלעצמי.

הבת שלי שבד"כ לא אוכלת כלום התקיימה פחות או יותר על אורז, צ'אפטי ובננות.
הבת שלי תחיה יופי על צ'פטי ובננות. גם לאסי נראה לי שהיא תאהב. לא נראה לי שצריך יותר מזה.
אנחנו "מחריפים" את האוכל בבית לאט לאט. נתנו לזה שם קוד "נשיכה" כי היא מתנגדת לחריף בפרנציפ (חייבת להתנגד למה שמציעים לה, גנים של אבא שלה).
בשיחות סביב האוכל נאמרות לעיתים הערות כמו "את מרגישה קצת נשיכה?" וכדומה.
יש לי הרגשה שזה קצת עובד, רמת ה"נשיכה" באוכל עולה מבלי שהילדה תרגיש.
מי יודע אם בכלל נצטרך את זה. היא יכולה לחיות יופי על פירות ויוגורט. אולי איזה "אלו פרנטה" חמים מידי פעם .

תודה על העצה לגבי הנשנושים לפני האוכל במסעדות. אני אנסה לזכור את זה.

בעניין החיסונים, פנינו למשרד הבריאות להתייעצות עם רופא נורא נחמד, שוויתר לילדים על כל החיסונים ה"מיוחדים" (קדחת המוח היפנית וכאלו), הדגיש שהפטיטיס A חשוב והקדים לבן שלנו את החיסון הזה (בארץ בדרך כלל מקבלים אותו בגיל שנה וחצי, זו מחלה מאוד מדבקת ונפוצה בהודו). אני ובן זוגי היינו מחוסנים מהודו קודמים, אז לא היתה בעיה. כשאנחנו נסענו הבן שלי כבר היה גמול מהנקה (גמל את עצמו יותר מוקדם) אבל הירבה לשתות בהודו לאסי בננה, שהפך להיות המשקה האהוב עליו. יש יוגורט בכל מקום ויש בו חיידקים שטובים לבטן. חוץ מזה גם קנינו בארץ צנצנת גדולה של חידקיים ידידותיים (פרוביוטיים) באבקה לילדים בטעם וניל שהיינו מערבבים להם עם השתייה פעם ביום והם ממש אהבו את זה (כשחזרנו לארץ המשיכו לבקש..). הבת שלי שבד"כ לא אוכלת כלום התקיימה פחות או יותר על אורז, צ'אפטי ובננות. הבן אכל הרבה יותר מגוון ושניהם היו בריאים ולא חטפו כלום, גם לא שלשולים חולפים, אז מהבחינה הזו היה ממש בסדר, אף שלפני זה די דאגנו איך יהיה עם האוכל. מה שכן חשוב, זה להסתובב עם קרקרים/קורנפלקס/גראנולות/פירות או דברים קטנים לעיתות רעב כי לאוכל יכול לקחת שעות להגיע לשולחן מרגע ההזמנה ולילדים לא תמיד יש סבלנות לחכות..
חוץ מזה מה שמאוד עזר לנו היתה העגלה שלקחנו, היא גדולה ונוחה ושניהם היו יושבים בה יחד, משחקים וישנים. אף שהבת שלנו כבר היתה גדולה כשנסענו והתלבטנו אם לקחת רק מנשאי גב או גם את העגלה זו היתה החלטה מאוד טובה, כי יש משהו מאוד מציף בהודו בשביל ילדים (גם בשביל גדולים הרי..) ומשהו בעגלה איפשר להם קצת מרחק מהבלגן והרעש כשרצו לנוח, וגם שמר עליהם מההתלהבות וההמולה סביבם |(במיוחד סביב הבת שלנו, שהיא בלונדינית, ומשכה הרבה תשומת לב ומבטים).
חוץ מזה נסיעה ברכבות היתה הדרך המושלמת לטייל, זו היתה הרפתקאה ממש בשבילם ואנחנו נדבקנו. נסענו לראשונה במחלקה ראשונה (בניגוד לטיולים הקודמים שבהם זו תמיד היתה שניה ושלישית). היה פינוק מבחינתינו, ומסתבר שגם במחלקה ראשונה יש כמה רמות (תא בודד, קומותיים ושלוש), אנחנו בחרנו ברמה הנמוכה של מחלקה ראשונה, שהיא עדיין מאוד נוחה וכיפית - כך שגם נסיעות ארוכות עברו ממש בטוב - ומבחינת מחיר זה לא הרבה יותר יקר (בהשוואה ללונדון זה בכלל יהיה מצחיק כמה זה זול)
וכמובן להיות במעט מקומות הרבה זמן, זה תמיד יותר מוצלח בטיולים ארוכים. אני לא יודעת אם יש לכם תוכניות לגבי המסלול והאזורים, ואם הייתם בהודו לפני, אבל גם בעניין הזה אם יש לך שאלות אשמח לענות

רק שיעורי הכינור מצערים אותי מעט (מעט מאד) שאני עוזבת לעכשיו את לונדון.
אני יכולה עוד לכתוב כל כך הרבה על סוזוקי והשיטה שלו, כמה היא מדהימה, איך בכזאת קלות הוא מביא ילדים קטנים לנגן יצירות נפלאות על כינור, כמה נכון ללמד ככה ילדים מוזיקה.
דריה ואני בעיקר עובדות עכשיו על מקצבים. שרות ומוחאות כפיים לפי מקצבים שקיבלנו לעבוד עליהם.
בדיסק שכבר כמעט שנה אנחנו מאזינות לו, יש את "טווינקל טווינקל ליטל סטאר" בכל המקצבים הללו.
א"כ היא תלמד לנגן את השיר הזה בכל המקצבים וא"כ הם יופיעו לה בנגינות קלאסיות מפורסמות שהיא תלמד ולא תהיה לה שום בעיה לנגן אותם.
גאוני.

דריה התחילה להשתתף עם הקבוצה. היא עוד לא מנגנת אבל בשיעור באחרון שלהם הזמינו אותה לעשות את תרגילי החזקת הכינור של תחילת השיעור.
הם מאד מעודדים לעמוד מול קהל ולנגן עם עוד אנשים. הכל נעשה כמעט ורק עם הערות טובות שנותנות ביטחון מול קהל.
מדהים!
אני מתה על השיטה הזאת.
ועכשיו אנחנו עוזבים ולימודי הכינור המופלאים יאלצו לחכות.
מזל שיחליפו אותם הרבה חויות גדולות ומעשירות אחרות.

טוב,
שכחתי לציין גם את הקנאה המיותרת שתמיד נדחפת בכל מצב גם בלי שמזמינים אותה (אני מתכוונת לטיול בהודו)

וואי,איזה מגניב הקטע עם הכינור,רק עכשיו קראתי...
הלוואי והיה פה לידינו גם ביה"ס כזה למוזיקה.. אולי הייתי לומדת סוף סוף ברצינות לנגן בגיטרה המאובקת שקיבלתי מנועם ליום ההולדת 30. כמה זמן עבר...

אצלנו בבית יש חסכים בתחום המוזיקה. אין לנו "תרבות" מוזיקלית:לא אוהבים לשמוע מוזיקה קלאסית,לא הולכים לקונצרטים/אופרות,לא מנגנים על שום כלי. נועם אוהב לשמוע שירים ישראליים(מוריד מהמחשב לאמ-פי 3) ואני אוהבת לשיר (לזייף בעיקר...) ולרקוד . זהו. בארגז הצעצועים בסלון יש איזה תוף מריים מהעיר העתיקה, רעשן אנתרופוסופי- מזכרת מהגן בירושלים,מפוחית שהילדים קיבלו מסבתא וקסילופון עדין צלילים-גם אנתרופוסופי.
זו בטח לא סביבה תומכת ללימוד נגינה...
טוב,אי אפשר להיות טובים בהכל,נכון? אני עושה הרבה יצירה... וטיולים בטבע... (תמיד הם נדחפים לכל מקום. ההם, נו... רגשות האשמה וייסורי המצפון. מי הזמין אתכם בכלל? לכו מפה,קישתה... מייד!!!

ירושלמית, תודה!

מה עשיתם עם חיסונים?
אנחנו התחסנו כולנו ביום ששי. בעיקר קיבלנו בוסטרים כי את הרוב כבר קיבלנו בעבר.
אבל יותמי לא קיבל נגד טיפוס הבטן כי לא נותנים את זה לפני גיל שנתיים.
מה אתם עשיתם? חיסנתם בכלל?
אני שוקלת להחזיר אותו להנקה מלאה בזמן שנהיה בהודו .

בנתים התחלנו לארוז את הבית.
זה כבר ניקוי ראש.
לזרוק המון דברים, למצוא המון דברים (ולזרוק אותם כי אם שנים הם לא חסרו לנו אז הם לא יחסרו בכלל).
לגלות שבכל כך הרבה דברים שיש לנו אנחנו לא באמת משתמשים.
לגלות שאפשר להסתדר עם מעט דברים בלי בעיה.
להתחיל להיפרד מהחיים שיש לנו כאן.
איזו תקופה משונה.

היינו בהודו לפני שנתיים עם הילדים (אמנם רק לחודש) עם בת 4 ובן שנה וארבעה חודשים (דאז). נראה לי שאלו בערך גילאי הילדים שלכם.. אם יש שאלות וכו' נשמח לענות.

מי יודע, אולי המסע הזה גם יביא לנו תשובות.
מאחלת לכם מסע מוצלח, מהנה ומעניין.

ההתלבטות קשה
אכן, אכן, מאוד מבינה.

אשמח לקרוא עידכונים@}

עברה שנה, עכשיו מדברים על ההמשך.
מה עושים? איך החינוך הביתי בעיננו?
מצד אחד הוא ממלא ומעשיר. אותה ואותנו.
מצד שני הוא מתיש, בעיקר כשמשעמם לה.
גם אין לה מספיק חברה ושנה הבאה זה עוד יחמיר, בני הגיל שלה יתחילו בי"ס וכבר לא יהיה זמן לפגוש אף אחד מהם אחר הצהריים (יום לימודים ארוך, ילדים פה גמורים אחרי בי"ס).
אני נוטה לשלוח אותה לבי"ס, בעיקר בשביל חברים. אני נרתעת ממערכת החינוך פה.
ההתלבטות קשה.

בנתים, יש עוד קצת זמן לחשוב על זה.
חודש הבא אנחנו נוסעים לארה"ב לבקר משפחה וא"כ ל-4 חודשים להודו.
מי יודע, אולי המסע הזה גם יביא לנו תשובות.

נעים שאת משתפת,
נהנית מכתיבתך@}

דריה ואני לומדות כינור.
כן, גם אני. אני כבר יודעת את כל סולם לה(A)
ולנגן את twinkle twinkle little star
בסולם הזה בשני מקצבים שונים.
הכל תודות ל Suzuki]שיטת סוזוקי method[/po] ולכך ששמעתי את השיר הזה במקצבים שונים כ-9 חודשים יומיום. שטיפת מוח מושלמת. אם תעירו אותי באמצע הלילה ותבקשו שאנגן את זה אצליח בלי בעיות.
טוב, אולי, עוד לא ניסיתי.
אז למה בכלל למדתי עכשיו לנגן בכינור?

הכל מתחיל איפשהו בסוף אפריל האחרון בקריאה של הספר "בלמידה מתמדת" של ג'ון הולט.
שם אני נתקלת לראשונה בשם סוזוקי בהקשר של לימודי נגינה:
ילדים מנגנים מגיל צעיר וההורים לומדים איתם, אלו שני פרטים שאני הכי תופסת.
בדרך לקומה התחתונה אני צועקת לבעלי שאולי כדאי שנתחיל להשמיע לדריה מנגינות פסנתר קלות יומיום וא"כ נלמד אותה לנגן אותן.
בעלי, מעשי הרבה יותר, עונה לי שבטח יש בית ספר לשיטת סוזוקי בלונדון, אולי פשוט נרשום אותה.
טוב, הוא קרא את הספר של הולט עוד הרבה לפני.

מצאנו בי"ס, שכונה ליד, שלחנו אימייל, קיבלנו תשובה.
עלינו להגיע לשיעורי האזנה בתור התחלה, לצפות בקבוצת ילדים מנגנים, אפשר כבר שבוע הבא.
לא היו לנו הרבה אפשרויות בחירה בכלי הנגינה. פסנתר לא ראינו בהתחלה שיש בכלל. מה יש? כינור, ויולה וצ'לו.
בחרנו בכינור. קטן וקל- אפשר יהיה לקחת אותו איתנו בקלות ממקום למקום.
שתנגן לסבא וסבתא בביקורים בארץ.

נסענו לשיעור האזנה. יותם דריה ואני.
הבנין יפה, נמצא בכניסה לפארק מטופח ומרשים בשכונת הייגאט, שהיא עצמה שכונה יפיפיה.
האולם בו מתבצע השיעור, רחב כפיים, בעל חלונות גבוהים הפונים לפארק, פסנתר עומד בקצה ואשה מבוגרת ומטופחת מסדרת כיסאות עץ באולם להורים שיישבו וייצפו בשיעור.
אט אט מגיעים הילדים, מחזיקים בידם מזודות קטנות עם כינורים קטנים בתוכן.
המורה מכוונת להם את הכינורים אחד אחד והשיעור מתחיל.
המחזה מרשים, הכל משתלב כל כך יפה עם האולם היפה והנוף הירוק.
משרק מתחילים הילדים לנגן, דריה מתרוממת מכיסאה, מסתובבת אליי אומרת- "טוב, אני מוכנה ללמוד לנגן כינור"
כל כך תמים.
אוי דריה שלי, אני חושבת בלב, יש לנו עוד דרך ארוכה. אפילו אני לא ידעתי באותו הרגע כמה ארוכה היא תהיה.

מה יש בשיטה שלו שעובדת כל כך טוב?
ג'ון הולט טוען שביפן זה עובד טוב יותר מבארה"ב. שכנראה ההורים שם מקפידים יותר לעשות הכל לפי ההוראות:
להשמיע יומיום את את הדיסק של המנגינות, ללמוד לנגן לפני שהילדים לומדים וא"כ להתאמן איתם יומיום.
אני מחליטה לעשות הכל על פי ההוראות בתקוה שזה יבטיח תוצאות.
יש ספר של סוזוקי שעלי לקרוא, דיסק עם 44 נגינות שעלינו להקשיב לו יומיום. 22 נגינות כינור בליווי פסנתר ואחריהן אותן 22 נגינות רק של הפסנתר.
כל תלמידי סוזוקי לכינור בעולם מאזינים לדיסק הזה לפני שהם מתחילים ללמוד.
את הדיסק אנחנו שומעות תוך כדי עשית דברים אחרים- משחק, ארוחת בקר ומה שאנחנו לא עושות. הוא ברקע.
הרעיון הוא לא להכריח אלא להפוך את זה למשחק. הכינור הוא משחק.
הילדים שמנגנים בשיעור בו אנחנו צופות לא עומדים בשיעור כינור אלא בשיעור משחק שבו גם משתמשים בכינור.
זה בעיקר ההבדל.

עלינו להגיע להרבה שיעורי האזנה לפני שיכניסו אותנו לרשימת המתנה למורה פרטי.
זה לא פשוט לשמור על שקט עם תינוק בן כמה חודשים וילדה בת פחות מ-4 אבל המקום היפה משרה אוירה נעימה ורגועה.
עוד אמהות מגיעות עם תינוקות וילדים קטנים, עוד ילדים באים לצפות בשיעורים ואת ארבעת השיעורים הראשונים אנחנו עוברים בשלום ויוצאים לחופשת קיץ.
בבית אנחנו ממשיכים לשמוע את הדיסק כל יום.

סוזוקי אומר שתהליכי למידה רבים אינם נראים זמן רב, ממש כמו זרעים הנטמנים באדמה.
לא נראה את כל התהליכים שעוברים עליהם אבל לבסוף יגיעו הניצנים.
הדיסק שאנחנו שומעות הוא לנו כמו מים לזרעים באדמה.
דריה מזמזמת אותו כל היום ואני מוצאת את רוב הנגינות ממנו על הפסנתר בבית.

שנת הלימודים מתחילה שוב בסתיו ואנחנו חוזרים לשיעורי האזנה.
אני מנצלת את ההזדמנות שהשנה התחילה, הרשימות חדשות ומתחילה לדבר עם המורים, לברר מתי נוכל להתחיל ללמוד.
אני מנסה כבר לקבוע עם אחד המורים או אז תופסת אותי שם האחראית ומסבירה לי שעלי להיות רשומה כצופה ב-8 שיעורים לפחות לפני שידברו איתי על מורה פרטי.
אני לא מתבלבלת ומודאת שאכן היא רואה ושמה לב לכך שזהו השיעור ה-5 שלנו, מדגישה בפניה שקראנו אני ובעלי את הספר ושמזה כמה חודשים אנחנו מאזינים לדיסק יום ביומו.
היא לא מעודדת אותנו כלל, מספרת לנו שיש ילדים שממתינים שנה אפילו עד שמקבלים מורה אבל מבקשת ממני לרשום על הטופס בגדול שאנחנו פנויים כל ימות השבוע וכל שעות היום (כל הכבוד לחינוך הביתי שמפנה לנו זמן) זה מעלה את הסיכויים למצוא מורה מהר.

דריה, לעומתי, כבר מאבדת סבלנות. כמה אפשר לבוא להקשיב לילדים מנגנים בשיעור, נחמד כמה שהוא יהיה, מבלי להיות חלק מזה?
אני רושמת אותה לשיעור מוזיקה מעניין שבא אחרי השיעור האזנה.
מעבירה אותו מורה נפלאה ששרה נהדר ויש לה גישה נכונה לילדים/
לה ולדריה יש קליק.
זה סימן בשבילי שאנחנו בדרך הנכונה.

החגים מעקבים אותנו בחודש.
מה אני יכולה לעשות שגם ראש השנה, ערב יום כיפור ושני חגים של גלויות בסוכות נופלים לנו על שיעורי האזנה ומוזיקה.
החורף מגיע ועדין לא סגרנו את המכסה שלנו.

זה כבר ארוך ומתיש. אני מתחילה להבין למה אנשים לא שורדים את זה עד הסוף, למה מכרים שלי מספרים לי שהם לא הצליחו לעשות את זה וטוענים שזו חוצפה לבקש כל כך הרבה מהורים.
אני מתחילה לומר לדריה כל הזמן כמה היא גיבורה, איזה יופי שהיא מתמידה ככה איתי ולא מתיאשת.
איך נתיאש עכשיו? לא עשינו את הדרך הקשה הזאת עד עכשיו בשביל להתיאש.

השיעור ה-8 מגיע ואני מודגישה את זה לאחראית שם, שרק תדע, שתשים לב שעשינו זאת
היא מבקשת מאיתנו שנבוא שבוע אחרי על מנת לפגוש מורה.
עוד שיעור מגיע, כבר רשמנו 9 שיעורים ומציגים אותנו בפני המורה שלנו, אליסון, היא מזמינה אותנו לביתה לצפות בשיעור פרטי.
עוד פעם צפיה, הפעם זה מסובך הרבה יותר, הפעם הם שניהם צריכים להיות בשקט כי זה שיעור פרטי ואין הרבה אנשים מסביב, צריך שקט מוחלט ויש בית של מורה שצריך לשמור עליו מפני יותם.
אבל גם את זה אנחנו עוברים בשלום.

בלילה שאחרי דריה תעבור אליי למיטה עם חום וכמה ימים אחרי כל המשפחה כבר תהיה חולה.
זה פוטר אותנו משיעור צפיה כזה נוסף שבוע אחרי ואנחנו יוצאים לחופשת חורף.

מיד כשמסתימת החופשה ומתחיל שבוע חדש אני מקבלת טלפון מאליסון המודיעה לי שמחר בצהריים יש לי שיעור ועלי ליסוע למרכז העיר עם דריה לשכור בחנות כינור במידה שלה.
חצי שליש אני אלמד על הכינור שלה, דריה ויותם לא יבואו איתי לשיעורים.
רק א"כ דריה תלמד .
בדרך לחנות דריה מעמידה דברים על דיוקנם.
אנחנו הולכים לקחת כינור בשבילה, היא זאת שתלמד כינור והיא רק משאילה לי בנתים את הכינור שלה.
אני מוקסמת שכך שהיא משתמשת במילה "משאילה" ומסכימה, כמובן, עם כל מילה שלה.

למחרת היא באה איתי לשיעור בלי יותם. רק כדי שתראה באמת שאני לומדת.
אני נותנת לה לשאת את הכינור על הגב שלה בדרך לביתה של אליסון שתרגיש חלק מכל זה.
אני רק מזכירה לה שאנחנו בדרך לשיעור שלי ושהיום רק אני אנגן.
"זה בסדר, אמא" היא עונה לי
"אני אשב בצד עם כל האמהות ואת תנגני עם הילדים".

זהו, הגענו עד הלום.
בימים אלו היא צופה בי מתאמנת כל יום, מעירה לי הערות בנוגע לזיופים ואם אני מחזיקה אותו נכון, לדעתה. מלווה אותי בצלילים שהיא מוציאה מהפסנתר או מבקשת לנגן בעצמה.
לפי הוראת אליסון עלי לתת לה מבלי לנסות ללמד אותה כיצד להחזיק או איך לנגן.
דריה מחקה יפה את הילדים מהשיעור האזנה. היא זוכרת כל מיני משחקים שהם עושים עם הכינור כמו למשל להתכופף איתו ולנגן בשקט ואז להתרומם ולנגן חזק.

בעוד מספר שבועות היא תתחיל בעצמה את שיעורי הכינור.
תתחיל?
או שמא היא כמו הזרע שנטמן באדמה ועוד מספר שבועות היא תהיה כבר ניצן.
את תהליך הלמידה שלה היא כבר התחילה מזמן.

מקווה שהבנת שזו אני
הבנתי .

רק עכשיו ראיתי ששכחתי לרשום את הכינוי וכתבתי בתור פלונית (קנינו לפטופ מגיסי)
מקווה שהבנת שזו אני

השביתה הפסיקה אבל מה? התחיל שלשול. אז הוא את רוב הקקי עושה בסיר אבל גם בורח לו לפעמים ומכיון שהוא עושה יותר מ 10 פעמים (!) קקי ביום עכשיו יוצא לי לכבס כמה וכמה זוגות מכנסים ביום בכיור עם הסבון המוצק לידיים (כי אני לא אזרוק אותם ככה ישר לכביסה).
קשה לי לשים לו חיתול, רק עכשיו יצאנו משביתה ואני לא רוצה לבלבל אותו אבל לפני שבת אני נשברת ושמה. אני לא יכולה לכבס בכיור בשבת והמחשבה לשים אותם בדלי עם מים עם הקקי עליהם משום מה מגעילה אותי (פיתחתי בזמן האחרון קטעים פדנטים שמעולם לא היו לי). מלבישה חיתול ח"פ. משהו חדש שהוא כמו תחתונים ואפשר להעיף מבט לראות אם הוא ב"היכון" לפשפוש בקלות. גם קל להוריד ולהלביש במהירות.
זה רק לשבת.
ולרגעים שאני נשברת מהשלשול שלו...

עוד משהו חדש שגיליתי:
הוא הרי היה חולה ולא תיקשר, א"כ יצא מזה ועדין לא תיקשר... אבל עכשיו פתאום שמתי לב שהוא מדבר אחרת , שיש לו קולות אחרים או קצת שונים ממה שהיה לו מקודם. הוא גם מתנהג אחרת לפני פשפוש, אם הוא יונק, למשל, וצריך לעשות אז הוא מזיז את הרגלים שלו תוך כדי הנקה עד שהוא מפסיק לינוק ומסתכל עלי שאני אקח אותו (או עושה את הקול החדש). מהצד זה נראה שינוי קטן אבל בשבילי זה משהו אחר לגמרי. הילד מתנהג אחרת, הדפוסים שלו השתנו.
אני רואה את זה כקפיצת התפחות, גם עקב המחלה וגם עקב הגיעו לגילו המופלג- 9 חודשים.

דריה רוצה שכבר יהיה לו יומולדת ונקנה לו בלון, כמו שכל יומולדת אני קונה לה.

אתמול היא ביקשה שנכתוב "שבת מלכה" עם אותיות הפלסטיק שלה.
שבת היא כותבת בקלות, אומרת לעצמה את ההברות ולפי זה מביאה אות אות.
במלכה היא מבקשת את עזרתי.
אני אומרת "מ" היא אומרת "מם" ומביאה. אני: "ל" היא: "למד", מביאה, אני: "כ", היא: "כף", מביאה.
מסתכלת ושואלת בחשדנות: "כאן כתוב מלכה?"
אני מסבירה לה ש-כ בסוף מילה תהיה ך ויהיה לה צליל "ח". היא מביאה א שתהיה בסוף מילה. אני מתקנת אותה שזו ה.
היא מתקנת ומחליפה.
מסתכלת במה שכתבה- ומיד אומרת: "אני רוצה לשים ה גם בתחילת המילה" , שמה ומסכמת בשמחה:
"עכשיו זה שבת המלכה" .

יכולתי לכתוב את המשפט הזה בדיוק, רק הפוך במין הילד והתינוקת.

מתגעגעת

לה יש ציוצי אושר ששמורים כמעט אך ורק לו. היא מעירה אותו בכל בוקר והוא כ"כ שמח לראותה
יכולתי לכתוב את המשפט הזה בדיוק, רק הפוך במין הילד והתינוקת.

_היא הביטה בי במבט לא מרוצה ומיד ניגשה למלאכה- נאבקה עם הסדין הגדול, הורידה אותו וגררה אותו למקלחת, שם סל הכביסה ושם גם אבא שלה התקלח באותו רגע.
דפקה לו על הדלת וקראה:" יותם עשה לך פיפי על המיטה, שמתי את הסדין המלוכלך ליד הדלת".
הילדה המעשית שלי happy ._


_בערב היא מספרת ליותם שכהוא יהיה גדול הוא יוכל כמוה ללכת לבד לשירותים ולעשות לבד פיפי. "לא תצטרך שאמא תחזיק אותך מעל הקערה ותשרוק לך".
הוא שמח לשמוע את זה ומביט בה בעיניים מבריקות מאושר.
המעריץ מ"ס 1 שלה._
דריה כ"כ חכמה. איזה אושר לראות את הדינמיקה ביניהם (גם אצלנו). מרגש אותי בכל פעם (לה יש ציוצי אושר ששמורים כמעט אך ורק לו. היא מעירה אותו בכל בוקר והוא כ"כ שמח לראותה)

היא הנקית. והיא צודקת במהה אהוזים. תדברי איתו, תסבירי, ואולי הוא יסכים...

הנה תשובתה של העוזרת הרומניה שלי אחרי שבכיתי על כתפיה שיותמי שובת פשפושים:

"הם עושים כהה, לא רוצים עושים בסיר אבל ישר אהרי זה עושים ברצפה. זה מראה הוא הזק בראש, יש לו רצון הזק, הוא יודע מה הוא רוצה.
אם הוא לא עושה בסיר אהרי הוא שותה זה הוא עושה בכונה.
את צריכה לדבר אליו, לומר לו לא עושים כהה, עושים בסיר לא ברצפה, כהה, לדבר אליו, הוא מבין, הוא עושה בכונה".

אמרה והלכה לעשות "הובר" במדרגות.

או. זה הגיל בערך שהילד שלי התחיל להראות ניצנים של "תעזבי אותי אני מחליט עלי...."
הכי עזר סבלנות בשנה וחצי התחיל ללכת לבד לשירותים.

תזכירי לי בן כמה הוא?
9 חודשים.

תזכירי לי בן כמה הוא?

זאת יוטי ממחשב אחר בהודעה מעלי

בנתים השביתה בעיצומה.
אם הייתי אורחת מזדמנת לחיים שלי היה נראה לי שאין לו מושג מה זה סיר ומה זה להתפשפש וכל הצלחה היא מקרית בהחלט.
אני נוקטת צעדים חריפים עוד יותר ומותרת על חיתול הבד. נותנת לקטנטון להסתובב בבית רק עם מכנסים.
ככה קל יותר להוריד/להלביש וקל יותר להעיף מבט חטוף בבולבול שלו לראות אם הוא במצב "היכון" לפשפוש.
בנוסף, זה יחדד לי קצת את הקשב שגם ירד משמעותית עקב המחלה.
תוצאות בנתים- מספר מכנסים רטובים והסרבנות נמשכת.

כשהוא הולך לישון בצהרים לבוש בתחתונים ומכנסים אני מבקשת ממנו בלחש ויפה שיתחיל (יחזור) לומר לי בקול כשהוא צריך.
הלואי.

אהלן יוטי.
בקרוב מתכננת קריאה בדף הזה.
בינתיים קבלי
בי

ליותמי ולי אין תקשורת בכל הנוגע ליציאות שלו.
רק יצאנו כולנו, כל המשפחה, מכמעט שבועיים של מחלה. הדבקנו זה את זה והחלפנו כל הזמן משמרות בנפילה למשכב.
בזמן הזה יותם איבד את זה לגמרי. כל הזמן פיפי וכל הזמן שלשל. מסכן.
בשארית כוחותי עוד פשפשתי אותו יום יום אבל כמעט ללא הצלחה. הוא לא נתן שום סימן וסירב לסיר לחלוטין.
עכשיו הוא מתחיל קצת לחזור לעצמו אבל עדין לא מראה כמעט סימנים. זה יחזור, נכון? אני מנסה כל הזמן לעודד את עצמי שזה רק בגלל המחלה ותוך כמה ימים הכל יראה אחרת.
פיפי אני תופסת מהגיון ועם שעון. קקי הוא אומר לי בטלפתיה.

יש לו גם קטע חדש, לא להסכים לעשות בקערה שלו וכשאני מנסה להלביש אותו הוא בורח ועושה שלולית בצד.
היום בבוקר על המיטה הוא ברח לי (יש לנו מולטי מיטה משני מזרונים גדולים כך שכל המשפחה תוכל, אם תרצה, להתרוח בנוחות), נעצר על המזרון של אבא שלו, הרים רגל, עשה פיפי והמשיך במרוצה על הברכיים.
דריה נכנסה לחדר עם פיז'מה והביטה במבט רציני בשלולית.
מי עשה את זה? הצביעה עליה...
יותם. עניתי בשקט.
היא הביטה בי במבט לא מרוצה ומיד ניגשה למלאכה- נאבקה עם הסדין הגדול, הורידה אותו וגררה אותו למקלחת, שם סל הכביסה ושם גם אבא שלה התקלח באותו רגע.
דפקה לו על הדלת וקראה:" יותם עשה לך פיפי על המיטה, שמתי את הסדין המלוכלך ליד הדלת".
הילדה המעשית שלי .

בערב היא מספרת ליותם שכהוא יהיה גדול הוא יוכל כמוה ללכת לבד לשירותים ולעשות לבד פיפי. "לא תצטרך שאמא תחזיק אותך מעל הקערה ותשרוק לך".
הוא שמח לשמוע את זה ומביט בה בעיניים מבריקות מאושר.
המעריץ מ"ס 1 שלה.

הקשובה ליציאות@} מרגש ומעורר נשכחות.

השפה של יותם.

זה כבר זמן מה שאני מבינה את השפה של יותם.
כנראה הנסיון העמוק להבין מתי הוא צריך להתפשפש הביא אותי לזה.
השפה שלו היא "או" בכל מיני סולמות שכל אחד מהם אומר משהו אחר.
הגבוה ביותר אומר שהוא בשלבי הרדמות כרגע.
קצת, ממש טיפה נמוך ממנו זה "או" של פיפי. הרבה פעמים התבלבלתי בינהם לכאן או לכאן.
נמוך הרבה יותר יהיה קול של קקי. פה יש כמה סוגים (של קולות): יש ממש שירה צועקת ויש שקט שקט ונמוך ועוד אחד שנשמע כמו גרגור. השניים הראשונים יהיו בזמן שהוא יושב על הסיר והאחרון יהיה לפני.
אם אי אתעלם מ"או" של קקי ובימים של מזל גם מכזה של פיפי יש גם צעקת "או" גבוהה שאומרת "קחי אותי מיד לסיר".
היא שונה מ"או" צועק אחר שרק אומר שהוא רוצה תשומת לב.
אחרון יהיה "או" צרוד שאומר שיותמי רעב.

בעלי קורא לי "הלוחשת ליציאות".

מזמן לא הגעתי לקרוא כאן ועכשיו יצא שקראתי המון בבת אחת, מרתק לעקוב אחריכן וללמוד ולראות את הצמיחה וההתפתחות

כמו בהרבה דברים בחיים אני משתדלת לקחת את הרגעים הקשים וליצור מהם משהו, לשפר איתם את החיים.
הקושי נותן תמריץ, גם אם ברגעים הראשונים הוא משתק מפעולה (וכל מה שרוצים לעשות זה להתכרבל במיטה ולברוח מהעולם). אחרי השוק הראשון, אם מנוטים נכון, מגיע הכח לשנות ולשפר.
ככה היה לי השבוע. חשבתי שייקח לי הרבה זמן להתמודד עם חזרתה של אימי לישראל. הרגשתי את הבדידות שלי ושל דריה בחינוך הביתי ואולם יום אחרי נזכרתי בשיחתי האחרונה עם חמוטל בת חוה שסיפרה לי על מישהי מהמפגש שלהם שביקשה בקול ועם הרבה כונה להכיר מישהו בחינוך ביתי שגר קרוב אליה וכעבור זמן מה עברו להתגורר לידה שכנים כאלה.
אז ביקשתי, בקול, לא שכנים בחינוך ביתי אלא מפגשים קרובים. באותה הזדמנות גם נכנסתי לאתר של education otherwise, אגודה לחינוך ביתי פה. נרשמתי ושילמתי דמי חבר.
משם עברתי לחפש קבוצות חינוך ביתי בלונדון והפלא ופלא, יש 3 קבוצות לא רחוק ממני! וואו! זה נותן לי הרגשה שלא חסרות משפחות שמחנכות בבית בצפון לונדון. נותן תקוה.
זה הכי חשוב לי כרגע. להוריד ממני את הלחץ שעוד שנה דריה נשארת היחידה מחבריה שלא תלך לבי"ס עד 15:30 , מה שאומר שהיא לא תיראה הרבה חברים אחה"צ.
מפגש אחד בשבוע גם מסדר לנו יופי של פעילות חברתית לדריה שהיא יותר מחבר אחד, וכמובן אני אפגוש עוד כמה הורים "בודדים" כמוני. איזו הקלה.

---

אחרי שנדנדתי והצקתי ודאגתי שהמורים של הכינור בשיטת סוזוקי ידעו מי אנחנו ושידעו שאנחנו מגיעים הרבה לצפות בשיעורים הקבוצתיים ושכבר חצי שנה אנחנו מאזינים יום יום לדיסק של נגינות הכינור של סוזוקי פנו אליי סופסוף לפני מספר ימים והציעו לי לבדוק ולחפש מורה לדריה.
אז שבוע הבא כבר הוזמנתי לצפות בשני שיעורים פרטיים ולראות אם זה מתאים לדריה (ואם אנחנו מתאימים למורה).
זאת התקדמות עצומה, אנחנו מתקרבים לכך שדריה תתחיל לנגן בעצמה.
יש עוד דרך לא קצרה לשם, אני לא חושבת שהיא תתחיל מיד אבל זה הרבה יותר קרוב מאי פעם.
אני מחזיקה לעצמי אצבעות. הלואי שאמצא מורה שדריה תאהב ויהיה לה קליק איתה (או איתו).
הלואי.

---

שבת.
מוזמנת אלינו לארוחת צהרים משפחה ישראלית עם שני בנים בני 5 ו-3 . הם חדשים בשכונה והתראנו רק פעם אחת בבית הכנסת.
דריה מאד מתרגשת. הכנו נקניקיות עטופות בבצק עלים ודריה הכינה מהבצק שנשאר עיגולים קטנים וקישתה מעל. היא קוראת לזה "בורקס נקניקיות" .
בערב שבת היא כבר גוררת את השולחן מהסלון לחדר האוכל הגדול ומכריזה שהיא מכינה "שולחן ילדים", פורסת מפה ועליה פורסת מפיות צבעוניות כדי שתוכל להניח עליהן צלחות ואם יפול קצת אוכל מהצלחת הוא לא ילכלך את המפה.
א"כ היא מביאה מהחדר שלה שני כיסאות עץ קטנים ומלתבטת ארוכות איך לסדר כיסא שלישי.
לבסוף מחליטה שהיא עצמה תשב על הדום כיסא ההנקה והוא ישמש לה בתור כיסא נמוך.
שולחן הילדים כל כך מוצא חן בעיניה שהיא מתעקשת לשבת ולאכול בו ארוחת ערב במקום איתנו בשולחן הגדול.
בצהרים היא מקבלת את פניהם בשמחה רבה, מראה להם את השולחן שהכינה, מראה להם את הכיסאות שלהם ומסבירה בסבלנות למה היא זאת שצריכה לשבת על הכיסא המתנדנד ("אין לו משענת ואתם עלולים ליפול").
הילדים אוכלים רק מהבורקס נקניקיות ושלשתם רצים למעלה לחדר של דריה, משם נשמעים קולות של קפיצות, השתוללויות, חפצים שנופלים והרבה צעקות צהלה ושמחה. בלאגן שלם.

כמה היא היתה צריכה את זה.

---

נעמה, תודה על ההתיחסות.
למזלי, אני מקושרת לקהילה מדהימה, אין לי מילים בכלל להסביר כמה מדהימה היא.
כמה אנשים פה עוזרים לי ולבעלי וכמה נפלאים הם. זה נותן תחושה של משפחה.
גם לעזוב את הקהילה המיוחדת הזאת יהיה לי קשה מאד.
ועם זאת, מה לעשות, אין כמו אמא! בטח לא כמו אמא שלי.

היי

מזדהה עם המילים הטובות שכתבת על אמך. גם אני חשה כך פעמים רבות.
אולי החיים בבידוד,במרחק גדול,מעלים את רמת הנזקקות שלנו לרמות כאלו שאנו יודעים להעריך יותר כל גילוי של התחשבות/חיבה,במיוחד כשהוא אימהי(מהאימהות שלנו הכוונה)
תודה לך
היום,היום אתקשר על הבוקר לדרוש בשלום אמי ולהרעיף עליה שבחים כפי שעשית את.
תודה שהזכרת לי את מה שלפעמים מרגיש ברור מאליו,אבל הוא לא...

אמא שלי נסעה היום בצהרים חזרה לישראל, השאירה אותי בודדה ועצובה.
הזכירה לי כמה היא סבתא כיפית. כמה אני מתגעגעת אליה ולמשפחה שלי, שגרים קרוב אחד לשני בישראל.
הזכירה לי כמה דריה אוהבת את המשפחה, את הבנות דודות שלה בארץ ואת סבא וסבתא.
הזכירה לי כמה אני צריכה לתמרן בשביל חיי חברה לדריה. כמה אני עושה הכל לבד, כמה קר כאן, כמה אני מתגעגעת לספונטניות הישראלית.
היא לא מעירה כמעט, לא מציקה, מקבלת את זה שלחמשת ילדיה יש דרכים שונות לגדל את הילדים שלהם, שונות ממה שהיא עשתה.
היא יודעת לעזור.
היא מרגיעה בצ'יק את יותם ודריה.
היא אשה חכמה.
היה נורא כיף איתה, לכולנו. הבקר היא אכלה איתי, עם דריה ועם יותם ארוחת בקר נחמדה בבית קפה קרוב, א"כ לקחה חפציה ועלתה על מונית לשדה התעופה.
עצוב.

דריה כבר עשתה מהבית מטוס וקבעה שכולנו טסים עכשיו לישראל.
היא כמובן גם חיברה על זה שיר, כמו על כל דבר כמעט שהיא עושה.
יותם, לעומתה, לא במצב רוח כזה טוב. הוא עם חום ושלשולים ושן שצומחת ומשגעת לו את הגוף, בדיוק כמו שהשתיים שצמחו לפניה עשו.
החיים בלונדון ממשיכים.

משהו בי שואל עכשיו את השאלות האלו שוב ושוב.
מנסיוני בחינוך ביתי, יש תקופות שהשאלות האלו שוב צצות להן, גם כשהילדים גדולים יותר.... - אכן, עם היד על הדופק.

זה נשמע שכיף לנו ביחד? זה בדיוק מה שזה.
איזה כיף לקרוא אותך
שנה טובה, בהצלחה בהמשך@}

סתיו בלונדון מתקרב לסיומו והימים מתקצרים במהירות ומתקררים.
עלים אדומים וחומים נושרים מהעצים וממלאים את לונדון היפה בצבעי שלכת נוגים.
אני אוהבת את הסתיו אולם בשני הסתוים הקודמים שעברתי כאן לא נהניתי כלל, לא הסתדרתי עם הירידה המהירה בשעות האור, לא הסתדרתי עם זה שמרגישים כל כך חזק שהקיץ נגמר והיה לי עצוב בחגים בלי משפחה. אולי הכי הכי זאת העובדה שהייתי בשני הסתוים הקודמים בהריון ועכשיו אני לא.
אז בלי הריון וציפיה לכל השינויים העונתיים, הסתיו השנה יפה מתמיד ולי טוב בחיים עד מאד.
יש לי שני ילדים בבית איתי וטוב לי.
לדריה אני כבר לא דואגת לבעיות חברתיות והיא פוגשת ילדים על בסיס יומיומי. בנוסף היא גם הולכת לחוג בלט ולחוג מוזיקה פעם בשבוע.
גם ללימודים שלה אני לא כל כך דואגת, רוב הזמן, ודוקא שנראה לי שאולי "היא לא לומדת מספיק" היא מפתיעה אותי באיזו מילה שהיא קוראת בלי ניקוד או אומרת לי בלי לחשוב בכלל שעכשיו נשארו לה 9 אגוזים כי היו לה 10 אבל היא אכלה אחד או שולפת איזו יציאה חכמה על מגון נושאים שקיימים בעולם ולי נותר רק להתפעל לעצמי ולחשוב, אבל רגע, איך היא הספיקה ללמוד את כל זה? היא הרי רק משחקת כל היום.

ויש גם את יותמי. יותמי שזוחל בבית במרץ, יותמי שחוקר, יותמי שמביט בנו כל הזמן במבט מסוקרן, יותמי שחוטף ובודק כל דבר שניתן. איזה רצון אדיר לדעת, איזה רצון אדיר להתקדם. אני מתחילה להאמין למנקה הרומניה שלי כשהיא אומרת שילדים שגדלים בלי חיתולים יוצאים חכמים.

ויש אותי, המולטי אמא שהיא גם אמא, גם עקרת בית, גם רעיה, גם מנסה להעמיד איזה עסק וגם מוצץ לילה.
זאת שמסתובבת ברחוב עם עגלה אליה מחוברת מדרגה מאחורה למקרה שדריה תתעיף ותרצה לשבת גם, עם תיק תלוי עליה ושקיות רב פעמיות של הסופר תלויות בווים מהצדדים עמוסות קניות, קערה\סיר ליותם דחופה בתוך הבאגז' וכמובן גם כיסוי מפני גשם ומטריות- כל זה על העגלה, לא עלי, אבל אני זאת שדוחפת את זה ברחוב. עושה עם הילדים סידורים, קניות, הליכות לפארק או לוקחת את דריה לחוגים, עובדת על המחשב לידם, מטפלת בבית או מבשלת איתם. הם עושים איתי כמעט הכל, דריה כבר משתתפת פעילה, היא רוצה לעשות דברים של "גדולים" עד שמשעמם לה, אז היא עוברת לעניניה ויותם פשוט איתנו- צופה, חושב או צוחק. אנחנו הרבה יותר מענינות ממוביילים או אוניברסיטות, לא?
זה נשמע שכיף לנו ביחד? זה בדיוק מה שזה.

אופס! נמחק לי קטע כשכתבתי על ד"ר סוזוקי אבל עכשיו ערכתי והוספתי אותו שוב.


אולי השאלה היא מה הדבר הנכון כעת?
שאלה טובה . זה בדיוק מה שאני שואלת.


ומהן החלופות לחינוך ביתי?
גן מונטסורי פעם או פעמיים בשבוע כדי שתהיה לה יותר חברה.
אני חושבת גם על זה.

_קול אחר אומר לי שזה בסדר, זה רק מראה שאני עם יד על הדופק, בודקת כל הזמן שלילדים טוב ושאני עושה את הדבר הנכון.
מהו הדבר הנכון? האם נכון לדריה להיות איתי בבית?_

אולי השאלה היא מה הדבר הנכון כעת?
ומהן החלופות לחינוך ביתי?

השיבה הביתה

החזרה מחופשה בת 3 שבועות בישראל היתה לי קשה מאד.
הרגשתי כמו תיירת, אותו ריח שהיה בבקרים כשהייתי מבקרת את אחותי כשהיא גרה בסקוטלנד.
ידעתי היכן כל דבר מונח בבית אבל לא הרגשתי בבית, וכשאמא לא מרגישה טוב גם הילדים מתחרפנים. הילדה נדבקת אליי כל היום והתינוק שובת מפשפושים.

אט אט חזרתי לעצמי אבל זה עדין לא זה. הבנתי בישראל כמה חשוב לילדים המשפחה המורחבת לידם, במיוחד עם החינוך הביתי ו"בעית החברה" שיש לנו, משמע, הקושי שלי לקבוע "דייטים" לילדה שלי לכל השבוע.

משהו בקלילות הישראלית חסר לי פה מאד. בישראל אמנם אנשים זרים עוצרים אותך, ממששים את התינוק ומתחילים לומר את דעתם על אורך המכנסים שלו במזגן הנוכחי, אבל יש בזה משהו ישיר ואמיתי.
ככה זה בכל ביקור, זה מזכיר כמה אני מתגעגעת, רק הביקור הזה היה ארוך ונעים במיוחד וכך גם ההתאוששות ממנו ארוכה וקשה יותר.
אני רוצה להנות מהרגעים שיש לי פה עכשיו, לא לחלום על מקום אחר טוב יותר. אני עכשיו בלונדון ואני אוציא מזה את הטוב ביותר!
אבל זה לא קל. כרגע זה ממש לא קל.

---

השביתה

נסיעה לישראל, חזרה מישראל, התחלת מוצקים, שינוי סיר ואנא עארף מה עוד... כל דבר גורר איתו שביתת פשפושים.
נו, מה יהיה?

---

מחשבות כפירה

אולי אני בכלל לא בנויה לזה? אולי זה לא הדבר הכי טוב בשבילה? אולי היא לא רואה מספיק ילדים ויהיה לה קשה חברתית?
למה בעצם חינוך ביתי חשוב לי כל כך? האם זה טוב לה שהיא כל הזמן איתי?

משהו בי שואל עכשיו את השאלות האלו שוב ושוב.
קול אחר אומר לי שזה בסדר, זה רק מראה שאני עם יד על הדופק, בודקת כל הזמן שלילדים טוב ושאני עושה את הדבר הנכון.
מהו הדבר הנכון? האם נכון לדריה להיות איתי בבית?

---

הפרח והזמיר שלי

בספרו "natured by love" כותב ד"ר סוזוקי הגיגים ומחשבות על תהליכי למידה בכלל ולמידה של מוזיקה בפרט.
בצורה יפנית טיפוסית הוא נותן דימויים יפים מעולם הטבע.
כמו למשל זרע הנזרע באדמה שאיננו רואים את כל התהליכים שהמים, המינרלים מהאדמה והרוח יוצרים בו. כל הזמן נשקה אותו ונראה רק אדמה. כד שיום אחד נראה ניצן שלא היה מופיע בלי כל זה.
כמה פשוט וכמה נכון.

בנתים אני לא צריכה לחכות הרבה כדי לראות ניצנים בכל מה שנוגע למוזיקה אצל דריה.
מאז שהתחלנו להאזין יום יום לדיסק ללומדי כינור בשיטת סוזוקי דריה כבר שרה את המנגינות, התחילה לאלתר מנגינות עם קצב על הפסנתר או סתם להוציא קופסאות אוכל מפלסטיק, לפזר על הרצפה ולתופף עליהם מקצבים שקולים.
יש לה את זה, ללא ספק!!!

סוזוקי, אגב, מספר גם על זמיר, הציפור, שידוע בשירתו המופלאה. אז הזמיר, מסתבר, הוא בעל יכולות זמרה מולדות אבל שירתו נלמדת ממורה. כן, כן, זמיר אחר (ההורה כנראה) שר לו כל הזמן וכך הוא לומד לשיר, ואם המורה יזייף הזמיר יזייף גם כן .

נעמה, תודה על התובנות .
יש לי עוד הרבה להוסיף בנידון, בהזדמנות.

כמה זמן לא כתבתי ואו-הו, כמה יש לי לספר ולכתוב.
על הטיול לוויילס, על הדיון הסוער שהיה שם עם החמים ועוד קרובים על חינוך ביתי, על שיעורי הצפיה\האזנה של כינור שאנחנו הולכים אליהם כחלק מתוכנית סוזוקי ללימוד כינור לדריה, על זה שקראתי את ישמעאל ומאד אהבתי או סתם עלי כאמא מפשפשת ומבסוטית.
אבל לא ולא, אני אתחיל ממפגש חינוך ביתי שהיינו בו אתמול. מפגש חינוך ביתי ראשון שלנו.
הייתי בודאי אומרת לעצמי שמה שהכי חשוב לי במפגש הזה יהיה חברה לדריה וקצת חברה לי אך כשהגעתי לשם הרגשתי הרבה יותר מזה, הרגשתי בבית.
הכל רגיל והכל נורמלי, מי שמפשפש את הילד שלו או מי שמניקה איזה פעוט בן 3 או 4, אין הרמות גבה, אין צורך להסביר, אפילו בקצרה, על כל דבר שעושים. הכל נראה רגיל כי אולי כולם רגילים שם להיות שונים במובן מסוים.
למעשה, עד המפגש הזה לא ידעתי כמה זה חסר לי, כמה אני בכל זאת קצת מרגישה שונה בסביבה שלי, אבל הנה, אני לא לבד, יש עוד כמה "מוזרים" כמוני בלונדון.

הילדים רצים בחוץ או בפנים בלי שאף מבוגר ירוץ אחריהם או יאמר להם להתנהג בנימוס, גם בחדר עצמו בו ישבו ההורים האוירה היתה נינוחה, לא היתה תחושה שצריך לדבר עם מישהו, היה גם מי שפשוט ישב וקרא ספר. כמה רגוע.
תענוג! אני מקוה לבוא לשם גם שבוע הבא.

היי יוטי
עד לפני אי אילו שנים(די הרבה האמת...),חשתי כמוך.
אני מטבעי מורדת, ומי "קורבן" מתאים יותר להתמרד בו מאשר ההורים שלנו? הרי הם היחידים שימשיכו לאהוב אותנו ללא תנאי ובכל מצב.רק מולם אני יכולה להרשות לעצמי לבדוק את הגבולות שלי-מול שלהם,את האמיתות שלי,מול שלהם,את מי שאני מול מי שהם ומול מי שאני רוצה להיות.

רק ברגע שהפכתי לאמא בעצמי יכולתי לראות את זה,בקטן.בתחילת האימהות עוד הייתי במקום דומה לשלך. תפיסת ההורות שלי עוצבה בעיקר מאיך שאני לא רוצה להיות. אני אהיה אמא שונה. אני לא אעשה את הטעויות שאמא שלי עשתה איתי.ככל שעברו השנים,יכולתי להתבונן בכנות בעצמי ולראות גם את המקומות שבהם אני בוחרת בחירות דומות לשלה,ולא מתוך "תורשה גנטית",אלא מתוך בחירה מודעת.ככל שעברו השנים ,למדתי להעריך את מה שקיבלתי מאמי ולהשלים גם עם הדפקטים. למדתי שאף אחד מאיתנו לא מחוסן מטעויות,ומה שחשוב זה שהכל נעשה מאהבה.הבנתי שלילדים תמיד יהיו דברים שליליים לומר על החינוך של הוריהם,כי כך הם מעצבים את העצמאות שלהם. הכרתי בהגיון הזה,כי הוא משרת גם אותי כעת כאמא.גם אני עושה הרבה טעויות. הן אמנם שונות מאלו שאמי עשתה (ואולי לא באמת מאד שונות),אבל אני בטוחה שגם לילדיי יהיה מה לומר ולטעון נגדי ורק מקווה שיהיה לי את הכוח לעמוד בזה כשזה יבוא.

בינתיים, זימן לי הגורל להפוך לאמא אומנת ויצא שהפכתי לאמא לשתי נערות מתבגרות באומנה. פתאם מצאתי עצמי בצד השני,זה שמתמרדים בו. פתאם אני זו שצריכה להציב גבולות במקום לפרוץ אותם.פתאם אני נדרשת לעבור תהליכים נפשיים שביגרו אותי טרם זמני.פתאם הבנתי דברים שבאופן טבעי הייתי חווה אותם רק במשבר גיל הארבעים או אפילו יותר מאוחר,ואני רק בשנות השלושים לחיי. פתאם הבת שלי (בת האומנה הראשונה)מתחתנת ומקימה משפחה משלה,פתאם היא ברוגז ולא מדברת איתנו חצי שנה. ומה כבר עשינו? בחיי שרק היטבנו איתה,כל כך השקענו בה,את הנשמה נתנו לה,בחיי,ובכל זאת-היא מרדה,כי כך זה צריך להיות. לראשונה בחייה היה לה במי למרוד (אחרי שגדלה כל ילדותה בבתי יתומים). אז הזמן עבר והיא ראתה שאנחנו קיימים בשבילה תמיד,למרות הכל, (והיא פגעה בנו מאד והאשימה אותנו בדברים איומים...) וכשהיתה בהריון היא החליטה שלא לשתף אותנו בו,וכך גידלה את בתה,כמעט ללא הנוכחות שלנו. עוד שנים עברו,ואחרי 4 שנים היא בהריון שוב,והפעם אני כן בתמונה. הפעם,אחרי שהיא עצמה כבר אמא מספיק וותיקה,היא רוצה בי,היא מתייעצת איתי,היא מזמינה אותי ללידה השניה שלה,ללוות . היא מקשיבה ושומעת את מה שיש לי לומר,צקבלת את מה שאני רוצה לתת. אז ברור שלא את הכל,ויש הרבה תחומים שבהם הבחירות שלה שונות. ואני נדרשת לכבד אותן,בדיוק כפי שאמי מכבדת את הבחירות השונות שלי. אני סבתא.שוב,טרם זמני אני מתבגרת ומבינה דברים,עוברת תהליכים שגורמים לי להבין מה באמת חשוב בחיים,משנים את סדרי העדיפויות שלי. ואני לאט לאט מכירה יותר ויותר בטעויות שלי,יותר ויותר מסוגלת לראות עצמי כאמא לא מושלמת,כאמא שגם עושה טעויות.
ועוברות עוד אילו שנים,ואני שוב אמא אומנת לנערה מתבגרת,ושוב,אני צריכה לשים גבולות שאני עצמי התמרדתי בהם עד לא מזמן. וגם היא (בת האומנה השנייה) מעבירה אותנו מבחנים ,בודקת את הגבולות שלה מול אלו שלנו. ושוב,מתנגדת ומורדת ובורחת והכל. הכל!
רק כשנפרדו דרכינו,אחרי 3 וחצי שנים של חיים יחד,רק אז זכינו לחוות קצת נחת. רק אז,היא היתה מסוגלת להודות ולהעריך את מה שנתנו לה.

בקיצור,מה שאני באה לומר לך,זה שהזמן יעשה את שלו. לכעס יש תפקיד קיומי כנראה בהתבגרות שלך ובתפקידך החדש כאמא.
בסוף האהבה מנצחת!
מאחלת לך שתחלצי בשלום וברוגע יחסי את הדרך,עד הסוף הזה.
בעצם לא,מאחלת לךשיהיו לך כוחות ותעצומות נפש לעמוד מול רגעי הכאב והקושי והתסכול ,כי כנראה שרק מהמקום הזה יכולה לצמוח הבנה חדשה , בונה .

בהצלחה

(נעמה שולחת לך תובנות ממרומי האימהות הוותיקה שלה,מרגישה זקנה לאללה פתאם)

עוברים עלי הרבה דברים, הרבה מחשבות, הרבה כעסים שעולים והרבה הרבה תובנות.
אני מוצאת את עצמי מונעת תגובות חריפות כלפי דריה, במיוחד כשאני כועסת עליה. אני נמנעת כל הזמן מלרדת עליה ולהוכיח אותה. פתאום אני כועסת על איך שגידלו אותי, פתאום אני מרגישה שהרסו אותי (ואל לי לחזור על הטעות הזאת ולהרוס את דריה).
אמא שלי היא בן אדם נפלא ובודאי אמא אוהבת שהשקיעה בי ובאחים שלי אבל עכשיו אני רואה צדדים נוספים, מה שבעיני היא עשתה לא נכון (מי יודע, אולי היא מנעה ממני דברים קשים עוד יותר שהיא עצמה עברה) אני מרגישה שאני חווה את גיל ההתבגרות מחדש רק שעכשיו יש לי דריה בבית ויש לי רצון אדיר למנוע ממנה את כל ה"ירידות" האלה.

חיבת ללכת לישון עכשיו, אני אמשיך א"כ.

דוקא היא הפתיעה אותי היום כשהקשיבה להסברי על אנסקולינג ולמרות שלא ממש הסכימה איתי איחלה לי בהצלחה בדרך הזאת עם דריה.
כי היא אוהבת אותך וחושבת שאת מושלמת ונהדרת. כי היא אמא שלך. המראה של החמות היא זו שמשקפת את החברה ככלל עבורי. תהני מישמעאל.

אני מבינה את שתיהן, גם אני הייתי במקום הזה, בהשקפת העולם הזאת, למעשה עדין קימים בי חלקים של השקפת העולם הזאת, החשש הזה שדריה לא תהיה מחונכת או לא תלמד כמו שצריך, עוד קיים קצת אי שם.
באמת?

דריה איתי רוב הזמן ואני רואה כמה היא אוהבת ללמוד כל עוד אף אחד לא מפריע לה.
כאילו הם נולדים מושלמים ולאט לאט מתקלקלים, אה?

בטח קראת את ישמעאל של קווין
לא קראתי אבל זה בדרך אלי מישראל, יגיע עם החמים עוד 3 שבועות.




-" את חייבת לתת לה לסבול!"
גם חמותי, אגב, חושבת ככה, רק שהיא גם מפרטת ואומרת שזה צריך להיות במידה הנכונה וזה למען אתגרים בחיים.
דוקא אמא שלי, המבוגרת ממנה ב-15 שנה, שאמרה לי כבר שאני לא יכולה לחנך בבית כי אני לא מתמצאת בכל החומר הנלמד ושמאמינה באמת ובתמים שילדים שלא יושבים להם על הראש ומחייבים אותם ללמוד פשוט לא עושים כלום ומבזבזים את חייהם, דוקא היא הפתיעה אותי היום כשהקשיבה להסברי על אנסקולינג ולמרות שלא ממש הסכימה איתי איחלה לי בהצלחה בדרך הזאת עם דריה.

אני מבינה את שתיהן, גם אני הייתי במקום הזה, בהשקפת העולם הזאת, למעשה עדין קימים בי חלקים של השקפת העולם הזאת, החשש הזה שדריה לא תהיה מחונכת או לא תלמד כמו שצריך, עוד קיים קצת אי שם.
אבל רק קצת, כי דריה איתי רוב הזמן ואני רואה כמה היא אוהבת ללמוד כל עוד אף אחד לא מפריע לה.
עם זאת, אני יכולה להבין את מי שקשה לו להשתחרר מהתפיסה שבי"ס או מסגרות הם הדרך הנכונה בלבד, כי הייתי שם. תודה לאל שזה עבר.

יוטי יקרה!
תודה תודה תודה!
1- _האדם בגן עדן היה מלקט מהעצים וכשגורש הפך לחברה חקלאית.
בגן עדן הוא חי מרגע לרגע וא"כ התבית (התחתן, הביא ילדים...)_
בטח קראת את ישמעאל של קווין...סיפור גן העדן מובא שם מכיוון אחר ודומה כאחד. מהכיוון של החברה הלקטית.
2- חמותך הנאורה עוררה בי אופטימיות. לשלוח לקרוא חומר זה רעיון.
3- המשפחה המנוסה מלאה דברי חכמה כרימון-
כשבעלי שאל אותה מה הצדדים השליליים, לדעתה, בחינוך הביתי היא ענתה לו שאין
חמותי אתמול ביקרה אותי על החינוך הביתי-" את חייבת לתת לה לסבול!"

אלו צהרים מופלאים
ביקרנו משפחה הגרה שכונה לידנו וחינכה את שתי ילדותיה בבית.
מצאנו אותם לאחר שפרסמנו באתר יהודי שאנחנו מחפשים משפחות של חינוך ביתי.
האמא, רופאת משפחה, גידלה את שתי הילדות מגיל 4 ו-6 בבית. כיום הן כבר בנות 15 ו-17. האחת לומדת לבגרויות בבית והשניה לא עשתה בגרויות רגילות אבל לומדת בקולג' עכשיו את הבגרות המתקדמת בכדי להמשיך לאוניברסיטה.
ולמרות שממש לא ציפיתי לזה, מדובר באנסקולינג של ממש עד שהן עצמן החליטו שהן רוצות בגרות.
השיחה עם האם היתה מרתקת, איך היא הגיעה לזה (ויכוח בנושא תלבושת אחידה בבי"ס שלא התאימה למזג האויר), איך הילדות למדו (בין היתר היתה מקריאה להם חומר בזמן ששיחקו בסלון ובארוחת ערב הן פתאום היו מזכירות את זה), כמה הן אוהבות לקרוא (הזכיר לי את "נשים קטנות" שהוזכר פה באתר שלא הלכו לבי"ס ואהבו לקרוא) וכמה קל לדעתה ללמד ילדים בבית- או יותר נכון, לתת להם ללמוד בבית.
המשפחה הזאת ללא ספק היא פרסומת טובה לחינוך ביתי.
כשבעלי שאל אותה מה הצדדים השליליים, לדעתה, בחינוך הביתי היא ענתה לו שאין.
על עצמה היא סיפרה שאהבה את ביה"ס אבל לדעתה היום מעמיסים סתם הרבה על הילדים ומבזבזים להם את הזמן.

כמו שאמרתי, היה מרתק. הלואי ויכולתי להעביר פה את השיחה עם האוירה האנגלית הנעימה מסביב: הבית עמוס הספרים, הפסנתר הפתוח, טפטוף הגשם העדין בחוץ שאינו פוסק, התרנגולות והכלבים בחצר, החתול הישנוני בבית וכמובן כל האוירה הביתית החמה.
ממש נהניתי שם.
לסיכום היא הזכירה שבתי ספר באנגליה הוקמו לאחר מלחמה בסוף המאה ה-19 נגד רוסיה, בה התברר שהחילים לא כל כך ממושמעים.
"הכל בשביל מלחמה" כדבריה.
זה משהו שאני צריכה לבדוק.

נסי לברר אם יש יום בו הכניסה חינם למוזיאון מסוים. אני חושבת שיש, לפחות בחלק מהמוזיאונים
רוב המוזאונים בעיר חינם .


פעילות גם יכולה להיות הכנת ארוחה ומטלות בית אחרות, לא?
זה משהו שאנחנו עושות לפעמים יחד (מכינות גבינה מחלב עיזים או פיצה) אבל רשימת "פעילות יומית" מיועדת למשהו מחוץ לבית ואם לא אז עם עוד משתתפים.
אני מרגישה ששתינו צריכות לצאת מהבית או לראות עוד אנשים במהלך היום אחרת אנחנו "מאבדות את זה".

רשימת אטרקציות מענינות לאיזה טיול יום משפחתי (מוזיאונים, פארקים לילדים וכדומה).
נסי לברר אם יש יום בו הכניסה חינם למוזיאון מסוים. אני חושבת שיש, לפחות בחלק מהמוזיאונים.

דף הפעילויות מצביע על פעילות ליום, משהו פשוט כמו "שיעור יוגה" ביום ששי או "חצי שעת סיפור" שיש בספריה כל חמישי בצהרים. בנתים אין פעילות לכל יום אבל אני אט אט, לפי מה שיראה לי מתאים, אמלא אותו.
פעילות גם יכולה להיות הכנת ארוחה ומטלות בית אחרות, לא?

הרבה אנשים שאלו אותי לאחרונה "מה עם סדר יום?" כמעט ברגע ששמעו שדריה הפכה ל חניכת בית .
סדר יום? מבחינתי זה שאנחנו מסדרות כל בקר את המיטה ולא יורדות למטה בלי צחצוח שיניים ולהתלבש זה שיא הסדר שלנו ביום. חצי מכל הרעיון של ה"ביתי" הזה זה חסל סיוט השעון המעורר והטרטור בלקחת ולהחזיר את דריה בזמן .
ובכל זאת אני מוצאת עצמי מסדרת לנו בקובץ יפה במחשב דף פעילות שבועי, דף תפריט ארוחות ורשימת אטרקציות מענינות לאיזה טיול יום משפחתי (מוזיאונים, פארקים לילדים וכדומה).
דף הפעילויות מצביע על פעילות ליום, משהו פשוט כמו "שיעור יוגה" ביום ששי או "חצי שעת סיפור" שיש בספריה כל חמישי בצהרים. בנתים אין פעילות לכל יום אבל אני אט אט, לפי מה שיראה לי מתאים, אמלא אותו.
דף תפריט הוא רק לצהרים (אולי אני אכין עם הזמן אחד לערב) וזה גם להבטיח שדריה אוכלת כמו שצריך וגם להוריד ממני מחשבות ותכנונים.
למעשה, כל הקובץ הזה הוא להוריד מחשבות ותכנונים. אז יש זמן למחשבות אחרות, פחות טרודות.
מה גם שזה בגדר המלצות, אני לא רואה בזה חובה מעשית, יכול להיות שדברים יזרמו אחרת מהתוכנית היומית ותמיד אפשר לשנות פרטים בקבץ.
אפשר לומר שעכשיו מתחיל לנו קצת "סדר שבועי".

יש מחקרים בנושא ומסביר שלדריה יהיו אתגרים בחיים בכל זאת (ושהוא אינו בטוח שאתגרים שמסגרות של גן ובי"ס הם כאלה טובים).

כאם שמחנכת בבית, תמיד התייחסתי אל ההחלטה שלנו כדבר נכון לאותה שנה, הרי אי אפשר לדעת איך העניינים יתפתחו, אלא לחיות כאן ועכשיו...
בהצלחה@}

דריה: אמא, נכון שארנבים גרים במחילות מתחת לאדמה?
אני: נכון.
דריה: אז הם צריכים להיזהר לא להידרס מהרכבת.

חמותי כותבת השבוע אימייל לבנה, בעלי, בו היא אומרת לו שלדעתה צריך לשלוח את דריה למסגרת מחוץ לבית, גם אם זה רק מספר שעות בשבוע.
היא מתארת את החינוך הביתי כמהפיכה ורומזת שאנחנו עושים ניסויים חינוכיים בנכדה שלה.
בכל זאת, המכתב מנוסח יפה מאד ומדבר לענין.
בעלי עונה לה תשובה יפה מאד בה הוא מסביר שחינוך ביתי הוא לא כזאת מהפיכה ואף יש מחקרים בנושא ומסביר שלדריה יהיו אתגרים בחיים בכל זאת (ושהוא אינו בטוח שאתגרים שמסגרות של גן ובי"ס הם כאלה טובים).
כעבור ימים אחדים בשיחת טלפון איתה אני מסבירה לה שגם אני, כששמעתי לראשונה על חינוך ביתי זה נראה היה לי כטירוף אבל לאחר שקראתי קצת בנושא שיניתי את דעתי.
הצעתי לה לקרוא קצת חומר (וגם שלחתי לה באימייל) והוספתי שאני לא מצפה שתשנה את דעתה אבל שתראה מה זה חינוך ביתי ותבין שאנחנו לא מבצעים שום ניסויים חינוכיים מהפכניים בנכדה שלה ושעומדת הרבה מחשבה מאחורי הצעד הזה שלנו.

אני אוהבת דיונים שמתנהלים ככה, בשפה יפה, לענין, עם כבוד הדדי.
אנחנו לא חיבים להסכים על כל דבר אבל כמשפחה אני מרגישה שיש לנו חובה לשמור על יחסים טובים אחד עם השני.

"לאט לאט... יש לך עוד הרבה זמן להתרגל!"
אז בנתים נתחיל מ-3 שעות עם דריה בלבד.
זמן גם איכות לדריה בשבת, השבת הזאת שלא רואים בה DVD, שלא נוסעים לשום מקום, שלא מציירים, לא עובדים עם פלסטלינה, לא משחקים במחשב..... אני לא רוצה ששבת יהפוך ליום מעיק שהיא לא אוהבת. אז יש ממתקים בשבת (מה שאין בד"כ באמצע השבוע) ובערב משחקים זיכרון או עושים פאזלים, בבקר יש פעילות לילדים בבית כנסת אבל גם 3 שעות אינטנסיביות עם אבא אחה"צ יכולות לשדרג את השבת.



סיפרתי לדריה על הגירוש מגן עדן בערב שבת ואז חשבתי לעצמי:
האדם בגן עדן היה מלקט מהעצים וכשגורש הפך לחברה חקלאית.
בגן עדן הוא חי מרגע לרגע וא"כ התבית (התחתן, הביא ילדים...)
פתאום היה לו בית ויחד עם זה באו הדאגות לבית, המזיקים של הבית, העבודה הקשה והחורים בשיניים- כל אלה לא היו בגן עדן, אבל גם דעת לא היתה להם.
כנראה שזה בא יחד.



הבקר היא יצאה לחצר שלנו (שבאמת נראית כמו גן עדן ) עם תפוח ביד ואמרה שהיא הולכת להחזיר את הנחש לגן עדן. א"כ היא חזרה הביתה, התפשטה ואמרה שעכשיו היא בלי בגדים לכן היא הולכת להתחבא, שאלה אם אני יכולה לספור עד 10 ואז לחפש אותה .



אני מנסה לארגן מפגש שבועי של ילדים ואמהותיהם אצלי בבית.
הכיוון שלי זה פעם בשבוע מ-16:00 עד 18:00 . אלו שעות שאמהות מחפשות מה לעשות בהן וזה כולל גם את הילדים שהולכים לגנים וגם את אלה שבבית.
בנתים דיברתי עם כמה אמהות מהבית כנסת, יש לי רשימה של עוד כמה לדבר איתן, אז ישאר רק להחליט סופית על יום ולשלוח אימייל קבוצתי בבית כנסת.
יש לי הרגשה טובה שזה יילך.

כל הכבוד לבעלך!
ותגידי לו, "לאט לאט... יש לך עוד הרבה זמן להתרגל!"
ואם הוא צריך קבוצת תמיכה הוא יכול להתקשר לבעלי שאומר את אותם הדברים יום יום כבר 6 שנים!!!!!!!!!!

שבוע טוב

בעלי מחליט שפעם בשבועיים הוא יקח את הילדים בשבת ל-3 שעות וייתן לי לנוח ולהתפנן.
היום הוא לקח לסיבוב בפארק רק את דריה כי ליותם צריך להכין מראש חלב שאוב, חוץ מזה יותם בדיוק הלך לישון ואני הצטרפתי אליו (גם קראתי לי בכיף לפני כן, מה שלא עשיתי הרבה זמן).
כעבור 3 וחצי שעות חזר אלי בעל מותש שמלמל מידי פעם שהוא לא מבין איך אני עושה את זה כל היום והוא לא מבין איך הוא יעשה את זה עם שניים.
מה שכן, דריה הלכה לישון מוקדם היום .

כל כך כיף ומרגש @}

_כמה זה כיף לרתק אותה, זה כל כך אמיתי מצידה- היא לא תסכים לעשות את זה איתי אם זה לא יענין אותה באמת.
בשבילי זו חזרה על לימודי ביולוגיה, אני נהנית מזה לא פחות ממנה._
נכון כל כך וטהור כל כך. מרגש@}

בין לבין הכביסות והניקיונות נכנסתי למה חדש, ראיתי שכתבת אז נכנסתי לביקור קצר.
קראתי בחיוך.

_יום קיצי יפיפה בחוץ, אנשים בלונדון מחייכים ברחוב זה לזה, יותם בסטלבט במנשא, דריה בסטלבט בעגלה ואני הולכת בסטלסט-
איזה הבדל מלפני כמה חדשים, לא צריך לאסוף את דריה מהגן ואפשר לטייל פה בכיף עם שניהם._

שמחה בשבילכם!

שבת שלום ומבורך יוטי

ליותם יש תור ביוניברסיטי קולג' הוספיטל, ביה"ח בו הוא נולד, שבמרכז העיר.
חישוב פשוט שלי אומר שאם כל ילד מכפיל את זמן העשיה ודריה כבר הכפילה עד כה אז עם יותם זה יהיה פי 4.
אני קובעת לעצמי שיוצאים ב-10 ואכן ב-10 אנחנו כמעט מוכנים רק שניהם צריכים פתאום פיפי (עשיתם רק לפני רבע שעה ?!), צריך לגמור להכין את הכריכים לדרך (יותם ינק כל הבקר) עוד ויכוח קטנטן עם דריה האם צריך מטריה ומעיל (26 מעלות ושמש נהדרת בחוץ) ויצאנו! השעה 10:15 שזה איחור זניח אם מחלקים אותו ל-4 .

יותם במנשא ודריה בעגלה שלו, רכבת תחתית, מחליפים בקמדן, יורדים כמה תחנות אחרי, עוד 5 דקות הליכה והגענו!
עכשיו דריה רוצה עוד פעם פיפי, הזדמנות גם לפשפש את יותם שוב.
אני מחזיקה אותו מעל השירותים ושורקת לו, דפיקות בדלת- is everything ok?
בטח! (מה כבר אסור לשרוק בשירותים?) ואז אני רואה שדריה לחצה על הכפתור מצוקה. איך מפסיקים את זה לעזאזל?
אני מציעה לאחות להיכנס להפסיק את קריאות המצוקה.
האחות נכנסת, מביטה שניה בהלם ביותם המוחזק על האסלה, מתאפסת ומראה לי על הקיר למעלה היכן הכפתור הירוק למקרה שהבת שלי מחליטה להזעיק אותה שוב. יוצאת. דריה מתחילה לבכות שאני ארים אותה כדי שהיא תלחץ על הכפתור הירוק גם! , יותם עושה פיפי כמו מזרקה ל-4 כיוונים לפחות, לכל מקום רק לא למקום הנכון. טוב, מנקה עם טישו, מרימה את דריה שתלחץ על הכפתור הירוק גם ויאללה, יש לנו רופא לראות.

הרופאה שפוגשת אותנו היא מנהלת טיפול נמרץ תינוקות והיא מכירה אותנו טוב (מידי).
בחדר יש גם פסיכולוגית למקרה שיש לי שאלות. אני מספרת לה שחוץ מזה שאני בודקת כמה פעמים ביום אם הוא נושם, הכל בסדר איתנו ואין לי דאגות לגבי הבריאות שלו .
בשאר הזמן היא משמשת כבייביסיטר לדריה ויושבת ומצירת איתה בזמן שיותם נבדק.
אני מתעלמת בחינניות מזה שהן משבחות כמה דריה יושבת יפה ומצירת, "היא ממש מוכנה לבי"ס"
"כבר רשמת אותה?"
"זה מגיע כל כך מהר"
יותם נראה להן בריא והרופאה הנחמדה אומרת שאין צורך לבדוק אותו שוב אבל מסבירה שהורים שאיבדו תינוק אוהבים לבדוק את התינוק שלהם מידי פעם (יעני, היסטרים ).
טוב, אני אמא הסטרית גאה ואני קובעת לנו תור לעוד כמה חודשים.

יוצאים מביה"ח.
יום קיצי יפיפה בחוץ, אנשים בלונדון מחייכים ברחוב זה לזה, יותם בסטלבט במנשא, דריה בסטלבט בעגלה ואני הולכת בסטלסט-
איזה הבדל מלפני כמה חדשים, לא צריך לאסוף את דריה מהגן ואפשר לטייל פה בכיף עם שניהם.
לפחות בדרך חזרה הביתה אני לא צריכה להיות צמודה לשעון.

דריה מחקה לי לפני שעה קלה את כל מה שכתבתי .
סיפרתי על איך הלכנו לספריה אתמול וקראנו בספר על צמחים, א"כ נראה היה לי מצחיק שאנחנו קוראות על זה בספר במקום ללכת לגינה ולראות את הדבר האמיתי.
אז חזרנו הביתה וחקרנו את הצמחים שלנו בגינה- עקרנו עשבים שוטים כדי לראות את השרשים שלהם (מזה זה התחיל בספריה- דריה התפלאה לשמוע שלצמח יש חלק בתוך האדמה) וחיפשנו בפרחים היכן האבקנים.
כמה זה כיף לרתק אותה, זה כל כך אמיתי מצידה- היא לא תסכים לעשות את זה איתי אם זה לא יענין אותה באמת.
בשבילי זו חזרה על לימודי ביולוגיה, אני נהנית מזה לא פחות ממנה.

חמותי מתקשרת ושואלת אם הילדה נכנסה למסלול.
כמו בבדיחה של רסיסים ("היא לא תמונה" ), אני מחזיקה את עצמי חזק לא לשאול "איזה? דוגמנות? המראה?..." ופשוט עונה שכן (ועדין אין לי מושג על מה היא מדברת).

---

אני "הסתדרתי" על ילדה נבונה. לא שאני משויצה או משהו, פשוט הילדה קולטת טוב ומתענינת, אז ממה יש לי לדאוג?
לא חבל על הילדה? הדאגה ממה יהיה איתה טומנת בתוכה אי אמון בילדה שהיא יכולה ללמוד בעצמה.
ואני מאמינה בה. היא בעצמה מראה לי כל הזמן כמה היא לומדת הרבה.
אי האמון, לעומת זאת, יכול רק להרוס. זו נבואה שתגשים את עצמה.

דוגמא קלה:
יש לנו אורח בבית, קרוב מאד, יושבים לאכול ארוחת ערב ודריה רוצה למזוג לעצמה מיץ מקרטון מלא וכבד.
אורחנו מיד נחלץ לעזרתה ומעט מיץ נשפך על השולחן.
א"כ דריה מחליטה שהיא רוצה עוד ומוזגת יפה לעצמה בלי שטיפה תישפך.
"אני חושב שמקודם רק הפרעת לה" מעיר לו בעלי בטון חביב.

רציתי לתקן את הרושם של דבריי והנה חלפו כבר לא מעט ימים... ושוב עברו בי אותם הרהורים ולכן אני חוזרת לכתוב כאן על זה.

יותר מהכל מה שניסיתי להגיד זה שאני לומדת להשתחרר מהצורך להגדיר את הילדים שלי ואת הצרכים שלהם ויותר להבין שמדובר בתקופות. יש תקופות שבהם יש להם צורך רב יותר בטלויזיה. יש תקופות שבהם הם הרבה יותר נהנים לשחק בחוץ. יש תקופות שהם יותר עצבניים. יש תקופות שמתאים להם הלבד. יש תקופות שהם תובעים הרבה "יחד" וחברה וכו' וכו'. לאורך הדרך, אני יכולה לראות (ועדיין) הרבה מקומות שבהם נבהלתי ממה שראיתי. הסתכלתי על הילד שלי דרך משקפת שראתה רק את התכונה המסויימת שבלטה באותו זמן ובעצם ההסתכלות הזו קצת קבעתי אותו ולא אפשרתי לו להמשיך להתפתח, להשתנות...
היום אני כבר לומדת יותר לנשום עמוק בכל פעם שמבחינה במשהו שיכול להבהיל אותי ולתת לו להיות כמה זמן שירצה עד שילך מעצמו.
דוגמא: הקטנצ'יק גילה מתישהו את נושא הטלויזיה בהקשר של קלטות וכו'. בגלל חברה שסיפרה על הבת שלה שממש מכורה לטלויזיה, נכנסתי ממש ללחץ כשהוא ביקש עוד קלטת של בוב הבנאי, ועוד אחת ועוד אחת... אבל הרגיש לי לא נכון לאבד ככה את כל האמון שיש לי בו, אמון שנבנה בהמון שעות של יחד. והנה, בלי שארגיש, הוא מבקש קלטת ומפסיק לראות אותה באמצע. יש ימים שלמים שזה לא מעניין אותו וימים שבהם הצורך רב יותר. מה שהשתנה בעיקר זה השיפוט הערכי שלי את מה שהוא עושה... והשחרור הזה נעים יותר לכולנו.
(יצא יותר ברור ?? ממש לא בטוחה...)

ולא רק יותם מפשופש אצלנו בבית, גם הבובות של דריה.
היא דואגת לפשפש אותן בכיור ובדליים כל הזמן.

כתבתי על זה ב בלי חיתולים מחוץ לבית אבל אני חיבת לספר את זה פה:
דודה של בעלי היתה פה שבועיים וחצי. נסענו איתה דריה, יותמי ואנכי למרכז העיר באוטובוס.
יורדים בתחנה ויותמי מתחיל עם כל ה"אי או או אה" שלו שאומר שהוא צריך לעשות פיפי/קקי. עכשיו, הרחוב עמוס לאללה ואין מצב שאני מתישבת ומוציאה את הסיר המתקפל אבל מה? יש חנות למוצרי תינוקות ממש קרובה ויש שם פינת החתלה והנקה.
רצים מהר לחנות, כל הדרך אני אומרת לו שתיכף תיכף תיכף מגיעים ואני אשים אותו על הסיר.
מגיעים, החד עמוס באמהות אבל אני לא שמה לב אליהן וממהרת לפתוח את הסיר ולהניח את יותם עליו. הוא כבר עשה קצת בחיתול אבל כמו גדול שמר קצת לסיר .

כשהכל נגמר ומסודר אני מסתובבת אל דריה שצועקת אלי ורואה איזה 6 נשים המומות, מה זה המומות- בשוק טוטאלי, מסתכלות עלי.
אחת מהן ניגשת אלי ואומרת לי בטון כאילו היא מדברת לילדה מפגרת: "הוא קטן מידי בשביל זה", מצביעה על הבן שלה וממשיכה: "הוא בן שנתים וחצי ועוד לא התחלתי לגמול אותו" .

תודה, רסיסים (כתבנו יחד אז לא יצא לי להיחס), אני מסכימה עם מה שכתבת, הבעיה כרגע שזה לא זורם עדין כל המפגשים המתוכננים האלה, אם בגלל שאנגלים הם לא כאלה זורמים ואם בגלל שאני עוד לא התרגלתי למצב החדש (שצריך להיפגש יותר).
תוך כדי כתיבה ביממה האחרונה הבנתי שפשוט עלי להתרגל למצב החדש.

ולמה את החלטת להוציא את דריה מ-4 שעות גן?? אני בדיוק חושבת אם כדאי שנה הבאה להכניס את שלי ל-4 שעות גן... למרות שלמי יש כסף לזה??....
אני חושבת שכתבתי על זה ב בלוג חינוך חצי ביתי חצי חופשי . בכל מקרה, היא לא רוצה ללכת לשם יותר. נוספו הרבה ילדים והאוירה שם השתנתה, להרבה ילדים ותיקים יש בעיה עם זה רק שאנחנו שלחנו אותה כי היא רצתה והיה לה טוב אז בניגוד להורים אחרים פשוט הוצאנו אותה.
רוב הילדים בגן הזה, אגב, הולכים ל-4 שעות ורובם רק לכמה ימים ולא ל-5 ומשלמים לפי שעות שהילד בגן (כך שזה לא יקר במיוחד).
ככה זה עובד פה. עד שמתחילים כיתה א' (גיל גן חובה בישראל) רוב הזמן מבלים בבית עם האמא (הם מזדעזעים מישראלים ששולחים ילדים בני כמה חדשים לגן), אפילו בייביסיטר הם לא צריכים כי ההורים גרים קרוב. אם לא היה מעורב בזה גם חינוך אנגלי קפדני הייתי אומרת שזו הדרך האידיאלית לגדל ילדים .
כל זה קורה כי מין הסתם אפשר לחיות פה טוב עם משכורת אחת. אני נדהמתי בהתחלה לראות בבית כנסת שלי כל כך הרבה נשים משכילות (עם תארי דוקטורט למינהם) ש"ויתרו" על קרירה בשביל לגדל זאטוטים אבל במחשבה שניה הבנתי כמה הגיוני וטבעי זה להישאר בבית כשאין בעיה כלכלית.
רובן מאד שלמות עם ההחלטה שלהן.

עם הנשים הללו אני קובעת פגישות ביומן כדי שהילדים ישחקו יחד.

כתבת על המפגשים, התכנונים והחברה. רציתי להגיד לך, שכמו בהרבה דברים, אפשר להניח לדברים לקרות. לפעמים, דווקא כשאנחנו משקיעים המון אנרגיות במשהו זה יוצא פחות נכון ופחות מדוייק. אפשר להתבונן על הדברים, אבל רובם חולפים. למה אני מתכוונת: תסתכלי על יותם - אצל תינוקות הזמניות הכי הכי בולטת - לפני רגע הוא היה עובר ברחם, אח"כ תינוק לפני ברית, פתאם עכשיו ייצור שמחייך ומגיב לסביבתו, לא תספיקי להניד עפעף וכבר מגרגר בקול וצוחק בפנייך, ובין רגע מתהפך מצד זה לאחר ואחר כך מתחיל לנוע קדימה ואחורה וכו' וכו'.
למה אני כותבת על זה ? מהניסיון שלי אני מרגישה שהרבה פעמים כששמתי יותר מדיי פוקוס על דברים, הנצחתי אותם ולא אפשרתי להם פשוט להיות, כמה זמן שהם היו צריכים להיות ואז לחלוף, להתפתח, להפוך למשהו אחר...
הילדים נורא בקטע של ספר הג'ונגל וחיות, חשבתי שזה יימשך לנצח והופס, הנה אנחו במקום אחר. המרכזי בדיוק ציין אתמול שפתאם הוא קצת פחות מתעניין בפלימוביל (הוא עוד לא בן 6 וכבר קבענו שטיול הבר מצוה שלו יהיה לאתונה לפארק הפלימוביל ) ויותר בלגו ...

אתם עוד מתחדשים בזרימה הזו, לדריה יש הרבה התחדשויות, היא יתך יותר, יש לה אח חדש ונהדר, לאט לאט הכל יבוא על מקומו, גם הנושא החברתי ...

את יכולה להגיד שהיא לא תמונה

ת'אמת? אין לי מה לומר למי שאומר שדריה צריכה מסגרת
את יכולה להגיד שהיא לא תמונה

ובקהילה שאת חברה בה אין ילדים?
ברור שיש, אבל כמו שאמרתי - זה לתכנן מפגשים כל הזמן.
קובעים פה פגישות עם הילדים כמה ימים מראש ועם יומן .

גוי של הכנות לפסח

חחחחח הרסתותי

ובקהילה שאת חברה בה אין ילדים?

_אם את חושבת שרצוי שלילדה תהיה חברה,
האם זה אומר שגם את זקוקה לחברות?_
לי יש חיי חברה. אפשר לומר שאפילו יותר ממה שהיה לי בארץ, כי אני בקהילה כאן וזה עולם אחר מבישראל.
דוקא להיפגש עם אמהות כל הזמן בשביל דריה יכול לעיתים להיראות בעיני כדבר מעיק (ומבזבז זמן) וזה גם לתכנן מפגשים כל הזמן, אני צריכה להתרגל.

רואים עליה שהיא צריכה חברה, היא גם מזכירה את זה בדרכים שלה וזה ברור שהיא רוצה לראות ילדים.
כרגע זה מטריד אותי במיוחד כי חצי מהאנשים שאנחנו מכירות נסעו לפסח לישראל.
מחר איזה חבר גוי שלה ואחותו הקטנה המקסימה יבואו לכאן, לפחות מצאנו מישהו שנמצא בלונדון ולא עסוק בטירוף לקראת החג (קוראים לזה "גוי של הכנות לפסח" ).

יוטי הי
נראה לי שכולם בחינוך ביתי בהתלבטות הזו...זאת אומרת הירוקים שבינינו. גם לי נדמה שהבת שלי זקוקה אבל תכלס יש שתי נשים חינוך ביתי שנפגשתי איתן על ילדותיהן והבת שלי בינתיים לא ממש מגיבה לזה מי יודע מה.
היא בפירוש לא מעוניינת להיפגש (בת 3 וחצי). החברה היחידה שלה היום זה בת דודה שלה שגרה שעה ורבע מאיתנו ולכן אנחנו לא מתראים המון...
לא יודעת.
ולמה את החלטת להוציא את דריה מ-4 שעות גן?? אני בדיוק חושבת אם כדאי שנה הבאה להכניס את שלי ל-4 שעות גן... למרות שלמי יש כסף לזה??....

איך עושים את זה? איך דואגים שהיא תראה ילדים אחרים יום יום?
נפגשים עם אמהות אחרות.
ואם את לא רוצה/צריכה/חייבת להפגש עם אנשים קבועים בימים קבועים - אולי גם לילדים אין צורך שכזה?
_{תוהה ביני לבין עצמי}
אם את חושבת שרצוי שלילדה תהיה חברה,
האם זה אומר שגם את זקוקה לחברות?

כל היום אני מחבקת ונמרחת על יותם, אומרת לו שאם אני אחזיק אותו כל הזמן ואנשק אותו כל הזמן עוד תצא לו אמא מפונקת עד שבסוף היום בעלי ודודה שלו (המלאך שבא לעזרתי מהארץ לקראת פסח) צועקים עלי- "יאללה, מה לקחת את זה קשה שאמרו לך אתמול שאת מחזיקה אותו בידיים כל הזמן? אפשר לחשוב!"
נכון, אפשר לחשוב. למה דוקא זה הפריע לי מכל ההערות שנזרקו אתמול? מה זה מעלה בי? אין לי לזה תשובה אבל בכל זאת זה מראה לי שלא אכפת לי מההערות על החינוך הביתי- את זה שאמרו לי שדריה צריכה מסגרת כבר כמעט ושכחתי היום.

---

נזכרתי היום למה פעם דריה הלכה ל-4 שעות גן, בגלל חברה של ילדים.
איך עושים את זה? איך דואגים שהיא תראה ילדים אחרים יום יום?

גדול !!!!

שלום לכל האורחים, נהדר לראותכם בבלוג שלי .

יש! אני אמא עסוקה!
שני ילדים זו משפחה, אמיתית. יותר משנה שחיכיתי לזה בכליון עינים ועכשיו אני לא מעיזה להתלונן.
אז קצת מסורבל לעשות עם שניהם דברים כשהם צורחים יחדיו באותו הזמן ודורשים תשומת לב יחד, אבל זה זה!
זה הדבר האמיתי!!! .

היום היו פה קרובים (מאד) עם תינוק שגדול מיותם רק ב-4 חדשים לביקור של חצי יום ואני חטפתי על הראש- למה דריה לא במסגרת, למה אני מניקה כל כך הרבה זמן בכל הנקה כמה אני ומחזיקה על הידיים?
בחרתי לצחוק במקום להיכנס לדיון עמוק וכבד על הנושא (שעלול לגרור אותי להצטדקויות).
ת'אמת? אין לי מה לומר למי שאומר שדריה צריכה מסגרת. אני רק זורקת שיש לה מסגרת בבית וזה מספיק בעיני. כשמסבירים לי כמה זה חשוב מסגרת של גן או בי"ס אני בכלל לא נכנסת לויכוח אלא רק מקשיבה בענין רב ולבסוף מסבירה שאני לא חושבת ככה. לא נגררת לויכוחים, לא בנויה לזה כרגע.
בסופו של דבר, תמיד מתיחסים אלי כאל המשוגעת עם הרעיונות הלא שגרתיים, גם כשלקחתי את יותם לפשפש בדלי כל הזמן הם כבר לקחו את זה בשויון נפש (יחסית)- נו, טוב, שוב יוטי והשגעונות שלה...

---

אפרופו דלי,
דריה נכנסת לפני מספר ימים לחדר שלי עם דלי פלסטיק קטן שלה ומתישבת עליו.
אני מחוירה לאיטי מסובבת את המבט אליה: "דריה, מה את עושה?" אני שואלת וחוששת לבאות, הרי מה היא כבר תעשה אחרי שהיא רואה את אח שלה מפשפש כל הזמן בדלי???
"חלב" היא עונה לי, "אני עכשיו פרה!"

@}