אבל אני מנסה כמה שיותר לא לפגוע בה, לתת לה תחושה שאני מכבדת אותה ואת רצונותיה. אני כל הזמן חוזרת לילדותי , איך אני הרגשתי ואיך הייתי רוצה שייתיחסו אלי.
אני רוצה להתמקד במשפט הזה שלך, לדעתי הוא משפט מפתח. (לצד הפחד שלך מהיבבנות שלה, פחד שמוביל כמובן ליבבנות... P-: )
כשהיית ילדה גם לא כיבדו אותך, וגם לא שאלו אותך.
התוצאה היא שאת מזהה בין השניים.
בסוג הקשב לילדה שאני הצעתי לך, יש כבוד.
אבל אין שאלות מיותרות.
אני לגמרי בעד ההצעה לתת שתי אפשרויות ששתיהן בדיוק מה שאת רוצה... למעשה, אני כתבתי את הטיפ הזה בכמה וכמה דפים פה.
אבל! וזה אבל גדול!
במקרה שלך, לא בחרתי לתת דווקא אותו, מפני שלדעתי, מתוך הקריאה של מה שאת כותבת, הילדה מוצפת בתחושה שאמא לא יודעת מה הדרך וכל הזמן שואלת אותה.
במקרה כמו שלך, אני מרגישה שאולי הבחירה "את רוצה מים בכוס הזכוכית או בכוס עם הקשית?" עלולה להרגיע את הפחדים שלך מ"לכפות על הילדה בחוסר כבוד" אבל אינה אלא המשך לקיבוע של דפוס היחסים, שבו את מפחדת מהילדה שלך, ואת מפחדת להנהיג אותה.
את לא חייבת להנהיג כמו ההורים שלך. הם לא "הנהיגו". הם שלטו ביד רמה ובדיקטטורה, אני מבינה? (לפחות בחוויה שלך)
את לא כופה.
את
מובילה. זה הבדל גדול.
ההבדל קיים גם מפני שאת עושה את זה עם קשב לילדה
מראש, ועם קשב לילדה בדיעבד. כלומר, אם היא אומרת שהיא צמאה או שהיא רוצה לשתות (שימי לב: זו תלונה
כללית ולא במקרה! אם היה לה צורך אמיתי או רצון מאוד מדוייק מלכתחילה, אז היא היתה מתעוררת ואומרת לך "אמא, אני צמאה ומבקשת שוקו בכוס הזכוכית!" אבל היא לא עושה שום דבר כזה. היא אומרת לך משהו מאוד כללי, ומחכה שתתחילי עם המשחק הרגיל של "איך נשביע את רצונך היום ונימלט מהיבבנות שמאיימת על אמא כשוט".
אף ילד לא אוהב להרגיש שהוא מפחיד את אמא. זה מערער את כל הביטחון בחיים.
לכן, היא רוצה שיגיע הרגע שבו אמא תצייר את הכללים, ברוגע, באהבה - אבל בבטחון.
ברור שאם את מרגישה שהצורך האמיתי הוא בחיבוק או בפינוק אז בטח! באמת זה קשה להסביר.
בחיים האמיתיים שלי, ככה אני מתנהלת ביום טוב (איזה כיף, לאחרונה כל הימים עם הילדים הם ימים טובים
). כלומר, ברגע שאני מזהה יבבנות מכל סוג שהוא, אני עוזבת בכלל את ההתייחסות לנושא ומייד מרימה לחיבוק (או לא מרימה, אם זו הגדולה (-: ), עוברת להומור, עושה משהו אחר, יצירתי, אוהב.
אחד הדברים הכי חשובים בהורות, אחרי "לאהוב את הילדים שלי", הוא לדעתי היצירתיות והגמישות. כלומר, היכולת לעשות תפנית של 180 מעלות, ולעבור מייד ל-Plan B ואחר כך לג' או לד' והלאה... שוב ושוב נגיע למבוי סתום, ונצטרך לצאת משם.
לפעמים זה מרגיש כמו סדרה מסוג "24", שאין רגע שקט וכל הזמן צריך להחליט החלטות הרות גורל תוך שתי שניות או שכדור הארץ מתפוצץ (-:
אבל ככה זה בחיים עם ילדים קטנים.
אז אני חוזרת למשפט שלך.
אל תערבבי בין הילדות שלך, לילדות של הבת שלך. אתן לא אותו אדם. את באה ממקום כל כך אחר. אבל את בסכנה לעשות ההיפך: להפוך את הבת שלך לדיקטטורית שתלטנית כמו הורייך, מרוב שאת נרמסת ומפחדת ממנה.
החוכמה היא לא לעשות ההיפך.
החוכמה היא לעשות
משהו אחר.
משהו אחר זה גם לכבד, גם לאהוב, גם להישאר קשובה, וגם להוביל. לא לתת לה לטרטר אותך על דברים שבבירור חסרי חשיבות ומעייפים אותך. כן לתת לה לקבוע בדברים שברור לך שהם באמת חשובים לה, והיא באמת יודעת מה היא רוצה.
במקומות שאפשר ורצוי, לתת לה לבחור בין שתי אפשרויות ששתיהן מקובלות עלייך - המטרה בתרגיל הזה, היא קודם כל לסלק מהמשוואה מראש את כל האפשרויות שלא מקובלות עלייך. ושנית, להבהיר לה כללים: "או זה או זה, אין אפשרות אחרת, את חייבת לבחור. אבל זה בסדר אם קשה לך להחליט, במקרה כזה אמא תחליט".
למשל:
הולכים לאירוע.
מתאים לך שהיא תלבש אחת משתי השמלות שיש לה, שלדעתך הולמות את האירוע ויהיו לה גם נוחות שם.
לא מתאים לך שהיא תבחר ללבוש לאירוע הזה את מכנסי הפוטר המלוכלכים שהיא אוהבת לאחרונה (-: (אני ממציאה חופשי).
אז את מביאה את שתי השמלות, אחת בכל יד, ואומרת "אנחנו הולכים למסיבת יום ההולדת של סבתא. איזו שמלה את בוחרת, את הורודה או את האדומה עם הפרחים?" (אגב, אני חופשי "מוכרת" את האפשרות המועדפת עלי בעזרת ההדגשה של אותן התכונות בפריט המועדף עלי, שאהובות על הילדים P-: אם הילדה אוהבת את הפרחים בשמלה האדומה, אני אדגיש את הפרחים, אם הילד אוהב את ציור העכברון שעל הסווטשרט שבחרתי, אני אקרא לו "הסווטשרט עם הציור של העכברון")
נגיד שהיא אומרת "אני רוצה מכנסיים!" ומתחילה לייבב.
כשאת סגורה לגמרי על עצמך (נניח לאירוע הספציפי הזה חשוב לך באופן קריטי שהילדה תהיה לבושה יפה, לעומת זאת לאירוע שהיה בשבוע שעבר היית מסכימה למכנסיים.... אני רוצה להדגיש בפנייך, שזכותך שיהיו לך קוים אדומים ורצונות שחשובים לך) את יכולה להגיד בשלווה גמורה:
"מחר תלבשי מכנסיים/ליומולדת של ציפי תוכלי ללבוש מכנסיים, אבל למסיבה של סבתא נתלבש חגיגי. אז איזו שמלה את מעדיפה, את הורודה או את האדומה?"
עוד דבר שאני עושה בנקודה הזאת הוא להתחיל להתייעץ איתה על השלב הבא: "מי מהן לדעתך יותר מתאימה לנעלי הלכה שלך? הורודה או האדומה?"
במקרים רבים, זה מסיח את דעתה מהרצון לחולל ריב על נושא השמלה, ועברת משוכה אחת.
משם עוברים ל"יופי, אז בואי תביאי לכאן את נעלי הלכה שלך, ונגמור להתלבש". או "יופי, אז הנה אני מלבישה לך את השמלה, ובזמן שאלביש את אחיך תביאי אלי את נעלי הלכה שלך, ואעזור לך לנעול אותן".
ככה גם השחלת על הדרך שיש לך עוד מישהו לדאוג לו, וסיפקת לה תעסוקה בעזרת משימה ממוקדת מאוד.
אח אח, אין גבול לטיפים הקטנים.
לפעמים אני חושבת, יואו, כמה תיכנון מחושב יש פה! כמה מחשבה אני משקיעה!
מניסיון, זה חוסך כל כך הרבה! זה כל כך הרבה יותר כיף להתנהל בלי המריבות המטופשות.
אגב, הילדים שלי הרבה פעמים מצליחים לשכנע אותי לבחור במשהו אחר.
כלומר, אני נותנת בחירה בין א לב, הם רוצים ג, ואפילו מצליחים לשכנע אותי לפעמים שג' מתאים! בשביל זה הם משקיעים בטיעונים רציונליים והשיחה עצמה מענגת.
זה מה שקורה כשיש הובלה של ההורה, אבל לא כפייה אלא כבוד הדדי וקשב.
[u]אבל אני מנסה כמה שיותר לא לפגוע בה, לתת לה תחושה שאני מכבדת אותה ואת רצונותיה. אני כל הזמן חוזרת לילדותי , איך אני הרגשתי ואיך הייתי רוצה שייתיחסו אלי.[/u]
אני רוצה להתמקד במשפט הזה שלך, לדעתי הוא משפט מפתח. (לצד הפחד שלך מהיבבנות שלה, פחד שמוביל כמובן ליבבנות... P-: )
כשהיית ילדה גם לא כיבדו אותך, וגם לא שאלו אותך.
התוצאה היא שאת מזהה בין השניים.
בסוג הקשב לילדה שאני הצעתי לך, יש כבוד.
אבל אין שאלות מיותרות.
אני לגמרי בעד ההצעה לתת שתי אפשרויות ששתיהן בדיוק מה שאת רוצה... למעשה, אני כתבתי את הטיפ הזה בכמה וכמה דפים פה.
אבל! וזה אבל גדול!
במקרה שלך, לא בחרתי לתת דווקא אותו, מפני שלדעתי, מתוך הקריאה של מה שאת כותבת, הילדה מוצפת בתחושה שאמא לא יודעת מה הדרך וכל הזמן שואלת אותה.
במקרה כמו שלך, אני מרגישה שאולי הבחירה "את רוצה מים בכוס הזכוכית או בכוס עם הקשית?" עלולה להרגיע את הפחדים שלך מ"לכפות על הילדה בחוסר כבוד" אבל אינה אלא המשך לקיבוע של דפוס היחסים, שבו את מפחדת מהילדה שלך, ואת מפחדת להנהיג אותה.
את לא חייבת להנהיג כמו ההורים שלך. הם לא "הנהיגו". הם שלטו ביד רמה ובדיקטטורה, אני מבינה? (לפחות בחוויה שלך)
את לא כופה.
את [b]מובילה[/b]. זה הבדל גדול.
ההבדל קיים גם מפני שאת עושה את זה עם קשב לילדה [b]מראש[/b], ועם קשב לילדה בדיעבד. כלומר, אם היא אומרת שהיא צמאה או שהיא רוצה לשתות (שימי לב: זו תלונה [b]כללית[/b] ולא במקרה! אם היה לה צורך אמיתי או רצון מאוד מדוייק מלכתחילה, אז היא היתה מתעוררת ואומרת לך "אמא, אני צמאה ומבקשת שוקו בכוס הזכוכית!" אבל היא לא עושה שום דבר כזה. היא אומרת לך משהו מאוד כללי, ומחכה שתתחילי עם המשחק הרגיל של "איך נשביע את רצונך היום ונימלט מהיבבנות שמאיימת על אמא כשוט".
אף ילד לא אוהב להרגיש שהוא מפחיד את אמא. זה מערער את כל הביטחון בחיים.
לכן, היא רוצה שיגיע הרגע שבו אמא תצייר את הכללים, ברוגע, באהבה - אבל בבטחון.
ברור שאם את מרגישה שהצורך האמיתי הוא בחיבוק או בפינוק אז בטח! באמת זה קשה להסביר.
בחיים האמיתיים שלי, ככה אני מתנהלת ביום טוב (איזה כיף, לאחרונה כל הימים עם הילדים הם ימים טובים |יש| ). כלומר, ברגע שאני מזהה יבבנות מכל סוג שהוא, אני עוזבת בכלל את ההתייחסות לנושא ומייד מרימה לחיבוק (או לא מרימה, אם זו הגדולה (-: ), עוברת להומור, עושה משהו אחר, יצירתי, אוהב.
אחד הדברים הכי חשובים בהורות, אחרי "לאהוב את הילדים שלי", הוא לדעתי היצירתיות והגמישות. כלומר, היכולת לעשות תפנית של 180 מעלות, ולעבור מייד ל-Plan B ואחר כך לג' או לד' והלאה... שוב ושוב נגיע למבוי סתום, ונצטרך לצאת משם.
לפעמים זה מרגיש כמו סדרה מסוג "24", שאין רגע שקט וכל הזמן צריך להחליט החלטות הרות גורל תוך שתי שניות או שכדור הארץ מתפוצץ (-:
אבל ככה זה בחיים עם ילדים קטנים.
אז אני חוזרת למשפט שלך.
אל תערבבי בין הילדות שלך, לילדות של הבת שלך. אתן לא אותו אדם. את באה ממקום כל כך אחר. אבל את בסכנה לעשות ההיפך: להפוך את הבת שלך לדיקטטורית שתלטנית כמו הורייך, מרוב שאת נרמסת ומפחדת ממנה.
החוכמה היא לא לעשות ההיפך.
החוכמה היא לעשות [b]משהו אחר[/b].
משהו אחר זה גם לכבד, גם לאהוב, גם להישאר קשובה, וגם להוביל. לא לתת לה לטרטר אותך על דברים שבבירור חסרי חשיבות ומעייפים אותך. כן לתת לה לקבוע בדברים שברור לך שהם באמת חשובים לה, והיא באמת יודעת מה היא רוצה.
במקומות שאפשר ורצוי, לתת לה לבחור בין שתי אפשרויות ששתיהן מקובלות עלייך - המטרה בתרגיל הזה, היא קודם כל לסלק מהמשוואה מראש את כל האפשרויות שלא מקובלות עלייך. ושנית, להבהיר לה כללים: "או זה או זה, אין אפשרות אחרת, את חייבת לבחור. אבל זה בסדר אם קשה לך להחליט, במקרה כזה אמא תחליט".
למשל:
הולכים לאירוע.
מתאים לך שהיא תלבש אחת משתי השמלות שיש לה, שלדעתך הולמות את האירוע ויהיו לה גם נוחות שם.
לא מתאים לך שהיא תבחר ללבוש לאירוע הזה את מכנסי הפוטר המלוכלכים שהיא אוהבת לאחרונה (-: (אני ממציאה חופשי).
אז את מביאה את שתי השמלות, אחת בכל יד, ואומרת "אנחנו הולכים למסיבת יום ההולדת של סבתא. איזו שמלה את בוחרת, את הורודה או את האדומה עם הפרחים?" (אגב, אני חופשי "מוכרת" את האפשרות המועדפת עלי בעזרת ההדגשה של אותן התכונות בפריט המועדף עלי, שאהובות על הילדים P-: אם הילדה אוהבת את הפרחים בשמלה האדומה, אני אדגיש את הפרחים, אם הילד אוהב את ציור העכברון שעל הסווטשרט שבחרתי, אני אקרא לו "הסווטשרט עם הציור של העכברון")
נגיד שהיא אומרת "אני רוצה מכנסיים!" ומתחילה לייבב.
כשאת סגורה לגמרי על עצמך (נניח לאירוע הספציפי הזה חשוב לך באופן קריטי שהילדה תהיה לבושה יפה, לעומת זאת לאירוע שהיה בשבוע שעבר היית מסכימה למכנסיים.... אני רוצה להדגיש בפנייך, שזכותך שיהיו לך קוים אדומים ורצונות שחשובים לך) את יכולה להגיד בשלווה גמורה:
"מחר תלבשי מכנסיים/ליומולדת של ציפי תוכלי ללבוש מכנסיים, אבל למסיבה של סבתא נתלבש חגיגי. אז איזו שמלה את מעדיפה, את הורודה או את האדומה?"
עוד דבר שאני עושה בנקודה הזאת הוא להתחיל להתייעץ איתה על השלב הבא: "מי מהן לדעתך יותר מתאימה לנעלי הלכה שלך? הורודה או האדומה?"
במקרים רבים, זה מסיח את דעתה מהרצון לחולל ריב על נושא השמלה, ועברת משוכה אחת.
משם עוברים ל"יופי, אז בואי תביאי לכאן את נעלי הלכה שלך, ונגמור להתלבש". או "יופי, אז הנה אני מלבישה לך את השמלה, ובזמן שאלביש את אחיך תביאי אלי את נעלי הלכה שלך, ואעזור לך לנעול אותן".
ככה גם השחלת על הדרך שיש לך עוד מישהו לדאוג לו, וסיפקת לה תעסוקה בעזרת משימה ממוקדת מאוד.
אח אח, אין גבול לטיפים הקטנים.
לפעמים אני חושבת, יואו, כמה תיכנון מחושב יש פה! כמה מחשבה אני משקיעה!
מניסיון, זה חוסך כל כך הרבה! זה כל כך הרבה יותר כיף להתנהל בלי המריבות המטופשות.
אגב, הילדים שלי הרבה פעמים מצליחים לשכנע אותי לבחור במשהו אחר.
כלומר, אני נותנת בחירה בין א לב, הם רוצים ג, ואפילו מצליחים לשכנע אותי לפעמים שג' מתאים! בשביל זה הם משקיעים בטיעונים רציונליים והשיחה עצמה מענגת.
זה מה שקורה כשיש הובלה של ההורה, אבל לא כפייה אלא כבוד הדדי וקשב.